אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

תורה

ניסים

ישנם צעירים שאינם נמשכים ללמוד הגמרא ובשביל כך נוטים ללמוד ההלכה, האם עושים נכון או לא?

על יהלומים אין מן הראוי לוותר כל כך מהר, אסור לוותר על הגמרא כל כך מהר. הגמרא היא חשובה למאד, ה''שמנת'' של התורה נמצאת בתלמוד, זהו דבשה של תורה, הלומד גמרא ומפרשיה זוכה לעונג האמיתי של הלימוד, ובפרט המעיין להבין דיבור ברש''י ומעיין בו, וכן כל וא''ת וי''ל שבתוס', ומה הביאם והכריחם לכך וכיוצא, [והלומד מהרש''א זוכה ביותר לטעום טעם תורה אמיתי], ובזה האדם שואב לתוכו את המאור שבתורה ונהנה הנאה אמיתית גם בעולם הזה.

ובפרט יש לדעת, זה המזניח לימוד הגמרא, גם לימוד ההלכה אצלו הוא מחוסר עיון כראוי, לפי שהגמרא מביאה את האדם לדרך החשיבה הישרה, ולראות את ההלכה מכל כוון בהיבט כזה וכזה עד שתתחוור ההלכה כראוי ומסלקת ממנו מעקושים ועקמימות השכל, ומביאתו לשכל הישר.

וכמו ששמעתי פעם בשם הגרב''צ אבא שאול זצ''ל, שמי שאינו מבין ''חושן משפט'' כראוי, גם ''אורח חיים'' כראוי אינו מבין, כלומר זה אינו נכון לחשוב שיש בתורה דברים הצריכים עיון ולעומתם דברים פשוטים שאין צריך בהם עיון. וכי הלכות ברכות, שבת, יו''ט, אין בהם עיון?! הלא אלו הלכות התלויים בשערה, ולכך דוקא זה הלומד גמרא בעיון כפי כוחו יודע היטב לחתור לעומק ההלכה ולהבינה על אמיתותה, ולחלק בה החילוקים הנכונים לפי המציאות ולפי הזמן וכיוצא כידוע.

אמנם, אם לאחר שיגע האדם להבין הגמרא ולמדה מספר שנים כפי כוחו, ובכל זאת אינו רואה ברכה בעמלו, וחשקו והצלחתו בתחום ההלכה מאיר לו יותר, אה''נ באופן זה יש לו לעסוק במה שלבו חושקו, אומנם לא בכמה חודשים ולא בשנה או שנתיים יקבע האדם ויחליט לעשות הגמרא עראי וההלכה קבע או להיפך, אלא לאחר שטרח כמה שנים בשניהם, אזי לבסוף כשיגיע לפרשת דרכים יחליט לאן לבו נוטה, יש הנוטה לפלפול, ויש הנוטה לבקיאות להבין פשטות הסוגיא ולחזור עליה, ויש הנוטה להלכה, ועדיף להתייעץ עם רבו מובהק המכיר בטורחו ועמלו ובכישוריו ובהצלחותיו.

מה נקרא מצליח ומתעלה בתורה, האם בדוקא זה הזוכה לחדש חדושים יפים ולהמציא יש מאין וכיוצא?

כבר הורה לנו מרן הסטייפלר זצ''ל במכתביו (ספר ''קריינא דאיגרתא'') מהו הנקרא מצליח בלימוד ושלא כמו שסוברים העולם, והנה לך דבריו:

...אכתוב לך את הידוע לי מתוך הנסיון.. תלמידים צעירים טועים הרבה בדמיונם, בחשבם שאינם מצליחים ואינם עולים, כי ההצלחה לעליה האמיתית אינה ניכרת לעין התלמיד, כל דף גמרא שלומד ומבינו היא הצלחה, כל תוספות שהבינו היא הצלחה, ולאט לאט קובץ על יד ירבה, ובמשך הזמן נעשה לגדול בישראל, מבלי הבטה בכל יום ההצליח או לא.

הכלל שלא לחשוב כלל אודות עצמו אם מצליח או לא, רק לחשוב אודות אותו דף גמרא ואותה סוגיא אם מבינה לנכון או לא, שאם מבינה יחזור עליה ד' פעמים, ואם אינה בהירה לו ילמד עוד פעם במתינות, ודוקא עם חבר טוב, ולא יחטוף רק במתינות עד שיבין, ואז יחזור עליו ד' פעמים וצריך לידע בבירור שזהו כבר הצלחתו הגדולה להבין חלק מן התורה לאשורו, ובמשך הזמן יראה רוב הצלחתו.

כתב בקונטרס שאילתות (קובץ מדברי הגר''ח ז''ל מוולוזין אות ע''ד) וז''ל: ענין חידושי תורה נקרא כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומחוורים אצלו, כי כל זמן שממשמש בהם מוצא בהם טעם (עירובין נ''ד) וזה אצלו חידושים עכ''ל (רבים מהתלמידים שוגים בזה, ועמלים שעות על שעות ליישב איזו קושיא של הלח''מ וכיו''ב, וזה בשעה שאין להם ידיעה בהירה ומקיפה בכל הסוגיות השייכות לענין זה ובדברי הראשונים ז''ל והפוסקים מה שכתבו בענין זה, והמה חושבים שעל ידי זה יתעלו בתורה, ולבסוף כשמתבגרים קצת יותר אינם מוצאים ספוק מלא בראותם שלא נעשו עלויים כו').

ובאמת עיקר עסק התורה והצלחתה היא הבנת ותפיסת הסוגיא היטב לכל פרטיה ופרטי פרטים המסתעפים ולחזור על זה כמה פעמים, וככה קובץ על יד על יד פרק אחר פרק ומסכת אחר מסכת, וכשיזכה ללמוד כהוגן רוב הש''ס והפוסקים ושכלו יקלוט סברות הגמרא והתוס' - אפילו בעל כשרון פשוט מתישר שכלו כבעלי כשרונות גדולים, וזוכה ג''כ לחדש חדושי תורה אמיתיים וישרים.

כל מה שמתעורר אצלו קושיא או תירוץ או איזו הסבר נכון ראוי מאד לכותבו בקצרה על פנקסו ובמשך הזמן יתקבץ אצלו בעזרת השי''ת אוצר נפלא של חידושים יקרים.

כל סברא או חידוש דין או ביאור או ישוב איזו קושיא שיתחדש לך אפילו כשנראה שהוא דבר פשוט וקל, צריכים לרשום בפנקס מיוחד והוא תועלת גדול להצלחה.

האם יש לחוש לגאוה והתנשאות בלמוד התורה ובשביל כך להמנע מלהשמיע סברותיו ועיונו כשלומד בשעור ובחבורה?

גם בזה הורנו מרן הסטייפלר במכתביו (שם), שאין לימנע מחשש גאוה מללמוד ולעיין בכל כוחו בפלפול החברים, ורק ילמד מוסר על ענין הגאוה רעתה והפסדה, כי היא מחלה כללית וצריך הרבה סיעתא דשמיא להינצל ממנה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

היאך זוכים לזכר מה שלומדים?

הדרך לזכור מה שלומדים הוא כך, בדרך ה''עשה טוב'' - לחזור ולשנן הלימוד לפחות ד' פעמים כמו שמבאר הסטייפלר במכתביו, ושינון בעל פה הוא יותר מועיל מבכתב, ולבסוף נהיה האדם זכרן בטבעו.

ובדרך ה''סור מרע'': כבר אמר על כך הגאון ר''ש שקופ זצ''ל שמקרא מלא הוא: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - למען תזכרו'' המועיל לזכרון הוא שמירת העינים והמחשבה מהרהורי עבירה.

