תורה · באפן שהלמוד רק בדרך שלא לשמה - היש התר להפטר מלמוד התורה?
בהמשך דבריו כותב הרב ''מכתב מאליהו'' (שם):
אמנם בודאי, אין לנו רשות להפטר מקיום התורה והמצוות בכל אופן שיהיה; בודאי הסתת היצר הרע היא, שמיעץ לנו להניח אף מצוה קלה שבקלות משום שכוונתנו בה לא תהיה לשם מצוה. ובודאי, גם אם מקיימן שלא לשמה - הרי עשה מצוה. אבל ערכה? אם עשיית המצוה היא בגדר שלא לשמה הגרוע כדלעיל - אין ערכה כלפי מצוה לשמה אלא ערך של ''כאילו''.
''מתוך שלא לשמה בא לשמה''. אולם צריך לדעת, שאם האדם לא ישתדל לכוון את מעשיו על מנת להתקרב אל ה''לשמה'', מעצמו לא יבא. אפשר לאדם להרבות במצוות ובמעשים טובים כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהו לכיוון הפנימיות, וה''שלא לשמה'' שלו ישאר בלי שינוי.
וכן ביארנו לעיל (במאמר ''דור של שלא לשמה'') שרק אם יש נקודת לשמה בתוך השלא לשמה - אז יוכל האדם לבא לידי לשמה. נקודת הלשמה מתגלה בכמה אופנים, אך העיקר הוא שירצה האדם - גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה - לבא לידי לשמה; עליו לדחוף את עצמו בכח להכנס בשערי הלשמה.
מה התועלות שבעליות והירידות ובפרוך העבודה בכל דבר שבקדשה לעצם אותו דבר שאדם מתפרך עליו, ובפרט בלמוד תורה שקשה לקנותם ככלי זהב?
כלל גדול יש לדעת אדם אוהב ומתקשר לדבר שהוא עמל עליו, ולהבדיל רואים אנו זאת אצל אנשי החול המגדלים בעלי חיים ומתקשרים אליהם בקשר אמיץ.
וראה במכתב מאליהו תחילת ח''ג שהאריך בזה מאד והביא לכך דוגמא נוספת מאדם שנוטע עץ ומשקיע בו עמל אזי מתקשר הוא אליו.
וכן הוא בק''ו לגבי תורה ומצוות, שהמה בלבד תואמות לנפש האדם - בוודאי שאם ישקיע בהם האדם עמל - יתקשר בהם ויאהבם.
א''כ לגבי עסק התורה והמצוות אין לחכות עד שיהא לאדם אהבה וחשק ואז ילמד תורה ויעסוק במצוות, זה לא יגיע לכלום, אלא הדרך היא להיפך שקודם יעמול אדם ויתיגע בעמל תורה בכמות ובאיכות במיעוט תענוג ושינה, בפלפולי תורה לעומקה כפי כוחו, ואז יכנס בו אהבת תורה ומצוות באמת.
ובזה יובן הצורך בעליות והירידות ועבודת הפרך בתורה ומצוות והוא לעצם ההצלחה בתורה שֶׁתִּקָּנֶה לו בקנין בנפשו ויאהבנה אהבת נפש, והוא בכך דוקא שישקיע בה את כל כוחו ועמלו.