פרק ט - נזיקין · אָסוּר לָרֶדֶת לְאֻמָּנוּת הַשֵּׁנִי
עָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ - נִקְרָא רָשָׁע (קידושין נט:) [הַיְנוּ, אִם אָדָם מְחַפֵּשׂ אַחַר דָּבָר לְשָׂכְרוֹ אוֹ לִקְנוֹתוֹ, בֵּין בְּקַרְקַע וּבֵין בְּמִטַּלְטְלִין, וּבָא אַחֵר וְקָנָה אֶת הַדָּבָר - נִקְרָא רָשָׁע]. לְדַעַת הַבַּ"ח (בחו"מ סי' רלז) הָוֵי אִסּוּר מִדְּרַבָּנָן, וּלְדַעַת הַחֲתַם סוֹפֵר (שו"ת חו"מ סי' עט) יִתָּכֵן דְּהָוֵי גַּם מִדִּבְרֵי קַבָּלָה.
"עָנִי" - יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא עָנִי וְלֹא עָשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהֶעָשִׁיר יוּכַל לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר בִּמְעוֹתָיו בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי, שֶׁאָז גַּם הֶעָשִׁיר נֶחְשָׁב לְעִנְיָן זֶה כְּעָנִי. (חו"מ סימן רלז)
אִסּוּר לָרֶדֶת לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ - עִנְיָנִים רַבִּים נִכְלָלִים בִּכְלַל זֶה, לָכֵן צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם סָפֵק שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ לִשְׁאֹל לְמוֹרֵה הוֹרָאָה לְבָרֵר אֶת הַהֲלָכָה.
פַּעַם בָּא רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִסַּלַּנְט לְוַרְשָׁא לְבַקֵּר אֶת הָאַדְמוֹ"ר רַבִּי יִצְחָק מֵאִיר מִגּוּר. הָרַבִּי כִּבְּדוֹ מְאֹד, וְאַחַר הִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ לִוָּהוּ עַד הָרְחוֹב. הַשְּׁמוּעָה, שֶׁאָדָם גָּדוֹל נִקְלַע לְכָאן, עָבְרָה חִישׁ בֵּין הַחֲסִידִים, וּכְשֶׁרַבִּי יִשְׂרָאֵל סָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה, הִתְמַלֵּא הַבַּיִת חֲסִידִים שֶׁבָּאוּ לְהַקְבִּיל פָּנָיו. מַה נִּתְאַכְזְבוּ הַחֲסִידִים בִּרְאוֹתָם שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק לִיטָאִי קִצֵּר בִּתְפִלָּתוֹ כְּאַחַד הֶהָמוֹן וְגָמַר אוֹתָהּ עִם הָרִאשׁוֹנִים.
רַבִּי יִשְׂרָאֵל הֵבִין לְתִמְהוֹנָם, וְאָמַר: רָאִיתִי שֶׁאֲנָשִׁים רַבִּים בְּטֵלִים מִמְּלַאכְתָּם בִּגְלָלִי - הַסַּנְדְּלָר עָזַב אֶת מַרְצֵעוֹ; הַחַיָּט אֶת מַחֲטוֹ; הַנַּפָּח אֶת מַפּוּחוֹ וְכוּ', וְאִם אֶהְיֶה מַאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה, הֲרֵינִי נִמְצָא גּוֹרֵם הֶפְסֵד מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל... (תנועת המוסר, ח"א עמ' 332)