אדם הרוצה לנהג בהנהגה שלא להנות ממתנות בשר ודם, ובשביל כך נצרך הוא לבטל תורה או להיות מטרד מלמודו, האם עושה טוב או לא?

שלא להנות ממתנות בשר ודם, זו הנהגה טובה, ולא הלכה, ולכך יש לקיימה בב' תנאים:

האחד, שנוהג בנוהג זה באופן שלא ימעט ויבטל מלימוד התורה, וכידוע היום הרבה בטלים מזדמנים למי שיוצא לעסק, אחר שהעולם היום שטוף בחומר ובעבירה, ולכך בוודאי שעדיף לו לבטל הנהגה זו - שלא להזדקק לבריות על מנת לעסק בתורה בניחותא.

והשנית, לקיים הנהגה זו לשם שמים, ולא מתוך גאוה וכבוד, כמו שישנם הרבה שכבודם וגאוותם העצמית היא המונעתם מליקח מתנות בשר ודם, ובכגון דא אין שום טעם וריח בהנהגה זו.

כמה שעות מן הראוי לישן כדי לשמר על הישוב דעת להתעמק בתורה?

הסטייפלר במכתביו (מכתב כח) כותב:

הנה בזמנינו באופן רגיל צריכין לישון כשבע שעות במעת לעת, ובפחות מזה אין הראש מיושב היטב להתעמק בתורה הקדושה.

אך יש יוצא מהכלל שמוכרח לישון שמונה שעות ויש יוצא מהכלל שמספיק לו גם ששה שעות אבל בדרך כלל מוכרחים לשבע שעות שינה במעת לעת.

האם יש ללמד תורה כשהאדם שרוי בחטא, או עדיף להמתין עד שיעשה תשובה?

סכנה גדולה מלבטל מהתורה בכל מצב, וגם כשהאדם שרוי בחטא יעמול בתורה, ולא ימתין עד שיעשה איזה תיקון לחטאו וכדומה, וכגון שיבטל מהתורה עד שילך למקוה כשאינו יכול עתה לילך למקוה, או עד שיתענה, או שיהיה לו ממון ליתן צדקה וכדומה.

כל עיכוב מלימוד התורה הוא מסוכן!

אולם מה שכן יעשה האדם וחי בהם, שיעשה באותו רגע תשובה, יביע חרטה וצער על מה שחטא ויקבל עליו להגביר חיילים לתורה יותר, ולעשות עוד גדרים וסייגים להשמר מהחטא, ומיד יעסוק בתורה, כי ללא רצף בעסק התורה בנקל יכבשהו יצרו פעם שנית, כמצוי ורגיל שכאשר מצליח היצר להפיל את האדם פעם אחת - קרוב מאד שיפול פעם שנית בסמוך לה, והוא מחמת טמטום העבירה הראשונה, והוא ענין ''עבירה גוררת עבירה'', ולכן העצה מיד לרוץ לחדרי תורה.

לומד אני, עוסק בתורה, ועם כל זה אינני מרגיש חבור לבורא יתברך?

דע! דכמה תנאים נצרך כדי שיתחבר האדם לבורא באמצעות התורה, שהיא בעצם הדרך היחידה לחבר את האדם לבורא, וכמובא ב''דרך ה''' לרמח''ל, שהתורה היא ניצוץ אור תחתון כביכול מאורו יתברך שהאצילה הבורא כאפשרות שרק דרכה יהא ניתן להתקשר לבורא.

דהיינו, הבורא יתברך הוא אין סוף, לא מוגבל בשום מגבלת חומר - גוף, זמן, מקום וכיוצא, ואם כן היאך אנו אנשי החומר המוגבלים בכל צעדינו ובמהותנו בחומריות היאך נידבק בה', כלומר איזה קצה חוט ניתן לנו להאחז בו על מנת שדרכו נתקשר לבורא?

ובכן קצה החוט שבו יש לנו אפשרות להאחז בו כדי להתקשר ולהתחבר לבורא, הוא התורה, שהיא ''סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'', אתה עוסק בתורה כאן בארץ, ובעניני ארציות וחומר שהם פשטי התורה השייכים לחומריות העולם, אולם ראשם וסודן של דברים מגיע השמימה.

אולם זה בתנאי שאין האדם העוסק בתורה מתנתק מנותן התורה, ולומד תורה על מנת להתחבר ולהתקשר לבורא, וזוכר את הבורא נותן התורה ומטרת לימודו להתחבר אליו.

ואף שאין צריך בשעת הלימוד להתמיד במחשבה זו כי בכך יתבלבל מלימודו כמבואר ב''נפש החיים'' שער ב' בפרקים הראשונים, מכל מקום כתב שם שמידי פעם יפסיק מלימודו ויזכור שתכלית לימודו להתחבר לה', ויחוש בעצמו שכשעוסק בתורה - באותה שעה הוא מתחבר ומתקשר עם הבורא בדביקות ממש כפשוטו. כי התורה היא שמותיו של הקב''ה וה' אחד ושמו אחד, א''כ קוב''ה ואורייתא - חד הוא, וכמו כן עוד תנאי הכרחי לרוצה לזכות לקרבת ה' באמצעות התורה לנזר עצמו מתענוגים ותפנוקים ויקדש עצמו במותר לו לסלק חומריות החוצצת בין האדם לקונו, ואז יחוש היאך התורה מקרבת אותו לבוראו ובפרט כשיתמיד בה כראוי, והעיקר הוא הרצף של שעות לימוד.

כיצד לנהג בהליכה לשמחות כשהוא על חשבון הקביעות בלמוד התורה?

במקרים שאין כל פגיעה בבעל השמחה באם תבוא מאוחר יותר לשמחתו הרי שבודאי אין בעיה המחייבת לבטל שיעור קבוע. מי אמר שאתה צריך להגיע מהראשונים לשמחה, וגם אם בכך שתאחר תפסיד ''מנה'', הרי שהרווחת ''מנה'' של תורה, שזו מנת הנשמה על חשבון מנת הגוף, וזה פשוט.

וגם אם יש חשש פגיעה בבעל השמחה באם תבוא מאוחר, הרי שברוב המקרים אם תסביר את עצמך יפה שסיבת איחורך היא שיעור תורה קבוע, בודאי תהא תשובתך מספקת, וגם תרוויח מכך רווח גדול, שתרגיל בכך את כל בני משפחתך, הן בני ביתך, והן קרובי משפחתך, שהנך מְאַחֵר לשמחות מסיבת שיעור תורה, וגם אם קצת יקפידו עליך בתחילה, הרי שכשיראו שענין זה עקבי אצלך ואינו ניתן לויתור ופשרות, לא רק שלא יקפידו יותר אלא גם יעריכו את זה, וכמובן הכל לפי הענין מתי ואיך.

היצר הרע מדמה לאדם נחיצות לבטל תורה כאילו הוא ''יעבור ואל יהרג'', חייבים לעבור על דברי תורה עכשיו! יש כאן משום שלום בית! חשש מריבה! הקפדה! ועוד תרוצים כאלו למיניהם, ובכן תתבונן ותבחן בכמה מקרים של חששות כאלו, כאשר תתגבר ולא תציית לו - אם אכן היה נורא כדבריו, האם באמת היתה כאן בעיית שלום בית, הקפדה, מחלוקת, ותמצא כי ברוב ככל המקרים לא היה זה אלא חשש שווא. לעולם אין אדם נפסד מקביעות שיעור תורה, ושום נזק לא נגרם מעסק התורה, להיפך, אם כבר מצויים המחלוקות והמריבות זהו רק מביטול הזמן והשעמום שאז מרבים דברים, וברוב דברים לא יחדל פשע.

וכמו כן יש להסביר לאשתו ולבני ביתו, שאין שום אסון אם אתה תבוא לשמחה מאוחר יותר, ובכך לא די שתרגיל את בני משפחתך לכך שאינך מוכן לוותר על שיעור תורה בשום אופן, אלא יש בכך גם חינוך נפלא ועצום עד כמה חשיבות התורה עולה על הכל.

כיצד להתחזק בלמוד תורה לאחר מכשול בחטא - ובפרט חמור - שאז נדמה לאדם שאין חפץ ה' בו ובתורתו?

בשכנוע שיקרי מלפת היצר רבים מבני האדם לאמר: מה לך ללמוד תורה ואתה חוטא, הרי בידך עוון כזה וכזה, ומקרא מלא מביא הוא לסייע לדבריו: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך'', הרי שאין חפץ לה' בתורתו ובתפילתו של הרשע, וכמו כן מביא להם סיוע מהספרים שכשאדם חוטא ועוסק בתורה, כל תורתו הולכת לסיטרא אחרא, ומסייע להם עוד מחז''ל: ''סור מרע ועשה טוב'', קודם סור מרע ואחר כך ועשה טוב.

וכל אלו טענות שיקריות המוליכות את המשתכנע מהם לאבדון מב' עולמות.

ונבאר:

אדם שנפל בחטא ויצר הרע מתגבר עליו, אוי ואבוי אם יטוש את התורה באותו זמן של ירידה, הרי שבכך ימוטטהו יצרו לגמרי חס וחלילה. ואדרבא להיפך, דוקא בזמן שיצרך תוקפך חייב אתה ביותר להשיב מלחמה שערה ולתוקפו כפי יכלתך. שהרי אתה במצב שרוצה לשוב מחטאיך, אלא שקשה לך להתגבר על יצרך, ואם כן מה יוכל לעזור לך יותר מאשר התורה שמגינה ומצילה מהיצר, וכאמרם ז''ל: ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין''.

ומה שכתוב בתהילים: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו''', זהו רשע שאינו מעונין לשוב מחטאו, ואין לו חרטה ובושה מחטאיו, וכמו שכתוב בהמשך הפסוק הבא: ''ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך וכו''', וראה שם עוד בהמשך הפסוקים, שאיירי ברשע מרדן המתמיד ומתעקש ברשעו, זהו שתורתו לסיטרא אחרא, זהו שאין חפץ לה' בתורתו, אבל אתה שהנך כואב ודואב על כך שיצרך מכשילך, הרי עצם החרטה היא כבר לפחות בגדר ''הרהור תשובה''.

ולכן אדרבה, לפני כל עסק התורה שהנך לומד ואף שאתה שרוי בחטא, תהרהר בתשובה, ותבקש מה' שיצילך מיצר הרע, ולהתחנן לו על כי אין רצונך לחטוא, והתמד מאד בדברי תורה, ורק בכך תנצל, ובאם לא, הסרת את החסינות ממך, והנך חשוף לכל פיתוייו של היצר ללא מעצורים.

ואף יתר על כן, הנה ראינו שגם תורה של רשע כאלישע בן אבויה שהיה מתמרד ברשעו, הגנה עליו ולא ניתנה אפשרות להכניסו לגיהנום עבור תורתו כמסופר בגמרא (חגיגה ט''ו ע''ב), למדנו מכאן שתורתו של אחד כזה אמנם לא מקובלת לנחת רוח לבורא, אבל עם כל זה יש לה כח. אולם כאמור זה ברשע העומד ברשעו, אבל הכואב והדואב על מעידותיו ונפילותיו, ובפרט שפעמים יש לו גם נצחונות, אם כן הרי זה כדרך הלוחמים שפעמים זה מכה ופעמים זה מכה, בכעין זה אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו לתבוע אותם להיות תמיד מנצחים, התביעה היא להיות תמיד משתדלים. אזי בודאי שדוקא אז בזמן שהיצר תוקף לחטא - זה הזמן להתבונן בתורה ביתר שאת, ואז תהא מובטח שבמשך הימים יהא יצרך מסור בידך.

(וכבר הארכנו בזה לעיל בנושא ''הקדושה'').

כיצד יש לנהג כאשר חש האדם בעיפות באמצע למודו?

ראשית יש להכיר ולדעת שלהיצר הרע יש רשות לא רק להחטיא את האדם בחמודות ותאוות העולם או במידות רעות, וכמו שהעולם מכירו, אלא כמו כן יש לו רשות לשקר ולהערים על האדם, וכגון לדמות לו שהוא עייף וחסר שינה, ואת תככיו אלה אין העולם מכיר, לעולם נדמה שאם אני עייף מה יצר הרע יש כאן? אולם גם זה יתכן להיות אחד משקריו, והראיה שהנה יתכן וישב האדם ללמוד תורה, וכביכול מתמוטט הוא מעייפות עד שאינו מסוגל אף לראות את האותיות, קם הוא לשכב על מיטתו, ובדרכו נקלע לשיחה מעניינת עם חברו ובכך פגה ממנו כל העייפות והנו ערני לכל דבר.

לכך צריך שידע האדם לכמה שעות שינה הוא זקוק לבריאותו, ויבין שמעבר לכך אף שחש הוא בעייפות נוראה, יתכן בהחלט שזהו שקר שמשקר בו יצרו, וכבר בכך שיכיר בכך יקל עליו להתגבר.

ולכך העצה באם הנך חש בעייפות גדולה בשעת הלימוד, אל תיגש כחולה למיטתך ותתכרבל בכלי מיטתך לטבוע שם בשינה, אלא הנח ראשך על הסטנדר בו אתה לומד, ולרוב לאחר מנוחה של כ- 10 דקות או רבע שעה תחוש בריה חדשה והוא בדוק ומנוסה.

ומעוד סיבה יש להימנע מאד כשחשים בעייפות באמצע הלימוד לילך ולשקוע בשינה, כי אז ישבש לעצמו את כל סדר יומו, שהרי יתכן כשיישן עתה ביום - ישקע בכמה שעות שינה, ואז בלילה לא יוכל להרדם עד מאוחר מאד, ואז למחרת או יקום מאוחר או יחוש בעיפות, ובכך ישתבש אצלו כל סדר יומו. לכך יש לאדם לידע את השעות הנצרכות לו לשינה, ומעבר לכך יישן שנת עראי כנ''ל ותו לא.

האם נכון הוא לנהג להיות ער בליל ששי כל הלילה בלמוד התורה?

הנה לך בזה דעת הרה''ק ''שומר אמונים'' המובאת במכתב מחתנו הרב ''תולדות אהרן'' זצ''ל.

קבלתי מכתבך בשמחה, וטוב עשית שלא היית נעור כל הלילה, כי בפעם הראשון שבאתי לכ''ק חותני האדמו''ר זי''ע אמר לי היות ששמעתי שאתה נעור בליל שישי אומנם לא טוב הדבר, כי להיות נעור בליל ש''ק הוא יותר גדול וחשוב, ומי שהוא נעור בליל שישי כבר אין לו מוח בליל ש''ק, וכן גורם זאת חולשת המוח ומרגישים זאת בשנים המאוחרות, חוץ מפעם לפעם באופן יוצא מן הכלל, וכן מה שנעורים בליל שבועות והושענא רבה וכיוצא, אמנם לעשות קביעות בכל שבוע אין הגופים בדור הזה מסוגלים לזה, רק בזה האופן תוכל לעשות, שתשכב בשעה שמונה בערב ותקום בשעה אחד לאחר חצות ותוכל ללמוד במוח צלול חמש או שש שעות רצופות, ובזה יותר תרויח מאשר תהיה נעור קודם השינה.

כיצד יש לפתר את בעית היקיצה בבקר שהיא מהבעיות הקשות ההורסות את כל יומו של הבן תורה ושל כל אדם?

לכך נצרך כמה ידיעות נחוצות וכמה עצות.

א. לישון את השעות הדרושות לבריאות הגוף שהמה בדרך כלל בין 7-8 שעות מינימום.

ב. להבין שיתכן בהחלט שאדם חש בעייפות, אף כשישן את השעות הנדרשות, ושאין להתיחס לעייפות זו, אלא להתגבר ולקום, ועייפות זו תפוג ממנו.

ג. לישון מוקדם ולא להתעצל מלישון, ואז לא יתעצל מלקום.

ד. ''עשה לך חבר'', יבקש לו חבר טוב שיעוררו משנתו ויעמוד עליו עד שיקום.

ה. יקנוס עצמו ואפילו בסכום קטן באם יאחר קימתו.

ו. ללמוד ממעלות התפילה ויתבונן כמה נצרך הוא לתפילה, וכי רק בה תלויה כל הצלחתו ומבלעדיה אין לו כלום, כדי שתהא יקרה בעיניו התפילה לקום בשבילה בזמן.

ז. עצה נפלאה, להחליט קודם שנתו שהוא קם בבוקר בזמן, כי באם יזרק על מיטתו מבלי חשבון אימתי יקום, אלא יישן באופן שיקום מתי שיקום, על פי רוב שלא יקום בזמן, והוא כלל גדול.

ח. לזכור שהמאחר לתפילה הוא זלזול בתפילה, וזלזול בתפילה מונע את כל ההצלחות.

בספר ''שומר אמונים'' מובא: המאחר לקום לתפילתו - תיקונו לעתיד כמו כן יתאחר, ודי למבין.

מהיכן נובע שרש פורה ראש לעשות העברה?

השורש לעבירה הוא הביטול תורה, שהרי הקב''ה אמר: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ועיין במסילת ישרים שער הזהירות פ''ה, שכתב שם שהקב''ה שברא ליצר החליט על תרופה אחת ויחידה כנגדו, והיא התורה בלבד, הרי שאין בכוחנו להתגבר על היצר כי חזק הוא ממנו, ולהאבק עמו בשום אופן לא יוכל האדם, ואפילו תנאים כרבי מאיר ורבי עקיבא לא היו יכולים להילחם ביצרם מבלעדי התורה, וכמו שכן הורום מן השמים על ידי מעשה (עיין קידושין פ' ע''א), על אחת כמה וכמה שאר בני האדם שאין בכוחם לכבוש יצרם מבלעדי התורה, והחושב אחרת דהיינו להינצל מהיצר מבלעדי התורה - כבר חרץ דינו הרמח''ל במסילת ישרים שער הזהירות פ''ה: ''שאינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו ותאבד נשמתו''. אם כן כל הכח נגד היצר הוא התורה, הרי שהבא לשוב חייב ללמוד תורה, ואז מטפל הוא בשורש הבעיה שהביאתו לחטא, שהרי רק בכח התורה אפשר להינצל מהחטא, ואם כן סיבת החטא הוא הביטול תורה, ובהכרח כשבא השב לטפל בשורש סיבת החטא ולתקנו כדי שלא ישוב לחטוא בהכרח הוא שישוב ללמוד תורה - האמצעי היחיד להתיש את כח היצר, ואז כשיצרף לתורה את לימוד המוסר יועיל לו ליראת שמים, אולם מבלי תורה בהתמדה אף המוסר והחסידות לא יועילוהו מאומה.

היאך נתן להבין בשכלנו כיצד הוא שהלומד תורה - הויות דאביי ורבא, בכך נצל הוא מתאוות ומדות רעות?

ב' טעמים לדבר, האחד, התורה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, האדם לומד תורה בענינים ארציים כדיני ממונות הלכות מלוה, הלכות פקדון, הלכות נזיקין, הלכות מקח וממכר, שהם ענינים השייכים לעולמנו בין אדם לחברו, אולם ראשן של דברי תורה הללו מגיע השמימה.

הטעם בפשטות הוא, מכין שדיני התורה המה רצונו של הבורא, וכשאדם לומד תורה - לומד הוא מה רצון ה' במקרה כזה או כזה, כך שהאדם בעצם נדבק ברצון ה', וה' אחד ושמו אחד, לגבי הקב''ה הוא ורצונו זהו אחד, שהרי אין לו פרוד כלל, אם כן אדם הדבק בתורה דבק בהקב''ה בעצמו, וכמבואר בנפש החיים שער ד', שהאדם העוסק בתורה עוסק בקוב''ה עצמו.

וראיתי בספר ''ישמרו דעת'' להגר''ד פוברסקי כיוצא בזה, דהיות וקוב''ה ואורייתא אחד, אם כן אדם שלומד תורה הקב''ה נלחם לו עם יצרו, אחר שהאדם דבוק בתורה ובכך דבוק הוא בקוב''ה.

לכך כוחה של תורה הוא חזק מאד וכמו שאמרו חז''ל: ''אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'', והיינו כאמור כשלומד האדם בכוונה נכונה, שלימודו זה הוא על מנת שיהא נדבק בקוב''ה, ועל מנת שיוסיף קדושה באמצעות התורה להיות דבוק בה' ממש, ויחוש מפעם לפעם בעת לומדו בתורה שהנה עתה דבוק הוא בבורא ומתקרב הוא לה' בקירבה גדולה ועצומה, בכך מתיש הוא את כח יצריו לבל יוכלו לשלוט בו.

והטעם השני הוא לפי שבתורה טמון עונג עצום ורב המתגלה לעמלים בה, ולכך כשהאדם טועם מעונגה של תורה מתגמדים לפניו יתר התענוגים, וגם כשאין האדם במדריגה גבוהה בזה, גם יועיל לו, והעובדא, הנה אלה הרגילים בלימוד, ואפילו בקביעות עיתים, כשיאנסו ולא יוכלו לשמור חוקם בלימודם ירגישו חוסר גדול מאד, וכאילו לא אכלו היום את לחמם, הרי שכל מי שרגיל בלימוד תורה, נכרך אחריה עד שאינו יכול מבלעדה, אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא מפני העונג הטמון בה, וכבר ראינו לא מעטים שמשיעור תורה פעם אחת בשבוע, שינו את כל מהלך חייהם.

מהו גדר של ''בן תורה'' לעמת ''בעל הבית'' שכמו כן קובע עתותיו לתורה. האם הגדר הוא רבוי השעות?

עיקר ההגדרה של ''בן תורה'' היא ההתענינות בתורה בלבד, ואילו כל יתר עסקיו ועניניו כחובות נחשבים, שמתעסק הוא בהם בדיעבד גדול.

כן מגדיר הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ד (עמ' 58-59) והנה לך דבריו:

בחינת ''בן תורה'' היינו זה שתורתו אומנותו; פירוש, שהתעניינותו בתורה היא כהתענינות הסוחר בסחורתו. המתענין בדבר אחר באמצע עסקו איננו ''סוחר''; כן גם בבן תורה.

והתענינות בן תורה היא לא רק בלימוד לשם מצוה אלא לשם תורה היינו שיעלה במעלות התורה ויתדבק בה בכל נפשו, וכמש''כ הרא''ש (נדרים סב.) ''ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול''. וזהו עיקר ההפרש בין ''בן-תורה'' ו''בעל-בית''. וזהו אמרם ז''ל ''והחכמה מאין תמצא - אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו'' (ברכות סג:), היינו שעניני ''עצמו'' הם אצלו כאין, וזהו גם גדר ''אין ד''ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'' (סוטה כא:), היינו שכל עניני ''עצמו'' נחשבים בעיניו כ''מתים'' בשעה שעוסק בתורה.

עוד אמרו ז''ל:

''אם בחוקותי תלכו... חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך; אמר דוד, רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות''. (מדרש רבה ריש בחוקותי).

זוהי דרגת ''בן תורה'' אמיתי - אהבתו היא לתורה, וצרכי העולם הם לו כחובות, וחובות הרי הרבה פעמים מתעלמים מהאדם, במתכוון ושלא במתכוון, זהו בן תורה שהכל טפל אצלו ביחס לתורה, ונפקא מינה שגם זה הנחשב אצל העולם בגדר ''בעה''ב'', באם ינהג כנ''ל הרי חשוב הוא כ''בן תורה'', ואילו להיפך זה הנחשב בעולם ל''בן תורה'' באם לא ינהג כנ''ל נחשב הוא ל''בעה''ב.

''בראתי יצה''ר בראתי לו תורה תבלין'', אולם זה גופא, מה לעשות שהיצה''ר אינו מניח ללמד תורה ומטמטם את הלב מלהבין את ערכה ותועלתה?

ולחיבת הקודש נצטט לשונו הנפלא בזה:

... דרך ההשגה השלילית מקורה אחר לגמרי. זהו 'אור בטול היש' של העולם הזה ונקרא גם כן 'אור היסורים', המגלה לאדם שאין לו שום אושר בעניני עולם הזה. אור זה יורד ונוקב עד עומק לבו של האדם, ואין הטמטום יכול לעכב בעדו. מחשבות 'בטול היש' הן רבות, ומהן: ''מרבה נכסים מרבה דאגה''; ''אוהב כסף לא ישבע כסף, (תמיד חולה הוא בחולי הרעבון הנורא); ''כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו''; המחשבה: 'אם כל הבריות כחגבים וכזבובים בעיני, אם כן מה יוסיף לי אם הזבוב הזה יכבדני'; ''רקב עצמות קנאה'' (אני רוצה בשל חברי, אולם מה שאני משיג הוא רקב עצמות); ''כל השואף לשאינו שלו גם את שלו נוטלין ממנו''; ''אין אדם מת וחצי תאותו בידו''; ועוד הרבה מחשבות וחשבונות שונים שמסקנתם היא שאין שום נחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטעה בערמתו באושר מדומה. אלה הן ההשגות השליליות החודרות דרך טמטום הלב. ומשום מה לא יוכל מעבה הטמטום לחסום בפני השגות אלה? משום שהן באות מתוך בקשת עולם הזה עצמה, אלא שהן בוחנות את אמיתותם של דברי היצר, הטוען שיש אושר לאדם בעולם הזה, ומבררות את השקר שבטענותיו, ואת הסתירות שבדבריו. ועל זה אין ליצר הרע מה להשיב. כך לוחמים בסטרא-אחרא מניה וביה, וממתיקים את המר במר.

זו היא עצה נפלאה בבחינת שלא לשמה. ישנם דורות בהם אין מוצאים את אופני השלא לשמה הפשוטים: בקשת כבוד וממון וכדומה; כמו בדורנו שהוא דור של עקבות משיחא, שבו אין נותנים כבוד וממון לחכמי התורה, כפי שאמרו רז''ל על העת ההיא: ''אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו'' (סוטה מ''ט:). אבל גם בדור כזה שייך דרך של שלא לשמה, והיא: לברר ולחפש את הדרך האמיתי אל אושר העולם הזה, עד שמגיעים למסקנה שאין מאושר בעולם הזה אלא רק זה המוסר עצמו ללמוד תורה; וכאמרם ז''ל: ''כך היא דרכה של תורה, (אפילו אם) פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה.. וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אשריך (כבר) בעולם הזה''. בדרך זו מגיעים להתענג מנועם זיו התורה ולהתדבק בה, והמאור שבה יביא לידי הלשמה השלם.

שנינו במסכת סוטה (כ''א:):

''אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן (שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל - רש''י) שנאמר: אני חכמה שכנתי ערמה. אמר ר' יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ''והחכמה מאין תמצא''.

פירוש הדברים: אין לדברי תורה קיום באדם, ואינם יכולים להתבסס בלבו, כל זמן שלא יבא לידי הכרת בטול היש דעולם הזה, שלא יתפוס אצלו מקום ויהיה אצלו כאין ממש.

מעתה נוכל לבאר את התשובה לקושית איוב: ''ברא הקב''ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין''. וביאר שם רש''י: ''הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה, כדאמר בעלמא (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו, שיכולין להציל עצמן''. כיצד אפשר להמיס ולהמחות את היצר הרע כשמתנגד גם ללמוד תורה? העצה העמוקה היא: שישתדל בבטול היש דעולם הזה; יאמין כי ברדפו אחר חיי אושר, ימצאם לבסוף רק בבית המדרש בלמוד התורה, וכזבי היצר נמוגים שם. אם אמרו ''ברא לו תורה תבלין'' - ודאי שאין עצה אחרת זולתה! נדייק בדבריהם: ''אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש'', כאן קראו אותו ''מנוול'' - שכן זה הכרחי על מנת לאפשר את משיכתו לבית המדרש והמחתו שם - שנקדים לדעת שיצר הרע ''מנוול הוא'', שמבטיח לנו את אושר העולם הזה, ולמעשה משביענו רק יגון ואנחה.

מצאתי כתוב ראיה חותכת, שאין היצר הרע יכול להתנגד להשגת בטול היש. ידוע, שאנשים פשוטים ששאפו לערכי עולם הזה בכל מהותם, כאשר עמדו בשעת גזירת שמד לפני פיתויי חיי עולם הזה עם כל טוב באם יכפרו בעיקר, עמדו בנסיון זה, ומסרו את נפשם על קדוש השם. הטעם הוא, משום שחונכו מעודם, ונקבע אצלם ברור, שעבודה זרה הוא דבר איום ונורא. ואם בשעת השמד היו יכולים לחיות במחיר עבודה זרה חיי רווחה, הרי הכירו שחיים כאלה אינם חיים כלל עבורם, בזויים ומנוולים יהיו בעיני אחרים ובעיני עצמם. על ידי ידיעה שלילית זו הגיעו לבטול היש הגמור - לידי מסירות נפש ממש.

לעולם יעסק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, והיאך רואים אנו בני אדם לא מעטים שעסקו בתורה שלא לשמה, ולשמה לא הגיעו?

על כך משיב ה''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 118-119):

אבל יש שני מיני שלא לשמה; יש ולמוד התורה והמצוות שהאדם רוצה לקיימם באים מתוך רצון פנימי עמוק ומתוך כוונה כשרה, אלא שהיצר שם מכשולים בדרך, שמפריעים ומעכבים להוציא לפועל את השאיפה הטהורה. לכן משתמש האדם בשלא לשמה רק כדי לסלק את המפריעים. וביאר הג''ר שמחה זיסל זצ''ל מקלם, שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה ''שמתוכו בא לשמה''. ואימתי זה? כשבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.

ויש שלא לשמה גרוע, והוא שמצוותיו של אדם מסובבות רק על ידי שאיפות עולם הזה, או שאר טובות והנאות שהוא מצפה עליהן, וממלאות הם את כל חלל לבו, ורק מבחוץ נראה כאילו עובד את ה'. אם רק השלא לשמה הוא המניע את מעשיו - לא יגיע ללשמה לעולם. הרי זה כמשחק בתיאטרון - ''כאילו'' היה באמת... ''כאילו'' במציאות.. ונשאר רק משחק פורים, ואל המציאות האמיתית לעולם לא יגיע.

באפן שהלמוד רק בדרך שלא לשמה - היש התר להפטר מלמוד התורה?

בהמשך דבריו כותב הרב ''מכתב מאליהו'' (שם):

אמנם בודאי, אין לנו רשות להפטר מקיום התורה והמצוות בכל אופן שיהיה; בודאי הסתת היצר הרע היא, שמיעץ לנו להניח אף מצוה קלה שבקלות משום שכוונתנו בה לא תהיה לשם מצוה. ובודאי, גם אם מקיימן שלא לשמה - הרי עשה מצוה. אבל ערכה? אם עשיית המצוה היא בגדר שלא לשמה הגרוע כדלעיל - אין ערכה כלפי מצוה לשמה אלא ערך של ''כאילו''.

''מתוך שלא לשמה בא לשמה''. אולם צריך לדעת, שאם האדם לא ישתדל לכוון את מעשיו על מנת להתקרב אל ה''לשמה'', מעצמו לא יבא. אפשר לאדם להרבות במצוות ובמעשים טובים כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהו לכיוון הפנימיות, וה''שלא לשמה'' שלו ישאר בלי שינוי.

וכן ביארנו לעיל (במאמר ''דור של שלא לשמה'') שרק אם יש נקודת לשמה בתוך השלא לשמה - אז יוכל האדם לבא לידי לשמה. נקודת הלשמה מתגלה בכמה אופנים, אך העיקר הוא שירצה האדם - גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה - לבא לידי לשמה; עליו לדחוף את עצמו בכח להכנס בשערי הלשמה.

מה התועלות שבעליות והירידות ובפרוך העבודה בכל דבר שבקדשה לעצם אותו דבר שאדם מתפרך עליו, ובפרט בלמוד תורה שקשה לקנותם ככלי זהב?

כלל גדול יש לדעת אדם אוהב ומתקשר לדבר שהוא עמל עליו, ולהבדיל רואים אנו זאת אצל אנשי החול המגדלים בעלי חיים ומתקשרים אליהם בקשר אמיץ.

וראה במכתב מאליהו תחילת ח''ג שהאריך בזה מאד והביא לכך דוגמא נוספת מאדם שנוטע עץ ומשקיע בו עמל אזי מתקשר הוא אליו.

וכן הוא בק''ו לגבי תורה ומצוות, שהמה בלבד תואמות לנפש האדם - בוודאי שאם ישקיע בהם האדם עמל - יתקשר בהם ויאהבם.

א''כ לגבי עסק התורה והמצוות אין לחכות עד שיהא לאדם אהבה וחשק ואז ילמד תורה ויעסוק במצוות, זה לא יגיע לכלום, אלא הדרך היא להיפך שקודם יעמול אדם ויתיגע בעמל תורה בכמות ובאיכות במיעוט תענוג ושינה, בפלפולי תורה לעומקה כפי כוחו, ואז יכנס בו אהבת תורה ומצוות באמת.

ובזה יובן הצורך בעליות והירידות ועבודת הפרך בתורה ומצוות והוא לעצם ההצלחה בתורה שֶׁתִּקָּנֶה לו בקנין בנפשו ויאהבנה אהבת נפש, והוא בכך דוקא שישקיע בה את כל כוחו ועמלו.

בהמשך לתשובה הקודמת - האם גם העמל בתורה שלא לשמה סופו לבא לאהבת התורה?

על כך עונה ה''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 16-17) דישנו הבדל בסיבת הלימוד שלא לשמה, דיש הלומד באמונה ובעמקות, ויורד בכל כוחו ובאמיתות להבנת התורה אלא שעדיין לא הגיע למדריגת לשמה, אולם עושה מלאכתו באמונה, זה במהרה יבוא להתאהב בתורה ויחשוק בה.

אולם הלומד תורה כי אין לו ברירה, ועמל בה רק לצאת ידי חובה ותו לא, זה כשתגמר ותסתיים יציאת חובתו מהסיבה שבלית ברירה למד בשבילה - לבסוף ישנאה, ובודאי שלא תיכנס אהבת תורה בלבו (וראה עוד בתשובה הבאה).

והמשל בזה, לבעלי מלאכה, כל בעל מלאכה עובד בשביל כסף אולם יש בעל מלאכה שאמיתי במלאכתו, ובינו לבין עצמו אינו מסוגל להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ועושה מלאכתו נקיה ומושלמת, ויש לו סיפוק גדול לעצמו מלבד השכר מלאכה.

ויש שיעשה מלאכתו ברמאות רק על מנת ליטול שכר, וכמה שיוכל לטשטש ולהעלים ולשקר במלאכתו יעשה זאת, כי אין לו סיפוק וענין במלאכה רק בשכר.

כן הוא הלומד תורה שלא לשמה אולם לומדה באמת ולהבינה לאמיתה זהו שיבוא בנקל לאוהבה, ולעומתו הלומד בשקר, ומשקר עצמו בלימודו ואינו אמיתי בלימודו לבסוף ישנאה!

למוד תורה למבחנים ולתעודות רבנות האם הוא בגדר לא לשמה החיובי או שלילי שהזכרנו בתשובה הקודמת?

הדבר תלוי כאמור, אם הלומד לומד בלימודו באמונה ובאמת לרדת לאמיתה של תורה, וזה חשקו להיות אמיתי עם ידיעת התורה ולומד אף מעבר לנדרש ממנו, ויש לו מטרה לדעת, וכמו כן סיפוקו האמיתי הוא ידיעת התורה, וכמה שהמבחן חשוב לו - אינו לומד רק על מנת לצאת ידי חובת המבחן ותו לא, אלא על מנת לדעת הסוגיות על בורין, זה לא לשמה שבנקל יביאהו לחמוד את התורה ולאהבה.

אולם הלומד רק על מנת לצאת ידי חובת המבחן ותעודת הרבנות, ועושה מלאכתו בלית ברירה ואינו אמיתי בלימודו, ומבקש רק לצאת ידי דרישת המבחן והתעודה וכיוצא, ואין לו ענין לצאת עם סיפוק לעצמו מצד עצם הלימוד הבנתו וידיעתו, והעובדא שאינו לומד מעבר למחויבותו למבחן, זה עלול לאחר שיבוא על מטרתו שהיא התעודה לעזוב לימודיו לגמרי, ובפרט כאשר ימצא ''מקצוע'' בתורה לעשותה קרדום לחפור בה, אזי לא רק שלא יחמוד את התורה אלא אף ישנאה ויתעצל מלעסוק בה, כי למדה מתוך חוסר ברירה ושלא באהבה. ולצערינו רואים אנו זאת אצל לא מעטים ואכמ''ל וד''ל.

כידוע, וכבר בארנו למעלה שהחשק ואהבה לתורה בא ע''י העמל על התורה, האם הדבר אמור גם לגבי השלילי בעמל על עברה חלילה?

בהחלט כן, ומבואר טעם הדבר בספר ''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 15-16), דמכיון שהאדם מתחבר לטומאה ומשקיע בה עמל הרי שבכך הוא יותר שוקע בה ומתקשר אליה רח''ל, וזהו ''שכר עבירה עבירה'', וככל שיעמול יותר למען העבירה כן יגביר את הקשר עם טומאת העבירה שתהא בכך מלפפת אותו ומתדבקת בו.

ונפקא מינה, לעמל על קניני עוה''ז בצע כסף ויתר מילוי תאוותיו לפאר ולרומם את צרכיו החמריים שיהיו ברמה גבוה ובעונג, אזי ככל שיעמול על כך יתקשר לחומר ולארציות ויאהב את החומר באופן שיהא לו קשה מאד אח''כ להינתק ממנו, ובזה הנהו ''תחילתו בפשיעה וסופו באונס'', ובהכי חייב לכו''ע, לפי שהאונס היה צפוי בהכרח שיבא מחמת הפשיעה שבתחילתו. ולכן מאד צריך להיזהר שלא להתקשר לחומר, והוא בכך שלא יעמול יותר מכפי צורכו על החומר, כי מה שיעמול על החומר כפי צורכו זהו מצוה, ומן השמים יסייעוהו שעמל זה לא יורידהו ארצה, אולם במה שיעמול מעבר לצורך הרי שבכך מתקשר הוא לחומר וסכנתו גדולה.

וכמו כן הדבר ברוחניות - בתורה ומצוות, ככל שיעמול עליהם ביותר אור קדושתם ידבק בו, ויחמדם בנשמתו להיות מקושר ואדוק בהם.

''התורה מתשת כחו של אדם'', והנה רואים אנו להפך שדוקא אלו השקועים בתורה בריאים המה יותר, ועבדא שישנים פחות, ואוכלים פחות הרבה מאלה שאינם עוסקים בתורה, ועכ''ז די להם במעוט צרכי הגוף להיות עומדים על עמדם בבית ה' יום ולילה בתורה מה שלא יוכלו עשותו הבריאים ביותר?

הדבר פשוט, והוא ע''פ הידוע שאין האדם הממוצע מנצל מכוחות נפשו אלא כחמשה עד עשרה אחוז, הרי שכוחות הנפש שבאדם כבירים המה אלא שטמונים וחבויים הם בתוך הנפש ומתגלים כפי ההשקעה לניצולם, וכמו שאמרו על ''האור שמח'', שניצל את כוחות נפשו לתורה, כמו שאדם מנצל כוחו ונפשו להציל ממונו בשעת הדליקה.

ברור הוא שככל שישקיע האדם רצון חשק ועמל בדבר כן יֵחָשְׂפוּ בפניו כוחות נפשו החבויים ויבואו לקראתו לשרתו להשתמש בהם.

כמו כן יש באדם כוחות פיזיים, אולם יכול אדם להיות בעל כח פיזי חזק ובריא, אולם אם נפשו חלשה ואין לו שום תכלית ומטרה במה והיאך להשתמש בכח פיזי זה, הרי שעם כל כוחו יחוש בעייפות, ויחפוץ בריבוי שינה ובילוי, ויבלה זמנו בכבדות ובעצלתים, אחר שנפשו מתה בקרבו, ולעומתו יתכן אדם חלש בגופו, אולם מלא במרץ ויזמה, נאמן הוא למשימתו להגיע למטרה מסוימת, זה יעוף כנשר ויהא קל כצבי והוא להיות שנפשו חיה בקרבו, ומנצל את כוחות נפשו באופן שכוחותיו הפיזיים אפסיים לעומת אלו הרוחניים.

א''כ לגבי תלמידי חכמים העוסקים בתורה, בודאי שכח גופם תשוש וחלש, התורה מתשת הכח הפיזי ולכך אינם בעלי כח פיזי, אמנם הינם בעלי כח ואבירים בנפשם, כך שכלפי חוץ לא ניכרת חולשתם, אדרבא כלפי חוץ נראים הם כבריאים המסתפקים במיעוט שנה ואכילה, וכחם עומד להם לשאת ולתת במלחמתה של תורה, וזה מחמת כח הנפשי שבהם שהוא בעצם עיקר הכח שבאדם, ולעומת כח נפשי זה - החולשות הפיזיים נעלמים.

אדם שנגזר עליו גזרה טובה וכגון לעשות איזו מצוה, לחדש בתורה, לחבר חבור בחלק מחלקי התורה, ונתעצל ונתרשל מלהזדרז בו, האם יזכה בו כיון שכבר זכה בו, או מכיון שנתרשל בו - יפסידנו?

מדברי ה''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 19-20) נראה שבהחלט יתכן ויפסיד האדם גם את הנגזר עליו כבר לטובה באם יתרשל עשותו, והנה לך לשונו:

''ולא עוד, אלא אפילו מה שמבטיח הקב''ה לאדם, לא הבטיח אלא על מנת שיחטפנו בזריזות, דבר זה מבואר בילקוט (מלכים א, סי' קס''ח):

והורדתם אותו אל גיחון וכו' ויען בניהו... אמן כן יאמר ה' וכו', והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו', אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה'' ע''כ.

הרי אף על פי שהובטחה מלכות שלמה היו צריכים להזדרז בהמלכתו, כדי שהמקטרגים לא יחמיצו ויקלקלו את הדבר.

והוא נורא למתבונן.

להאדם נדמה מה בכך אם נתרשלתי היום בלימודי, הלא למחר הנה והשלמתי את החסר, זה טעות נוראה! אם היום היית לומד כהרגלך, למחר היית זוכה לתורה חדשה - חידושי תורה חדשים. ואותן חידושי תורה חדשים שהיו אמורים להתחדש לך למחר נמנעו ממך מפני התרשלותך, ולך נדמה שלא הפסדת כלום. א''כ אדם שבידו לחדש חידושי תורה, והנה הוא בעת ובעונה שמן השמים מרעיפים עליו דעת לחדש, כידוע שישנם זמנים ותקופות של ס''ד, שנפתח הלב והמוח לחדש, צריך אז להזהר להיות זריז וזהיר שלא להתרשל, הן מלהעמיק כדי להוציא החידושים לגילוי, והן מלהעלותם על הכתב, כי אם יתרשל היום אף שיתחדשו לו למחר עוד חידושים, הרי אלו חידושים של אתמול, וחידושי היום יתגלו לו רק מחר אם יזכה, והפסיד חידושי יום אחד שלא יחזרו אליו יותר.

ועוד יש להוסיף כאן דברי הגר''ח פלאג'י בספרו ''כף החיים'' בשם הרב ''קמח סולת'' שהמבטל שיעור תורה בעוה''ז ביום מסוים - לעתיד ביום כזה תסולק נשמתו מבית המדרש העליון משמיעת תורה בישיבה של מעלה, וככה יתחשבנו אתו יום כנגד יום, יום שביטל כאן יגורש שם, וזהו צער לנשמה גדול מאד.

ועוד יש להזכיר דברי ה''חפץ חיים'', שהיה אומר כל עסק או סידור שיש לאדם לסדר ועושהו על חשבון לימוד תורה - לא יצליח! ולכן אל יתפתה האדם לסדר עניניו בזמן לימודו, כי גם אם יֵרָאֶה לו שהרוויח זמן או ממון - היתל בו יצרו ושיקר בו, ואילו זה השקדן הקב''ה עוזרו ומסדר לו עניניו.

אדם העוסק בתורה, אולם עדין תאות היצר והרהורי עברה מפעמים בקרבו, הישתף דרך ארץ כדי לקים ''טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון''?

ידועים דברי הרמב''ם שאין מחשבת עבירה מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה.

דהיינו שרק החכמה היא המסירה מחשבת עבירה, וככל שיעמיק האדם בתורה ויהא מוטרד במחשבתו בה כן ירחק ממנו מחשבת עבירה.

אולם לא כל אדם בר הכי להיות שקוע בלימוד התורה עד כדי שתהא היא חייו ממש וכאומרנו: ''כי הם חיינו ואורך ימינו'', ולכך ישנה עוד עצה ''טוב תורה עם דרך ארץ''.

אלא שבכאן תיתכן סכנה עצומה ובפרט בימינו שאין מקום ''נקי'', לצערינו אין לך היום כמעט מקום עבודה הנקי מפריצות, וגם במקומות החרדים ישנה תערובת פקידים ופקידות והכללים על פי ההלכה רחוקים מלהישמר כהלכתן, שמיעת רדיו, שחוק וקלות ראש, לשה''ר, דיני יחוד וכיוצא.

כך שבודאי על כגון דא לא אמרו ''טוב תורה עם דרך ארץ'', ורק אם המצא ימצא מקום עבודה נקי ולא רק שלא יהא שום מכשול אלא עוד יוכל שם האדם להיות מחובר לתורה וכגון מפעם לפעם לעיין באיזה ספר בעבודתו, או לשמוע קלטות של תורה וכיוצא, אה''נ יועיל לו מאד להסיר ממנו התאוה, כי השעמום הוא הגרוע מכל.

וכל דברינו אמורים לאיש נשוי, אולם לרווק - גם לזה שקשה לו הלימוד ביותר, בוודאי שיש לו להתאמץ לפחות עד נישואיו וקצת לאחר מכן להיות בבית ה' בלבד, במצב זה של רווקות וקצת לאחר הנישואין עלול האדם ליפול מאד מכל יציאה לרחוב ועליו לסגור עצמו בבית ה' שלא ינזק מהרחוב הנורא.

וכל דברינו המה בדרך כלל, אא''כ יש סיבות שונות המכריחות לנהוג ביוצא מן הכלל. ולכך יש להתיעץ עם חכם מובהק הבקי בכוחות הנפש של השואל ויוכל להכירו מתוך שיחתו כדי ליעצו בדרך האמת.

היאך זוכים ללמד תורה בחשק ובהתמדה?

הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ') הוכיח שלא האהבה לדבר היא הגורמת להשקיע בדבר, אלא ההשקעה היא המביאה את החשק, דהיינו שהאהבה היא תולדת ההשקעה, ולא שההשקעה תולדת האהבה.

כך שכדי לזכות לאהבת והתורה ולחשוק בה, נצרך להשקיע בה עמל ויגיעה, ולבסוף יאהב את התורה למאד, ולא כמו שחושבים ההמון שמה שאין לאדם חשק ללמוד הוא מפני שאין לו אהבת התורה, שהרי וכי מי נולד עם אהבת תורה מאליו, הלא זהו דבר שצריך לקנותו בעמל? אלא כאמור, להפך הוא הנכון, שילמד האדם תורה מתחילה אף בלא חשק, ובזה שמשקיע כל כוחו על התורה ללמדה בעמל העיון ובעמל ההתמדה, אזי יזכה שתיכנס אהבתה בקרבו.

וראיתי פעם בשם החזו''א, שקל יותר ללמוד 15-16 שעות ביממה מאשר ללמוד 9-10 שעות למקוטעין כפי הסדרים הנהוגים היום בישיבות ובכוללים.

והסיבה כנ''ל, כשאדם משקיע כל כוחו עמלו ויגיעו בתורה נקנית לו אהבתה בטבע, ובאהבתה ישגה תמיד וימשך אליך כברזל הנמשך אחר אבן השואבת, אולם זה הלומד למקוטעין, כיון שלא נכנסה אהבתה בלבו כראוי, כל פעם ילחם עם יצרו מחדש להכריח עצמו ללמוד, ובכל סדר נצרך לו מלחמה מחדש לבא בזמן לסדר לימודו, להתמיד בקצבת השעות המצומצמות שיש לו, ועליו העבודה קשה מבחינה זו יותר מהמתמיד יום וליל על לימודו שלא יחוש בקושי אלא בעונג.

והוא ענין כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, ולאו דוקא עניות ועשירות של ממון, אלא כל ענין הרחבת הדעת בכלל, דהלומד תורה מתוך עמל וקושי, ומשעבד עצמו כשור לעול וכחמור למשא, להתמיד בתורה, לבוא לסדרים בזמנם, וללמוד גם בין הסדרים, ובפרט בשבתות וימי ששי מנצל הוא את זמנו ללימוד, קובע חברותות לאלץ עצמו להשתעבד לתורה, אזי בכך בסופו של דבר קונה הוא את חביבות התורה, ומתענג עליה, ונהיה הוא הרודף אחריה, ומה שקודם חש שהתורה רודפתו ותובעתו ללומדה, חש הוא מעתה שהוא הרודף אחר תשוקתו שהיא התורה.

כי באמת בתורה טמון אור מתוק ונערב למאד מאד, והוא מה שאמרו חז''ל, אור הגנוז לצדיקים גנזו הקב''ה בתורה והטמינו שם, והעמל בתורה זוכה שמתגלה בנשמתו אור זה הנערב, ודבק הוא בתורה בטבעו.

וכאמור ככל שיעמול וישקיע בתורה כך יתאהב בה, כי האהבה היא תולדת ההשקעה, וככל שישקיע יותר כן תגדל ותרבה בקרבו האהבה לתורה ביותר.

והרי מי לא מבין ורואה בחוש את עמלי התורה שזכו לאור נערב זה היאך לימודם הוא מתוך חשק ואהבה, ואין כאן כפיה כלל שנצרכים לכפות עצמן, אדרבא, העונש הגדול ביותר עבורם הוא באם ח''ו מזדמן להם ביטול תורה ואפילו לשעה אחת, וכבר מצטערים המה צער גדול למאד. ''ונפש עמל עמלה לו'', לזכות לבסוף אף לחדש בתורה חידושים אמיתיים, ובכך זוכה הוא שאין מבדיל בין יום ללילה, ולילה כיום יאיר לו ללמוד ולחדש, לצלול במים אדירים של התורה ולשוט בה לאורכה ולרוחבה מבלי הרגשת עייפות רעב וצמא, ואשרי לו ואשרי חלקו של זה שזכה לזה, שהרי הרויח ב' עולמות, עוה''ז מְאֻשָּׁר ושמח, ועוה''ב המתוקן לצדיקים עמלי תורה.

עד כמה יש להאדם להכריח עצמו להתמיד בעל כרחו?

כבכל דבר שבקדושה שאין לקפוץ בבת אחת שמא יפול, כן הוא בהתמדת הלימוד, והגדר הוא כל זמן שהטעם הטוב של הלימוד בקרבו, אף שהוא ביגיעה ומאמץ - אין לו לחשוש פן קפץ יותר מדאי, אולם זה החש בעמלו מיאוס, וקץ הוא ביגיעו, וכשנזכר שעליו שוב להתעמל בתורה חש הוא ברע, וגם כשיוצא מהלימוד לא חש בטעם טוב ובשביעות רצון כראוי - זה יש לו להרפות את עמלו פן יבולע לו, זה עליו לפוש מעט ולמתן את יגיעו כדי שלא יבוא מצב חלילה שימאס בתורה לגמרי. זהו בדרך כלל, אולם ראוי לכל לומד שיתיעץ עם רבו עד כמה ליגע עצמו, עד כמה יהא יגיעו בעיון וכמה בבקיאות וכיוצא.

מה יעשה האדם כדי להחשיק עצמו לעמל עד שעמלו זה יביאהו לאהבת התורה?

לעולם יעסוק האדם בתורה מתחילה שלא לשמה, ולכך ירבה בלימוד ספרי המוסר העוסקים במעלת התורה, כיצד זוכה האדם על ידה לטוב עוה''ז, הקב''ה מסדר לו כל ענייניו, הקב''ה שומרו ואוהבו וכיוצא, ומקובצים המה בספרים: ''מעלות התורה'' לאחי הגר''א, וכן בספר ''נפש החיים'' שער ד', שהביאו שם מאמרי חז''ל מופלאים ומלהיבים לעסק התורה, ועוד ספרים רבים נתחברו לנושא זה, וגדול כח המוסר.

היתכן שיעסק אדם בתורה באמת כפי כחו ועם כל זה פרנסתו תהא באפן שאינו מספיק לו לצרכיו המינימליים?

לא יתכן כדבר הזה בעולם, ולכך מה שמוצאים אנו עניות ודחקות אצל לומדי תורה הוא לכמה סיבות:

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה