שמחה · אם נפש האדם בטבעה לשמח מחמת שחצבה היא ממקום קדוש, מדוע השמחה קשה מאד להשגה?
נפש האדם החצובה ממקום קדוש ששם מקור השמחה, שמחתה תתקיים בקרבה באם תתאים מעשיה לקדושה, כי אם לאו הרי כשם שהקדושה תסתלק בקלקול המעשים כן השמחה הרצופה לקדושה תסתלק כמו כן מהנפש.
והגרוע ביותר הוא, דבהיות שנפש האדם מטבעה לשמוח, ונעדר ממנה אפשרות השמחה מחמת העדר מעשים טובים הגורמים לשמחה, הרי שכאן מוצא היצר כר נרחב לרשת את מקום השמחה האמיתית, ולהמירה בשמחה מדומה, ומנצל הוא את אופי האדם שבטבעו אינו סובל עצב - להציע לו ''הצלה'' באופני שמחה של שחוק והוללות, והאדם חוטפם כי הקושי של העצבות מעיק עליו ביותר, ובפרט שהיצר בא בהצעת ''מזומנים'' של הוללות ועבירה להרגיעו כביכול מעצבונו בין-רגע, לעומת היצר הטוב שבא ב''צ'קים דחויים'' - יחסית, אולם צ'יקים עם כיסוי לעומת מזומניו המזויפים של היצר הרע.
ובכך נופל האדם מן הפח אל הפחת, כי כל הוללות ושמחת הסטרא אחרא סופה תוגה, והעונג נהפך לנגע, כי אינו תואם לנפש הקדושה, והוא ממש כמשל הרמב''ם, לאדם הצמא במדבר ופגש במים מלוחים, חושב שמרווה הוא את עצמו בכך אולם נצמא הוא למים ביותר. כן הוא זה אשר ידמה להרוות צמאון ותשוקת נפשו מתאוות והבלי עולם הזה.
ויכול האדם לבחון ולהיווכח בכך שהנפש בטבעה שייכת לשמחה של קדושה ולא של הוללות, שהנה וכי ראינו מִיָּמֵינוּ אדם שזה אתמול אכל ארוחה דשנה ועריבה ולמחרת כשיזכור את אכילתו של אתמול - ישמח וירחב לבו מאושר ונחת על שאתמול נזדמנה לו ארוחה דשנה?!
ולעומת זאת יתכן לראות אדם שהיום פניו נוהרים ולבו טוב עליו בזוכרו שלפני כמה שנים עשה מעשה טוב במיוחד, חסד, או מסירות נפש בלימוד וכיוצא, הנה, חומריות אף של אמש נשכחת כלא היה, ואילו של רוחניות אף שלפני כמה שנים - מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתה...
מהי חשיבותה של מצות שמחת חתן וכלה, שהרי מצוה זו נאמרה בחתן וכלה המסדרים בכל ומאשרים למאד, וכי פלוג רבנן בחיוב שמחת חתן? ואם כן תמה מה מהותה של מצוה זו שגדולה היא עד למאד לשמחם, וכי לשמחתנו המה צריכים?
יש להקדים, שעם כל חשיבותה של השמחה, אפשר ממנה לבוא למכשול, והוא באם יסטה האדם משמחת הקדושה ורוממות הנפש לשחוק וקלות ראש, כי לא רב המרחק להאדם הנמצא במצב רוח טוב של קדושה ליפול לשחוק, ומעתה נבוא לבאר ענין מצות שמחת חתן וכלה.
הרי ברור הוא ששמחת חתן וכלה שנתכוונו חכמים בודאי היינו לשמחה של קדושה, והוא על מנת לרוממם ולהעלותם לשמחה אמיתית, וכמו שאמרו השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא תורה, בלא חומה (יבמות סב ע''ב), והרי חתן וכלה זה עתה באים לקיים בית בישראל, ובקלות יכול להתגנב בשמחתם הרוחנית - שמחת החומר, שהרי מעתה הינם לעצמם עם בית ורהיטים וחיים חיים עצמאיים, ובנקל שמחת החומר יכולה לפגוע להם בתכלית הכוונה של השמחה האמיתית שהיא להביאם למדריגות נוספות בקדושה, ובכן ישנה עלינו מצוה גדולה דוקא בזמן זה לשמחם בשירי קודש ובתזמורת הפותחת את הלב להתעלות משמחת החומר לה הם זוכים בלילה זו, ולרוממם לשמחה של קדושה אמיתית, והוא כדי שיבואו להבין שכל מטרת עצמאותם והחומריות הנשפעת להם עתה זהו על מנת להביאם לרוחב לב לשמחה האמיתית שהיא להתעלות בעבודת ה', כך ששמחת חתן וכלה היא אינה לצורך שמחתם הגופנית אלא אדרבא לאפוקי אותם משמחת החומר שעלולים בקלות ליפול בה, ולהביאם לשמחה של קדושה, כי כאמור הסכנה היא גדולה מאד ליפול משמחה רוחנית לשמחה חומרית, וכל שכן כשהשמחה החומרית היא בעיצומה שבודאי הסכנה גדולה אז להפסיד את המטרה.
וכאן בעצם כאמור מונחת סכנה גדולה במצות השמחה, כי אם לא ישמר האדם במצותה שתהא בגדר ''וגילו ברעדה'', בנקל יבוא לליצנות וקלות ראש.
והנה ראינו בחתנים שנעשים לאברכים, יש שהחתונה העלתם ורוממתם, ויש שהחתונה השפילתם והנמיכה קומתם לחומריות ותאווה, כנראה בחוש.
והנה לך דבר מבהיל המובא באור החיים הק' (תחילת פרשת ''וארא'') המבאר שהגורם למשה רבנו לומר לפני ה' ''למה הרעותה לעם הזה'', שהוא משפט קשה לאומרו לפני ה', הוא מה שהאיר לו ה' פנים צוחקות ושמחות, ומהקירוב הגדול הזה שחש משה עם ה' נטה לומר משפט קשה זה שלא היה ראוי לאומרו.
והדברים קל וחומר ומה משה רבנו שאין לנו השגה ביראתו ורעדתו מאימת השכינה, עם כל זה השמחה והמאור פנים גרם לו כך, שאר בני אדם כמה סכנתם קרובה לבוא ממאור פנים ושמחה לקלות ראש.