תורה · מהיכן נובע שרש פורה ראש לעשות העברה?
השורש לעבירה הוא הביטול תורה, שהרי הקב''ה אמר: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ועיין במסילת ישרים שער הזהירות פ''ה, שכתב שם שהקב''ה שברא ליצר החליט על תרופה אחת ויחידה כנגדו, והיא התורה בלבד, הרי שאין בכוחנו להתגבר על היצר כי חזק הוא ממנו, ולהאבק עמו בשום אופן לא יוכל האדם, ואפילו תנאים כרבי מאיר ורבי עקיבא לא היו יכולים להילחם ביצרם מבלעדי התורה, וכמו שכן הורום מן השמים על ידי מעשה (עיין קידושין פ' ע''א), על אחת כמה וכמה שאר בני האדם שאין בכוחם לכבוש יצרם מבלעדי התורה, והחושב אחרת דהיינו להינצל מהיצר מבלעדי התורה - כבר חרץ דינו הרמח''ל במסילת ישרים שער הזהירות פ''ה: ''שאינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו ותאבד נשמתו''. אם כן כל הכח נגד היצר הוא התורה, הרי שהבא לשוב חייב ללמוד תורה, ואז מטפל הוא בשורש הבעיה שהביאתו לחטא, שהרי רק בכח התורה אפשר להינצל מהחטא, ואם כן סיבת החטא הוא הביטול תורה, ובהכרח כשבא השב לטפל בשורש סיבת החטא ולתקנו כדי שלא ישוב לחטוא בהכרח הוא שישוב ללמוד תורה - האמצעי היחיד להתיש את כח היצר, ואז כשיצרף לתורה את לימוד המוסר יועיל לו ליראת שמים, אולם מבלי תורה בהתמדה אף המוסר והחסידות לא יועילוהו מאומה.
היאך נתן להבין בשכלנו כיצד הוא שהלומד תורה - הויות דאביי ורבא, בכך נצל הוא מתאוות ומדות רעות?
ב' טעמים לדבר, האחד, התורה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, האדם לומד תורה בענינים ארציים כדיני ממונות הלכות מלוה, הלכות פקדון, הלכות נזיקין, הלכות מקח וממכר, שהם ענינים השייכים לעולמנו בין אדם לחברו, אולם ראשן של דברי תורה הללו מגיע השמימה.
הטעם בפשטות הוא, מכין שדיני התורה המה רצונו של הבורא, וכשאדם לומד תורה - לומד הוא מה רצון ה' במקרה כזה או כזה, כך שהאדם בעצם נדבק ברצון ה', וה' אחד ושמו אחד, לגבי הקב''ה הוא ורצונו זהו אחד, שהרי אין לו פרוד כלל, אם כן אדם הדבק בתורה דבק בהקב''ה בעצמו, וכמבואר בנפש החיים שער ד', שהאדם העוסק בתורה עוסק בקוב''ה עצמו.
וראיתי בספר ''ישמרו דעת'' להגר''ד פוברסקי כיוצא בזה, דהיות וקוב''ה ואורייתא אחד, אם כן אדם שלומד תורה הקב''ה נלחם לו עם יצרו, אחר שהאדם דבוק בתורה ובכך דבוק הוא בקוב''ה.
לכך כוחה של תורה הוא חזק מאד וכמו שאמרו חז''ל: ''אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'', והיינו כאמור כשלומד האדם בכוונה נכונה, שלימודו זה הוא על מנת שיהא נדבק בקוב''ה, ועל מנת שיוסיף קדושה באמצעות התורה להיות דבוק בה' ממש, ויחוש מפעם לפעם בעת לומדו בתורה שהנה עתה דבוק הוא בבורא ומתקרב הוא לה' בקירבה גדולה ועצומה, בכך מתיש הוא את כח יצריו לבל יוכלו לשלוט בו.
והטעם השני הוא לפי שבתורה טמון עונג עצום ורב המתגלה לעמלים בה, ולכך כשהאדם טועם מעונגה של תורה מתגמדים לפניו יתר התענוגים, וגם כשאין האדם במדריגה גבוהה בזה, גם יועיל לו, והעובדא, הנה אלה הרגילים בלימוד, ואפילו בקביעות עיתים, כשיאנסו ולא יוכלו לשמור חוקם בלימודם ירגישו חוסר גדול מאד, וכאילו לא אכלו היום את לחמם, הרי שכל מי שרגיל בלימוד תורה, נכרך אחריה עד שאינו יכול מבלעדה, אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא מפני העונג הטמון בה, וכבר ראינו לא מעטים שמשיעור תורה פעם אחת בשבוע, שינו את כל מהלך חייהם.
מהו גדר של ''בן תורה'' לעמת ''בעל הבית'' שכמו כן קובע עתותיו לתורה. האם הגדר הוא רבוי השעות?
עיקר ההגדרה של ''בן תורה'' היא ההתענינות בתורה בלבד, ואילו כל יתר עסקיו ועניניו כחובות נחשבים, שמתעסק הוא בהם בדיעבד גדול.
כן מגדיר הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ד (עמ' 58-59) והנה לך דבריו:
בחינת ''בן תורה'' היינו זה שתורתו אומנותו; פירוש, שהתעניינותו בתורה היא כהתענינות הסוחר בסחורתו. המתענין בדבר אחר באמצע עסקו איננו ''סוחר''; כן גם בבן תורה.
והתענינות בן תורה היא לא רק בלימוד לשם מצוה אלא לשם תורה היינו שיעלה במעלות התורה ויתדבק בה בכל נפשו, וכמש''כ הרא''ש (נדרים סב.) ''ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול''. וזהו עיקר ההפרש בין ''בן-תורה'' ו''בעל-בית''. וזהו אמרם ז''ל ''והחכמה מאין תמצא - אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו'' (ברכות סג:), היינו שעניני ''עצמו'' הם אצלו כאין, וזהו גם גדר ''אין ד''ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'' (סוטה כא:), היינו שכל עניני ''עצמו'' נחשבים בעיניו כ''מתים'' בשעה שעוסק בתורה.
עוד אמרו ז''ל:
''אם בחוקותי תלכו... חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך; אמר דוד, רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות''. (מדרש רבה ריש בחוקותי).
זוהי דרגת ''בן תורה'' אמיתי - אהבתו היא לתורה, וצרכי העולם הם לו כחובות, וחובות הרי הרבה פעמים מתעלמים מהאדם, במתכוון ושלא במתכוון, זהו בן תורה שהכל טפל אצלו ביחס לתורה, ונפקא מינה שגם זה הנחשב אצל העולם בגדר ''בעה''ב'', באם ינהג כנ''ל הרי חשוב הוא כ''בן תורה'', ואילו להיפך זה הנחשב בעולם ל''בן תורה'' באם לא ינהג כנ''ל נחשב הוא ל''בעה''ב.
''בראתי יצה''ר בראתי לו תורה תבלין'', אולם זה גופא, מה לעשות שהיצה''ר אינו מניח ללמד תורה ומטמטם את הלב מלהבין את ערכה ותועלתה?
ולחיבת הקודש נצטט לשונו הנפלא בזה:
... דרך ההשגה השלילית מקורה אחר לגמרי. זהו 'אור בטול היש' של העולם הזה ונקרא גם כן 'אור היסורים', המגלה לאדם שאין לו שום אושר בעניני עולם הזה. אור זה יורד ונוקב עד עומק לבו של האדם, ואין הטמטום יכול לעכב בעדו. מחשבות 'בטול היש' הן רבות, ומהן: ''מרבה נכסים מרבה דאגה''; ''אוהב כסף לא ישבע כסף, (תמיד חולה הוא בחולי הרעבון הנורא); ''כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו''; המחשבה: 'אם כל הבריות כחגבים וכזבובים בעיני, אם כן מה יוסיף לי אם הזבוב הזה יכבדני'; ''רקב עצמות קנאה'' (אני רוצה בשל חברי, אולם מה שאני משיג הוא רקב עצמות); ''כל השואף לשאינו שלו גם את שלו נוטלין ממנו''; ''אין אדם מת וחצי תאותו בידו''; ועוד הרבה מחשבות וחשבונות שונים שמסקנתם היא שאין שום נחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטעה בערמתו באושר מדומה. אלה הן ההשגות השליליות החודרות דרך טמטום הלב. ומשום מה לא יוכל מעבה הטמטום לחסום בפני השגות אלה? משום שהן באות מתוך בקשת עולם הזה עצמה, אלא שהן בוחנות את אמיתותם של דברי היצר, הטוען שיש אושר לאדם בעולם הזה, ומבררות את השקר שבטענותיו, ואת הסתירות שבדבריו. ועל זה אין ליצר הרע מה להשיב. כך לוחמים בסטרא-אחרא מניה וביה, וממתיקים את המר במר.
זו היא עצה נפלאה בבחינת שלא לשמה. ישנם דורות בהם אין מוצאים את אופני השלא לשמה הפשוטים: בקשת כבוד וממון וכדומה; כמו בדורנו שהוא דור של עקבות משיחא, שבו אין נותנים כבוד וממון לחכמי התורה, כפי שאמרו רז''ל על העת ההיא: ''אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו'' (סוטה מ''ט:). אבל גם בדור כזה שייך דרך של שלא לשמה, והיא: לברר ולחפש את הדרך האמיתי אל אושר העולם הזה, עד שמגיעים למסקנה שאין מאושר בעולם הזה אלא רק זה המוסר עצמו ללמוד תורה; וכאמרם ז''ל: ''כך היא דרכה של תורה, (אפילו אם) פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה.. וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אשריך (כבר) בעולם הזה''. בדרך זו מגיעים להתענג מנועם זיו התורה ולהתדבק בה, והמאור שבה יביא לידי הלשמה השלם.
שנינו במסכת סוטה (כ''א:):
''אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן (שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל - רש''י) שנאמר: אני חכמה שכנתי ערמה. אמר ר' יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ''והחכמה מאין תמצא''.
פירוש הדברים: אין לדברי תורה קיום באדם, ואינם יכולים להתבסס בלבו, כל זמן שלא יבא לידי הכרת בטול היש דעולם הזה, שלא יתפוס אצלו מקום ויהיה אצלו כאין ממש.
מעתה נוכל לבאר את התשובה לקושית איוב: ''ברא הקב''ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין''. וביאר שם רש''י: ''הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה, כדאמר בעלמא (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו, שיכולין להציל עצמן''. כיצד אפשר להמיס ולהמחות את היצר הרע כשמתנגד גם ללמוד תורה? העצה העמוקה היא: שישתדל בבטול היש דעולם הזה; יאמין כי ברדפו אחר חיי אושר, ימצאם לבסוף רק בבית המדרש בלמוד התורה, וכזבי היצר נמוגים שם. אם אמרו ''ברא לו תורה תבלין'' - ודאי שאין עצה אחרת זולתה! נדייק בדבריהם: ''אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש'', כאן קראו אותו ''מנוול'' - שכן זה הכרחי על מנת לאפשר את משיכתו לבית המדרש והמחתו שם - שנקדים לדעת שיצר הרע ''מנוול הוא'', שמבטיח לנו את אושר העולם הזה, ולמעשה משביענו רק יגון ואנחה.
מצאתי כתוב ראיה חותכת, שאין היצר הרע יכול להתנגד להשגת בטול היש. ידוע, שאנשים פשוטים ששאפו לערכי עולם הזה בכל מהותם, כאשר עמדו בשעת גזירת שמד לפני פיתויי חיי עולם הזה עם כל טוב באם יכפרו בעיקר, עמדו בנסיון זה, ומסרו את נפשם על קדוש השם. הטעם הוא, משום שחונכו מעודם, ונקבע אצלם ברור, שעבודה זרה הוא דבר איום ונורא. ואם בשעת השמד היו יכולים לחיות במחיר עבודה זרה חיי רווחה, הרי הכירו שחיים כאלה אינם חיים כלל עבורם, בזויים ומנוולים יהיו בעיני אחרים ובעיני עצמם. על ידי ידיעה שלילית זו הגיעו לבטול היש הגמור - לידי מסירות נפש ממש.
לעולם יעסק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, והיאך רואים אנו בני אדם לא מעטים שעסקו בתורה שלא לשמה, ולשמה לא הגיעו?
על כך משיב ה''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 118-119):
אבל יש שני מיני שלא לשמה; יש ולמוד התורה והמצוות שהאדם רוצה לקיימם באים מתוך רצון פנימי עמוק ומתוך כוונה כשרה, אלא שהיצר שם מכשולים בדרך, שמפריעים ומעכבים להוציא לפועל את השאיפה הטהורה. לכן משתמש האדם בשלא לשמה רק כדי לסלק את המפריעים. וביאר הג''ר שמחה זיסל זצ''ל מקלם, שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה ''שמתוכו בא לשמה''. ואימתי זה? כשבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.
ויש שלא לשמה גרוע, והוא שמצוותיו של אדם מסובבות רק על ידי שאיפות עולם הזה, או שאר טובות והנאות שהוא מצפה עליהן, וממלאות הם את כל חלל לבו, ורק מבחוץ נראה כאילו עובד את ה'. אם רק השלא לשמה הוא המניע את מעשיו - לא יגיע ללשמה לעולם. הרי זה כמשחק בתיאטרון - ''כאילו'' היה באמת... ''כאילו'' במציאות.. ונשאר רק משחק פורים, ואל המציאות האמיתית לעולם לא יגיע.