פרק ט - נזיקין · הַנִּכְלָלִים בְּאִסּוּר הֶזֵּק
א. אָסוּר לְאָדָם לַעֲמֹד בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ (ב"ב ב:) מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ שֶׁמָּא יַזִּיק בְּעַיִן הָרָע. כָּל הֶזֵּק בְּדֶרֶךְ כָּל שֶׁהִיא, אֲפִלּוּ בְּצוּרָה סְגֻלִּית, אֲסוּרָה. חִיּוּב תַּשְׁלוּמִים עַל נֶזֶק סְגֻלִּי צָרִיךְ עִיּוּן.
ב. אָסוּר לִקְרֹא מִכְתָּב שֶׁל אֲחֵרִים לְלֹא רְשׁוּת. רַבֵּנוּ גֵּרְשׁוֹם מְאוֹר הַגּוֹלָה אַף הֶחֱרִים עַל כָּךְ. עַל קְרִיאַת גְּלוּיָה אֵין חֵרֶם, אַךְ מִדַּת חֲסִידוּת לֹא לִקְרֹא גַּם גְּלוּיָה, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה שֶׁמַּקְפִּידִים עַל כָּךְ.
ג. כְּמוֹ כֵן אָסוּר לְהָצִיץ בִּתְעוּדַת זֵהוּת שֶׁל חֲבֵרוֹ לְגַלּוֹת אֶת גִּילוֹ, וְכֵן אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּפִנְקַס קֻפַּת חוֹלִים כְּדֵי לְבָרֵר אֶת מַחֲלוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּכְמוֹ כֵן אָסוּר לְהוֹצִיא פֶּתֶק שֶׁחֲבֵרוֹ הִטְמִין בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי לְהִוָּדַע מַה כָּתוּב בּוֹ. (הרב זילברשטיין)
ד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר, הֲרֵי הוּא בְּבַל יֵאָמֵר, כְּלוֹמַר, אָסוּר לְגַלּוֹתוֹ לְאַחֵר עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ אֱמֹר (יומא ד:). וְאִם הָאוֹמֵר מַזְהִיר שֶׁלֹּא לוֹמַר - אֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּפְנֵי רַבִּים - וְהָלַךְ הוּא וְסִפֵּר לַאֲחֵרִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע (מג"א סי' קנו). כְּמוֹ כֵן נִתְבָּאֵר בְּסֵפֶר "שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה" דְּאָסוּר לְגַלּוֹת סוֹד חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ לֹא אָמַר שֶׁלֹּא יְגַלֶּה, אִם עַל יְדֵי כֵן יִתָּכֵן שֶׁיָּפֵרוּ עֲצָתוֹ. וְאִם גּוֹרֵם נֶזֶק לַאֲחֵרִים, מִסְתַּבֵּר שֶׁמֻּתָּר לְגַלּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מִן הַהֶזֵּק.
ה. עָשָׁן, רַעַשׁ, רֵיחַ רַע וְכַדּוֹמֶה, פְּרָטֵי הֲלָכוֹת אֵלּוּ מְבֹאָרִים בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (חו"מ, סי' קנו). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (חגיגה ה): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם" - זֶה הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְגָרַם לוֹ מִאוּס.
ו. לְהִזָּהֵר מְאֹד לֹא לִגְרֹם רַעַשׁ בִּשְׁעוֹת הַשֵּׁנָה, וּבִשְׂמָחוֹת רָאוּי לְהַקְפִּיד לְסַיֵּם בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרְמוּ נִזְקֵי שְׁכֵנִים וְגֶזֶל שֵׁנָה.
ז. עִשּׁוּן בְּמָקוֹם צִבּוּרִי, דָּבָר זֶה רָאוּי מְאֹד לְמָנְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק לַאֲחֵרִים, וּבִמְיֻחָד בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהָעִשּׁוּן אָסוּר, שֶׁאֵין לָזֶה הֶתֵּר.
ח. אֵין לִפְתֹּחַ חַלּוֹן אוֹ לִסְגֹּר חַלּוֹן כְּשֶׁגּוֹרֵם לְצִנּוּן אֲוִיר אוֹ לְהֵפֶךְ. מְקֻבָּל בְּשֵׁם הֶ"חָפֵץ חַיִּים" שֶׁיֵּשׁ לִנְהֹג עַל פִּי הָאָמוּר (פאה פ"ד א-ב), שֶׁהָאוֹמֵר כַּדִּין שׁוֹמְעִין לוֹ. אִם כֵּן, בַּקַּיִץ שׁוֹמְעִים לָאוֹמֵר לִפְתֹּחַ - וּבַחֹרֶף לָאוֹמֵר לִסְגֹּר. וְאִם מְעַשְּׁנִים בַּחֹרֶף, מֻתָּר לִפְתֹּחַ הַחַלּוֹן, וְכָל דְּאַלִּים - גָּבַר. (פסק של אחד מגדולי ההוראה בירושלים)
ט. אָסוּר לְהַשְׁלִיךְ בָּעִיר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ רַע. וְאִם מָצָא נְבֵלָה מֻסְרַחַת, מִצְוָה לִתֵּן מָעוֹת לְפוֹעֵל כְּדֵי לְסַלְּקָהּ, וְהָוֵי צָרְכֵי רַבִּים. בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ כָּתוּב, שֶׁהַמַּלְאָכִים מְקַלְלִים אֶת הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. (בן איש חי, ש"ר, כי תצא, סעי' יד)