חינוך
אמרו חז''ל (ברכות ז' ע''ב): ''אמר רבי יוחנן אמר רשב''י: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.
מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין תַּרְבּוּת רָעָה לְמִלְחֶמֶת גוֹג וּמָגוֹג? וּבַמֶּה תַּרְבּוּת רָעָה תְּהֵא קָשָׁה יוֹתֵר מִמִּלְחָמָה זוֹ?
ידועים ומפורסמים המה דברי החפץ חיים זצוק''ל שאמרם הגר''י לוינשטיין זצוק''ל אודות מלחמת גוג ומגוג שתהא זו מלחמה קשה על אמונתם של ישראל, ובעיקרה תהא היא מלחמת הקדושה נגד הסטרא אחרא.
ובכן, עם ישראל ידע מלחמות רבות על אמונתו, ועמד בהם מתוך ידיעה בבהירות מה תפקידו במלחמות שכאלו, דהיינו להילחם! על כל התוצאות שתהיינה, בין אם ננצח בדרך מלחמה לשמור על קיום נשמתנו וגופנו, ובין אם נמות על קידוש ה' שזהו נצחון על נשמותינו, כי העיקר שלא להיכנע לאויב רודף הדת.
אולם מלחמת גוג ומגוג זו תכלית המלחמות כולם להעמידנו במבחן האמונה להיות איתנים להילחם בעד ה' ובעד תורתנו לקיימה בכל איום ובכל צרה, דהיינו שאז או שנחיה עם התורה או שנחיה ללא התורה חלילה, וכמו שזה נסיוננו כהיום, לחיות בדרך של קידוש ה' או לחיות להיפך חלילה, ולא כנסיונותינו בגזירות ושמדות שעברו, שהוא או לחיות או למות, נסיוננו היום הוא בכל אופן לחיות, רק המבחן הוא היאך לחיות.
אולם תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, יש לאב להילחם עם בנו כדי להעמיד את הדת על תילה, לזכור: זו מלחמה עם הבן, וכאן אנו בבעיה, מצד אחד יש לנו לשמור על כבוד שמים שלא יתחלל ולהילחם עם הבנים על היותם מחללים שם השם, ומאידך עלינו לקרבם ולעודדם על מנת שלא יתרחקו יותר, וזה מכריחנו לפעמים להעלים עינינו ממעלליהם להתפשר עמהם כדי שלא ישתמטו מתחת ידינו, ואז נאבדם חלילה לגמרי כידוע.
וזו מלחמה קשה, שצריכה הרבה חכמה, ונסיונה קשה, הן מצד חוסר הבהירות היאך לנהוג במלחמה זו, ומאידך עלינו לפעמים להבליג לתת חום וקירוב על אף היותם מתרחקים כדי למנוע את הגרוע יותר, ובבחינת ''ויאהב יצחק את עשו''.
וראיתי בספר ''פרשת הכסף'' בשם הרש''ש מבלז, שכתב: החינוך בסוף הימים - בעקבות משיחא יהא כנסיון העקדה.
ולדברינו יובן היטב, דכמו שנסיון העקדה לאברהם אבינו ע ''ה היה קשה ביותר כידוע מהמפרשים, מצד היותו מתלבט, היאך יבצע מצוה זו, שהרי מצד אחד מחויב הוא למלאת רצון ה', ומאידך מאבד הוא את בנו פרי עמלו, ממשיך עבודת עמלו במשך כל השנים לקרב אנשים לאמונה, ובמעשה זה הרי יהרוס את הכל עם עקידת בנו יחידו, ואם כן היאך יצא ידי הכל.
וזהו הבלבול השורר אצלנו - מצד אחד לשמור על כבוד ה', ומאידך לראות שלא לאבד את הבנים.
אזי מצד אחד ''תרבות רעה'' היא מלחמה השווה למלחמת גוג ומגוג שהיא מלחמה על הרוח בלבד, אולם מאידך קשה היא מגוג ומגוג שבמלחמה זו ישנה אפשרות להסתגר ולהתעלם מהסובב, אולם לגבי בנינו איננו יכולים להתעלם מהם ולהתכחש למציאותם, אלא חייבים אנו להתייחס למצבם ולקרבם על אף מחדליהם.
ששאלת מדוע בנך יצא לתרבות רעה אחר שהשתדלת לחנכו אצל מיטב המחנכים והבית הוא בית של יראת שמים?
דע לך יקירי, כי דבר זה הוא מנסתרות אלוקינו ולא נוכל לעמוד על סודן של דברים, ואבאר לך הענין.
הרי בדור עקבות משיחא כבר ניבאו לנו חכמינו שיהיה דור צעיר חצוף מאד, בן קם באביו בת באמה, וכו', נערים ילבינו פני זקנים ועוד (סוטה מח). הרי שבדור זה יתערמו ויצטברו כל אותן נשמות שעברו עליהם גלגולים רבים ויתפזרו בין אנשים צדיקים ויראי שמים, ובכך יהא תיקונם גם של אותם בנים ובנות סוררים שיצטרכו לקבל תיקונם מהוריהם היראי ה', וגם בכך יהא תיקונם של אותם הורים להתבייש ולהתבזות כביכול מפירות גידולים הללו, ובזה משפטי ה' צדקו יחדיו לתת לאיש כפועלו ולכוון כפי גזירת א-ל עליון את אותם ילדים דוקא לאותם הורים דוקא.
ויש לנו להתבונן בדברי האר''י ז''ל לתלמידו מהרח''ו על צעירי אותו דור שהיו בזמנם, שכך אמר האר''י למוהרח''ו: דע שרוב בני הדור הזה גלגולים מחיות ובהמות טמאות, והראיה שתראה עזות פניהם של הדור, וזה היה בדור האר''י לפני כחמש מאות שנה, דור שהיו בו צדיקים וקדושים, מה נאמר אנו בדורנו שירדנו אלפי מעלות אחרונית?!
היאך יש להורים להתיחס לתופעה זו של ה''נשירה''?
יש להורים לקבל זאת באהבה ובאמונה כי זו גזירת שמים, ובפרט שתופעה זו היא לא במעט גם אצל בתים טובים של בני תורה ויראת שמים, שהשקיעו כמיטב יכולתם בחינוך בניהם ובנותיהם, וכמו חזקיהו שראה שנגזר עליו שיהיו לו בנים רשעים, ומי לנו גדול מחזקיהו המלך שנשא את בתו של ישעיהו בן אמוץ הנביא, ועם כל זה כך היתה גזירת שמים, וכאמור, אלו דברים שהם סודות של מעלה, וצריכים להתחזק בזה בתמימות, ולא להאשים את עצמנו בכך, וליזהר מליפול מכך לעצבות ולשברון, אלא לעשות את אשר ביכולתנו לקרבם ולישרם ככל האפשר, ובכך יש סיכוי שיתוקנו, וגם אנו נשלים עצמנו במידות טובות בכך שנתגבר על כעסנו עמהם וכמו כן על גאוותנו בכך שמשפילים בנים אלה את אבותיהם וניכנע לה' בשפלותנו זו, ולא נתמרד ונתקצף לרצות את אשר אנו רוצים, כי מה שאנו רוצים בנים יראי ה' - הרי רצון ה' הוא לא פחות מרצוננו שיהיו לנו בנים יראי ה', אלא כך גזרה חכמתו יתברך ועלינו לעשות את הנכון לעשות שהוא להיכנע ולקרבם, ולא ללחום עמהם על מנת לשמור על כבודנו וכבוד משפחתנו וכיוצא, וכמו כן לא להחלות עצמנו בעצבות ודכאון ממצבם, אלא לגשת לבעיה זו ככל בעיות הרוחניות שיש לגשת אליהם בישוב הדעת ובחכמה, ולא במתח וכעס המביא לידי טעויות הרסניות שתוצאותיהן מביאים להיפך הגמור מהתועלת.
והארכנו בזה בקונטרס ''את עמלנו'' שיעדנו להורים שהינם לאחר תופעה זו של נשירת הבנים, וכן להורים שחוששים מתופעה זו היאך לקדם פני הצרה.
האם כדאי לזהר בבנים ובנות קטנים שלא ילמדו יחד בגן במערבות?
בהחלט יש ליזהר בזה, ודע כי שמעתי נאמנה מהרה''ג רבי אליעזר בן דוד שליט''א שסיפר שהיה פעם אצל הגה''צ רבי מרדכי שרעבי זצוק''ל, ונגעו בדבר שאלה זו, ואמר לו הרב זצ''ל: דע! דמה שמצוי שבחורים היושבים בבית ה' כל היום ועם כל זה מתפתחים אצלם יצרי עריות הוא משום שבקטנותם למדו בנים ובנות יחד.
כי יצרי האדם מתחילים לצוץ מקטנות ממש, אלא שאין ניכרים, אולם נותנים אותותיהם בגדלותו, ולכך ככל שישמר האדם בילדותו מכל דבר כיעור ואיסור, יעמוד לו הדבר בבגרותו להיות בקדושה וטהרה.
ואם נגענו בענין זה כדאי להזכיר דבריו של רבי מנחם מנדל מרימנוב שאומר שיתכן ילד שחונך לתורה ומצוות ועם כל זה יסטה מן הדרך לסיבה שהוריו האכילוהו מממון לא כשר וכגון שאביו לא נשא ונתן באמונה וכספו כסף גזל, ובכסף זה האכיל לבניו, אזי לכשיגדלו יפריע להם הדבר בעבודת ה'.
האם מן הנכון להכות את הילדים כאשר יש סבה מצדקת לכך לשם חנוך, או שהנהגה זו פסולה?
הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 360) יוצא בתוקף נגד החדשנים ששללו את ההכאה, ודעתו שכן יש להכות את הילד לשם חינוך כשנצרך לכך.
וכן דעת הגר''א ז''ל (נדפס בסוף מס''י): ''ויש שזורע על האבן, והוא לב אבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך''.
והרמח''ל בספרו ''דרך עץ חיים'' מבאר שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב, ובבחינת חבוט הקבר.
ועיין עוד בדבריו שהילד נולד בין כה עם תכונות רעות וחצופות, וטפשות לחשוב שאם נכהו ילמד גם הוא להכות, האדם נולד כבר עם תכונות רעות, ורק צריכים אנו לעזור לו להתעדן, ובהכאה שוברים אנו את קשיותו ומרככים את מרדנותו.
והנה לך סיום דבריו של הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ג עמ' :361-362
אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים. ומכיון שכן, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'.
אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו הגויים, ואשר שורשם בתורת ה' ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השרשים, ולחנך היטלריסטים חצופים, וחוצפא יסגי.
מזה אנו רואים עד כמה צריך להזהר בכל גדר חדיש של החוקרים בנוגע לפסיכולוגיה וחינוך, וצריך לבחון ולדייק היטב אם אין לזה סתירה בדברי חז''ל וראשונים, או מנהגי ישראל שהם תורה. אם יש איזה סתירה, צריך לזרוק הלאה את כל חדושיהם המטונפים, ולא לקבל מהם דבר טרם נבקרם בבקורת חדה ובחיפוש מחופש בתורה ובחז''ל וגדולי המחברים ראשונים ואחרונים.
כל זה כתבנו לשם השקפה, אולם למעשה על מה להכות, ובאיזה אופן תהא ההכאה, לכך דרוש חכמה גדולה שלא יהרוס יותר מאשר יתקן, ועל כך יש להתיעץ עם מחנכים מובהקים ויראי שמים.
מה צריכה להיות הכונה הנכונה במטרה לחנוך הטהור של הילדים, ושאם לא כן ינזקו?
מצינו בגמ' גבי אלישע בן אבויה שבזמן שערך אבויה ברית לבנו אלישע, רא את החכמם המוזמנים שעוסקים בתורה עד זמן הברית - ואש מלהטת סביבותם, וכשראה שכך הוא כבודה של תורה, אמר: אין אני מלמד את בני אלא תורה. ובמחשבה זו פגם פגם גדול בבנו להיות שהיתה בלבו פניה זרה להכניס בנו לתורה לשם כבוד.
אם כן יש להורים לדעת, אנו היום בדור של חיצוניות, והפנימיות נעדרה ויקרה היא מאד, רבים הם ההורים שיכולים לפגום בנפש בניהם באם יחפצו בגדילתם בתורה לשם כבוד, לשם שיהיו מוצלחים וחרוצים, ושיהיו דוקא מראשי כיתתם, או כדי שילמדו בישיבות המפורסמות והמכובדות, או כדי שיקבלו שידוך וממון כראוי וכיוצא.
מחשבות אלו פוגמים בנפש הבנים, המחשבה צריכה להיות טהורה! דהיינו שיהיו בנים בעלי מידות טובות ויראי שמים באמת, בעלי ענוה וצניעות, סבלנים נחתנים מאירי פנים וטובים לשמים ולבריות, ואז נצליח בחינוכם בס''ד.
ולצערנו לא מעטים יכאב ליבם רק כאשר החיצוניות של בניהם מקולקלת וכגון שלבושם רחובי וכיוצא כי בושתם מרובה בכך שלזרא נחשב לבוש כזה בעיני השכנים והחברים החרדים לעומת בניהם המתלבשים בלבושי רחוב, וזאת יכאב להם יותר מאילו היתה חיצוניותם כבני תורה אולם פנימיותם רקובה, וכגון ללא קריאת שמע ותפילה ויתר איסורים בידם, וכאן המבחן מה באמת הכאב האם על הכבוד שלנו או על אובדן נשמת בנינו, זה מוכיח שהאכפתיות שלנו היא החיצוניות! ולכן ההצלחה בהתאם, והארכנו בזה בקונטרס מיוחד הנקרא ''את עמלנו''.