תורה · למוד תורה למבחנים ולתעודות רבנות האם הוא בגדר לא לשמה החיובי או שלילי שהזכרנו בתשובה הקודמת?
הדבר תלוי כאמור, אם הלומד לומד בלימודו באמונה ובאמת לרדת לאמיתה של תורה, וזה חשקו להיות אמיתי עם ידיעת התורה ולומד אף מעבר לנדרש ממנו, ויש לו מטרה לדעת, וכמו כן סיפוקו האמיתי הוא ידיעת התורה, וכמה שהמבחן חשוב לו - אינו לומד רק על מנת לצאת ידי חובת המבחן ותו לא, אלא על מנת לדעת הסוגיות על בורין, זה לא לשמה שבנקל יביאהו לחמוד את התורה ולאהבה.
אולם הלומד רק על מנת לצאת ידי חובת המבחן ותעודת הרבנות, ועושה מלאכתו בלית ברירה ואינו אמיתי בלימודו, ומבקש רק לצאת ידי דרישת המבחן והתעודה וכיוצא, ואין לו ענין לצאת עם סיפוק לעצמו מצד עצם הלימוד הבנתו וידיעתו, והעובדא שאינו לומד מעבר למחויבותו למבחן, זה עלול לאחר שיבוא על מטרתו שהיא התעודה לעזוב לימודיו לגמרי, ובפרט כאשר ימצא ''מקצוע'' בתורה לעשותה קרדום לחפור בה, אזי לא רק שלא יחמוד את התורה אלא אף ישנאה ויתעצל מלעסוק בה, כי למדה מתוך חוסר ברירה ושלא באהבה. ולצערינו רואים אנו זאת אצל לא מעטים ואכמ''ל וד''ל.
כידוע, וכבר בארנו למעלה שהחשק ואהבה לתורה בא ע''י העמל על התורה, האם הדבר אמור גם לגבי השלילי בעמל על עברה חלילה?
בהחלט כן, ומבואר טעם הדבר בספר ''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 15-16), דמכיון שהאדם מתחבר לטומאה ומשקיע בה עמל הרי שבכך הוא יותר שוקע בה ומתקשר אליה רח''ל, וזהו ''שכר עבירה עבירה'', וככל שיעמול יותר למען העבירה כן יגביר את הקשר עם טומאת העבירה שתהא בכך מלפפת אותו ומתדבקת בו.
ונפקא מינה, לעמל על קניני עוה''ז בצע כסף ויתר מילוי תאוותיו לפאר ולרומם את צרכיו החמריים שיהיו ברמה גבוה ובעונג, אזי ככל שיעמול על כך יתקשר לחומר ולארציות ויאהב את החומר באופן שיהא לו קשה מאד אח''כ להינתק ממנו, ובזה הנהו ''תחילתו בפשיעה וסופו באונס'', ובהכי חייב לכו''ע, לפי שהאונס היה צפוי בהכרח שיבא מחמת הפשיעה שבתחילתו. ולכן מאד צריך להיזהר שלא להתקשר לחומר, והוא בכך שלא יעמול יותר מכפי צורכו על החומר, כי מה שיעמול על החומר כפי צורכו זהו מצוה, ומן השמים יסייעוהו שעמל זה לא יורידהו ארצה, אולם במה שיעמול מעבר לצורך הרי שבכך מתקשר הוא לחומר וסכנתו גדולה.
וכמו כן הדבר ברוחניות - בתורה ומצוות, ככל שיעמול עליהם ביותר אור קדושתם ידבק בו, ויחמדם בנשמתו להיות מקושר ואדוק בהם.
''התורה מתשת כחו של אדם'', והנה רואים אנו להפך שדוקא אלו השקועים בתורה בריאים המה יותר, ועבדא שישנים פחות, ואוכלים פחות הרבה מאלה שאינם עוסקים בתורה, ועכ''ז די להם במעוט צרכי הגוף להיות עומדים על עמדם בבית ה' יום ולילה בתורה מה שלא יוכלו עשותו הבריאים ביותר?
הדבר פשוט, והוא ע''פ הידוע שאין האדם הממוצע מנצל מכוחות נפשו אלא כחמשה עד עשרה אחוז, הרי שכוחות הנפש שבאדם כבירים המה אלא שטמונים וחבויים הם בתוך הנפש ומתגלים כפי ההשקעה לניצולם, וכמו שאמרו על ''האור שמח'', שניצל את כוחות נפשו לתורה, כמו שאדם מנצל כוחו ונפשו להציל ממונו בשעת הדליקה.
ברור הוא שככל שישקיע האדם רצון חשק ועמל בדבר כן יֵחָשְׂפוּ בפניו כוחות נפשו החבויים ויבואו לקראתו לשרתו להשתמש בהם.
כמו כן יש באדם כוחות פיזיים, אולם יכול אדם להיות בעל כח פיזי חזק ובריא, אולם אם נפשו חלשה ואין לו שום תכלית ומטרה במה והיאך להשתמש בכח פיזי זה, הרי שעם כל כוחו יחוש בעייפות, ויחפוץ בריבוי שינה ובילוי, ויבלה זמנו בכבדות ובעצלתים, אחר שנפשו מתה בקרבו, ולעומתו יתכן אדם חלש בגופו, אולם מלא במרץ ויזמה, נאמן הוא למשימתו להגיע למטרה מסוימת, זה יעוף כנשר ויהא קל כצבי והוא להיות שנפשו חיה בקרבו, ומנצל את כוחות נפשו באופן שכוחותיו הפיזיים אפסיים לעומת אלו הרוחניים.
א''כ לגבי תלמידי חכמים העוסקים בתורה, בודאי שכח גופם תשוש וחלש, התורה מתשת הכח הפיזי ולכך אינם בעלי כח פיזי, אמנם הינם בעלי כח ואבירים בנפשם, כך שכלפי חוץ לא ניכרת חולשתם, אדרבא כלפי חוץ נראים הם כבריאים המסתפקים במיעוט שנה ואכילה, וכחם עומד להם לשאת ולתת במלחמתה של תורה, וזה מחמת כח הנפשי שבהם שהוא בעצם עיקר הכח שבאדם, ולעומת כח נפשי זה - החולשות הפיזיים נעלמים.
אדם שנגזר עליו גזרה טובה וכגון לעשות איזו מצוה, לחדש בתורה, לחבר חבור בחלק מחלקי התורה, ונתעצל ונתרשל מלהזדרז בו, האם יזכה בו כיון שכבר זכה בו, או מכיון שנתרשל בו - יפסידנו?
מדברי ה''מכתב מאליהו'' ח''ג (עמ' 19-20) נראה שבהחלט יתכן ויפסיד האדם גם את הנגזר עליו כבר לטובה באם יתרשל עשותו, והנה לך לשונו:
''ולא עוד, אלא אפילו מה שמבטיח הקב''ה לאדם, לא הבטיח אלא על מנת שיחטפנו בזריזות, דבר זה מבואר בילקוט (מלכים א, סי' קס''ח):
והורדתם אותו אל גיחון וכו' ויען בניהו... אמן כן יאמר ה' וכו', והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו', אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה'' ע''כ.
הרי אף על פי שהובטחה מלכות שלמה היו צריכים להזדרז בהמלכתו, כדי שהמקטרגים לא יחמיצו ויקלקלו את הדבר.
והוא נורא למתבונן.
להאדם נדמה מה בכך אם נתרשלתי היום בלימודי, הלא למחר הנה והשלמתי את החסר, זה טעות נוראה! אם היום היית לומד כהרגלך, למחר היית זוכה לתורה חדשה - חידושי תורה חדשים. ואותן חידושי תורה חדשים שהיו אמורים להתחדש לך למחר נמנעו ממך מפני התרשלותך, ולך נדמה שלא הפסדת כלום. א''כ אדם שבידו לחדש חידושי תורה, והנה הוא בעת ובעונה שמן השמים מרעיפים עליו דעת לחדש, כידוע שישנם זמנים ותקופות של ס''ד, שנפתח הלב והמוח לחדש, צריך אז להזהר להיות זריז וזהיר שלא להתרשל, הן מלהעמיק כדי להוציא החידושים לגילוי, והן מלהעלותם על הכתב, כי אם יתרשל היום אף שיתחדשו לו למחר עוד חידושים, הרי אלו חידושים של אתמול, וחידושי היום יתגלו לו רק מחר אם יזכה, והפסיד חידושי יום אחד שלא יחזרו אליו יותר.
ועוד יש להוסיף כאן דברי הגר''ח פלאג'י בספרו ''כף החיים'' בשם הרב ''קמח סולת'' שהמבטל שיעור תורה בעוה''ז ביום מסוים - לעתיד ביום כזה תסולק נשמתו מבית המדרש העליון משמיעת תורה בישיבה של מעלה, וככה יתחשבנו אתו יום כנגד יום, יום שביטל כאן יגורש שם, וזהו צער לנשמה גדול מאד.
ועוד יש להזכיר דברי ה''חפץ חיים'', שהיה אומר כל עסק או סידור שיש לאדם לסדר ועושהו על חשבון לימוד תורה - לא יצליח! ולכן אל יתפתה האדם לסדר עניניו בזמן לימודו, כי גם אם יֵרָאֶה לו שהרוויח זמן או ממון - היתל בו יצרו ושיקר בו, ואילו זה השקדן הקב''ה עוזרו ומסדר לו עניניו.
אדם העוסק בתורה, אולם עדין תאות היצר והרהורי עברה מפעמים בקרבו, הישתף דרך ארץ כדי לקים ''טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון''?
ידועים דברי הרמב''ם שאין מחשבת עבירה מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה.
דהיינו שרק החכמה היא המסירה מחשבת עבירה, וככל שיעמיק האדם בתורה ויהא מוטרד במחשבתו בה כן ירחק ממנו מחשבת עבירה.
אולם לא כל אדם בר הכי להיות שקוע בלימוד התורה עד כדי שתהא היא חייו ממש וכאומרנו: ''כי הם חיינו ואורך ימינו'', ולכך ישנה עוד עצה ''טוב תורה עם דרך ארץ''.
אלא שבכאן תיתכן סכנה עצומה ובפרט בימינו שאין מקום ''נקי'', לצערינו אין לך היום כמעט מקום עבודה הנקי מפריצות, וגם במקומות החרדים ישנה תערובת פקידים ופקידות והכללים על פי ההלכה רחוקים מלהישמר כהלכתן, שמיעת רדיו, שחוק וקלות ראש, לשה''ר, דיני יחוד וכיוצא.
כך שבודאי על כגון דא לא אמרו ''טוב תורה עם דרך ארץ'', ורק אם המצא ימצא מקום עבודה נקי ולא רק שלא יהא שום מכשול אלא עוד יוכל שם האדם להיות מחובר לתורה וכגון מפעם לפעם לעיין באיזה ספר בעבודתו, או לשמוע קלטות של תורה וכיוצא, אה''נ יועיל לו מאד להסיר ממנו התאוה, כי השעמום הוא הגרוע מכל.
וכל דברינו אמורים לאיש נשוי, אולם לרווק - גם לזה שקשה לו הלימוד ביותר, בוודאי שיש לו להתאמץ לפחות עד נישואיו וקצת לאחר מכן להיות בבית ה' בלבד, במצב זה של רווקות וקצת לאחר הנישואין עלול האדם ליפול מאד מכל יציאה לרחוב ועליו לסגור עצמו בבית ה' שלא ינזק מהרחוב הנורא.
וכל דברינו המה בדרך כלל, אא''כ יש סיבות שונות המכריחות לנהוג ביוצא מן הכלל. ולכך יש להתיעץ עם חכם מובהק הבקי בכוחות הנפש של השואל ויוכל להכירו מתוך שיחתו כדי ליעצו בדרך האמת.