אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

שמחה

חינוך

מה הגורם להעדר הספוק והשמחה בעבודת ה'?

צריך לדעת, מה שנאמר בחז''ל : ''איזהו עשיר השמח בחלקו'' - נאמר גם ברוחניות. דאומנם שאיפה צריכה להיות לגדולות אומנם יש לשמוח במצוות ובתורה שכן מצליחים אנו לחטוף.

ואין צריך לומר כאשר האדם משתדל לעשות את אשר ביכולתו וממצה את כוחותיו לעבודת ה', ואם כן אחר שעושה הוא את אשר ביכולתו ולאחר עמלו אלו הם הפירות שהוא מעלה, תחשב לו לחוסר דרך ארץ להרגיש אי סיפוק, בזה דומה הוא לאדם שקבל מתנה מהמלך, ומקבלה הוא בפנים זועפות ומאוכזבות אחר שמצפה הוא ליותר מזה, וכי זו דרך ארץ?!לכן חשוב והתבונן, בחור או אברך או חוזר בתשובה, שביחד עם זה שהנך מרבה בתפילה לה' שיתן לך ויתן לך, ועוד יתן לך, ואלו כל תפילותיך, תצמיד גם הרבה הודיה לה' על מה שכבר נתן לך, ואל תשכח קודם להקדים השבח וההודיה לה' על מה שיש לך לפני שאתה מבקש עוד.

ואפשר שאם תקרא ''נשמת כל חי'' כל יומים או שלושה בכוונה וברגש יעזור לך הדבר הרבה. ותן דעתך בזה שהקב''ה הרימך מאשפות ומעפר, וזיכה אותך במה שזיכה אותך.

ויותר מכך, אפשר הוא שהיא גופא, לכך אינך זוכה יותר לפי שאינך עסוק בהודאה, אלא רק בבקשה ובתפילה לקבל עוד, ואולי אפילו טרוד הנך בטרוניא - מדוע אינך זוכה לעוד...

ובכן הַרְגֵּל עצמך להודות הרבה על הקיים, ואז תתברך בשפע גדול יותר של תורה ויראת שמים.

שכן הוא דרך העולם - אוהבים לתת למי שמודה ונותן תודה, ולא לזה שרק מבקש.

ומלבד זאת תפתור גם את בעית אי סיפוק והעדר השמחה מעבודתך, כי בכך שתודה לה' על הישיגך תעריך את מתנות ה' שנתן לך ותשמח בהם.

כאשר ישנו פער בין השאיפות לתוצאות - האם בהכרח מורה הדבר שהאדם לא ממלא את תפקידו?

כלל גדול יש לאדם לדעת והוא המובא ב''חובת הלבבות'' שער הבטחון פ''ב, והוא דיש הבדל במצות הבטחון בין עניני החומר לעניני הרוח.

דבחומריות אין האדם קובע אפילו לא את אופן ''ההשתדלות'', ועל אחת כמה וכמה שאינו קובע את אופן התוצאה, ובעניני רוחניות הבחירה ביד האדם רק על אופן ההשתדלות ועל הרצון והחפץ, אולם התוצאות למעשה הינם תלויים בהשגחה עליונה עד כמה והיאך יוציאם לפועל ממש, וזהו חשבון שמים מדוע לעכבו משאיפותיו, ועד כמה יצטרך להמתין כדי ליישם שאיפותיו.

לו היה האדם חי באמונה זו היה לעולם שמח, כי היה משקיע הרבה תפילה ומוסר לחזק תמיד את רצונותיו וכיסופיו בהשתוקקות גדולה לבורא, שבזה עיקר חובת האדם מכח בחירתו, ואז במה שהנו מצליח למעשה ליישם את שאיפותיו היה שמח, אחר שיודע הוא שהשתדל כראוי ואלו הם התוצאות שעלו בחלקו, כך שהוא את חובתו ממלא בכל כוחו שהיא הבחירה והרצון, ולגבי התוצאה למעשה עיניו נשואות לה' שיצליחנו ויעלה בידו לבצעם, אומנם לא בשביל ששואף הוא ליותר יהא נזעף ונזעם על ה' על אשר לא הצליח בידו יותר, אלא יודה לה' על חלקו וישמח בו, ויקוה לה' שיזכהו ליותר.

והדברים מפורשים עוד ב''חובת הלבבות'' (שער חשבון הנפש פ''ב):

על המאמין לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב לאלקים ית', ומה שיגיע אליו במעשה - ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במשעה - ישיגהו בידיעה ויתאוהו... והבורא ידינהו לזכות.

היאך יש לעמד בהתלבטות בפתיון לותר על איזה מצוה קלה בשביל להשיג גדולות שישגו באמצעות בטולה?

