אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת שמחה › היאך אין סתירה בין הצער והדאגה שיש להצטער ולדאג מהחטאים למדת השמחה שצריכה להיות בכל מצב?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

שמחה · היאך אין סתירה בין הצער והדאגה שיש להצטער ולדאג מהחטאים למדת השמחה שצריכה להיות בכל מצב?

אם נפש האדם בטבעה לשמח מחמת שחצבה היא ממקום קדוש, מדוע השמחה קשה מאד להשגה?

האמונה שאדם יכול לתקן את חטאיו ע''י מצות התשובה - חייב שתהא אמונה חזקה לא פחות מהאמונה שהאדם יכול לקלקל, ואם כן כשם שהעצבות באה מחמת האמונה שע''י חטא האדם מקלקל, מחויב שלעומת זאת תבא השמחה מחמת האמונה שבתשובה הנו מתקן.

ומה שקל לאדם להאמין שהוא יכול קלקל יותר מאשר להאמין שהוא יכול לתקן, כי אמונת הקלקול אין היצר אורב לאדם, אדרבא מחזק לו אמונה זו ביותר על מנת לשוברו, ואילו על אמונת התיקון אורב לו לבל יאמין בה.

ואם כן מה מקום יש לעצבות, וכי אדם האמור להיות נשפט על פשעים מסוימים, ויש לו אפשרות למלט עצמו באופנים שונים ובאופן שבטוח יצא זכאי בדינו יש לו על מה להתעצב?!

ומצות התשובה עצמה כמו כן צריכה להיות: עין במר בוכה ולב שמח, מצד אחד עין במר בוכה על שחטא והעווה במעשיו, ומאידך על שזוכה הוא להכיר בחטאו וליבוש ממעשיו ולשוב מהם, שבכך עושה הוא נחת רוח גדול ליוצרו ומתקן הכל.

והנה אנחנו קודם הכנס היום הקדוש - יום הכיפורים, מברכים בשמחה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכל שהחיינו הוא נתקן על מאורעות של שמחה, ואמרו: לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב ויום הכיפורים, אם כן בהכרח - יום כפור שהוא בעצם יום של בכי וחרטה ותשובה על עוונותינו - הנו כמו כן יום שמחה, והכיצד הלא בוכים אנו, מתוודים מעומק הלב על חטאתינו?! אלא כאמור מצות התשובה חייבת להיות בשמחה על שזכינו להכיר שחטאנו, וזכינו לעמוד ולהתוודות ולתקן את מחדלינו הרי שזו שמחה מאין כמוה.

היאך אין סתירה בין הצער והדאגה שיש להצטער ולדאג מצרות עם ישראל וצערן הגדול בכל מיני יסורים, וכן מצער חרבן בית המקדש וצער השכינה לבין מדת השמחה המחיבת לשמח בכל עת ובכל מצב?!

חייבים להשאיר פינה שמחה בלב גם בתוך ים הצרות, והטעם לכך כי אמונתנו מחייבת לידע שכל אשר נעשה עמנו הוא לטובה, וכל היסורים הן של הכלל והן של הפרט לבסוף מובילים לתיקון, והוא כניתוח הרופא את החולה, שמצד אחד יש לו צער מהנתוח, אולם מאידך יש לו שמחה מהתוצאה של הניתוח שתביאהו לחיים.

ועלינו להאמין כי ''בכל צרתם לו צר'', והבורא עמנו בכל הצרות שסובבים אותנו, ומצטער הוא עמנו בצרותינו, והוא המורה על האהבה עצומה שאוהבנו הבורא, וכי כל המכות אינן מכות מתוך דחיה ומיאוס, אלא אדרבא מתוך אהבה על מנת לקרבנו אליו כי חפץ הוא בנו.

וכבר מפורסמים הדברים בחז''ל ממעלת קבלת יסורים באהבה.

ועוד הגע בעצמך, לו היית אתה חי בטובה ובשפע גדול כאחד מהעשירים והגבירים הגדולים, הרי שעל אף הצרות הרבות שהיו עיניך רואות אצל אחרים היית רואה כמו כן את חסדי ה' מצד שני, והעובדא שאתה הינך יושב שלו ורגוע, ובנקל היית מצדיק דין שמים כאשר הוא על אחרים, ולמה אם כן כאשר דין שמים ועונשו שרוי עליך - מתעלם ממך חסדי ה' שעדיין שופעים מלוא טובם על עולם ומלואו, והבן.

היאך ידע האדם האם אוחז הוא בדרך ה''לב נשבר'' שהוא חיובי, או ה''עצבות'' השלילית, הלא כמעט וכחוט השערה ביניהם?

הבדל עצום ישנו בהשלכות הנשלכות כתוצאה מב' אופני צער הנפש החיובי או השלילי, ומהתוצאות יחכים האדם ללמוד לנתב עצמו לכוון החיובי.

השלכת העצבות השלילית היא שגם לאחר תפילתו לה' והבעת כאבו לפני בוראו חש האדם בהתמרמרות ביאוש ובדכאון ואף מתח וכעס, הרי זה סימן שהיאוש כרסם בלבו והשתלט עליו לשוברו וליטול ממנו התקוה.

ולעומת זאת השלכת ה''לב נשבר'' החיובי, שהאדם לאחר ששבר לבו לפני ה' ושפך כמים נפשו לה' בתפילה חש הוא בכוחות חדשים, מלא הוא בתקוה ואמונה, נרגע הוא מסערת רוחו והנו מלא שמחה שלוה ורוגע.

ומהתוצאות יוודע לאדם באיזה דרך מהלך הוא, ואם הנו בשלילי ישנה דרכו כאמור בתשובות הקודמות היאך יש לשמוח גם במצבים המונעים את השמחה.

היאך נתן להסביר שהנה והאדם עובד את ה' מתאמץ, מודע הוא לכל הנזכר לעיל ועם כל זה אינו חש בשמחה כראוי?

סיבות רבות לכך ונמנה כמה מהם:

א. יש ועבודתו מלכתחילה מתוך ''חיקוי'' ורצון להתדמות או להתחרות עם בני גילו או אלו עם בעלי השאיפה כמותו, ואז אין לו שמחה וסיפוק בעמלו, אחר שחסר לו הרבה ב''לשמה''.

והסימן לדעת האם עבודת האדם היא באמת או לשם חיקוי, באם נפשו קצרה בראותו חבריו משגשגים ועולים, זהו סימן שעבודתו עבודת תחרות, ואם שמח הוא בהצלחת חבריו, או לפחות אין נצבט לבו בקרבו כאשר חבירו עולים עליו זהו סימן שעמלו לשם שמים, מבחן זה הוא בכללות, אולם יתכנו הרבה מדרגות ביניים, וככל שתתרבה עבודת ה''לשמה'' אצל האדם - כן תפתח קנאתו בחברו, וככל שימעט ה''לשמה'' כן תיגדל הקנאה, ומדריגות רבות יתכנו בזה בין בני האדם.

ב. כמו כן יתכן ואין אדם שמח בעבודתו להיות שהפער בין שאיפותיו, ל''למעשה'' הנו גדול מאד, ואינו נוהג באופן שלא יסתרו זה את זה, וכמו שביארנו לעיל שבעצם אין סתירה לגבי מידת השמחה בין התוצאות הדלות מצד אחד לבין השאיפות מצד שני.

ג. כאשר האדם מתאמץ מעל כוחו, וכגון במיעוט אכילה שינה ועוד, עד שכבר הנו במצב שעבודתו נמאסת בעיניו, ואינו שומר על ''נועם'' בעבודתו.

ד. מונה הוא רק את מחדליו וחסרונותיו, ואינו מונה את הצלחותיו וגבורותיו.

ה. העדר השמחה נובע כמו כן מגאוה, שהרי הגאה יאמר במחשבתו: לא די לי הישגים אשר הנני משיג, וצרה עינו באחרים המצליחים יותר ממנו, כי לדעתו - לו היה נאה ויאה להשיג את אשר הם משיגים ולא להם.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה