אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

גלות וגאולה

בחירה

היאך יתכן שבדורות קודמים שהיו צדיקים וחסידים והנה לא זכו לגאלה ואלו אנו דור יתום וחדל מעשים - נזכה?

התשובה לכך מפורסמת מה''חפץ חיים'' ומעוד שקדמו לו, ותשובתם היא שאנו דומים לננס העומד על גבי הענק, דאף שהננס מצליח לראות מה שלא רואה הענק בהיות והוא על גביו, מכל מקום הענק הוא הענק באמת.

וההסבר בעומק הדברים הוא כמו שיתבאר.

שהרי לכאורה עדיין קשה, אכן אנו ננסים, אם כן במה זכיתנו דווקא אנו לעמוד על גבי הענקים ולראות מה שהם לא יזכו לראות.

אלא הביאור דתקופת העתיד מתחלקת לג' שלבים כמבאר ברמח''ל (בספרו ''דרך ה'''):

א. ימות המשיח.

ב. תחיית המתים.

ג. עולם הנשמות ללא גוף.

ימות המשיח הם נצרכים להשלים את הדור המסיים - דור עקבתא דמשיחא שיהיה דור פרוץ כמבאר בסוף סוטה, משיח יבוא לדור זה באופן שיהא הדור פצוע בנפשו מתוך ייסוריו ומתוך ניסיונותיו הקשים.

דורות קודמים לא נצרכו לימים אלו, אחר שהשלימו עצמם בחייהם ובמותם בתיקוני הנפש שעוברים על הנפטרים בעולם הבא, והעבדא שלא יהיו המה בימות המשיח, אם כן בהכרח שלא יצטרכו המה לימים אלו לצרך שלמותם, מה שאין כן דור משיח שיוצרך להשלים וחסרונו אזי יושלם תיקונו וזיכוכו בימות המשיח גופו, ולאחר שיוכשר בימים אלו, יבואו ימות תחיית המתים שנצרכים גם לכל הדורות הקודמים להשלים מה שלא הספיקו להשלים באמצעות גופם לסיבת מוגבלות הגלות ותוקף הטומאה, ורק לאחר התחייה ישלימו שלמות נפלאה עם גופם שזו התכלית. ולאחר מכן יבוא השלב הג' שהוא שכרן של צדיקים - עולם הנשמות. (וראה עוד לקמן שאלה כ''ח).

מהו מקור שנאת אמות העולם את ישראל?

הדבר מבואר בספר ''המורה'' להרמב''ם, שקנאתם היא בדתנו, ואין קנאה כקנאת הדת.

דהיינו, מאחר והגויים יודעים שהכוח העליון והנכבד שבבריאה הוא האלקים. והנה האלקים ייחס וייחד לסגולתו את עם ישראל, ואותו יחשיב לעליון על כל גויי הארץ, וכנאמר: ''הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים''.

כי זאת מבין הגוי, שייחוד וסגולה זו שנתייחדנו ונסתגלנו מכל האומות להיות עם הנבחר, זהו אינו מתבטא בחומריות, שהרי כל יהודי ולו הפשוט ביותר אומר בתמימות ובאמיתיות בכל בוקר ''שלא עשני גוי'', ובאמת חפץ הוא ביהדותו ואף שהוא עני ואביון מכל גוי אחר ואף שיהיה הגוי המאשר ביותר עלי אדמות. כך שאין אמירה זו מתוך יומרנות או עקשנות אלא זו הכרה אמיתית שבאה להם מתוך ''פנים אל פנים דיבר ה' עמכם''.

אם כן מבינים הם שעליונות של עם ישראל הוא משהו פנימי רוחני שלא ישווה לו ערך שבעולם, כך שאצל עם ישראל נמצא הרכוש האמתי לעמת רכושו של הגוי שאינו אלא רכוש מדמה, בזה נשבתה כל גאוותם של האומות, כי כמה שיהיו מוצלחים ומתקדמים, העם היהודי בז להם ולהצלחותיהם מתוך שאין עומד כל כבודם ואוצרותיהם נגד מצווה אחת של האיש היהודי, ובעד מצווה אחת מוכן הוא לתת את כל עולמו ואף למות עליה, במילא ברור להם שביד עם זה ישנו אוצר בלום שאין להם שום השגה בו, ויקר ערך הוא יותר מכול, שנובע מכריתת ברית בין ה' לעמו - ברית שלא תופר לעולם.

הרי רואים הם בכך הפליה נוראה שהופלו המה לרעה להיחשב נחותים ופחותים שנועדו לשרת ולשמש את עם ישראל, וכנאמר ''ועמדו זרים ורעו צאנכם'' (ישעיה ).

היאך אם כן ישאו הגויים עליונות זו, שהיא לכאורה על לא עוול בכפם. מדוע ישתנה יחסו של האלקים לעם ישראל להנהיגם בהנהגה ניסית לעומת שאר העמים שיונהגו בהנהגה טבעית.

אם כן לפי המבאר בתשובה הקודמת אין סכוי לשנוי ממצב השנאה על עם ישראל מאמות העולם, מאחר ושנאה זו היא תוצאה מקנאת הדת - הרי שלא תשתנה לעולם. וכי כך מכרחת להיות המציאות?

במציאות החיים רואים אנו כשאדם עלה לגדולה ונבחר לשר חשוב וכיוצא, הרי ייתכנו ב' תופעות של תגובות על בחירתו למעמד הנכבד.

תיתכן כלפיו תופעה של אוהדים מעריצים, ואכן יזכה זה לכבוד גדול, וכמו כן בכלל תופעה זו ימצא אף שיחניפו לו רבים וטובים כדי ליהנות במשהו בזכות קרבתם אליו.

ולעומת זאת תיתכן תופעה הפוכה, שיקנאו בו מתחריו וישנאו אותו וירדפו אותו ואפילו עד כדי לחסלו, וזהו כדי להרגיע קנאתם.

כן ייתכנו ב' התופעות הנ''ל ביחסם של אומות העולם לעם ישראל, והדבר מותנה ועומד באם ישמרו ישראל תורה ומצוות או לא.

אם ישמרו ישראל תורה ומצוות הובטחנו שיחס האומות כלפינו יהא יחס אוהד, מעריץ, מכובד, ולפחות מחניף, ובשמחה ישרתונו ויתכבדו בנו.

ובאם לאו, אזי אמנם נהיה עליונים על הגויים, שהרי אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום קרויים בנים, אם כן שם ''בנים'' לעולם לא יוסר מעלינו, אולם היחס כלפינו שנאה, קנאה, תחרות, ואדרבא, ייחוסנו וייחודנו יגרור לחמתם וחמסם של אומות העולם עד להשחיתנו.

והדברים בעצם ברורים מתוך הכתוב בתורה בפרשיות ''בחוקותיי'' ו''כי תבא''.

למה דור עקבות משיחא מסמן בחז''ל כדור שיהיו בו צרות רבות ביותר, הלא ראינו בדורות שעברו צרות רבות וקשות של שמדות והריגות, היינו ללעג ולקלס וכיוצא יותר מדורנו?

עקר הגלות היא גלות הדעת, כשהדעת בגלות, כל מכה ולו הקטנה ביותר מקבלת משמעות כמכה גדולה וקשה, ואילו כשהדעת איננה בגלות הרי שמתגמדים להם כל הצרות להיות נסבלים.

וניתן לראות דבר זה בחוש ממש, כשאדם מקבל מכה בידו או ברגלו ואפילו ללא מתכוון, וכגון שנפל ללא כוונה וניגפה ידו, הרי האדם כועס וקשה לו לקבל זאת, ועל אחת כמה וכמה כשמישהו הזיקו וציערו או הפסידו, או ביזהו, הלוא האדם לוקח זאת באופן קשה, ואילו תרופות זריקות ואפילו ניתוח ל''ע לוקח זאת האדם מבלי כעס וסובל זאת מאת הרופא בסבר פנים יפות, ומדוע?

כשמצטער הוא על ידי גורם שאין רואה הוא בו תכלית טובה, קשה לו מנשוא סבל זה, כי דעתו אינה סובלת היגיון בסבלו, אולם כשרופאו מחתך בו דעתו סובלת צער זה, ואז מתגמדת לה הצרה ביותר.

עיקר סבל עקבות משיחא - הוא העדר האמונה, שזהו בעצם העדר הדעת, כי עיקר הדעת היא האמונה - לדעת את ה', וכמו שהיה אומר הגר''ש שבדרון זצ''ל בשם הגר''י לוינשטין בשם החפץ חיים, שהמלחמה השלישית תהא מלחמת האמונה.

וכמו שכן כתב הקאמרנא והשומר אמונים הסבר דברי האור החיים הק' (שמות ג, ח) שישראל יצטרכו להתנסות בסוף הימים בשער הנו''ן של הטומאה שמהותו מינות ואפיקורסות. ושהוא עניין המובא בחז''ל (בירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה ב'): אין לך שעה קשה בעולם לישראל כיום שנאמר להם ''ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא''. והסביר בשומר אמונים, מהו ''הסתר אסתיר'' - הסתרה כפולה, הסתרה אחת היא עצם המכה, אולם הסתרה השנית והכפולה - היא העדר האמונה מי מונח מאחרי המכה, וזה שמגדיל את המכה פי כמה.

ולכך אף שאולי הצרות בעקבות משיחא אינם עולים על צרות דורות קודמים, אולם קשים הם פי כמה מחמת העדר האמונה.

מי יהיה לעתיד גואלן של ישראל, ומדוע?

בזוה''ק איתא (ח''ב עמ' קכ ע''ב) שמשה רבנו יהיה לעתיד מלך המשיח, ומשה ר''ת מה שהיה הוא, כלומר משה שהיה גואלן של ישראל ממצרים הוא שיגאל אותנו לעתיד, וכמו שכתוב בקהלת א': ''מה שהיה הוא שיהיה''.

והקשה האור החיים הק' (בראשית מט, יא), והלוא מלך המשיח צריך שיהיה משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע''ה, ויש אומרים שדוד עצמו יהיה מלך המשיח (סנהדרין צ''ח עב), והיאך נאמר בזוה''ק לעיל שמשה הוא הגואל.

ותירץ שבחינת נשמת משה כלולה מכל י''ב שבטי ישראל, וענף שבטו של דוד גם הוא כלול במשה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד והוא ינון ושילה, ע''כ מאור החיים הק'.

והטעם שמשה הוא זה שיגאלנו, להיות מבואר בדברי האר''י הק' שמשה רבנו הוא בחינת הדעת של הקדושה, כי אשר ידעו ה' בפנים אל פנים, ולא היה במין האנושי מובחר לדעת את ה' כמוהו, והוא זה שיוכל ליתן דעה לישראל לעתיד לדעת את ה', שזהו הלוא יהא כל שכרנו בעתיד, וכנאמר: ''ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים''.

ולכן גם בגאולת מצרים כשאמר משה: ''שלח נא ביד תשלח'', אמר לו ה' למשה: (שמ''ר ג): אם אין אתה גואלן אין אחר גואלן, להיות כי זה לעומת זה עשה האלקים, וכנגד שהיה משה רבנו ה''דעת'' מצד הקדושה היה פרעה ה''דעת'' מצד הסטרא אחרא'', וכמו שאמר ''לא ידעתי את ה''', ולכך רק משה יכול היה לבטלו ולהביא לישראל דעת של אמונה שידעו את ה'.

מהו עקר השמחה שתהיה לעתיד?

בארנו בתשובה הקודמת שעיקר הגלות היא גלות הדעת, הרי שעיקר הגאולה היא גאולת הדעת.

וראה והתבונן, הרי לעתיד השפע והברכה והשלום יהיה בתכלית הטוב, וכמו שאמרו חז''ל ''עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת'', ועוד אמרו עתיד כל אחד מישראל שישמשו לפניו אלפיים ושמונה מאות עבדים. ועוד אמרו עתיד שיהיה לכל אחד מישראל ג' בתים אחד בהר אחד בעמק ואחד בשפלה, ועתידין ישראל שירדו וישתעבדו באומות - ''והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפיים ארץ ישתחוו לך'' (ישעיה מט, כג), השלום יהא שלום אמיתי - ''וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'', לא יהא מושג של מוות וחולי - ''בלע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר'' (ישעיה כה, ח), ועוד ועוד.

אולם כל אלו יהיו בגדר כלים ואמצעים לתכלית הטובה האמיתית שהיא לדעת את ה', ומן האמצעים והכלים נדע במקצת מה יהא התכלית.

וכן כתב הרמב''ם בסוף הלכות מלכים:

ולֹא נתאוו החכמים והנביאים את ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו''ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח [הכוונה לשמחה חומרית] אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל.

ועוד כתב שם:

ולא יהיה אז עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ויהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים סתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר ''ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים''.

והסיבה לכך היא בהיות ונשמת האדם היא חצובה מאלק, וידיעתה את ה' הוא השיבה לשרשה, לחזור לארמון בית אביה, ואין עונג לנשמה גדול מזה, ולכך העונג הגדול של הנשמה לאחר פטירתה מן העולם - צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שהוא עונג עצום, שקורת רוח בעולם הבא יפה מכל ענגי עולם הזה, והטעם היות והדעת שלמה לדעת את ה', וזהו עונג שאין לנו - השקועים בחומר הבנה והשגה בו אלא מעט, ולעוה''ב נזכה לו בשלמות.

הלא ידוע שהגליות נועדו לצרף ולזכך את ישראל, והנה לכאורה בכל הגליות שעבר עם ישראל נתהוו להם מכך מעידות במקום תקון ועליה, שהרי בגלות מצרים מעדו עד לעבודה זרה שכן קטרגה מדת הדין ''הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'', וכידוע שנשקעו עד מ''ט שערי טמאה.

