קדושה · הנכשל בטמאת מקרה לילה ביום הכפורים, מתי עליו לדאג ומתי לא?
על כך השיב מרן הסטייפלר במכתביו (קריינא דאיגרתא מכתב קסה):
מכתבו קבלתי והנה לא ידאג כלל וכלל, כי דברי חז''ל אמורים למי שארע לו ר''ל שלא מחמת טבעו כלל, וכגון נשוי ובן ארבעים ויותר עמוס בתורה ויראת שמים אשר המקרה נשלח לו מן השמים בגזירה מיוחדת, אבל אנשים צעירים וכל שכן כשאינו נשוי הדבר פשוט וברור שאירע הדבר מחמת טבעו שהרהר לפני זמן מה או שהיה בקשוי, כי אפילו הרהור מלפני איזו שבועות גורם סוף סוף לזה, וכן מבואר הדבר בתשובת צמח צדק מליובביץ ז''ל חלק הו''מ בסופו נדפס שער המילואים ושם סי' ס''ד בשם הגה''ק בעל התניא ז''ל שהיה שוחק מאנשים שנצטערו על זה, כי דברי חז''ל הם דוקא לאנשים גדולים מאד שאין להם מצד הרהור כלל ע''ש היטב.
והדבר ברור שאין כאן לא ידאג כל השנה ולא מובטח לו לאחר השנה וכו' וכבר נשאלתי בזה שנה אחר שנה מאנשים שנצטערו מאד וביררתי שאין כאן בית מיחוש כלל, וכל שכן בבחור שאינו נשוי.
אלא שיש לעשות תיקון המבואר בספרים היינו ללמוד משניות מסכת כלים בעיון ובהעמקה כפי יכלתו, וזה לא מטעם ידאג כו' אלא משום שלא עלתה לו להתפלל בקדושת וטהרת הגוף ביום הכיפורים, והלימוד לשם שמים יתקן כל זה בעה''י.
האם יש לחוש למלבין פני חברו ברבים כאשר נמנע האדם מלתן יד לאשה ובפרט כשהקדימה היא להושיט לו ידה?
על שאלה זו ענה מרן הסטייפלר במכתביו (קסד, קסג, קסה):
בדבר נתינת יד לאשה, אין ספק כי הוא איסור גמור דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב''ם ז''ל בספר המצוות מצוה ל''ת שנ''ג, והסמ''ג הוא ל''ת מדאורייתא, ולהרמב''ן ז''ל בהשגותיו הוא מדרבנן, ועל כל פנים אין בזה שום היתר, ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל ב''ר יצחק או מדרגת עולא.
ואומרים בשם מרן החזו''א זצללה''ה שאמר שזהו בדין ''יהרג ואל יעבור'', ככל אביזרייהו דעריות.
ואין נפקא מינא בין נשואה לבלתי נשואה כיון שהבלתי נשואה גם כן ערוה מחמת נדה, וגם בפנויה וטהורה אכתי איכא איסורא מ''ונשמרתם מכל דבר רע'' שלא יהרהר כו', ומי יאמר זכיתי לבי שלא יגרום לו שום הרהור כלל.
ומה שכתבת שכאשר האשה מגישה מקודם את ידה איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח''ו לומר כן דאפילו ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר במה שהאחד יתבייש מחמת מניעת עבירה, ואמרו חז''ל המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ורב אדא ב''א קרע כרבלתא בשוקא שהיה שוה ד' מאות זוז מאשה אחת, בפ' ג' דברכות.
במקרה שיהיה נמצא במצב בלתי נעים ע''י מניעת יד יכול לומר לאשה: מסתמא אין את יודעת שיש בזה איסור אבל אסור הוא ע''פ תורה''ק.
עוד כתב הרב במכתב נוסף:
...וזה שקר גמור, כי לא ימלט שאיש צעיר יגע באשה ולא יגרום לו שום חימום ר''ל או איזו הרגשת הנאה מעריות ר''ל, ובזכרוני שכבר רמזתי במכתבי הראשון דאין לנו ההיא דעולא בסוף קידושין בזמנינו.
על מה שכתבתי דלא שייך כלל וכלל מלבין פני האשה במה שהיא מתביישת על מניעת נתינת היד שהיא עבירה, פטפט הכותב דברים שאסור לשומען וכתב דיש כאן גדול כבוד הבריות שדוחה אפילו בקום ועשה לאיסור דרבנן כההיא דאו''ח סי' י''ג במצא בשבת בכרמלית שנפסקה ציציתו.
ואסור לומר דברים הללו וכו', ועיי''ש שהאריך בדבר.
בענין מה שמפרסם בספה''ק שהפוגם בברי''ק כל תורתו ומצותיו הולכים לסט''א, אם כן וכי התרה הרצועה למי שעדין קשה לו לפרש מן החטא שיעזב את התורה לגמרי?
הגדרה מאירת עינים בענין זה כתב לנו מרן הסטייפלר במכתביו (קריינא דאיגרתא יב):
א. ח''ו לומר דהמצוות שרשע עושה אינם מצוות, האמת הוא דאפילו מי ששקוע ר''ל בחטא הזה הידוע ועדיין לא עשה תשובה מכל מקום חייב בכל התורה כולה, ובעבור כל מה שלומד ומקיים יקבל שכר בעולם הבא כשאר אנשים צדיקים, רק שהשכר יבוא אחרי שיהיה נגמר תיקונו על ידי גיהנום וכיו''ב. ומש''כ ספרי יראים שהתורה ומצוות שלו הולכים ח''ו להס''א ר''ל, הוא ענין אחר אשר מי שאין לו מושג בקבלה לא יתפוס ענין זה, והוא כי כל מצוה ומעשה טוב גורם השפעה מן השמים ואותה השפעה טובה מסייעתו להצלחה הן ברוחניות והן בגשמיות, וכשהאדם שקוע ר''ל בחטא הידוע אזי אותה השפעה הבאה ע''י תורה ומצוות שלו נחטפת ע''י הס''א, וזהו באמת גלות השכינה שכביכול הקב''ה ישפיע הטובה לשונאיו הם כוחות הטומאה ר''ל, אבל עצם המצוות והמעשים טובים אינם נגרעים מהאדם הזה כלל וכלל רק ההשפעה המגיע לו מחמת התורה והמצוות היא נחטפת וכנ''ל. וגם זה אינו אלא לפי שעה כי אחר כך כשהאדם מתקן את החטא הזה אזי מוציא הוא מהס''א כל מה שגזלו מחלק הקדושה שהיא שייכת לו וכמ''ש: ''חיל בלע ויקיאנו''. (וראה להלן בסוף תשובה זו עוד מענין זה).
ב. הספרים הקדושים מתוך כוונה לעצור בעד החוטא כתבו בביאור עצום איך שעל ידי חטא זה נחטפים ר''ל זכויותיו (היינו כנ''ל לא עצם זכיותיו אלא ההשפעה כנ''ל] וקיצרו לבאר צד השני, דהיינו, אע''פ שכמה פעמים נכשל ר''ל מ''מ אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על התאווה אז באותו פעם שמתגבר על התאווה הבוערת בו באופן נורא הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד, וחלק גדול מאד מהניצוצות הקדושות [מה שנחטף השפע להס''א] הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו והוא אז בבחינת יוסף הצדיק. והכלל אדם שיש לו מלחמת היצר ופעמים מנצח ופעמים נכשל ר''ל הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעומתו [ע''י שמנצח הרבה פעמים] זכותו הוא נורא ואיום מאד ויזכה עי''ז לתקן בחייו את מה שפגם ולהחזיר לצד הקדושה כל הניצוצות הקדושות שנעשקו ע''י עוונותיו ר''ל.
ג. עיקר התיקון לחטא זה הוא התורה ובפרט יגיעת התורה היינו כשלומד גם בשעה שאין לו תענוג מהלימוד, ולומד רק משום שכן צוה השי''ת כגון שחוזר הסוגייא הרבה פעמים או שמייגע מוחו להבין היטב דברי תורה.
הכלל מי שמייגע בתורה לשם שמים, ודאי שסוף סוף יזכה לתקן את אשר קלקל ולהתגבר על יצרו, וגם תזכור בשעת תוקף התאוה גודל הזכות הנורא נוראות אשר [אפשר] להשיג ע''י התגברות התאווה הזאת... ע''כ מדברי הרה''ק הסטייפלר זצוק''ל.
ועוד יש להוסיף בענין שפתחנו בו והוא החשש שהולכים כל המצוות לסט''א, ובפרט שמקרא מלא הוא: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי'', ובכן יש לך לדעת פרט חשוב, דישנם ב' אופני רשעים ישנו רשע שחי בהשקפה של ''בשרירות לבי אלך'' ובטוח הוא בנפשו כי ''שלום יהיה לי'', ואין לו שום נקיפת מצפון מחטאיו, ואכן הוא שומר מצוות בדרך מצות אנשים מלומדה כי כך חונך, וכמו כן יתכן מפני שזוהי המחויבות שלו כלפי החברה בה הוא נמצא, וכמו כן זוהי מחויבותו כלפי בני משפחתו אחר שהם חיים באורח חיים דתי, אולם הוא ריק מכל תוכן, זהו שתורתו ומצוותיו אינם לרצון לפני ה'.
אולם רשע שלבו נוקפו, וכשחוטא הוא בכעס על עצמו, ולאחר החטא מתמלא הוא בחרטה, והדאגה והיגון ממלאים את חלל לבו, אחד שכזה בודאי מחובתו מיד לשוב במלוא כוחו לתורה ולתפילה ובודאי שלא רק שלא יבזהו הבורא, אדרבא, יתפאר בו בראותו אותו כבן נאמן לאביו שאף שנפל ונתרחק, לא חושש מכך, ובכל זאת נדחף בבושת פנים שוב לאביו, שזה מראה על אמונה תמימה וכנות אמיתית של בן שכזה כלפי אביו.
אסון הוא לאחד שכזה אם יחדל מתורה ומצוות וימתין לאיזה שעת כושר שתבוא מאליה. ברור הוא שאם לא יזרז עצמו ילך מדחי אל דחי, וזה, אם יחשוש שתורתו לא מקובלת ידע שזו עצת יצרו להדיחו לגמרי מגבול הקדושה.
ובפרט הבטחה זו אמורה לדורנו דור המסיים בדבר דוד מלך ישראל:
פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תיכתב זאת לדור אחרון.
והוא להיות כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ובמיוחד בדור האחרון בנסיונותינו וביסורינו הקשים התקיפים והתכופים עלינו חדשים לבקרים.
בן תורה שנצרך מסבות המצדיקות וע''פ שאלת חכם לפרש ולצאת לעסק לפרנס עצמו, במה עליו להזהר ביותר כדי לשמר על הגחלת שבו שלא תכבה?
מרן הסטייפלר במכתביו כותב הדרכה נפלאה לכגון דא:
א. לקבוע עתים לתורה בכל יום לכה''פ שני שעות חוק ולא יעבור, והלימוד יהיה בעיון ולברר את היוצא להלכה ולמעשה על מנת לעשות ולקיים, ואם אפשר למצוא חבר תלמיד חכם ירא שמים ובעל שכל ישר מה טוב, והוא חיוב גמור מדינא שכל אדם בין עני בין עשיר נער וזקן ואפילו בעל יסורים גדולים ר''ל חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה כמבואר בסי' רמ''ו ביו''ד.
ב. להתפלל כל התפילות דוקא בצבור והוא גדר גדול, ובסוף כל תפילת שמונה עשרה להתפלל ולבקש רחמים שלא יתקלקל ח''ו באמונה ומחשבות פסולות ר''ל, והרבה תפילה עושה.
ג. להיות רגיל מאד בטבילה במקוה, וטבילת עזרא יהיה כחובה וזה מביא לידי קדושת המחשבה וטהרת הנפש.
ד. לשמור מאד שבת כהלכתו בכל דקדוקיה, וכל יום הש''ק יהיה קודש לה' להתעסק או עונג שבת או בתורה ועבודתו ית', ולא לדבר בו דברי חול ובדיחותא וכיו''ב ולא לקרוא בו ביום עתונים וכיו''ב, וקדושת שבת מגינה על כל ימות החול.
ה. לקבוע עתים בכל יום ללמוד ספרי יראים מוסר וחסידות והלימוד יהיה במתינות, לכל הפחות רבע שעה בכל יום והוא שמירה גדולה לזכור שהוא עבדא דקוב''ה, והתורה אמרה השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, צריך לזכור תמיד שכל מה שיש במציאות וכל עניני הרגשיות וכל עניני שכליות הכל הוא ניצוץ מאור אין סוף ברוך הוא וכולא קמי' כלא חשיבי, וגם האדם עצמו אינו דבר כלל וכלל בלא חסדי הבורא ית' המחייהו בכל רגע בתורת נדבה וחסד, ולהיות נכנע בעיני עצמו, ואמרו חז''ל ענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ענוה והכנעה מצלת על הכל, דהשי''ת את דכא.
אינני כותב דברים מלבי רק ממה שקלטה נפשי מספרים הקדושים, השי''ת יהיה בעזרו שיצא לשלום שלם מן השבר והשפיכה שלו' בתורתו וזכות אבותיו מסייעתו.