היאך לא ניזכר מיד באברהם אבינו ע''ה שנתבקש לשחוט את בנו, והלא באמצעות מילוי בקשה שכזו הורס הוא את כל בנינו וכמו שהאריכו בזה ה''לב אליהו'' וה''מכתב מאליהו'' (ח''ב) בענין העקדה, ובפרט לפי המבואר בדרשות הר''ן דרוש הששי שאברהם לא נצטווה אלא נתבקש בלשון ''נא'', ועיי''ש בדבריו שאומר בזה הלשון:

והורהו הקב''ה שיוטב בעיניו אם יסכים אברהם אבינו ע''ה למחול על מה שהבטיחו - כי ביצחק יקרא לך זרע - ויעקוד את בנו, ובאמת לו היה אברהם אבינו משיבו הן לי לא נתת זרע... לא היה נחשב לו עוון ולא היה משיגו עונש על זה, ואף על פי כן לגודל אהבתו את השי''ת מצא לבבו לעקוד את בנו כדי שיעשה חפץ ה' יתברך לבד, זהו ענין העקדה, וסודו, ע''כ מדברי הר''ן.

והרי בכך אברהם אבינו לכאורה גורם חילול ה' נורא בשוחטו את בנו שזהו דרך הגויים שהיה אברהם אבינו מתעב מעשה זה בפניהם, ומושכם לדעת את ה', וכמו כן הלא בסילוקו של יצחק נעקר ונסתר כל בניינו בהשבת הנפשות לה', ועם כל זה סילק אברהם אבינו כל החשבונות כולם, והבין שדעתו קצרה מלרדת לעומק דעת קונו, ואין לו אלא שעתו ורגעו זה בלבד לעשות רצון קונו מבלי לדאוג לאחרית דבר, וכי לעולם לא יתכן נזק מִצִּיּוּת לרצון ה', ואפילו כשאין זה ציווי אלא גילוי רצונו יתברך, ועל אחת כמה וכמה מכאן ילמד האדם שאין לו לעבור על ציווי ה' בשביל להרוויח עשיית רצון ה'.

כנראה בדבריו הנחרצים של אור החיים הקדוש (דברים כו, ד,):

ואומרו: ''ושמת בטנא'', ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שיעשה האדם שיהיו על פי התורה... והתורה והמשפטים בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמנין ''טנא'', שזולת זה הגם שיעשה כל מצוות שבעולם ישרף הוא והם ע''כ.

וראה עוד בתשובה קודמת השייכת כמו כן לזה, כי בהיות האדם יודע שהעיקר הוא עשות רצון ה' בבחירה ובהשתדלות, ולא בתוצאה, אזי אין מקום לעבור על רצון ה' אף כשהמטרה להשיג יותר.

היאך נתן להתגבר על העצבות השורית על האדם בכך שפורש מעניני עוה''ז ולענג התורה עדין לא הגיע?

זהו באמת שלב ביניים כאשר מתנתק האדם מעבירה ומתענוגי העוה''ז האסורים והמותרים, ולהשגת הטעם הטוב של תורה ומצוות עדיין לא הגיע, כך שאין לו זה עתה ממה לשמוח. אולם על החפץ להתענג על ה' להמתין בסבלנות לזכיה הזו, ועליו לדעת ידיעה חשובה ואמיתית.

טעות גדולה היא לחשוב שלחילוני יש עולם הזה ולחרדי יש עולם הבא, זה אינו נכון כלל, אלא הנכון הוא שלחילוני אין אף עולם הזה, ולחרדי יש גם עולם הזה מלבד עולם הבא.

וניקח למשל דוגמא הממחישה למי באמת יש עולם הזה.

תורתנו הקדושה ציותה עלינו לבלתי נתור בעינינו אחר מראות אסורות המגרות את האדם לעבירה, וכנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''.

ובכן נתבונן, אדם שהנו בדרגה לכל הפחות שאינו רוצה לחטוא בחטא למעשה, ורק קשה עליו ענין הראיה וההסתכלות שלדעתו נחשבים המה לקיצוניות, ובכן אחר שבאמת מבין הוא שלחטוא למעשה בעוון עריות הוא עוון חמור, וכי לא מקשה הוא על עצמו בכך את העבודה?!

הרי מרשה הוא לעצמו להסתכל במראות אסורות, בנשים ובתמונות המגרות לעבירה, אם זה במקום עבודתו או במקום מגוריו, אלא שמתאפק הוא מלחטוא, הכי בן חורין הוא זה?! הלא סבל איום סובל בר נש זה מעצמו, שהרי מפקיר הוא עיניו, ומאידך עוצר ואינו מרשה לעצמו להנות ממה שעיניו רואות, הרי שעיניו רואות וכלות כל היום ואין לא-ל ידיו למלא תשוקתו, הן במה שבידיו לעשות ונמנע מחומר העבירה, והן במה שאין לא-ל ידיו בפועל לממש את תאוותיו, הלא חייו של זה חיי גיהנם ממש.

וא''כ כשהתורה הק' צותה עלינו שלא נביט בנשים, שזה איסור המחויב מהתורה כמבואר ברמב''ם ושו''ע ובכל הפוסקים, וכי בזה התורה החמירה עלינו או הקלה עלינו? הלא בוודאי הקלה עלינו, שהרי זהו בן חורין אמיתי, זה שכובש עיניו, ולא מביא עצמו למצב של גירוי לכשיצטרך לכוף יצרו ולמות מצער תאוותו, והשומר עיניו הלא הוא בן חורין אמיתי שאינו מביא עצמו לצער הזה.

וגם זה החוטא בנפשו, ואינו בוחל להתגעל בגועל העריות ממש, וכי חייו חיים? הלא אש הקנאה והתחרות לרצות הרבה פעמים את מה שאין בידו להשיג - אוכלת אותו עד רקב עצמותיו.

כי הלא אמרו חז''ל (שבת קנז): אבר קטן יש באדם משביעו רעב, מרעיבו שבע, ואם כן למי יש יותר רוגע ושלוה אם לא לזה המרעיב עצמו, ובכך שבעה נפשו מתוחלת ממושכה מחלת לב.

וכמו כן היש לך בן חורין מאשר זה המסתפק במועט וכובש תאוותיו ושליט על רצונותיו, לעומת הריק והפוחז הרובץ תחת אשר תשאל נפשו ללא שום שליטה, ובל ימנע אף מלהיכנס לחובות ויתר הסתבכויות שונות.

וכמו כן מי מאושר כמאמין ובוטח בה' המשליך כל עניניו על הבורא ומאמין שכל הנעשה זה לטובתו, ובכל צרה אשר תבוא עליו הנו רגוע ושקט מתוך אמונת אומן שהוא כאשר ייסר איש את בנו, ומאהבת ה' אליו פוגע בו ליישרו במסילה העולה אליו לקרבה אותו.

והנה כמו כן הסטטיסטיקה מוכחת שהמתפללים בכל יום - מספר מחלות הלב אצלם הרבה פחות מהחפשיים שאינם מתפללים.

וכן אחוזי הגירושין אצל שומרי תורה ומצוות אפסים לעומת פורקי העול, אם כן הכי בני חורין הם?! הלא חייהם חיי גיהנם גם בעולם הזה, ואין להאריך בדברים אלו הידועים.

(והאריך בזה בדברי טעם הרב ''מכתב מאליהו'' בתחילת חלק ראשון) וכל הנ''ל הוא אך ורק לגבי הפגעים והמרעין בישין שניצול מהם שומר תורה ומצוות לעומת זה שאינו שומר תורה ומצוות שפוגעים בו כל הצרות שבעולם בגוף ובנפש, ועדיין לא נגענו בכוון החיובי שהוא העונג הרוחני מהתורה, מהשבת, מנועם כבישת המידות והתאוות שהמה נחלת החרד לדבר ה' בלבד, והרי זה פשוט שחשים המה בעונג התורה והמצוות גם בעולם הזה דאם לא כן לא יתכן בשום אופן לִפְרֹךְ האדם עצמו בעמל תורה ותפילה מתוך עוני וצמצום הפרנסה, בהכרח אם כן בא לו זאת מתוך הרגשת עונג גם בעולם הזה, ופשוט.

ובידיעה פשוטה זו יבוא האדם לשמחה גם טרם הגיעו לעונג התורה, עצם הקיווי לעונג ישמחהו, ובפרט כאמור הידיעה מהגיהנם של אנשי עוה''ז כמו כן תביאהו לשמוח בחלקו ולהעריך את זכותו.

מה בין ליצנות לבדיחות הדעת, והאם בדיחות הדעת הנו דבר חיובי?

בספר ''עלי שור'' הגדיר ענין בדיחות הדעת כך:

''בדיחות הדעת'' היא איננה שחוק, אלא מידה מיוחדת, הקרויה בפי העולם ''הומור'', זוהי מדה שיש בה חמלה על קשיי-יום, סלחנות לחלושי הדעת, עין חדה לחולשות בני אדם, אך מבלי לזלזל בערכם. התעלות מעל מצבים מביכים, ראיית אור בתוך השלילה, ראיית שלילה בתוך האור, כאשר הפקחות והאהבה כרוכות זו בזו''.

הרי שישנם ב' מושגים, האחד ליצנות ושחוק והיא אסורה בהחלט, והשנית תיקרא בדיחות שהינה חיובית.

וכמו שמצינו בגמרא (תענית כב ע''א) שרבי ברוקא פגש את אליהו הנביא ושאלהו מי מבני השוק כאן בן עולם הבא, ואמר לו אליהו ב' בני אדם הללו, הלך רבי ברוקא ושאלם מה מעשיהם? ואמרו לו: ''אנשי בדיחי אנן'', דהיינו אנשים שמחים המשמחים את בני האדם הדואגים והעצבים.

וכן בגמרא (שבת ל' ע''ב) מובא שרבה לפני שפתח שיעורו לתלמידיו - פתח במילי דבדיחותא ולבסוף יתיב באימתא [ולבסוף היה יושב באימה].

היאך יש להביט על עמל ויגיעה כדי לשמח בהם גם בעת העמל?

חייבים לדעת! העמל והיגיעה בתורה או במצוות אינו ''אמצעי'' אלא מטרה לעצמה, לבני אדם נדמה אם הוצאתי תוצאות מתורתי להצליח במבחן, או להבין את הנלמד, או לחדש בנלמד או אז נחשב שעשיתי המוטל עלי, ובאם לאו הרי שיגיעתי היתה לריק ולבהלה, אולם אין זה נכון כלל, עמל התורה ויגיעתה זהו תכלית לעצמה, וכבר בה מונחת ההצלחה ללא קשר לתוצאות.

התוצאות אינן נתבעות מהאדם, והינן בבחינת ''גזירה'', אם הבורא בחסדיו יברכהו ויזכהו לחדש ולהבין, הנה מה טוב, ואם לאו - שכר עמלו בידו, ועל כך יש לו לשמוח בהיותו עובד ה', ועושה המוטל עליו בעבודת קונו.

מדוע האדם בטבעו שונא להיות בעצבות?

נשמת האדם חוצבה ממקום קדוש, ובקדושה לא שורה עצבות כלל, וככל שהקדושה רבה וגדולה יותר, כן השמחה שם הינה ביותר, וכמו בבית המקדש, שם היתה השמחה ביותר, שכן כשהכהנים היו בדוכנם - היו הלויים בשירם ובזמרם. ועוד אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

ומובא בספר ''ברית מנוחה'' (דרך הב' י''א ע''א), ובעוד ספרי מקובלים (''לבנת הספיר'' מקץ ס''ב ע''ב) שכל עבודת המלאכים וכל צבא מעלה הוא בשירה ובזמרה, והכל בכלות הנפש בעריגה וכיסופין.

ומובא בספר ''מנות הלוי'' להר''ש אלקבץ (אסתר א, ח, ע''א ע''א) שהטעם שהתינוק נרגע מבכיו כששרים לפניו, מפני שנפשו מורגלת בקול הנגינה של מעלה, שהרי לא מזמן נפרדה נפשו מאותה זמרה, ובפרט מכיון שטרם נתלכלכה בחטא לכך עדיין בנפשו קול הזמרה של מעלה, וכששומע זמרה - נרגע.

לכך נפש האדם שמקורה מהקדושה - בטבעה אינה סובלת עצבות.

אם נפש האדם בטבעה לשמח מחמת שחצבה היא ממקום קדוש, מדוע השמחה קשה מאד להשגה?

נפש האדם החצובה ממקום קדוש ששם מקור השמחה, שמחתה תתקיים בקרבה באם תתאים מעשיה לקדושה, כי אם לאו הרי כשם שהקדושה תסתלק בקלקול המעשים כן השמחה הרצופה לקדושה תסתלק כמו כן מהנפש.

והגרוע ביותר הוא, דבהיות שנפש האדם מטבעה לשמוח, ונעדר ממנה אפשרות השמחה מחמת העדר מעשים טובים הגורמים לשמחה, הרי שכאן מוצא היצר כר נרחב לרשת את מקום השמחה האמיתית, ולהמירה בשמחה מדומה, ומנצל הוא את אופי האדם שבטבעו אינו סובל עצב - להציע לו ''הצלה'' באופני שמחה של שחוק והוללות, והאדם חוטפם כי הקושי של העצבות מעיק עליו ביותר, ובפרט שהיצר בא בהצעת ''מזומנים'' של הוללות ועבירה להרגיעו כביכול מעצבונו בין-רגע, לעומת היצר הטוב שבא ב''צ'קים דחויים'' - יחסית, אולם צ'יקים עם כיסוי לעומת מזומניו המזויפים של היצר הרע.

ובכך נופל האדם מן הפח אל הפחת, כי כל הוללות ושמחת הסטרא אחרא סופה תוגה, והעונג נהפך לנגע, כי אינו תואם לנפש הקדושה, והוא ממש כמשל הרמב''ם, לאדם הצמא במדבר ופגש במים מלוחים, חושב שמרווה הוא את עצמו בכך אולם נצמא הוא למים ביותר. כן הוא זה אשר ידמה להרוות צמאון ותשוקת נפשו מתאוות והבלי עולם הזה.

ויכול האדם לבחון ולהיווכח בכך שהנפש בטבעה שייכת לשמחה של קדושה ולא של הוללות, שהנה וכי ראינו מִיָּמֵינוּ אדם שזה אתמול אכל ארוחה דשנה ועריבה ולמחרת כשיזכור את אכילתו של אתמול - ישמח וירחב לבו מאושר ונחת על שאתמול נזדמנה לו ארוחה דשנה?!

ולעומת זאת יתכן לראות אדם שהיום פניו נוהרים ולבו טוב עליו בזוכרו שלפני כמה שנים עשה מעשה טוב במיוחד, חסד, או מסירות נפש בלימוד וכיוצא, הנה, חומריות אף של אמש נשכחת כלא היה, ואילו של רוחניות אף שלפני כמה שנים - מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתה...

מהי חשיבותה של מצות שמחת חתן וכלה, שהרי מצוה זו נאמרה בחתן וכלה המסדרים בכל ומאשרים למאד, וכי פלוג רבנן בחיוב שמחת חתן? ואם כן תמה מה מהותה של מצוה זו שגדולה היא עד למאד לשמחם, וכי לשמחתנו המה צריכים?

יש להקדים, שעם כל חשיבותה של השמחה, אפשר ממנה לבוא למכשול, והוא באם יסטה האדם משמחת הקדושה ורוממות הנפש לשחוק וקלות ראש, כי לא רב המרחק להאדם הנמצא במצב רוח טוב של קדושה ליפול לשחוק, ומעתה נבוא לבאר ענין מצות שמחת חתן וכלה.

הרי ברור הוא ששמחת חתן וכלה שנתכוונו חכמים בודאי היינו לשמחה של קדושה, והוא על מנת לרוממם ולהעלותם לשמחה אמיתית, וכמו שאמרו השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא תורה, בלא חומה (יבמות סב ע''ב), והרי חתן וכלה זה עתה באים לקיים בית בישראל, ובקלות יכול להתגנב בשמחתם הרוחנית - שמחת החומר, שהרי מעתה הינם לעצמם עם בית ורהיטים וחיים חיים עצמאיים, ובנקל שמחת החומר יכולה לפגוע להם בתכלית הכוונה של השמחה האמיתית שהיא להביאם למדריגות נוספות בקדושה, ובכן ישנה עלינו מצוה גדולה דוקא בזמן זה לשמחם בשירי קודש ובתזמורת הפותחת את הלב להתעלות משמחת החומר לה הם זוכים בלילה זו, ולרוממם לשמחה של קדושה אמיתית, והוא כדי שיבואו להבין שכל מטרת עצמאותם והחומריות הנשפעת להם עתה זהו על מנת להביאם לרוחב לב לשמחה האמיתית שהיא להתעלות בעבודת ה', כך ששמחת חתן וכלה היא אינה לצורך שמחתם הגופנית אלא אדרבא לאפוקי אותם משמחת החומר שעלולים בקלות ליפול בה, ולהביאם לשמחה של קדושה, כי כאמור הסכנה היא גדולה מאד ליפול משמחה רוחנית לשמחה חומרית, וכל שכן כשהשמחה החומרית היא בעיצומה שבודאי הסכנה גדולה אז להפסיד את המטרה.

וכאן בעצם כאמור מונחת סכנה גדולה במצות השמחה, כי אם לא ישמר האדם במצותה שתהא בגדר ''וגילו ברעדה'', בנקל יבוא לליצנות וקלות ראש.

והנה ראינו בחתנים שנעשים לאברכים, יש שהחתונה העלתם ורוממתם, ויש שהחתונה השפילתם והנמיכה קומתם לחומריות ותאווה, כנראה בחוש.

והנה לך דבר מבהיל המובא באור החיים הק' (תחילת פרשת ''וארא'') המבאר שהגורם למשה רבנו לומר לפני ה' ''למה הרעותה לעם הזה'', שהוא משפט קשה לאומרו לפני ה', הוא מה שהאיר לו ה' פנים צוחקות ושמחות, ומהקירוב הגדול הזה שחש משה עם ה' נטה לומר משפט קשה זה שלא היה ראוי לאומרו.

והדברים קל וחומר ומה משה רבנו שאין לנו השגה ביראתו ורעדתו מאימת השכינה, עם כל זה השמחה והמאור פנים גרם לו כך, שאר בני אדם כמה סכנתם קרובה לבוא ממאור פנים ושמחה לקלות ראש.

היאך אין סתירה בין הצער והדאגה שיש להצטער ולדאג מהחטאים למדת השמחה שצריכה להיות בכל מצב?

האמונה שאדם יכול לתקן את חטאיו ע''י מצות התשובה - חייב שתהא אמונה חזקה לא פחות מהאמונה שהאדם יכול לקלקל, ואם כן כשם שהעצבות באה מחמת האמונה שע''י חטא האדם מקלקל, מחויב שלעומת זאת תבא השמחה מחמת האמונה שבתשובה הנו מתקן.

ומה שקל לאדם להאמין שהוא יכול קלקל יותר מאשר להאמין שהוא יכול לתקן, כי אמונת הקלקול אין היצר אורב לאדם, אדרבא מחזק לו אמונה זו ביותר על מנת לשוברו, ואילו על אמונת התיקון אורב לו לבל יאמין בה.

ואם כן מה מקום יש לעצבות, וכי אדם האמור להיות נשפט על פשעים מסוימים, ויש לו אפשרות למלט עצמו באופנים שונים ובאופן שבטוח יצא זכאי בדינו יש לו על מה להתעצב?!

ומצות התשובה עצמה כמו כן צריכה להיות: עין במר בוכה ולב שמח, מצד אחד עין במר בוכה על שחטא והעווה במעשיו, ומאידך על שזוכה הוא להכיר בחטאו וליבוש ממעשיו ולשוב מהם, שבכך עושה הוא נחת רוח גדול ליוצרו ומתקן הכל.

והנה אנחנו קודם הכנס היום הקדוש - יום הכיפורים, מברכים בשמחה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכל שהחיינו הוא נתקן על מאורעות של שמחה, ואמרו: לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב ויום הכיפורים, אם כן בהכרח - יום כפור שהוא בעצם יום של בכי וחרטה ותשובה על עוונותינו - הנו כמו כן יום שמחה, והכיצד הלא בוכים אנו, מתוודים מעומק הלב על חטאתינו?! אלא כאמור מצות התשובה חייבת להיות בשמחה על שזכינו להכיר שחטאנו, וזכינו לעמוד ולהתוודות ולתקן את מחדלינו הרי שזו שמחה מאין כמוה.

היאך אין סתירה בין הצער והדאגה שיש להצטער ולדאג מצרות עם ישראל וצערן הגדול בכל מיני יסורים, וכן מצער חרבן בית המקדש וצער השכינה לבין מדת השמחה המחיבת לשמח בכל עת ובכל מצב?!

חייבים להשאיר פינה שמחה בלב גם בתוך ים הצרות, והטעם לכך כי אמונתנו מחייבת לידע שכל אשר נעשה עמנו הוא לטובה, וכל היסורים הן של הכלל והן של הפרט לבסוף מובילים לתיקון, והוא כניתוח הרופא את החולה, שמצד אחד יש לו צער מהנתוח, אולם מאידך יש לו שמחה מהתוצאה של הניתוח שתביאהו לחיים.

ועלינו להאמין כי ''בכל צרתם לו צר'', והבורא עמנו בכל הצרות שסובבים אותנו, ומצטער הוא עמנו בצרותינו, והוא המורה על האהבה עצומה שאוהבנו הבורא, וכי כל המכות אינן מכות מתוך דחיה ומיאוס, אלא אדרבא מתוך אהבה על מנת לקרבנו אליו כי חפץ הוא בנו.

וכבר מפורסמים הדברים בחז''ל ממעלת קבלת יסורים באהבה.

ועוד הגע בעצמך, לו היית אתה חי בטובה ובשפע גדול כאחד מהעשירים והגבירים הגדולים, הרי שעל אף הצרות הרבות שהיו עיניך רואות אצל אחרים היית רואה כמו כן את חסדי ה' מצד שני, והעובדא שאתה הינך יושב שלו ורגוע, ובנקל היית מצדיק דין שמים כאשר הוא על אחרים, ולמה אם כן כאשר דין שמים ועונשו שרוי עליך - מתעלם ממך חסדי ה' שעדיין שופעים מלוא טובם על עולם ומלואו, והבן.

היאך ידע האדם האם אוחז הוא בדרך ה''לב נשבר'' שהוא חיובי, או ה''עצבות'' השלילית, הלא כמעט וכחוט השערה ביניהם?

הבדל עצום ישנו בהשלכות הנשלכות כתוצאה מב' אופני צער הנפש החיובי או השלילי, ומהתוצאות יחכים האדם ללמוד לנתב עצמו לכוון החיובי.

השלכת העצבות השלילית היא שגם לאחר תפילתו לה' והבעת כאבו לפני בוראו חש האדם בהתמרמרות ביאוש ובדכאון ואף מתח וכעס, הרי זה סימן שהיאוש כרסם בלבו והשתלט עליו לשוברו וליטול ממנו התקוה.

ולעומת זאת השלכת ה''לב נשבר'' החיובי, שהאדם לאחר ששבר לבו לפני ה' ושפך כמים נפשו לה' בתפילה חש הוא בכוחות חדשים, מלא הוא בתקוה ואמונה, נרגע הוא מסערת רוחו והנו מלא שמחה שלוה ורוגע.

ומהתוצאות יוודע לאדם באיזה דרך מהלך הוא, ואם הנו בשלילי ישנה דרכו כאמור בתשובות הקודמות היאך יש לשמוח גם במצבים המונעים את השמחה.

היאך נתן להסביר שהנה והאדם עובד את ה' מתאמץ, מודע הוא לכל הנזכר לעיל ועם כל זה אינו חש בשמחה כראוי?

סיבות רבות לכך ונמנה כמה מהם:

א. יש ועבודתו מלכתחילה מתוך ''חיקוי'' ורצון להתדמות או להתחרות עם בני גילו או אלו עם בעלי השאיפה כמותו, ואז אין לו שמחה וסיפוק בעמלו, אחר שחסר לו הרבה ב''לשמה''.

והסימן לדעת האם עבודת האדם היא באמת או לשם חיקוי, באם נפשו קצרה בראותו חבריו משגשגים ועולים, זהו סימן שעבודתו עבודת תחרות, ואם שמח הוא בהצלחת חבריו, או לפחות אין נצבט לבו בקרבו כאשר חבירו עולים עליו זהו סימן שעמלו לשם שמים, מבחן זה הוא בכללות, אולם יתכנו הרבה מדרגות ביניים, וככל שתתרבה עבודת ה''לשמה'' אצל האדם - כן תפתח קנאתו בחברו, וככל שימעט ה''לשמה'' כן תיגדל הקנאה, ומדריגות רבות יתכנו בזה בין בני האדם.

ב. כמו כן יתכן ואין אדם שמח בעבודתו להיות שהפער בין שאיפותיו, ל''למעשה'' הנו גדול מאד, ואינו נוהג באופן שלא יסתרו זה את זה, וכמו שביארנו לעיל שבעצם אין סתירה לגבי מידת השמחה בין התוצאות הדלות מצד אחד לבין השאיפות מצד שני.

ג. כאשר האדם מתאמץ מעל כוחו, וכגון במיעוט אכילה שינה ועוד, עד שכבר הנו במצב שעבודתו נמאסת בעיניו, ואינו שומר על ''נועם'' בעבודתו.

ד. מונה הוא רק את מחדליו וחסרונותיו, ואינו מונה את הצלחותיו וגבורותיו.

ה. העדר השמחה נובע כמו כן מגאוה, שהרי הגאה יאמר במחשבתו: לא די לי הישגים אשר הנני משיג, וצרה עינו באחרים המצליחים יותר ממנו, כי לדעתו - לו היה נאה ויאה להשיג את אשר הם משיגים ולא להם.

מה הן העצות המעשיות להשגת השמחה?

כמה עצות מעשיות ישנן, ונמנה מהם:

א. תורה

לימוד תורה משמח מאד, וככל שיתמיד וככל שיעמיק בתורה כן ימצא בה יותר טעם ועונג שיביאהו לשמחה אמיתית, ועצה טובה שבנוסף ללימודיו יהא גם לימוד עם הספק מסוים כמו דף יומי, הלכה יומית או משנה בקביעות יום יום, ובכך יתקבץ לו על-יד הרבה ידיעות שיביאוהו לידי סיפוק.

ב. חברה

לא להיות כנוס בתוך עצמו ושקוע בצרתו, אלא לצאת לחברה, לשוחח בדברי תורה, או ביתר עניני יראת שמים, לשמוע שיעורים עם חברים מקשיבים, ובפרט חבורה המתוועדת לשירה וזמרה והתחזקות - מועיל מאד לסלק העצבון.

ג. פעילות

בטלה מביאה לידי שעמום, להיות עסוק זוהי תרופה נפלאה, ובפרט בעסק שיש בו סיפוק, וכגון פעילות של ארגון שיעורי תורה, פעילות חסד, סיוע לזיכוי הרבים בשכר או בהתנדבות בארגון מסוים המזכה את הרבים, וכיוצא.

ד. שירי קודש

לשמוע שירי קודש ובפרט כאשר הוא מזמרים וחזנים יראי ה' מעורר מאד לשמחה.

ה. מצוה

לקחת מצוה אחת מסוימת באשר יחשוק, ולקבוע עצמו בה בקביעות, הנוהג כך מרגיש סיפוק בעצמו, כי רואה שיש לו משהו ''שלם'', וכמו עניית ''אמן יהא שמיה רבא'' בקול ובכוונה, או ביותר באם מקבל עליו הקפדה גם על יתר האמנים, וכדומה, חוץ מצד זה שעצם קביעותו במצוה יש בכוחה של אותה מצוה לשמחו, עוד גם יהא הוא מלא סיפוק על שיש בידו מצוה שלמה.

ו. דרך ארץ

יעסוק בעיסוק כל שהוא כדי שלא יהא בשעמום, ולכן אם אינו בר הכי ללמוד תורה יומם ולילה יעסוק באיזה מלאכה, שהיא המכבדת את בעליה, ומשרה על העוסק בה הרגשה של כבוד עצמי, שאינו בטלן או ''לא יוצלח'', והנו ממיישבי העולם, ובפרט כאמור בכך ניצול משעמום הגרוע מן הכל.

ז. תחושת הערכה

יפתח את תחושת ההערכה על כל פרט של מצוה שעושה, וכגון לאחר שלמד תורה, יאמר מילים אחדות: אשרי שזכיתי היום ללמוד... כמה זכויות נצטברו לי היום מכל מילה ומילה שלמדתי תורה... ולאחר התפילה יאמר: כמה זכויות נצטברו לי מעניית אמנים, קדיש וקדושה... וכיוצא, יעורר תחושת הערכה בקרבו על מצוה שעשה או תורה שלמד באותה שעה, והיא כמו כן עצה טובה למאד לעוררו בשעת מעשה לעשות המצוה, התפילה או הלימוד כראוי, כדי שיהא לו על מה לשמוח לאחר מעשה ולחוש בטוב ובסיפוק, כי אחר שהורגל למידה זו להעריך ולשמוח את זכיותיו, ולבטאת זאת במשפטים קצרים לאחר כל מעשה - יתעורר בשעת מעשה לעשותו כראוי, כי זכור יזכור רגילותו לתת הערכה ושבח לה' לאחר סיום המצוה על שזכה במצוה בתפילה ובתורה.

האם מן הראוי לשמח בחלקו בתורה ועבודת ה' או מן הנכון הוא אדרבא שלא לשמח בחלקו כדי שלא יסתפק ויתרשל מלהוסיף עוד?

יש לעובד ה' לשים לב לב' צדדים, מצד אחד לשאוף להגיע לגדולות - אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנדב''א פכ''ה), והוא שיצילהו מהתרשלות וסיפוק שלילי, ומצד שני לשמוח ולהעריך כל מעשה וגבורה לימוד ותפילה שזכה זה עתה לעשות, והוא שיצילהו מעצבון ויאוש ויביאהו לשמוח בחלקו.

מי שאינו שמח במצוות שעושה, הרי זה נובע מגאוה, וכאילו ואומר הוא וכי זהו חלקי שניתן לי מן השמים... הלא לחלק זה אין ערך... לאיש אשר כמוני היה מן הראוי ליתן יותר...

ובכאן מפלת האדם, כי בזה שאינו שמח ומעריך במה שכן זכה, ועיניו ולבו רק במה שלא זכה הרי שלבסוף זה יניח עבודתו ולא יעשה גם מה שכן ביכולתו לעשות, וגם למה שזכה לעשות עד עתה גם מזה יפרוש, חלילה.

ומי שמנצל את שמחתו במצוות לסיפוק המביאו להתרשלות כמו כן טועה הוא, ולכן כנ''ל יש להביט ולעבוד מב' הצדדים.

מהו גדר התביעה עד כמה יתבע האדם מעצמו ביחס לשאיפותיו?

הכלל הוא תמיד תשאל את עצמך: מה יכול אני לעשות ועכ''ז איני עושה?! דהיינו, תביעתך מעצמך תהא כמה יש ביכולתי לעשות ועכ''ז איני עושה, ובזה אכן תבוא בתביעה על עצמך, כי היצר נותן לאדם לתבוע מעצמו מה שיכולים אחרים, ורואה הוא מה שאחרים משיגים ותובע מעצמו כמו כן מבלי להתבונן אם הוא בכלל בר יכולת וכישורים לכך או לא.

וכמו כן התביעה צריך שתהא לפי הענין של האדם בעת ההיא כפי יכולתו עתה לעשות ולפעול, ולא שיתבע עתה מעצמו מה שיכל פעם והיום אינו יכול בשום אופן. אלא יתבע מעצמו מה יכול אני לעשות עתה ואיני עושה, כי היצר מדמה לאדם שאין שווים כלום מעשיו, אחר שלדעתו אינו רואה ברכה ותוצאות כפי שחפץ ורוצה הוא לרצות.

וראה בזה דבריו הנפלאים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 264-265):

אם חושב אדם לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זה אפיקורסות, לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין ''גמירה'' בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו - טועה, כי התכלית - עבודת ה', עמל - ''נפש עמל עמלה לו'' - וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש''נ ''ולישרי לב שמחה''.

וזה ביאור מה שאמר רמ''מ מויטבסק זצ''ל ב''פרי הארץ'' בענין מחשבות זרות בעת התפילה. הוא היה אומר ששורשן הוא מדמיון העלייה למעלה ממדרגתו, כי זה גורם שאינו שמח במצוות שהוא עושה בתוך מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות. הענין של ''שמח בחלקו'' צריך להיות גם ברוחניות. לא שתחסר ח''ו השאיפה לעלות, אלא שיכיר גם כן את הערך והשמחה במה שהוא עושה עתה. כי התכלית שהוא חוצב לעצמו למעלה ממדרגתו לא יגיע אליה לעולם, וכשרואה זאת הוא נופל לחיצונים ונדחה לחוץ. אבל אם ישמח ויודה להשי''ת כמה שנותן לו הזכייה לעשות מצוות בכל רגע ורגע של עבודתו - וכמו שאומרים בכל ברכה ''ברוך אתה ה''' לשון נוכח, שיש לו ברגע זה שהוא מודה לה' דבקות לעצמותו ית' - אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו ובזה כבר אין שייך ענין מחשבות זרות.

וכמו כן יש לראות שלא יקפוץ בבת אחת למעלה מכוחו למדריגות שאינן בכוחו, ויוכל לבדוק זאת באם חש הוא מיאוס ודחיה בעבודתו, ועבדותו שנואה עליו אזי ירפה וינחת למדריגה באופן שתונעם לו העבודה, כי חשוב מאד הוא לשמור על נעימות בעבודת ה'.

האם אפשר לרפא ע''י שמחה גם בעיות חמורות כדכאון חרדות וכיוצא?

בהחלט כן, וראה בספרנו זה בנושא: ''חרדות ודמיונות שוא''. ובכללות התשובה היא, לפי שהשמחה באה ע''י האמונה, שהמאמין בבורא ואמונתו בחוש יכול לצאת מכל פחדיו וחרדותיו דכאוניו ומתחיו, כי ע''י אמונה משליך הכל על ה', ומסלק מעל עצמו כל עול, והשלכת מצבו על ה' שיעזרהו זהו בטחון בה' המביא ל''שכר הבטחון'' שהוא חסד ורחמים, וכנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו, ובעיקר כשהוא שח את דאגתו לפני בוראו, ורגיל בכך, בזה כמין אבן נגולה מעל לבו, והארכנו בזה גם בספרנו ''ישועת ישראל''.

האם במצב של שמחה נתן לקים גם מצות התשובה הדורשת בכיה, ודוי, חרטה?

דע שיש תשובה מתוך שמחה, והיא גדולה מתשובה מתוך בכיה, וכגון בשבתות ומועדים - שהמה זמני שמחה ואז האדם בהתעלות הנפש, ושב לה' מתוך עריגה וכסופפין, ומתוך הודאה לה' על טובותיו מתמלא הוא בבושה גדולה היאך העז לחטוא לה', זוהי תשובה ברמה גדולה יותר, והיא בגדר העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך שתשובה מתוך שמחה והתרוממות הנפש בהחלט תיתכן לכפר עוון ולהתם חטאת יותר מבכיה וסיגופים שיתכן ויביאו לעצבות, והנה ראה שהשבת מכפרת עוון, וכמו דרשו ''אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו'' - אל תקרי מחללו אלא מחול לו, והוא כאמור תשובה מתוך התרוממות הנפש שמכרת את בוראה ובושה מחטאיה, וכן אמרו ''מי שנעשה לו נס ואומר עליו שירה מוחלין לו על כל עוונותיו'' והיינו כנ''ל שבשירה על נס מתרוממת הנפש ואז התשובה היא מתוך הכרה המביאה לבושה שמדריגת תשובה זו גבוהה ומביאה למחילת כל עוונותיו.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה