ניסים
יש להבין, דפעם ראינו גבי נס (ב''ר פ' נ''ה פיסקא א'): ''מי שנעשה לו נס ומודה עליו זוכה ונעשה לו נס אחר'', ועוד מצינו (מדרש תהלים מזמור י''ח): ''מי שעושין לו נס ואמר שירה מוחלין לו על כל עוונותיו'', הרי שההשלכות כתוצאה מהנס הנן חיוביות, ומאידך מצינו בגמ' (שבת ל''ב ע''א): ''דמי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו'', הרי שההשלכה מהנס שלילית?
הנס, אכן מנוסס ומרים, כשמו כן הוא, וכנא' (בתהילים ס', ו'): ''נתת ליראיך נס להתנוסס'', אולם כל זה אמור באדם שיש לו כלים חזקים של אמונה, אזי הנס מרומם ומנשא את האדם, וכאשר האדם מתעצם באמונתו ומפיק לקחים כראוי מהנס שאירע לו ומתרומם על ידו, אזי בוודאי שבאופן זה הנס הוא בעל השלכות חיוביות לרומם ולנשא, וכמדוקדק מלשון חז''ל שהזכרנו: מי שנעשה לו נס ואומר שירה... ומודה עליו... דהיינו שמפיק מהנס להתעצם ביותר אחר שמכבר חזק הוא באמונה, והנס יושב על כלים יציבים.
אולם זה שאמונתו רופפת, בבוא עליו הנס, אכן יתפעל ממנו בתחילה, אולם כבולעו כן פולטו, לאחר ימים מספר שתפוג התפעלותו כל רושם הנס יסתלק ויחזור זה לשגרתו, והסיבה, מפני שמכבר הכלים של אמונתו היו רעועים, והנס לא מצא ''מושב טוב'' לשבת עליו להפיק ממנו את הלקחים כראוי.
ולכך, זה שאמונתו אינה כראוי, ומקבל נס לאיזה סיבת זכות שיש לו, ואינו מנצל את ניסו להתעלות, הרי צריך שישלם על ניסו מזכויותיו, אחר שהנס לא בא על תכליתו לרוממו ולגדלו, אולם זה שאמונתו חזקה מעיקרא - הנס נועד לו לרוממו, וכנא' נתת ליראיך נס להתנוסס, ''ליראיך'' - אלו יודעי ה' מלכתחילה מקבלים נס להתנוסס - להתרומם ולעלות, ואכן מפיקים מנס זה תועלת לקרבת ה' ביותר, ולמה א''כ שינכו להם מזכויותיהם.
וזהו הנאמר בגמ' (ברכות כ' ע''א) לראשונים אתעביד להו ניסא דקמסרי נפשייהו על קידוש ה', והיינו כנ''ל להיות כלי אמונתם חזקים ושלמים עד כדי שמוסרים נפשם באמונתם על קידוש ה' - לכן אתרחיש להו ניסא, כי לגביהם הנס הוא לרומם ולנוסס, ואדרבא מקויים בהם: ''נתת ליראיך נס להתנוסס''.
היאך אפשר לאדם הנתון בצרה לזכות לנס?
בגמ' (ברכות נח ע''א) נאמר: ''קוב''ה לא עביד ניסים בכדי'', הקב''ה אינו עושה ניסים בחינם, והוא תמוה פשיטא שלא יעשה הקב''ה ניסים בחינם, דמאחר ואין צורך בנס בשביל מה יעשה נס?
אלא הביאור הוא דבאמת המצב הוא שנצרך נס, האדם נמצא בצרה שאכן כדרך הטבע לא ניתן להושיעו וזקוק הוא לנס, אולם בכל זאת מאחר ואדם זה לא אמון עלי אמונתו ואינה חזקה בקרבו, הרי שהנס שיעשה לו יהא מבוזבז, לפי שלא יהא בו תועלת לרוממו לאדם זה, וזהו הביאור נס לחינם, הנס יהא לחינם וללא תועלת.
ואם תאמר, ומה בכך, שבכל זאת ייעשה לו נס?
התשובה לכך: ראשית, שבשביל נס כזה יצטרכו לנכות לו מזכויותיו כאמור לעיל בתשובה הקודמת, ופעמים שאין זה כדאי לו, ולכך לא יעשו לו נס כדי שלא ינוכה לו מזכויותיו.
ועוד, נס לאדם שאינו מפיק כראוי את ההשלכות החיוביות מהנס להתרומם על ידו, הרי שהנס מקטרג עליו, שהנה נעשה לאדם זה נס - נשתנו לו מעשי בראשית, ועם כל זה נשאר במרדנותו ללא תוספת הכרה בה', הרי שהתביעה עליו מעתה תהא הרבה יותר מאשר קודם שנעשה לו נס.
מדוע בימינו הנסים כמעט ונעלמו, אכן יש היום תופעות שונות ומשנות שאין להסבירם בדרך השכל, כמו: נס החזרה בתשובה של אלפים ורבבות, נס קיום האמה - כבשה בין שבעים זאבים וכיוצא, אולם הכל מלבש היטב היטב בנסיון הטבע, מדוע?
כמה תשובות לדבר:
א. כהיום האמונה מעורפלת ומטושטשת אצל רוב ככל בני האדם, והניסים לא יביאו כמעט ושום תועלת, ואדרבא, יגבר הקטרוג כאשר עם היות ניסים לא יחול שינוי במעשים ובתשובה, כך שיצא שכרנו בהפסדנו לו יהיו הניסים מצויים בימינו.
ב. הניסים שעשה הקב''ה בעבר - ניסי מצרים, קריעת הים, מתן תורה, 40 שנה במדבר ועוד, יש בהם די ומספיק כדי לבסס את האמונה עד להיום - לחפץ באמת, והעובדא שלא ראה הקב''ה צורך לשנות בניסים כעין אלו, ואילו ראה הבורא שלא יהא די בניסים אלו כדי ליזון מהם עד סוף כל הדורות בודאי היה שונה כמותם עוד במשך הדורות, אלא ודאי ראה הבורא בחכמתו שאין צורך לִשְׁנוֹת עליהן, ואדרבא אם ישנה עליהם יחייב הדבר ויביא לקטרוג, או שיצטרך כנגדן שיהא תוספת רע וטומאה בעולם על מנת לאזן את הבחירה, ובשביל מה שיהא כך? לכך ראה הבורא בחכמתו שמאחר ומי שירצה באמת ויחפוץ לחזק עצמו יספיקו לו הניסים שהיו, לכך עדיף שלא להוסיף ולשנות כמותם, ובזה מאזן הבחירה שוה לכל נפש.
ג. קניית האמונה בלב האדם הוא מתוך נסיונות וחושך, ואז כשמתאבק האדם על אמונתו מתחשל הוא באמונה, כי בהיותו מוסר נפש בעתות מצוקה להיות חזק באמונתו אז האמונה נקנית לו בקנין, ורק אח''כ כשיבוא הנס יהיו לו כלים שלמים וחזקים לשרות תכלית הנס בתוכם.
וככל שעומדים לקראת נס גדול, כן נצרך שהכלים של אמונה יהיו חזקים ושלמים יותר כדי שהנס לא ילך לבזבוז - לחינם, וכמו שעם ישראל כשהיו עומדים לפני קריעת היום הוצרך שינתנו בחושך הגדול: מצרים מאחריהם והים לפניהם, והוצרכו ליסוע באמונה לכוון הים, וכנא': ''מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'', וכמו שקודם גאולתם של ישראל עוד מקודם - מפרעה ושעבודו, גבר החושך עליהם ביותר, והוקשה עליהם השעבוד, והסיבה לכך כי היו אמורים לזכות לנס היציאה, וכדי שנס זה ישב על כלים חזקים, הוצרכו לעבור התחשלות באמונה והוא בדרך של הפעלת האמונה דוקא בעת מצוקה כי רק אז בונים את הכלים של האמונה בשלימות.
אם כן לענייננו,
עומדים אנו לקראת ניסים גדולים בביאת המשיח, ניסים שניסי מצרים לא יזכרו לעומתם, וכנא' (ירמיהו טז, יד): ''ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם...''
אזי כדי שהניסים ישבו על כלים חזקים של אמונה, וכאמור, שעת בנית כלי האמונה הוא בעידן חושך דוקא, לכך מתחזק החושך ביותר עתה, מצב הַדּוֹחֵק ומאלץ לחזק ולחשל את אמונתנו, כדי שהניסים שלעתיד ישבו על כלים בריאים ושלמים של אמונה, כי ככל שהנס האמור להתגלות הוא גדול יותר, כן הכלים שצריכים להכילו על מנת להפיק ממנו את הלקחים הנצרכים כראוי ועל מנת שיתן אותו נס את מלא עוצמתו כראוי מבלי להתבזבז, צריך שיהיו לכך כלים חזקים ושלמים יותר באמונה, ואם כן מה יש לנו יותר ניסים ממה שיתגלה לעתיד, לכך אין כמו כן נחיצות יותר גדול מאשר עתה להכין כלים ראויים לאמונה הנבנים בעידן חושך כאמור, ולכן החושך עתה כבד עבה כפול ומכופל, וכמו שמובא בספר ''הצדיק רבי שלמה'' - מדברי רבי שלמה בלוך תלמיד החפץ חיים שאמר בשם רבו: בעקבות משיחא יהיה החושך כל כך כפול ועבה עד שיהא אפשר לדחוק בו את האצבע... כך שכל מאמץ קטן באמונה פריו רב להכשיר את עצמנו בכלים מתאימים לקראת הניסים העתידיים שישבו במושב טוב, להפיק מהם דיעה לדעת את ה', ושיתנו את מלוא עוצמתם על כך לכל אחד כפי מדריגתו והתעצמותו עתה בעידן הנסיונות וההסתר פנים, כי כל אחד כפי שהתעצם באמונה בזמן הזה כן יזכה לנצח שיתנו בו ניסי העתיד את אותותיהם להשכיל ולידע את ה'.
מדוע אין הנסים מצויים אצלנו בגלוי, ואף שמאמינים אנו ביכלת ה' שהנה בלתי מגבלת?
כאשר בהכרת האדם קיים פער בהתפעלותו בין הנס לטבע, דהיינו שמדברים הטבעים המתנהלים בעולם אינו מתפעל ומתרגש כי ההרגל השתלט עליו ומיעט את הכרתו מלהתפעל, הרי שלגביו כאשר יקרהו מקרה שהינו בגדר נס, תהא הסתכלותו על מקרה זה כחריג.
ולעומתו המאמין שהכרתו חזקה - פער הנס והטבע אינו עמוק אצלו, אחר שהתפעלותו מהטבע כמו כן גדול.
ובדין זה הבורא דן את האדם כפי הסתכלותו.
דהיינו אם הסתכלותו בהכרה מושלמת ואין פער אצלו כלל בין הנס להטבע, וכדוגמת רבי חנינא בן דוסא - מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, זה זוכה לניסים כי אין צורך שבכך ינכו לו מזכויותיו, אחר שמצד הסתכלותו לא חש הוא שארע לו ''נס'' חריג, כי מצד התפעלותו מפלאות ה' מתפעל הוא כמו כן מהטבע.
אולם רוב ככל בני האדם שקיים אצלם פער גדול בהתפעלותם מהנס לעומת הטבע, וכאלה אם יארע להם נס ינכו להם מזכויותיהם, כיון שלדידהו חשים הם שארע להם נס.
ולכך אין הניסים מצויים אצלנו, הן מפני שאיננו ראויים שישתנה הטבע עבורנו, אחר וזו הסתכלותנו על הטבע כהנהגה המובנת מאליה, והנס הנו חריג.
וכמו כן חס הקב''ה על זכויותנו לבל ינכו לנו מהם באם יארע לנו נס, ועוד טעם כמבואר בתשובה ג' לעיל.
''מי שנעשה לו נס ואומר עליו שירה מוחלין לו על כל עוונותיו'' (מדרש תהלים מזמור יח), הכי יש סגלה לכפרת עוונות מלבד תשובה?
אמרו חז''ל: ''אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'', ומהי רוח שטות זו? טשטוש ההכרה מעיקרי האמונה, שהרי לו היו ברורים לאדם עיקרי האמונה במציאות ה' העומד ורואה לאדם בשעת מעשהו, ומשלם עונש לעוברי רצונו ושכר לעושי רצונו, וכן לו היה האדם חי בהכרה ברורה ביתר עיקרי האמונה הרי לעולם לא היה חוטא, אלא שההכרה נטשטשה אצל האדם, והוא לב' סיבות:
האחת להיות האדם רואה את סביבתו רקים ופוחזים אנשי שחוק וקלות ראש ובכך מורידים המה את האימה והרעד מהבורא, שכן בלתי נמנע שהחי בסביבת ליצנים חש קרירות עצומה, ומסתלק פחדו ומוראו מה'.
והשנית שוחד רצונותיו וחשקיו של האדם מטשטשים לו את חומר העבירה מסיבות שטותיות כי כן סגולת השוחד לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים.
ובכן זה שנעשה לו נס - הרי קבל בכך ''מכת חשמל'' להעירו מתרדמתו ומשכרותו, ומיד מקיץ הוא מטשטושו להכיר שהעולם רימהו ושיקר בו, והעולם הזה הנוהג במנהגי הטבע זוהי הסוואה לאמת, ומיד מתעורר הוא לשוב להכרתו בעיקרי האמונה.
ובכן זה האומר שירה על ניסו, הרי שאינו נותן לרושם של הנס לפוג ממנו, ואוחזו ולא מרפה מללמוד ממנו את האמת, הרי שבכך ריפא את הרקבון שגרם לו לחטוא, שהרי כאמור, הגורם לחטוא הוא שכרות עוה''ז ששיטה ושיקר באדם, הרי עתה ששב האדם להכרה - זו סיבה שלא יחטא עוד, וזו תשובה מעליתא, ואף יותר מכל תשובה של בכיה ווידוי וחרטה, לפי שתשובה של ווידוי וחרטה מי יימר שלא ישוב לחטא הזה עוד, אולם עתה שטיפל זה בשורש סיבת החטא שהוא שכחת ה', ובא עתה לזכירת ה', בכאן יש סיכוי והבטחה במדת מה שלא ישוב לחטא עוד.
וכן הוא בענין ששבת מכפרת עוון, וכמו שדרשו על פסוק: ''שומר שבת מחללו'' אל תקרי מחללו אלא מחול לו, וכי היאך יתכפר לזה עוונותיו בשמירת שבת על כל תענוגי השבת, הבאכילת בשר ויין לכבוד שבת יכופר לזה עוונו?!
אולם כאמור, הרי השבת כל עניינה אמונה, להביא את האדם לאמת שנעלמה ממנו בששת ימי המעשה ולהזכירו שהבורא הוא הבעה''ב על העולם ואין עוד מלבדו שהוא שברא עולמו בששה ימים והכל שלו, ואם כן אם הוא המנהיג הוא המצווה והוא המעניש, ובכך שב האדם להכרה מהטשטוש שהיה סיבה לחטאו, ובהכרה זו עוקר את שורש החטא ובכך יש סיכוי והבטחה שלא ישוב לחטאו יותר מווידוי ובכיה.
ויש עוד להוסיף שהנעשה לו נס ואומר עליו שירה, וכן סגולת שבת קודש הינם זמני שמחה, ומתוך שמחה יותר נחקק בלב האדם האמונה מאשר מתוך בכיה ווידוי - ''והיה כנגן המנגן ונחה עליו רוח ה', על ידי שמחה זוכים לפתיחת הלב ואז האמונה מתישבת בלב להשיב את ההכרה אל מקומה יותר מבכיה ווידוי, לכן נצטיינו זמני שמחה אלו להיות מסוגלים לכפרת עוון.
היאך ידע האדם שישועתו שהגיעתו היא אכן ישועה אמתית ולטובתו?
הסימן לישועה אמיתית שהיא לטובת האדם הוא באם נושע פתאום ולא באיטיות.
והוא מפורש בספורנו (בראשית מא, יד) על הפסוק ''ויריצוהו מן הבור'' המבואר בתורה על ישועתו של יוסף הצדיק שהיה פתאום, וכתב הספורנו: כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, באמרו: ''כי קרובה ישועתי לבוא''... וכן היה במצרים: ''כי גורשו ממצרים'' ובאופן שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכן יהא לעתיד שניגאל פתאום, וכנאמר: ''פתאום יבא אל היכלו האדון''.
וכן מבואר בספר ''מגיד מישרים'' למרן ה''בית יוסף'', שהגאולה העתידה תהא בפתע פתאום, וכנאמר: ''ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן'', דהיינו הראשון שיכריז - יכריז מיד על ביאת הגואל, ולא שיהא הכרזות מקדימות קודם לכן, אלא מיד יבוא הכרוז: ''הנה בא הגואל''. עיי''ש.