וּכְמוֹ כֵן בְּגָלוּת בָּבֶל, בְּאוֹתָן 70 שָׁנָה שָׁכְחוּ אֶת הַתּוֹרָה וְנָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת כַּמּוּבָא בַּפְּסוּקִים.

וְכֵן בְּגָלוּת זֶה הָאַחֲרוֹן, כַּמָּה הִתְבּוֹלְלוּת וּנְשִׁירָה מֵהַיַּהֲדוּת, הֲלֹא הוּא בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם,

וְאִם כֵּן מָה הַתּוֹעֶלֶת בַּגָּלֻיּוֹת?

אין לנו מושג בדרכי ה', ועומק עצתו וחכמתו מי ישיגנה, ולכך, אם קבע והחליט הבורא בחכמתו שהגלויות מצרפות ומכשירות את ישראל לגאולה זמנית, או קבועה כפי שיהיה לעתיד, אם כן בהכרח שאין הקב''ה נכשל בעצתו, ובוודאי עצתו בגלויות היא אך ורק להועיל.

ומה שלמראה עינינו נראה שהגלות יותר מזיקה, זהו הנראה לעיניים שלנו אולם ברור הוא שזאת מפני שהאמת נעלמה מאתנו.

וכדי לשבר את האוזן אפשר לתת לזה הבנה.

הרי הגלות שוברת ומכניעה את הנפש, ואז המצב הוא שסנגוריא גדולה נפעלת מכל מצווה קטנה ומכל מסירות שמוסר אדם עצמו לה' בגלות גוף ונפש, וכמו כן הקטגוריא מכל עוון מתקטנת, אחר שיש לימוד זכות גדול על החוטא, כך שכל מצווה הנה בעל משקל מכריע כנגד הרבה עוונות, ואיש צדיק אחד יעמוד ויכריע כנגד אלף רשעים שירשיעו במעשיהם.

ולעומת זאת כשהמצב הוא של שלווה שפע וברכה, אין כל כך סנגוריא מכל מצווה, אחר שזה אפשרי וניתן לביצוע בקלות, וכמו כן הקטרוג מכל עוון הוא גדול, אחר שיש כאן כפיות טובה, וכנאמר ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול'', כך שבמצב של טובה לא תתקבל מצווה אלא אם כן היא שלמה כראוי, ואילו העוון יהא בעל משמעות כבירה גם כשהוא עוון קל.

אם כן הגלות מהווה מציאות של תיקון, לסנגר עלינו מאוד בקיום כל מצווה, ולמעט עלינו בקטרוג העוונות, ומי כמו הקב''ה שיודע מה משקל העדיפות, והוא בחכמתו יתברך הכריע שהעדיפות היא הגלות השוברת ומכניעה את לבותיהן של ישראל, ואף שבעקבות הגלות בלתי נמנע שיהיו מחדלים רבים, אולם על המחדלים כאמור יש לימוד זכות ולעומתם על המצוות והמסירות נפש ולו הקטנה הנעשית בגלות יש לה משמעות חשובה למאוד, לעומת מצב של שלווה שהמשמעות להפך כמבאר. (תשובה נוספת לכך ראה לקמן בשאלות יז, כז)

מדוע לא חזרו ונשנו לעתות שונות כדגמת נסי מצרים, ואפלו במקצתם, על מנת לחזקנו בגלותנו, ולהאיר לנו את חשכת הגלות באור האמונה?

הבחירה חייבת להיות מאוזנת - הרע לעומת הטוב, הנס מקלקל את מאזן הבחירה ומכריח לטוב, וכמו כן ההסתר כשהוא באופן מופרז מקלקל את מאזן הבחירה ומכריח לרע.

כשיצאנו ממצרים - מהחשך הגמור, ללא עבר היסטורי בעל משקל של אמונה, היה נצרך לשם הנחת יסוד לכל אלפי השנים הבאות, להניח יסודות של אמונה לדורות הבאים להיות ניזונים מאותה אמונה.

הלכך, הבורא בחכמתו יתברך - מי כמוהו יודע לשער מהי הכמות של נסים הנצרכת בדיוק לצרך הנחת היסודות שיהא בה כדי להספיק לשעתו ולדורות, באופן שעשה זאת הבורא בדיוק נמרץ שכל תוספת נס מקלקלת את המאזן של הבחירה להכריח - ולו במעט - לכיוון הטוב, וכל פחות מכמות הנסים שעשה הייתה עלולה להכריח - ולו במעט - לכיוון הרע.

ולכך לא חזרו ונשנו אותם נסים, אלא שכן חזרו ונשנו נסים אחרים דווקא באופן שידע הבורא שנצרכים הם למאזן הבחירה, דהיינו להיות שגבר החשך והצרך לאזנו בגבור הטוב והנס על החשך, כך שלעולם שומר הקב''ה על המאזן.

ולכך מקפיד הקב''ה על העושה נסים בחנם, כי אז מקלקל הוא את המאזן להכריח לטוב, ומטריח את הקב''ה להגביר כנגד זה את הרע כדי לשמור על המאזן, וזהו עניין הטרחת את בוראך המובא בתענית (כד ע''א) כמעשה דר' יוסי דמן יוקרת.

האם כלם יזכו לגאלה, ואם לא מה התנאי לזכות לה?

אלו שירצו בה ויחפצו בה, ואלו שירצו ויחפצו בה ממילא יכינו עצמם לקראתה בתשובה ומעשים טובים.

הנה תראה במצרים יצאו רק עשרים אחוז, ואילו שמונים אחוז מתו במכת חשך לבלתי היותם חפצים לצאת מהגלות.

והדברים קל וחמר, ומה דור יוצאי מצרים שהיה מקום לחששם, לפי שיראו לצאת למדבר שמם הם וטפם וכל אשר להם, מבלי שידעו את אשר יקרה אותם שם שהרי לא נאמר להם כלום בזה, שהרי זו ההצעה היחידה שהייתה להם לצאת למדבר ותו לא, ואכן על זה שבח הקב''ה את המאמינים לצאת וכנאמר (ירמיה ב, ב): ''זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה''. ועם כל זה כיוון שלא התחזקו בתמימות בה' מתו כולם במכת חשך.

היום כשאדם יודע שההצעות להעתיד המובטחות לנו הוא לא ללכת למדבר שמם, אלא נבואות רבות ניבאו לנו נביאינו על הטוב הגדול שיהא לנו לעתיד, העושר והשפע ההשגחה והברכה עד בלי די, על אחת כמה וכמה שתגדל אשמת זה החפץ את העצים והאבנים שעוסק בהם הוא עתה, וחפץ לשבת בגלות מבלי רצון וחפץ לגאולה, דהיינו מיד לצאת מתוך ארמונו ורכושו ועסקיו לעזוב הכול ולרצות בתיקון עולם במלכות שדי, שבוודאי ספק גדול אם יזכה לזה.

תוכן דברים אלו מדברי הגר''י לוינשטין זצוק''ל.

מהו מהותו של שער החמשים של הטמאה שנתכון לו אור החיים הק' שנצטרך להתנסות בו בסוף הימים?

הגה''ק מקאמרנא בספרו ''עשירית האיפה'' מבאר שכוונת האור החיים למינות ואפיקורסות שזהו השער הנו''ן של הטומאה.

ובשיטתו הלכו רבים, הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטין כן היה אומר בשם החפץ חיים שעיקר המלחמה האחרונה הקשה ביותר היא על האמונה.

הגאון רבי אהרן קצנלבויגן זצ''ל אמר: החזון איש אמר לי: מה שכל כך קשה עניין בלבול הציונות שנתבלבלו יהודים רבים מהמדינה הציונית, הוא מחמת שהמדינה הציונית היא ה''נ' שערי טומאה'' וכנגד זה צריכים את שער הנו''ן של הקדושה, ומכיוון שלא זכינו לנ' שערי קדושה, ואילו הנו''ן שערי טומאה כבר הופיע - לכן הבלבול כה רב איך לעמוד נגד שער הנו''ן של הטומאה. ע''כ.

הקושי שבאמונה היום הוא מכמה סיבות.

א. המעבירים אותנו על דתנו ואמונתנו הם יהודים ולא כבעבר שהיו גזירות שמד מגויים שמיד הכרנו בהם ובמזימותיהם ונקל היה לנו יותר למסור נפש להילחם על דתנו.

ב. מהות הכפירה היום, היא לא להאמין בכלום, לא להשתעבד לכלום לחיות חיי הפקר, להשקיע את הראש בעולם הזה ותו לא, והוא גוון כפירה קשה מכל עבודה זרה שהיה אי פעם שהתייחסו לפחות באמונה לכוח מסוים ואף שהיה כוח של שקר, והוא מתוך שלא התכחשו למוגבלות האדם ולהיותו נצרך לכוח עליון רוחני שיסיעהו, ואז בנקל יותר היה להטות את האמונה לכיוון הנכון אחר שהיה מובן שנצרכת לאדם אמונה במה שמעבר לכוחותיו.

ג. הייסורים והניסיונות קשים ומסובכים, הפיתויים והגירויים לעבירה מה שיש היום לא היה מעולם.

ד. ההסתר פנים בו אנו שרויים לא היה כמותו, והיא מפני ירידת הדורות, אין רועים שירעו את הצאן בגילוי והופעת רוח הקודש, והוא מפני שאין הדור ראוי לכך איש הישר בעיניו יעשה, ועוד כמובא בסוף סוטה.

לכאורה לעין נראה שעקר המלחמה היום היא על עניני הקדשה המחללים בראש כל קריה בגלוי ובחציפות נוראה, ומאידך ביחס לאמונה אין פגע ומלחמה, כל איש הישר בעיניו יעשה - ישיבות, בתי כנסיות, שמירת שבת ומצוות וכיוצא ללא מלחמה כלל?

דע, כי האמונה בעצם היא פשוטה וברורה, וכמו שאמר הגר''א וסרמן זצוק''ל שכל מי שרק יצא מגדר שוטה, האמונה צריך שתהא פשוטה אצלו, אולם כל זה כשלא נוטל האדם שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, גדול כוח השוחד להצדיק אף את הרשע הגמור, ולהרשיע אף את הצדיק הגמור.

ובכן אין לך שוחד גדול שחומדו האדם כמו העריות, ובשביל כך עלול הוא להטות שכלו ודעתו מהאמת של האמונה.

וכמו שאמרו חז''ל (סנהדרין סג): יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, הרי שבכוח העריות לטשטש את האמונה ולהצדיק את העבודה זרה ואף שיודעין שאין בה ממש.

והוא אשר בימינו הַהַצְלָחָה של היצר לטשטש את האמונה היא מוצלחת מאוד, העולם מחוסרי הכרה לחלוטין מאמונת אין עוד מלבדו, משועבדים לסיבות ולמקרים, מכורים לטבע לרופאים ולמנהלי עבודתם, ומאין השיג היצר הצלחה זו? התשובה כנ''ל, לפי שבא הוא בדרך שוחד העריות, ואדרבא אינו בא באופן ישיר להסיר את האמונה מלבות בני אדם, נותן הוא להם לעשות ישיבות, בתי כנסיות וכיוצא, אולם בכל כוחו טומן הוא להם את שוחד העריות על כל צעד ושעל ממש, בדרכם לבית הכנסת, בדרכם לישיבה, בדרכם לתלמוד תורה וכיוצא, בשוחד זה מקל מעליהם את יסודי האמונה בשכר ועונש ומלמדם להקל באיסורים החמורים שבתורה, ובכך לערער את יסודות האמונה בקרבם.

והנה מוצאים אנו אצל לא מעט אנשים שבהם ניצחונו של היצר באופן המוצלח ביותר להקל מעליהם איסורי עריות דאוריתא לטייל בנים ובנות יחד, ולפחות לקלקל את עיניהם בהסתכליות אסורות ובלבישת בגדי נשים שאין כפי דרישת ההלכה, ובכך לפרוץ אצלם את כל גדרי הצניעות, אין אצלם מושג של שמירת העיניים, אל תרבה שיחה עם האישה - אינו בנמצא כתוב אצלם, והדביקם במצוות יישוב הארץ על מנת לדחות אותם מכל התורה כולה לקיימה ללא לב, ה' יחזירם בתשובה, אמן.

ודבר זה ראינו בתורה הק' בעצת בלעם להחטיא את בני ישראל בעריות, ומהעריות באו לבעל פעור, העבודה זרה הטיפשית והגועלית ביותר שתיתכן, וכמו שנאמר (במדבר כה, א): ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב... ויצמד ישראל לבעל פעור'', הרי שהזימה מביאה לטמטום האמונה, והוא אשר אמרנו לעיל, באמת עיקר אשר מתנסים אנו היום הוא באמונה כאמור שהוא ניסיון שער הנו''ן, אלא שהדרך בה משתמשת הסטרא אחרא במטרתה לקלקל לנו את האמונה הוא באמצעות חילול הקדושה, שהוא השוחד הנעלה ביותר לקלקל לאדם את הדעת מטוהר האמונה.

מדוע שלא ימנע האדם מלצפות לגאלה להיות שטרם השלים את עצמו בתורה ומצוות כראוי, וכמו שמסבה זו בצדק לא יחפץ האדם למות מאחר שאין לאחר המות אפשרות לתקון, והלא כן הוא לימות המשיח, כמובא בגמ' שבת ''ימים שאין בהם חפץ'' אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה?

אמת הוא הדבר שאין אפשרות תיקון לאחר ימות המשיח, וכמו כן אין אפשרות להשלים עצמו בתורה ומעשים טובים לאחר הגאולה, עם כל זה יש לאדם לצפות לגאולה בשביל כבוד שמים שיתעלה ויתגלה בעולם, ובשביל כך יש לאדם לסלק כל חשבונותיו האישיים.

ואף שתורה ומצוות עצמן הם כבוד שמים, וזמנם הוא דווקא קודם ביאת המשיח שאז ישנה משמעות להתגברות על היצר מה שאין כן לאחר ביאת המשיח, עם כל זה היאך יתייחס האדם לכבוד שמים הנעשה מתורתו ומצוותיו שלו ביחס לכבוד שמים שיתגלה לעתיד, הרי כל מה שיעשה האדם עתה בגלות עדיין כבודו יתברך מחולל בין עוברי רצונו וכיוצא, ולכך יש לנו להתעלם מכל חשבון אישי, ואפילו חשבון חיובי כשמירת המצוות שיש להם משמעות אך ורק עתה, לעומת שיתגלה מיד כבודו יתברך בעולם, ועל כך נדרש שתהא ציפייתנו יום יום. (וראה עוד להלן בזה שאלה כג).

''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'' (), מה נצרך כהיום כדי לזכות לגדר ''קדוש'' על מנת להשרד לעתיד?

ללא ספק שהתואר של פעם נשאר תואר גם להיום, ואף שהדורות ירדו אלפי אלפים של מדרגות מאז להיום - פעם בזמן התלמוד קראו לחכמי התלמוד ''רבי'', וגם היום לחכמי הדור קוראים ''רבי'', אין טעות בדבר, שהרי יפתח בדורו כשמואל בדורו, ומי לא מבין שמשמעות של ''רבי'' של חכם מהתלמוד היא אינה משמעות של ''רבי'' שקוראים היום לכל תלמיד חכם בדורנו.

כן הוא לגבי תואר ''קדוש'', גם היום לא מעטים מגיע להם תואר זה, ואף שהקדוש של היום הוא אינו מגיע לאותו קדוש של זמן התלמוד כרבנו ''הקדוש'' וכיוצא, אולם לפי מהות הדור בשפלותו לרבים יוצדק תואר זה בהתאם לעמידתם בניסיונות הקשים והמפתים של דורנו, כלי המשחית המשחיתים את נפש האדם המצויים בדורנו לא היו בשום דור מעולם, ואפילו בדור המבול לא הייתה כזאת זימה כהיום, וכן כתב רבנו ירוחם ממיר שדורנו קשה בניסיונותיו מדור המבול.

ולכך כהיום, זה השומר עצמו מעבירה וממכשול הן במחשבה הן בדיבור ואין צריך לומר במעשה - ''קדוש ייאמר לו''. וכמובן שלא ייתכן דבר זה מבלי עמל תורה ותפילה, והרחקה מחברים רעים ובריחה גמורה מכל אופני הניסיון שישנם בימינו - לתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות.

כי היום אסור לנו להתגרות בניסיונות, כל תפקידנו הוא רק לברוח מהם, והבורח מהם ידע שבכך אינו עומד בניסיון 80% או 90% אלא 100%, ואף שבבריחה אינו מתמודד אלא בורח, היא גופא שיא הניצחון כי זה הנדרש, ואילו זה הגיבור שחושב להיכנס בניסיונות ולצאת מהם בוודאי ייכשל וייפול, כך שבוודאי אין זה המבקש אלא לברוח, וכל הבורח ביותר הוא המנצח ביותר.

היכן מאזן הבחירה היום בימינו כשהרע כל כך גובר בעולם, והטמאה מצידת במיטב נשקיה להרס ולהחטיא על כל צעד ושעל?

יש לדעת שככל שהרע גובר בעולם כן הייסורים והמכות הבאים בעקבותיו הנם בתוקף ובחרון אף גדול.

והוא הנאמר בנביא: ''תיסרך רעתך'', הרעה והטומאה לא רק מהנה את האדם, אלא כמו כן מייסרת אותו ומכה בו, והודפת בו הדף חזק וקשה באותה מידה שדבק הוא ברע, וככל שידבק האדם ברע יותר - כן מכות ההדף שיקבל מהרע יהיו קשות ביותר.

וכמו ששמעתי פעם מהצדיק רבי שלום רחמים זצוק''ל, שאמר לי: יודע אתה מדוע יש היום מחלות חדשות שלא היו מעולם, הוא לפי שיש כמו כן היום עוונות חדשים שלא היו מעולם.

תפקיד היצר הוא לא רק להחטיא ולהנות את החוטאים כמו שסבורים רוב העולם, אלא תפקיד נוסף ניתן לו, והוא להעניש את החוטאים, וכמאמר הגמרא (בבא בתרא טז, ע''א) שתפקידו של השטן לירד ולפתות לעלות ולהשטין ולירד ולהעניש, א''כ תפקידו של השטן אינו בכך שהוא מחטיא, עדיין בה לא בא הוא על סיפוקו, אלא בכך שירקוד על דמו של החוטא, ויראה אותו בעונשו וברעתו, וזהו סיום סיפוקו של השטן.

ואם כן מאזן הבחירה היום הוא ביושר, כי לעומת שהרע הוא בכמות ואיכות גדולה כמו כן רואים אנו שהמכות שמקבלים החוטאים הם ללא הרף, מחלות, קנאה שנאה תחרות, אי אמון בחיי החברה והזוגיות, גירושין, סמים, התאבדויות.

לכך החכם המתבונן רואה הוא מקום לבחירה גם בעומק הסטרא אחרא המטביעה בימינו את כל הקרוב אליה, בהיותו מתבונן כמה מסוכן ומר למתקרב לרע.

היום בימינו רואים אנו שהאדם משקיע ומוסר נפשו וממונו בשביל להשיג את הרע, מחניף לו, משתעבד לו, והרע לבסוף סוטר לו על פניו ובוגד בו, והדברים ידועים.

כך שלעולם השאיר הבורא מקום לבחירה והמצב הוא מאוזן בצדק וביושר ורק שלא יהא האדם שוטה.

היאך יובנו דברי הגמרא ביומא (נד ע''ב) כשנכנסו האויבים להיכל מצאו הכרובים מערין אלו באלו, סימן המסמן ''עת רצון'' שרצויים ישראל לפני אביהם שבשמים, בו בזמן שבאותה שעה שלט החרון אף הגדול ביותר חרבן הבית וגלות עם הקדש מעיר הקדש?

יש לדעת, הבורא הוא טוב, וכל דרכיו מובילים לטוב, לא מבעיא הטוב הגלוי שהוא התורה ומצוותיה שבוודאי מובילים לטוב, אלא גם הרע שנראה רע גמור והם הטומאה והסטרא אחרא, גם הם בסופו של דבר מובילים לטוב, וכנאמר ''טוב מאוד'' - זה מלאך המוות.

ב' דרכים נתן הבורא לאדם כדי להגיע לטוב, או מתוך שיתבונן בטוב עצמו, כתורה, תפילה, שבת אמונה וביטחון וכיוצא, ואז יַכִּיר את הטוב מתוך הטוב, ובאם לא השכיל עשות זאת, לא בשביל כך יזנחנו ה' ויעזבנו לאבדון. אלא יוליכו הקב''ה בדרך שרצה בה והוא דרך הרע, אולם במטרה שיכיר אֶת הטוב מדרך הרע, כי בכך בחר לו זה האיש.

הנה צעירים רבים מחפשים רוחניות... נוטלים תרמילים על גבם, והולכים לקצה העולם - להודו ולסין לחפש רוחניות... ולבסוף משם - מהחשך הגמור חוזרים עם מסקנה שהאור היה אצלם מאז ומתמיד, וחוזרים למקומם, נכנסים לבית כנסת ובית מדרש הנמצא עשרה מטרים מביתם, אלא אחר שלא השכילו להכיר את הטוב מדרך הטוב, הוצרכו להיטלטל למרחקים, ולעבור ימים ונהרות ולעבור את כל הרי החשך והגיהינום ומשם להגיע לאור שהיה בסמוך להם.

הרע גם מוביל לטוב, וכמבואר בתשובה הקודמת להיות שהרע הוא גם מכה ומייסר, ואם כן הנו מחנך גדול ודגול.

עם ישראל בזמן החורבן השכילו להכיר את הטוב היטב, ומה שלא השכילו לדעת בעידן שלוותם באו להכרה בעידן שרפת המקדש כי אז באו להכרה כי רע ומר עוזבם את ה', אמנם לא השכילו להגיע לזה בדרך הטוב כשהיה להם בית המקדש בנוי על חילו ותפארתו, אולם זכו לזה בשעת חורבנו כשהמכה נחתה עליהם, בית המקדש נשרף לעיניהם, והמה מובלים בשרשראות של ברזל לגולה בבלה. ואז בכו והתחרטו, והגיעו להכרה מלאה בטוב האמיתי לעומת הרע הנפסד.

ולכך אז היו הכרובים מעורים אלו באלו להיות שהגיעו אז לטוב, ולהכיר בטוב ה', וכי רע ומר עוזבם את ה'.

ולכן גם ט' באב נקרא ''מועד'', ואיתא ''במדרש פליאה'': לֹא היו ימים טובים לישראל כט' באב''.

והטעם הוא להיות כי כל הימים הטובים העלו ורוממו את עם ישראל להיות שזכו להכיר את טוב ה' מדרך הטוב, התבוננו בנסיו ונפלאותיו, התרוממו התפעלו והכירוהו בדרך הטוב, ולכן חוגגים אנו את כל המועדים להיות שבהם נשפך אור גדול על עמנו שהכירו את הבורא והגיעו לטוב בדרך הטוב.

בט' באב כמו כן זכה עמנו להגיע לטוב, והוא המכנה המשתף שיש בין כל המועדים לט' באב, שזכה עמנו להכיר את הטוב, אלא שבכל המועדים היה זה בדרך הטוב, ובט' באב בדרך הרע, וכיוון שסוף סוף זכינו להכיר את הטוב בט' באב, יש לו מקום עמידה בשורת המועדים אחר שהמכנה המשתף בהם הוא שווה.

ואולי אף מעלה יש לו, לפי שאין האור ניכר אלא מתוך החשך, וההכרה הברורה לרוב העולם תיתכן מתוך החשך הרבה יותר מאשר מתוך האור ולזה זכינו בט' באב להכיר באור מתוך החשך.

מדוע גם אדם שבחר ברע, ומצבו הנו מתירני וחפשי לעשות ככל אשר יעלה על רוחו, פעמים שנעצר ונחסם הוא מעשית עברה ואפלו שנפשו חשקה בה למאד, מי הוא המונע ממנו עשות זאת, הלא השטן עומד לימינו לשטנו והיאך אם כן נשמר הוא מעשותה בעל כרחו?

ב' טעמים לדבר.

האחד, גם הרע השולט בעולם על הכלל או על הפרט הוא בהשגחה עליונה, וגם עד כמה ירדו עם ישראל בכללות, או כל אחד מישראל בפרטות למעמקי הטומאה זה בהשגחה.

והנה מצינו כיוצא בזה השגחה על עם ישראל במצרים שלא ירדו יותר ממ''ט שערי טומאה לחוסר יכולתם לקום מנפילה שמעבר למ''ט שערי טומאה, וכמו כן לגבי כל יהודי בפרטות - יודע תעלומות יודע עד כמה יש ביכולת האדם לעלות לאחר שירד להיכן שירד, ולכן לא מורידו יותר, כדי שיישמר סיכויו לעלות בבוא הזמן, ולכן נשמר האדם מבלי ידיעתו והבנתו מלירד לטומאה ואף שלבו חפץ בה.

טעם שני, ירידת האדם לטומאה זהו על מנת לתקן את שפגם האדם וקלקל ברצון ובחפץ, ולכן תיקונו שירד למקום שלשם נפל בבחירתו ומשם יתקן את קלקולו.

ולכן למשל אדם שבבחירתו נתפתה וירד ל- 5 מדרגות בטומאה, נצרך שכשיבוא לעולם בפעם נוספת על מנת לתקן קלקולו - שיפל בעל כורחו עד לשם ותו לא, ומשם יתקן פגמיו, כי התיקון נצרך שיהא ממקום הקלקול, ולכן גם אם ירצה ליפול למדרגה ה - 6 לא יוכל ליפול לשם, אחר שעתה שבא לעולם לתקן קלקולו - נפילתו היא בעל כורחו ושלא בבחירתו - לצרך תיקונו, ולא מגיע לו שייפול יותר בעל כורחו, אחר שגם מדעתו ובבחירתו לא נפל יותר, ולמה אם כן שיצטרך ליפול בעל כורחו למקום נמוך יותר ממה שקלקל פעם בבחירתו, ובזה גם תבין מדוע אין ב' בני אדם שווים בנפילתם, כי כל אחד מתקן ממקום קלקולו.

מהי התכלית מהגליות, אחר שתוצאותיהן הוכיחו מחדלים רבים בעם ישראל, ובדוקא בעקבות הגלות ירדנו פלאים בגלות מצרים, בבל, ובגלותנו האחרונה?

תכלית הגלויות להביא לידי כניעה, שבהיעדרה - שורש החטא, ובתיקונה נתקנים כל החטאים, וכאמור לעיל, שלא השכלנו להכיר את הטוב בדרך הטוב נצטרכנו להכירו בדרך הגלויות הקשות ובזה להכניע את לבבנו, וחשובה לפני הקב''ה הכניעה יותר ממצב של שמירת תורה ומצוות עם גסות רוח ומחשבת כוחי ועוצם ידי, ולכך נוקט הקב''ה באופנים המביאים לכניעה בפרט בימינו, כדי להכשירנו לגאולה בכל מצב שנהיה, להיות שהכניעה מכשירה לגאולה את עם ישראל בכל מצב שיהיה ולו הגרוע ביותר.

ונמנה כמה אופנים שחוזים אנו במו עינינו היום שבהם נוקט הבורא להביאנו לכניעה.

1. עניות. מובא בתיקוני זוהר שעם ישראל בסוף הימים יצורפו ויתבררו ישראל במידת העניות, ותהא עניות קשה דוקא לאחר שיהיו מורגלים בשפע גדול, והוא על מנת להכניעם ולשבור לבבם לה', וכמובא בזוהר שתפילה לעני גדולה מתפילה למשה ומתפילה לדוד להיותו שבור לב.

2. שלום בית

בעיות שלום בית הנם בימינו במצב שפל ביותר, הגירושין היום הנה תופעה נוראה בהמון מבתי ישראל, והסיבה היא לכניעה ושפלות, שאין לך דבר השובר לבו של אדם כמו כאשר ביתו נהרס ונחרב ל''ע.

3. חנוך ילדים

תרבות רעה בתוך ביתו של אדם קשה ממלחמת גוג ומגוג, שהיא כמו גזירה שנגזרה על דורנו לראות בנים ובנות בוגדים במורשת אבותם עזי פנים המכניעים ושוברים את לבם של הוריהם.

4. שידוכין

אחת המכות הקשות של דורנו המה קשיי הזיווג, בנים ובנות בגילים מבוגרים חסומים המה מלהקים את ביתם כרצונם, ובכך השפלות והשברון לב מקנן ביתר שאת בלבותם.

5. מחלות

החליים הקשים והמשנים שהתרבו בדורנו, אם זה חולים מלידה, אם לאחר מכן, אם כתוצאה מתאונות דרכים, פיגועים וכיוצא. הלוא המה שוברים את לבות החולה והסובבים אותו, ומביאים לכניעה.

6. בעיות הנפש

בעיות הנפש התרבו בימינו, הדיכאון, החרדות, הדאגות, העצבות וכיוצא מנת חלקם של רבים, הלשכות של הפסיכיאטרים מלאות במטופלים ואין עוזר להם, כי אין לא-ל ידם להביא את הבעיה על פתרונה בשרשה, וזאת כאמור לשבור את הלב על מנת להכשירנו לגאולה, כי אי אפשר שנזכה לגאולה העתידה, ובידינו חטאים רבים ועוונות שלא תוקנו, והתקנה לכך היא אחת, שברון לב, והוא המכשיר לגאולה על אף כל המחדלים, והארכנו בזה בספרנו ''עקבתא דמשיחא''. (ועיין עוד בנושא זה שאלה ז, כז)

מה יעשה אדם אשר שפע עליו רב טובה גם בגלות אשר אנו שרויים בה ודואג מכך ובצדק, היאך מרבית אחיו שרויים בצרות ובעני, והנה הוא חי ברב טובה, וירא הוא שמא יאכל עולמו בחייו, או פן תפגעהו הרעה ביום מן הימים?

א. העצה היא להודות הרבה לה', וממש בכל הזדמנות יפצח פיו ברינה ובשבח לה' על כל הטובות אשר גמלהו, ואשר גומל עמו ויגמול עמו, כי בכך שמודה הוא לה', ובא בהכנעה ובבושה לפני הבורא ומודה לו על מתנותיו מתוך אמונה שכל טובות אלו הם מתנת חנם, ושלא כמעשיו גומל עמו, יזכה שמידה כנגד מידה כן ינהג בו הבורא שלא יצטרך לשלם עבור טובותיו ויקבלם בחנם, דכשם שהוא מודה לה' ומשבח לו על מתנותיו שמקבל בחנם, ומכיר בטובות אלו שבחנם באו לו מחסד ה' ומרוב רחמיו, כן יהא יחס ה' כלפיו לבלתי קחת ממנו גמול ופירעון ממעשיו הטובים, וכמו כן יקיים הבורא בידו הטובות שנתן לו, אחר שמכיר הוא בהם ומודה עליהם, וכידוע דלעולם חפץ האיש הטוב להיטיב דווקא למי שמודה ומאיר פנים ולא למתרעם.

ב. עצה נוספת לכך שייטיב לאחרים, וינהג באותה מידה שהקב''ה נוהג בו, כמו שהקב''ה מטיב לו שכן ייטיב הוא מאותה טובה לאחרים, ואז ייחשב כגבאי של הבורא, להיות השפע יורד דרכו לנצרכים ולנזקקים, וביני לביני זכותו שלו כגבאי ליהנות מכל הטובות הנשפעות, וככל שיהא גבאי נאמן יותר לעזור ולסייע לאחרים כן יראה בו הקב''ה כנאמן להשפיע עליו ביותר השפעות בכמויות גדולות יותר להיותו עושה מלאכתו באמונה.

מיתת צדיקים מכפרת (ירושלמי יומא פ''א ה''א) מה ענין תוצאות הכפרה לעוונותינו ממיתת הצדיק? ועוד מהירושלמי הנ''ל משמע שנוצר מצב חיובי במיתת הצדיק, ואלו בגמרא (סנהדרין קי''ג ע''ב) מובא דכשצדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם, ומדוע, אם מיתתו מכפרת אדרבא שתבוא טובה לעולם?

לא רק שאין סתירה בין ב' מאמרי חז''ל הנ''ל אלא אף אחד גורם הוא את השני.

כשהצדיק חי בעולם הוא הגשר המגשר בין ישראל לאביהם שבשמים דרכו שואבים כוח וחיות דקדשה, דרכו מתחזקים באמונה כיאות, והגלות על כל מרירותה מתמתקת, כי לפחות זוכה העם ל''דעת'' בדרך הצדיק והרי ידוע כי אין גלות אלא בדעת שנאמר (): ''לכן גלה עמי מבלי דעת'', אם כן כשהצדיק בעולם הגלות פחות מכפרת להיותה ממותקת, ובמיתת הצדיק אכן רעה באה לעולם כי חשכו המאורות להמתיק מרירות הגלות, אולם מאידך נוצרה כפרה ממרירות זו, להיות עתה בפטירת הצדיק הגלות קשה ומרה.

הרי שפטירת הצדיק מכפרת להיותה זה גופא שמביאה רעה לעולם להיות הגלות מתמררת ביותר, והרי ב' מאמרי חז''ל צדקו יחדו.

שקולה מיתת צדיקים כחרבן בית אלקינו, מה קשר זה לזה?

הצדיק הנו מגשר בין ישראל לאביהם שבשמים כמבואר לעיל, והוא כדוגמת בית המקדש ממש, שהיה מגשר בין ישראל לאביהם שבשמים, שהוא המקום בו היו מתקשרים לבוראם בראותם הנסים הגלויים אשר שם, ומשם היו לומדים ליראה את ה' כמובא בחז''ל על הפסוק למען תלמד ליראה (עיין בגמרא ב''ב כא ע''א ובתוס' בד''ה ''כי מציון תצא תורה'')

מעשהו של הצדיק כמעשהו של ביהמ''ק ממש, לגשר ולקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, הן מצד שרואים בו כנאמן ה' ואיש הקדוש לאלקיו אשר ידבר עמו ה', והן מצד שהוא מעביר להם את דבר ה' וכנאמר (דברים ה, ה): ''אנוכי עמד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה''', ולכך מות הצדיק - שהיה לישראל כמשיב נפש להחיותם ולחזקם - קשה כחורבן בית המקדש שהיה כמו כן משיב נפש להחיותם ולחזקם בעבודת בוראם.

ועוד, דכמו שהייתה אמונתם של ישראל מתחזקת באמצעות בית המקדש והוא כמבאר מחמת הנסים שנעשו שם, כמו כן מתחזקת אמונתם של ישראל מגדולי ישראל מסיבה אחרת, בראותם היאך על אף כל חכמתם חריפותם מתבטלים המה לכל תג ותג שבתורה, ונותנים למען התורה את כל כוחם נפשם ומאודם, והכול מתוך עונג ושמחה, הרי מכך רואים המה את אמיתות התורה יותר מכל ראיה אחרת, ומתוך כך מבטלים אצל עצמם כל קושיות וספקות הצומחים בלבותם, באמרם וכי חכם אני מגדול זה, שהנו עצום בחריפות ופיקחות בחכמה ותבונה, ועם כל זה מבטל דעתו לתורה ולאמיתות עקרי הדת עד מסירות נפשו ממש, ובכך מיד נוהרים אחריו כל העם לעבוד את ה', אם כן אין לך גשר טוב מזה - וכבית המקדש ממש - לקשר ולחבר את ישראל לאביהם שבשמים.

בתורה נאמר: ''ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה'', הרי שהתורה גוזרת, כשנבוא צדיקים לארץ נתישב בה נפרה ונרבה בה, אם נרשיע תקיא הארץ אותנו. ובכך יש להבין, הרי המדינה הוקמה ע''י רשעים שונאי תורה שהצהירו שכל הקמת המדינה תהא על עקרון הריסת הדת, ובכל זאת עלתה בידם לכבשה ולישב עליה, ותמה, ומה אם נבוא לארץ כצדיקים - כשנרשיע תקיא הארץ אותנו, על אחת כמה וכמה שבתורת רשעים לא תקבל הארץ אותנו, שהרי הרבה יותר בקשי יעלה הגזרה להקיאנו כרשעים מלקבלנו כרשעים, ואם הגזרה קובעת להקיאנו כרשעים על אחת כמה וכמה שלא נתקבל כרשעים לארץ, והיאך אם כן עלה בידם הדבר?

יש לנו לדעת בדבר זה דעת תורה אמיתית והמה דברי ה''חזון איש'' וה''מכתב מאליהו'' ומקור הדברים הוא בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים המדברים רבות על גלות האחרונה שתהא מה''ערב רב'', ושהיא תהא הגלות הקשה מכל הגלויות. כך ששלטון המדינה כאן בארץ ישראל זהו אינו ''אתחלתא דגאלה'' כמו שמבינים רבים, אלא ''סיפא דגלותא'', דהיינו סוף הגלות, וכידוע שסוף הגלות יהא קשה יותר מכל הגלויות כולם, והטעם לכך הוא, שהרי כל הגלויות שגלינו בהם הייתה המטרה לצרף וללבן את ישראל ולהעבירם בכור המבחן לראות האם יהיו נאמנים לה' מתוך ניסיונות ואיומים על דתם.

ובכן נתבונן אימתי הניסיונות של העברה על הדת קשים יותר כשבאים המה על ידי גויים או על ידי יהודים, הלוא בוודאי כשבאים המה על ידי יהודים, המצהירים על עצמם שהמה יהודים והמה המשכנעים המפתים והמאימים להעביר על הדת - בחינת ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'', וכמו שנראה כן בתוצאות ההצלחה, שהרי מה שהצליחו אלו הרשעים בשלטונם כאן להעביר ולהשכיח את התורה והמצוות לא הצליחו אפילו באחוז אחד לא היוונים לא הנוצרים ולא המוסלמים ולא שום אומה ולשון, ואילו אלו מנהיגי המדינה - מזמן קיומה ועד עתה הספיקו להעביר לשמד דורות, סבות אבות נכדים נינים, והשכיחום מתורה, ועדיין המה בדרכם להשניא את התורה ולומדיה ולהילחם בה במישרין ובעקיפין.

כך שמה שהיה נצרך שתהא להם מדינה עם שלטון משלהם כפרני לחלוטין זהו לצרך הבירור והצירוף של הגלות לבחון את הנשרדים והנותרים הראויים לגאולה במבחנים קשים ונוקבים, ואשרי מי שבזמן שכזה שהוא תכלית הצירוף והבירור שלא היה כמותו בכל הגלויות, יהא נאמן לה', כי עתה נעשה הצירוף הקשה והחד ביותר שהיה נצרך קודם בוא הגאולה, ומחויב כאמור שיהא דווקא על ידי שלטון כפרני מישראלים דווקא לעוצם וחוזק הבירור הנצרך דווקא עתה לקראת סוף הגאולה (וראה עוד לקמן שאלה לא).

היאך תהא הגאלה העתידה?

בפתע פתאום, וכנאמר (מלאכי ג', א'): ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים. וכן מובא שאמר הרב מבריסק בשם הגר''ח מוולוז'ין. וכן האריך בספר ''שומר אמונים'' ממדרשים רבים ומקבלת הצדיקים עיין בדבריו המלהיבים ''מאמר הגאולה'', וכן הוא מפורש בספר ''מגיד מישרים'' למרן הבית יוסף שכן הגיד לו המלאך, שכן תהא אופן הגאולה כשהנגר על עצו, והמסגר על ברזלו והחנווני על משקלו - ופתאום יבוא...

מה יש לצפות כל כך לגאלה, הלא אז יהיו ''ימים שאין בהם חפץ'', דהינו לא זכות ולא חובה נודעת בהם כמובא בגמרא (שבת קנ''א ע''ב), לפי שיתבטל הרע מן העולם, ואם כן עדיף המצב של עכשו שיש רע, ובהתגברות עליו גדל בכך שכרנו, וכמו כן שעבודתנו לה' - יש לה רק עתה משמעות?

א. המצפה לישועה על מנת שיכלו הצרות והייסורים.

ב. למעלה ממנו המצפה לישועה להתענג בענגים הגדולים שיהיו לעתיד.

ג. למעלה ממנו המצפה לישועה על מנת לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה.

ד. למעלה ממנו המצפה לישועה שיתגלה כבוד ה' ויכירו בו כל בני העולם.

''אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חיב'', היתכן הדבר?

עַל כך ענה החפץ חיים זצוק''ל: שאין הדבר נאמר אלא בפרטות כל איש ואיש, דהיינו בכללות עם ישראל בוודאי שלעולם יש בהם צדיקים בינונים וכו', אולם בפרטות כל אדם ואדם יהיו מבחנים כל כך קשים נוקבים שיצרפו ויבררו וילבנו את נפש האדם עד שדרכו תהא אחת, או חייב או זכאי, הניסיונות יהיו כל כך מפותלים מפתים ומגרים, עד שהאדם לא יוכל לכסות עצמו בחיצוניותו מכפי אשר הוא באמת בפנימיותו, והזכאי או החייב יהא ברור בפרטות על כל איש ואיש באשר הוא.

האם נתבע האדם באם אינו מצפה לגאלה על אף היותו מאמין בה?

האדם נתבע על הציפייה לגאולה, כמבאר ברמב''ם שישנם ב' חיובים, האחד להאמין בגאולה, והשני לצפות לה.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה