אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

קדושה

האם יש תקון לפגם הברית קדש אחר שבזהר הק' מובא שאין מועיל לזה תקון?

כבר זעק על כך ככרוכיא הרב הקדוש ''טהרת הקדש'', היאך מצליח היצר לתעתע בבני אדם וליאשם מן התשובה, הלא כנגד מאמר זה שבזוהר ישנם מאמרים רבים בזוהר עצמו שכן מועיל תשובה לזה הפגם. והאר''י הק' ערך תיקונים לכל פרטי אופני פגם הברי''ק ואף על החמורים ביותר, תשובה מעלייתא המתקנת את החטא משורשו, אלא כמה בנקל כשרוצים להביא ראיה ליאוש, אזי מיד קופצים על מאמר אחד בזוהר שצריך הבנה אחר שכאמור לעומתו ישנם מאמרים רבים שמועיל תשובה, ונאחזים בו, והעיקר להביא לידי יאוש שהוא הגרוע מן הכל.

היש דבר שאינו עומד בפני התשובה?

מנשה מלך יהודה הלא חטא בעבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, ונתקבלה תשובתו!

גבי דוד המלך עיין בגמרא (ע''ז דף ד' ע''ב) דברי רשב''י שהכשילו הקב''ה לדוד באשת איש כדי להודיע תשובה ליחיד, והכשילם לכלל ישראל בעוון העגל כדי להורות תשובה לרבים.

ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, ביקשו הקב''ה שיחזור בו.

רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה נואף גדול למאד מאד, ועשה תשובה ונתקבלה, וכן עוד מעשה הידוע המובא (במד''ר בראשית סה, כב) עם יקום איש צרורות בן אחיו של רבי יוסי שעשה לעצמו ד' מיתות בית דין, וכן המעשה המובא במדרש (שם) עם יוסף משיתא שנתקבלה תשובתו, וביותר יש לראות כחה של תשובה מהמובא בגמרא סנהדרין (צ''ו ע''ב) בנבוזראדן ששחט תשעים וארבע רבוא על דמו של זכריה ולבסוף נתגייר.

ועוד ועוד לאין ספור ראיות ממקראות ממדרשים מתלמוד ודברי חז''ל הק' שמועיל תשובה, והנה כאן עלה היצר על מאמר אחד בזוהר ואחז בו לייאש בני אדם מתשובה.

ועוד אפשר ליישב מאמר זה של הזוהר שאין מועיל תשובה ללא יסורים הממרקים אזי קשה שתשובה תועיל מבלי שיתייסר החוטא, אולם בצירוף היסורים בוודאי שתועיל תשובה.

ובכן אצטט כאן קטע מדברות קודשו של הגאון הקדוש רבינו אהרון ראטה זצוק''ל, שידוע שלא היה כמוהו בדורות האחרונים מומחה בעניני קדושה ובתיקון הפגמים, הוא הגבר אשר רבים השיב מעוון בחייו, ובמותו יותר מבחייו בספריו הקדושים שמלווים עד היום את כל החפץ קרבת ה', ונצטט דבריו בענין זה מה שכתב בספרו ''טהרת הקודש'', מאמר ''פתח התשובה'' פ''ג:

והנה הגם שיש תנא בזוה''ק שסובר שאין מועיל תשובה לפגם הברית ח''ו, בודאי אין הלכה כמוהו, כי בזוה''ק גם כן מובא כמה פעמים שמועיל תשובה גם לפגם הברית, וכן אפילו עבד עבודה זרה מועיל לו תשובה, וכן הסכימו כל המקובלים הקדושים ראשונים ואחרונים וכל ספרי היראה, ואין שום ''הוא-אמינא'' שבעולם בשום ספר ח''ו שלא יועיל תשובה על איזה חטא שיהיה, כי בודאי מועיל ומועיל. רק הלואי שיעשה אדם תשובה כראוי, כי כל העולמות וכל הברואים עליונים ותחתונים מנשקים כפות רגליו וידיו של זה השב בתשובה.

ועוד שם בפ''ד כתב:

ואדרבא, יותר כמה שיותר שירד האדם ופגם, אחר כך בשובו אל ה' יש בכוחו להעלות ולתקן וכו' ממקומות עמוקים יותר, אשר לא אפשר להגיע לשם שום איש אחר רק זה שח''ו הגיע מזלו שנפל בידי הסט''א למקומות שפלים כאלה ואח''כ בהתנחמו ועוסק בתשובה בכל כוחו, זה בלבד מוציא עמו בכח התשובה הרבה נשמות נפולות ונדחות שעולים עמו.

בחור הטוען כי קשה לו מאד כל היום לשבת ללמד ואינו מסגל לזה כלל ולכך רוצה הוא לעבד וגם ללמד, השפיר למעבד הכי?

האסון הוא גדול למאד, כל בחור חייב לדעת, המצב היום הוא לא כאשר היה פעם, שהיה אפשר למצוא אדם ירא שמים ואף בחור, שהיה עובד במשך היום ובעתות ערב היה פונה לבית המדרש ועוסק בתורה כפי יכולתו, אחד כזה אומנם לא היה יוצא ממנו תלמיד חכם, אולם יכל לצאת ממנו איש ירא שמים - ''יודע ספר''.

אולם היום במצב המקולקל של דורנו, אסון וסכנה לבחור, קודם נישואיו, לצאת לרחוב, הרחוב סוחף ומפתה, וכל בחור הנחשף לרחוב בחזקת שהרחוב יטרפנו, ולפחות בהכרח שיעבור על איסורי תורה החמורים.

לכך על הבחור להבין, שהמצב היום הוא מצב מלחמה, ובעת מלחמה יושבים במקלט, והגם שקשה הדבר למאד להיות יושב במקלט בתנאים מוגבלים - כל אחד מבין שאין ברירה - הרחוב בסכנת מות! עלינו להבין, רחובנו היום בסכנת מות לנשמת האדם, כל יציאה לרחוב מסוכנת, ועל אחת כמה וכמה יציאה לעבודה ולעסק, ובמיוחד בהיותו רווק, שאז סיכויי כשלונו גדולים למאד מסיכוי נצחונו.

ועל הבחור להבין, בהיותו בתוך ד' כותלי בית המדרש, בזה נחשב הוא ל''קדוש'', כי בכך גובר על יצרו מלהכנס לנסיונות, וביארנו לעיל שתפקידנו היום לברוח מהנסיון, ובזה ''קדוש יאמר לו'', והדברים אמורים לא רק לבחור ישיבה שקשה לו בלימודו, אחר שהתרגל לישב בישיבה - בוודאי שעליו להיזהר מלצאת ממנה משום סיבה שתהיה. אלא גם לבחור בעל תשובה, שאומנם לא התרגל להיות יושב בישיבה אולם לאחד שכזה שטעם טעם-חטא, בודאי השטן מרקד לו בין עיניו להכשילו ולהפילו שוב, וחייב הוא בכל כוחו להשתדל להחזיק מעמד לשהות בישיבה לפחות עד חתונתו, והטוב ביותר הוא שגם לאחר החתונה ילמד תורה שנה או שנתיים לפחות.

וכל דברינו במי שלא ראה ברכה בעמלו בתורה וקצה נפשו מלישב כל היום בבית המדרש, אולם זה שראה ברכה ורק אין לו סיפוק די בעמלו, זה בוודאי חייב להאמין ולבטוח בה' שבסופו של דבר יראה ברכה ולפום צערא אגרא.

כל דברינו כאן המה בדרך כלל, אולם כמובן שיתכנו מקרים שיש לפסוק לבחור באופן אחר ובתנאים מסוימים כדי שישמר מהחטא, ובזה יש להתיעץ עם רב גדול מומחה ומנוסה שחזקה עליו שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

במה נתן לקדם פני הרעה שלא לבוא למכשול בעניני קדשה?

נצטט כאן מכתבו של מרן הסטייפלר זצוק''ל שבו מבוארים עצות רבות לכך.

מכתבך הגיעני זה איזו ימים, אינני יודע באופן מיוחד כיצד עובדים על מדת התאוה, רק זאת ידוע לי מתוך הנסיון כי יראת שמים חזקה מונעת את האדם מכל מעשה ומכל גרם מעשה לחטא, והוא בידעו נוראות קדושת נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד, ובידעו גודל הפגם והצער שגורם על ידי זה בכל העולמות, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא ענין גלות השכינה.

וצריך לקבוע בלב כי כל העולם הזה אינו אלא פרוזדור לשבעים שנה, בזמן שעיקר דירתו וחייו של רבוא רבבות שנים לאין שיעור, הוא חיי העולם הבא, ואיך יתכן להחליף חיי נצח על הנאה טמאה של רגע אשר יודע בבירור שאחר כך תנקרהו החרטה מאד.

וצריך לדעת, כי בהתגברו על התאוה לשם שמים, מתקדש מאד מאד שם שמים, והוא עבודה קדושה לשמה ממש כי מלבד זה הנלחם ביצרו אין אדם יודע מזה, וזוכים על ידי זה לסיעתא דשמיא נפלאה בכל הענינין הן בהצלחת התורה הן בתיקון כל המידות והן בעניני עולם הזה רק צריך סבלנות ולא יחכה שישתלם לו בזמן שהוא רוצה, רק ברוב הימים תמצאנו כאשר יגיע זמנו.

וצריך לדעת כי בכל פעם שעומד בנסיון מקיל על ידי זה את הנסיון על להבא, כי כן טבעה של מידה זו דמרעיבו שבע כמו שאמרו חז''ל (סנהדרין דק''ז), ובמשך הזמן כמעט שלא ירגיש שום נסיון מכל זה והוא בדוק ומנוסה.

ומועתק בספרי רפואה שהרגיל באותו מעשה דהוז''ל ר''ל נעשה נשבר ועצביו מתוחים ואין לו נחת מחייו, כן הוא בספרי חכמי הרופאים האחרונים של העמים, וצריך לדעת כי בהכשלו פעם אחת לחטוא במזיד, אין זה חטא לאותה שעה בלבד, רק זהו המשך נורא לזמן זמנים ה' ישמרנו כי מעשה גוררת מעשה וכדתנן באבות.

העצה הטבעית להנצל מזאת התאוה הוא היסח הדעת שלא להרהר מענינים אלו כלל, אלא שאי אפשר בשום אופן להסיח דעת ממה שטבעו משתוקק להרהר כי אם כשיהא מחשבתו שקוע מאד בענינים אחרים בהתעניינות רבה, ולזאת כשישים דברי תורה על לבו ויתעניין מאד בהתעמקות התורה בש''ס ופוסקים ראשונים ואחרונים באופן שכל דעתו ישוטט בדברי תורה ממילא ינצל מהרהורים אחרים, והוא סגולה טבעית וגם רוחנית כי אור קדושת התורה משמרתו כמו שאמרו חז''ל בסוטה.

ועוד יתפלל אפילו מאה פעמים ביום תפילה קצרה להנצל מאותו עון ומהרהור כי אף על פי שידמה לו שכבר התפלל פעמים אין ספור ולא פעל, אל יתייאש כלל כי ידע נאמנה שסוף סוף תפילתו לא תחזור ריקם וימים יגידו.

(וראה עוד בדברינו לקמן תשובה י''ח).

בחור שחזר בתשובה בגיל האיש מקדש, האם ישא אשה בעודו עם הארץ כדי להנצל מהחטא, או שיעכב שדוכו וילמד תורה ואחר כך ישא אשה?

כך נהוג היום בישיבות לבעלי תשובה, שבאופן שבעל תשובה זה הנו חדש ממש ועדיין אינו יודע בתורה אף דברים בסיסיים, בודאי מן הראוי שיעכב שידוכו ויכנס לישיבה לבעלי תשובה ויעסוק שם בתורה תקופה כמו שנה פחות או יותר - תלוי בכשרונותיו ובהצלחותיו, ואז ישמע משידוך, וישתדל שיהא שידוך באופן שיוכל גם לאחר החתונה ללמוד כמה שנים לפחות בכולל על מנת להעשיר ידיעותיו בלימוד התורה.

הנכשל בטמאת מקרה לילה ביום הכפורים, מתי עליו לדאג ומתי לא?

על כך השיב מרן הסטייפלר במכתביו (קריינא דאיגרתא מכתב קסה):

מכתבו קבלתי והנה לא ידאג כלל וכלל, כי דברי חז''ל אמורים למי שארע לו ר''ל שלא מחמת טבעו כלל, וכגון נשוי ובן ארבעים ויותר עמוס בתורה ויראת שמים אשר המקרה נשלח לו מן השמים בגזירה מיוחדת, אבל אנשים צעירים וכל שכן כשאינו נשוי הדבר פשוט וברור שאירע הדבר מחמת טבעו שהרהר לפני זמן מה או שהיה בקשוי, כי אפילו הרהור מלפני איזו שבועות גורם סוף סוף לזה, וכן מבואר הדבר בתשובת צמח צדק מליובביץ ז''ל חלק הו''מ בסופו נדפס שער המילואים ושם סי' ס''ד בשם הגה''ק בעל התניא ז''ל שהיה שוחק מאנשים שנצטערו על זה, כי דברי חז''ל הם דוקא לאנשים גדולים מאד שאין להם מצד הרהור כלל ע''ש היטב.

והדבר ברור שאין כאן לא ידאג כל השנה ולא מובטח לו לאחר השנה וכו' וכבר נשאלתי בזה שנה אחר שנה מאנשים שנצטערו מאד וביררתי שאין כאן בית מיחוש כלל, וכל שכן בבחור שאינו נשוי.

אלא שיש לעשות תיקון המבואר בספרים היינו ללמוד משניות מסכת כלים בעיון ובהעמקה כפי יכלתו, וזה לא מטעם ידאג כו' אלא משום שלא עלתה לו להתפלל בקדושת וטהרת הגוף ביום הכיפורים, והלימוד לשם שמים יתקן כל זה בעה''י.

האם יש לחוש למלבין פני חברו ברבים כאשר נמנע האדם מלתן יד לאשה ובפרט כשהקדימה היא להושיט לו ידה?

על שאלה זו ענה מרן הסטייפלר במכתביו (קסד, קסג, קסה):

בדבר נתינת יד לאשה, אין ספק כי הוא איסור גמור דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב''ם ז''ל בספר המצוות מצוה ל''ת שנ''ג, והסמ''ג הוא ל''ת מדאורייתא, ולהרמב''ן ז''ל בהשגותיו הוא מדרבנן, ועל כל פנים אין בזה שום היתר, ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל ב''ר יצחק או מדרגת עולא.

ואומרים בשם מרן החזו''א זצללה''ה שאמר שזהו בדין ''יהרג ואל יעבור'', ככל אביזרייהו דעריות.

ואין נפקא מינא בין נשואה לבלתי נשואה כיון שהבלתי נשואה גם כן ערוה מחמת נדה, וגם בפנויה וטהורה אכתי איכא איסורא מ''ונשמרתם מכל דבר רע'' שלא יהרהר כו', ומי יאמר זכיתי לבי שלא יגרום לו שום הרהור כלל.

ומה שכתבת שכאשר האשה מגישה מקודם את ידה איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח''ו לומר כן דאפילו ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר במה שהאחד יתבייש מחמת מניעת עבירה, ואמרו חז''ל המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ורב אדא ב''א קרע כרבלתא בשוקא שהיה שוה ד' מאות זוז מאשה אחת, בפ' ג' דברכות.

במקרה שיהיה נמצא במצב בלתי נעים ע''י מניעת יד יכול לומר לאשה: מסתמא אין את יודעת שיש בזה איסור אבל אסור הוא ע''פ תורה''ק.

עוד כתב הרב במכתב נוסף:

...וזה שקר גמור, כי לא ימלט שאיש צעיר יגע באשה ולא יגרום לו שום חימום ר''ל או איזו הרגשת הנאה מעריות ר''ל, ובזכרוני שכבר רמזתי במכתבי הראשון דאין לנו ההיא דעולא בסוף קידושין בזמנינו.

על מה שכתבתי דלא שייך כלל וכלל מלבין פני האשה במה שהיא מתביישת על מניעת נתינת היד שהיא עבירה, פטפט הכותב דברים שאסור לשומען וכתב דיש כאן גדול כבוד הבריות שדוחה אפילו בקום ועשה לאיסור דרבנן כההיא דאו''ח סי' י''ג במצא בשבת בכרמלית שנפסקה ציציתו.

ואסור לומר דברים הללו וכו', ועיי''ש שהאריך בדבר.

בענין מה שמפרסם בספה''ק שהפוגם בברי''ק כל תורתו ומצותיו הולכים לסט''א, אם כן וכי התרה הרצועה למי שעדין קשה לו לפרש מן החטא שיעזב את התורה לגמרי?

הגדרה מאירת עינים בענין זה כתב לנו מרן הסטייפלר במכתביו (קריינא דאיגרתא יב):

א. ח''ו לומר דהמצוות שרשע עושה אינם מצוות, האמת הוא דאפילו מי ששקוע ר''ל בחטא הזה הידוע ועדיין לא עשה תשובה מכל מקום חייב בכל התורה כולה, ובעבור כל מה שלומד ומקיים יקבל שכר בעולם הבא כשאר אנשים צדיקים, רק שהשכר יבוא אחרי שיהיה נגמר תיקונו על ידי גיהנום וכיו''ב. ומש''כ ספרי יראים שהתורה ומצוות שלו הולכים ח''ו להס''א ר''ל, הוא ענין אחר אשר מי שאין לו מושג בקבלה לא יתפוס ענין זה, והוא כי כל מצוה ומעשה טוב גורם השפעה מן השמים ואותה השפעה טובה מסייעתו להצלחה הן ברוחניות והן בגשמיות, וכשהאדם שקוע ר''ל בחטא הידוע אזי אותה השפעה הבאה ע''י תורה ומצוות שלו נחטפת ע''י הס''א, וזהו באמת גלות השכינה שכביכול הקב''ה ישפיע הטובה לשונאיו הם כוחות הטומאה ר''ל, אבל עצם המצוות והמעשים טובים אינם נגרעים מהאדם הזה כלל וכלל רק ההשפעה המגיע לו מחמת התורה והמצוות היא נחטפת וכנ''ל. וגם זה אינו אלא לפי שעה כי אחר כך כשהאדם מתקן את החטא הזה אזי מוציא הוא מהס''א כל מה שגזלו מחלק הקדושה שהיא שייכת לו וכמ''ש: ''חיל בלע ויקיאנו''. (וראה להלן בסוף תשובה זו עוד מענין זה).

ב. הספרים הקדושים מתוך כוונה לעצור בעד החוטא כתבו בביאור עצום איך שעל ידי חטא זה נחטפים ר''ל זכויותיו (היינו כנ''ל לא עצם זכיותיו אלא ההשפעה כנ''ל] וקיצרו לבאר צד השני, דהיינו, אע''פ שכמה פעמים נכשל ר''ל מ''מ אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על התאווה אז באותו פעם שמתגבר על התאווה הבוערת בו באופן נורא הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד, וחלק גדול מאד מהניצוצות הקדושות [מה שנחטף השפע להס''א] הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו והוא אז בבחינת יוסף הצדיק. והכלל אדם שיש לו מלחמת היצר ופעמים מנצח ופעמים נכשל ר''ל הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעומתו [ע''י שמנצח הרבה פעמים] זכותו הוא נורא ואיום מאד ויזכה עי''ז לתקן בחייו את מה שפגם ולהחזיר לצד הקדושה כל הניצוצות הקדושות שנעשקו ע''י עוונותיו ר''ל.

ג. עיקר התיקון לחטא זה הוא התורה ובפרט יגיעת התורה היינו כשלומד גם בשעה שאין לו תענוג מהלימוד, ולומד רק משום שכן צוה השי''ת כגון שחוזר הסוגייא הרבה פעמים או שמייגע מוחו להבין היטב דברי תורה.

הכלל מי שמייגע בתורה לשם שמים, ודאי שסוף סוף יזכה לתקן את אשר קלקל ולהתגבר על יצרו, וגם תזכור בשעת תוקף התאוה גודל הזכות הנורא נוראות אשר [אפשר] להשיג ע''י התגברות התאווה הזאת... ע''כ מדברי הרה''ק הסטייפלר זצוק''ל.

ועוד יש להוסיף בענין שפתחנו בו והוא החשש שהולכים כל המצוות לסט''א, ובפרט שמקרא מלא הוא: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי'', ובכן יש לך לדעת פרט חשוב, דישנם ב' אופני רשעים ישנו רשע שחי בהשקפה של ''בשרירות לבי אלך'' ובטוח הוא בנפשו כי ''שלום יהיה לי'', ואין לו שום נקיפת מצפון מחטאיו, ואכן הוא שומר מצוות בדרך מצות אנשים מלומדה כי כך חונך, וכמו כן יתכן מפני שזוהי המחויבות שלו כלפי החברה בה הוא נמצא, וכמו כן זוהי מחויבותו כלפי בני משפחתו אחר שהם חיים באורח חיים דתי, אולם הוא ריק מכל תוכן, זהו שתורתו ומצוותיו אינם לרצון לפני ה'.

אולם רשע שלבו נוקפו, וכשחוטא הוא בכעס על עצמו, ולאחר החטא מתמלא הוא בחרטה, והדאגה והיגון ממלאים את חלל לבו, אחד שכזה בודאי מחובתו מיד לשוב במלוא כוחו לתורה ולתפילה ובודאי שלא רק שלא יבזהו הבורא, אדרבא, יתפאר בו בראותו אותו כבן נאמן לאביו שאף שנפל ונתרחק, לא חושש מכך, ובכל זאת נדחף בבושת פנים שוב לאביו, שזה מראה על אמונה תמימה וכנות אמיתית של בן שכזה כלפי אביו.

אסון הוא לאחד שכזה אם יחדל מתורה ומצוות וימתין לאיזה שעת כושר שתבוא מאליה. ברור הוא שאם לא יזרז עצמו ילך מדחי אל דחי, וזה, אם יחשוש שתורתו לא מקובלת ידע שזו עצת יצרו להדיחו לגמרי מגבול הקדושה.

ובפרט הבטחה זו אמורה לדורנו דור המסיים בדבר דוד מלך ישראל:

פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תיכתב זאת לדור אחרון.

והוא להיות כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ובמיוחד בדור האחרון בנסיונותינו וביסורינו הקשים התקיפים והתכופים עלינו חדשים לבקרים.

בן תורה שנצרך מסבות המצדיקות וע''פ שאלת חכם לפרש ולצאת לעסק לפרנס עצמו, במה עליו להזהר ביותר כדי לשמר על הגחלת שבו שלא תכבה?

מרן הסטייפלר במכתביו כותב הדרכה נפלאה לכגון דא:

א. לקבוע עתים לתורה בכל יום לכה''פ שני שעות חוק ולא יעבור, והלימוד יהיה בעיון ולברר את היוצא להלכה ולמעשה על מנת לעשות ולקיים, ואם אפשר למצוא חבר תלמיד חכם ירא שמים ובעל שכל ישר מה טוב, והוא חיוב גמור מדינא שכל אדם בין עני בין עשיר נער וזקן ואפילו בעל יסורים גדולים ר''ל חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה כמבואר בסי' רמ''ו ביו''ד.

ב. להתפלל כל התפילות דוקא בצבור והוא גדר גדול, ובסוף כל תפילת שמונה עשרה להתפלל ולבקש רחמים שלא יתקלקל ח''ו באמונה ומחשבות פסולות ר''ל, והרבה תפילה עושה.

ג. להיות רגיל מאד בטבילה במקוה, וטבילת עזרא יהיה כחובה וזה מביא לידי קדושת המחשבה וטהרת הנפש.

ד. לשמור מאד שבת כהלכתו בכל דקדוקיה, וכל יום הש''ק יהיה קודש לה' להתעסק או עונג שבת או בתורה ועבודתו ית', ולא לדבר בו דברי חול ובדיחותא וכיו''ב ולא לקרוא בו ביום עתונים וכיו''ב, וקדושת שבת מגינה על כל ימות החול.

ה. לקבוע עתים בכל יום ללמוד ספרי יראים מוסר וחסידות והלימוד יהיה במתינות, לכל הפחות רבע שעה בכל יום והוא שמירה גדולה לזכור שהוא עבדא דקוב''ה, והתורה אמרה השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, צריך לזכור תמיד שכל מה שיש במציאות וכל עניני הרגשיות וכל עניני שכליות הכל הוא ניצוץ מאור אין סוף ברוך הוא וכולא קמי' כלא חשיבי, וגם האדם עצמו אינו דבר כלל וכלל בלא חסדי הבורא ית' המחייהו בכל רגע בתורת נדבה וחסד, ולהיות נכנע בעיני עצמו, ואמרו חז''ל ענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ענוה והכנעה מצלת על הכל, דהשי''ת את דכא.

אינני כותב דברים מלבי רק ממה שקלטה נפשי מספרים הקדושים, השי''ת יהיה בעזרו שיצא לשלום שלם מן השבר והשפיכה שלו' בתורתו וזכות אבותיו מסייעתו.

במה ששאלת בדבר מקרה לילה שארע לך באפן תכוף והנך נשבר מכך מאד היאך להתיחס לזה?

ראשית עליך לדעת דברי החיד''א בספרו ''עבודת הקודש'', (''צפורן שמיר'' סוף סי' ז') שמקרים אלה פוקדים דוקא את אלו שמתקדשים, ולא את הפורקי עול ומחללי הקדושה, וראה עוד מה שכתב בזה הגה''ק הרב ''טהרת הקודש'':

והנה הרבה והרבה התלוננו לפני בענין זה, ודע אחי חביבי, שהיו נשמות גבוהות וקדושות שהיצר רדף אחריהם בענין זה מאד, וכמעט שברוב לילי השבוע הזדמן להם זאת, וכו'.

ויש נפשות שמצד מזלם מצד בירור הרע שבנפשותם וכו', בדרך זה תיקונם דוקא.

ועו''ש:

ודע חביבי שבאם תרצה לתקן נפשך, אז הגם שתראה ח''ו שהיצר רודף אחריך בענין הקרי ומחשבות - אל תירא ותפחד, והגם שתראה שיזדמן לך אפילו בכל לילה אל תפחד כלום, ואל תתעצב, והשמר מאד מלדאוג ומלהתעצב מכך.

והעיקר שתזהר ותשמר מראיות אסורות במזיד ח''ו, ומלהכניס עצמך ח''ו להרהורין בישין וכדומה.

ולאחר מקרה בלתי טהור יש ליזהר לילך למקוה ליטהר, וגם במקוה יש ליזהר ולשמור עצמו מראיות ערות חבירו, או אפילו מראית האנשים הערומים שם, ובפרט אוי להם לאלו שהולכים ליטהר ומשוחחים ערומים במקוה ובמרחץ ונכשלים ומקלקלים ונטמאים יותר ממה שמיטהרים, אלא יטבול בצניעות ככל האפשר ומיד יצא.

ועוד ראה בענין זה בדברינו לקמן בנושא ''נסיונות'' (תשובה כה).

ששאלת בדבר ההרהורים ומחשבות זרות מכל מיני מחשבות שנשכחו כבר ממך והנה צצים ופורחים המה במחך ובפרט בשעת תורה ותפלה, מדוע באים הם אחר שהתנתקת מהם, וכיצד יש להתיחס אליהם?

מובא בספר ''דרך פיקודיך'' ועוד הוא בספה''ק שאין אדם מתחייב על מחשבה רעה אלא אם כן מחזיק הוא בה להרהר בה, אולם מחשבה רעה שבאה לאדם בעל כרחו ואינו חפץ בה ומנסה לסלקה ממנו, לא די שאינו נענש עליה אלא אדרבא, גם מקבל שכר על כך, לפי שבזה מקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דהרי אימתי מקיים לאוין אלו וכי בשעה שהוא ישן?! הלא רק בזמן שבא דבר עבירה לידו ופורש.

ולכך אין להצטער ולהתעצב ממחשבות טרדניות אלו.

ובפרט שמובא עוד בספר ''טהרת הקודש'', דכשאדם פוגם בברי''ק ונצרך לתקן את אשר עיוות, במה תיקונו? שכשיעשה תשובה יחזרו להשתולל בקרבו אותם מחשבות ומתוך שיצטער מהם - בזה מתקן לאותם פגמי מחשבה שפגם בהם פעם.

ומוסבר שם שהענין הוא כך.

כנגד מה שפעם בעבר - התענג על אותם מחשבות עבירה, והרהר בהם במזיד, עתה כשעושה תשובה באים לו אותם ציורים, ועכשיו שמצטער מהם, בזה עצמו מתקן לאותם מחשבות איסור. בזה שעתה משתדל בכל כוחו להסירם, ומקיים מצות ''ולא תתורו'' כאמור, מתקן מה שפגם פעם באיסור ''ולא תתורו''. ובפרט כשאלו מחשבות של שנים עברו, ששכחם כבר לגמרי ועתה מתנוצצים במחשבתו, אדרבא, הוא מורה על שהינו מסיים תיקונו, ותיקונו עלה יפה עד שבאים גם המחשבות הנדחות והשכוחות להיתקן, כך מבואר בטה''ק.

ולכן אל לך לקוץ בסבל מחשבות אלו, אלא להשתדל לדחוס מחשבות תורה ויראת ה', ובמשך הזמן כשיראה ה' בעניך יטהר מחשבותיך כרצונך, אולם בינתים גם אם יעבור זמן רב של מהלך כזה, סבול אותם בסבלנות, ודע כאמור, שלא די שאין לך להצטער מעוון אותם מחשבות, אדרבא בזה הנך מקבל שכר ומתקן למה שפגמת פעם.

וברור שכל האמור, הוא באדם המשתדל בכל כוחו לשמור עצמו מחטאי ראיה שמיעה וכיוצא, אלא שעם כל זה עולים וצצים בלבו מחשבות איסור.

ששאלת האם יש חלול ה' בכך שאתה שומר את עיניך מלהכשל במקום עבודה ונראה בכך כפנאטי וקיצוני?

תמהני עליך היאך רואה אתה בזה חילול ה', וכי יש קידוש ה' גדול מזה?!

לדבריך, אם כן נחדול מחיובינו לבורא כשאנו עם בני אדם המכעיסים אותו או הטועים מעליו, היעלה על הדעת כדבר הזה.

הלא עינים זהו האבר היסודי שבאדם שכל שלל הבעיות והתסכולים של האדם נובעים מזלזול בשמירת איבר העין.

כל הארת הדעת של האדם בתורה ובהכרת הבורא תלויה בעין.

כל התאוות והחמדות קטנות הם לפעול להרוס ולהחריב את האדם לעומת תאות העריות שתחילתה היא מהעינים.

וכשחש האדם הרהורי עבירה בדיבוריו עם פקידות במקום עבודה, או יתר נשים המהלכות שם בפריצות, מחויב הוא להציל עצמו בכל כוחו, וכמובן שעליו לעשות זאת באופן מתון ומכובד ולא להשתולל ובתנועות משונות דמאחר ואינו חייב לעשות כן הרי יש בזה חילול ה', ואדרבא, כשעושה זאת באופן הראוי מקדש הוא שם שמים, שכן יראו אלו הזונים אחר ליבם ועיניהם לראות הכיצד נוהג יהודי נאמן ה' בכבישת יצריו, הכיצד גבור הוא לנטות מאשר יחשקנו לבו ולכוף יצרו לרצון ה', וממך יראו וילמדו כמה מאושר אדם שהוא בעל הבית על עצמו לבלתי היותו משועבד לרצונותיו, כי אחרי הכל ''יודעים רשעים שדרכן לשאול'' כמבואר באגרת הגר''א, אלא שהמדות הרעות והתאוות מונעים מהם לישר דרכן, ואם כן כשרואין אדם חזק שמציל עצמו מן השאול והולך בדרך הישר, רואים בו כגבור, ואף שכלפי חוץ יהיו כאלה שיחסם אליו יהא בלעג ובלגלוג, ללא ספק שבפנימיותם מלאים הם בהערכה והערצה אליו ורק מקנאתם בו ומבושתם ממנו יפגינו זאת בדרך של שלילה כידוע.

ששאלת היאך לנהג בשמירת העינים האם נצרך לילך עם ראש מורד למטה פן אכשל, או לא נצרך עד כדי כך?

תלוי היכן הנך מסתובב, אם מהלך אתה ברחובות המועדות לפורענות ובזמנים שאין פסע ללא פשע, בודאי שמלכתחילה חובה מוטלת עליך להוריד עיניך ולהלך כשעיניך לנוכח יביטו כשראשך כפוף שמא תיכשל, ולא נכון לחשוב: אלך כדרכי, וכשאביט במראה האסור אוריד עיני למטה, זה אינו נכון, שהרי אתה נמצא במקום המועד למראות האסורות וברי הדבר שכמעט בכל הרמת עין תיכשל, אם כן היאך יהא מותר לך להביא עצמך לאיסור ואף שתפרוש ממנו אחר כך.

והלא אם המהלך במקום פריצות כשאיכא דרכא אחרינא, אף על פי ששומר עיניו לבלתי ראות - נקרא רשע כמבואר ברשב''ם (ב''ב נז ע''ב), על אחת כמה וכמה לענייננו שהמהלך במקום ששכיח שם ליכשל והולך הוא בעינים מורמות, ומחליט דכאשר יתקל במראה האסור יוריד עיניו, בודאי שחמור הוא מהא דהרשב''ם, ומינה יש לך ללמוד שכל זה שאמרנו שמחויב הוא להוריד עיניו זהו דוקא בדליכא דרכא אחרינא, דאם איכא דרכא אחרינא גם כשיוריד עיניו מלכתחילה נקרא רשע.

ואכן אם מהלך אדם ברחובות שוממים, או בשעות לילה מאוחרות כשהרחובות ריקים מאדם, או נוסע מעיר לעיר בדרך מדבריות, מסתמא בודאי שאין חובה עליו להוריד עיניו ורק אם יתקל באיסור יוריד מיד עיניו למטה.

האם בימינו ישנה בכלל תביעה להתגבר על נסיונות תכופים ותקיפים שאנו מקפים בהם, כי, לפי הנראה, זה מעל יכלת אנוש?

ובכן, הראיה הפשוטה שבהחלט כן ישנה תביעה על כך, שהרי עובדה שרבים כן מצליחים, ואין המדובר ביחידים רבים, אלא אפילו בעדות וקהילות רבות שלקחו לעצמם לשמור ולגדור את עצמם מראיות אסורות, ואכן מצליחים.

ובכלל, טעות לחשוב שאיזושהי מצוה מהתורה בוטלה מפאת הנסיבות השונות בתקופות מסויימות, שהרי מעיקרי הדת - שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה לעד ולעולמי עולמים. וענין שמירת העינים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. והדברים מבוארים ברמב''ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב): ''אסור לאדם לקרוץ ברגליו או בידיו, או לרמוז לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראשו, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופיה אסור, ומכין למתכווין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין להנות - כמי שנסתכל במקום התורף''.

ועוד שם בהלכה כ''א: ''אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור''.

ועוד ברמב''ם הלכות תשובה (פ''ב ה''ד): ''המסתכל בעריות ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''''.

וכן הסמ''ג (ל''ת קכו), טור, שולחן ערוך אבן העזר (סימן כא), מביאים דברי הרמב''ם להלכה, וכן הסמ''ק (מצוה לג) מונה אותה במנין תרי''ג מצוות, וכן מובא ב''חרדים''. ורבנו יונה כותב: אסור להסתכל באשת איש מהתורה, ובפנויה מדברי קבלה, ולהרהר אסור מהתורה אפילו בפנויה.

ובפרט שיש לכל הבא לכבוש יצרו בזה לידע שאחד השקרים הגדולים והמוצלחים של היצר בזה, הוא שמדמה לאדם שעוצמת מלחמתו שחש בה היום, וקשה היא מנשוא עליו, ועולה לו ההצלחות בדמים מרובים ובקושי רב, כך יצטרך ללחום כל ימיו, ובכך מיאשו יצרו ממלחמתו עם יצרו באמור לו: וכי יעלה בכחך להילחם כך כל ימיך, והלא גם אם תנצח פעם או פעמיים וכי תוכל שאת מלחמה זו כל ימיך, ומדמה לו שמצבו של עתה ימשך לעוד חמישים או שישים שנה ובכך מיאשו מלנסות להילחם, בטענה כיון שבין כה לא תוכל לעמוד במערכה של מלחמה זו לשנים רבות מה לך א''כ לנסות להתחיל בה.

וזהו שקר גדול ומוצלח, כי ידוע וברור שכל ההתחלות בלבד הם הקשות, ומי שעמד בנסיון פעמיים ושלוש, חש הוא גבורה עצומה וסיעתא דשמיא שאין לשער בשכלו כלל, ויצרו נשבר ומניח לו לזמן מה, וגם אם נכשל עוד לאחר מכן יש בכוחו לקום, וכך גדל פער הזמן שבין מכשול למכשול ומעט מעט יגרש ליצרו עד שיסלקנו מעליו, וזה בדוק ומנוסה.

וכלל גדול בידינו: לא כל דבר שנראה כהר, ומעל היכולת כן הוא כפי האמת. הדבר לא רק בענייני דת ומצוה, אלא בכל מילי דעלמא.

נתבונן:

כמה בעלי מקצוע שדחפו את עצמם בלית ברירה להשתלם במקצוע מסויים, אף שהיה אותו מקצוע נראה להם רחוק מתכונתם, אלא שהחליטו בכל זאת לנסות ולהתעקש, ואכן הצליחו.

ואם דיברנו בבעלי מקצוע - שאין דבר העומד בפני הרצון, ולאחר התעקשות השיגו שלימות אף שלא נצטוו עליה - על אחת כמה וכמה בדבר רוחני, ובפרט בענין הקדושה שכל גופי תורה תלויים בו, כמו שנבאר לקמן, בעז''ה, שודאי הסייעתא דשמיא בזה תביא להצלחה וגבורה אחר שנצטווינו עליה. דאם לא כן, היאך יתכן שנצטווה בדבר שהוא למעלה מיכולתנו ושההצלחה בו לא תתכן?!

ובאמת זו הסיבה שלעתיד לבוא נדמה יצר הרע לצדיקים כהר, לפי שבאמת בכך היה כח הפיתוי שלהם בהתדמותו להם כהר. ומשמעות ''הר'' היינו, מה לכם להתחיל בעבודה זו, הרי היא למעלה מיכולתכם, ולרשעים כחוט השערה, להורותם שבאם היו מתבוננים שאינו אלא ''נראה כהר'' היו מצליחים לכובשו כ''חוט השערה''.

והנה עוד יש להתבונן בחשבון פשוט, הלא אמרו חז''ל: ''אם תעזבני יום - יומיים אעזבך'', והנה ידוע מה שאמרו חז''ל: שמדה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות פעם. וא''כ נתבונן, אם במדת פורענות נאמר שהעוזב להקב''ה יום עוזבו הקב''ה יומיים, הרי שזה המתקרב להקב''ה יום בוודאי יתקרב אליו הקב''ה אלף יום שהוא פי חמש מאות מיומיים של פורענות!

ועוד יתבונן זה הצעיר שמדמה לעצמו שמלחמתו תימשך כך עוד עשרות בשנים, שהרי לעוד שנה או שנתיים ישא אשה, ובכך מתקיים בו: ''שמשמרות אותנו מן החטא'', ואם כן היאך הגיע זה לחשבון של מלחמה חמישים שנה... אין זה אלא שהיצר נראה ומראה את הנסיון כהר, אולם למתבונן יראה ששקר ענה בו יצרו.

והכיצד נוכל, באמת, להתעלם ממציאות ה''הר'' הגדול הזה - נסיון מראות אסורות - נבאר זאת בהמשך, בעזרת ה'.

נסיתי לא במעט להתגבר, ומאחר והמעידות היו תכופות, לא נראה טעם להתחיל כל פעם מחדש

על כך יש להשיב תשובה אמיתית, שאולי נראית מחודשת:

המבוקש מהאדם הוא כלל לא לנצח, אלא להלחם. לנצחונות דרושה סייעתא דשמיא מיוחדת הניתנת לבסוף, כשמן השמים מחליטים. אבל כדי שיחליטו מן השמים ליתן לך את מתנת הנצחון, דורשים ממך את מאמץ הלחימה. גלוי וידוע לפניו יתברך שהמעידות תהיינה תכופות, ובפרט בנסיונות של עכשיו. ואם כן, נתבונן, האם הקב''ה דורש מאתנו כל פעם לנצח?! הרי זה בלתי אפשרי. וכי יתכן שיוכל מישהו לומר על עצמו שמיום עומדו על דעתו לשוב - הצליח בכך מיד לבל יכשל עוד כלל?! יכול מישהו לומר שלא עברו עליו ירידות ונפילות רבות, ולו יהא זה גם אדם גדול, הלא על זה כבר התאונן הגאון ר' יצחק הוטנר בעל ה''פחד יצחק'' באומרו: כותבים על גדולי ישראל השגותיהם, מעלותיהם, מדרגותיהם, מופתיהם, אבל מדוע מתעלמים מלכתוב את דרך עלייתם שהיתה רצופת קשיים ונסיונות לרוב, הלא זה עיקר הלימוד שיש ללמוד מתולדות ה''חפץ חיים'', ה''בן איש חי'', ה''חזון איש'', וכן כל גדולי ישראל.

על אחת כמה וכמה אנו, בירידת הדורות, תשושי הכח, מחוסרי יציבות, ומאידך נוסף עלינו רבוי הנסיונות לאין שעור בכמות ובאיכות, ובפרט שאיננו צדיקים שלא נכשלנו מעולם אלא אנו בגדר בעלי תשובה, הכיצד יתכן שנדרש מאתנו תמיד לנצח מבלי למעוד? הרי זה שקר גדול לומר כך. וחייבים אנו לומר, שהמבוקש מאתנו - להלחם ולהתחיל כל פעם מחדש בגדרים ובעצות מחודשות, וגם אם נפלנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה - להתחיל כל פעם מחדש, ובזה אנו עושים את המוטל עלינו. פשוט לא לנטוש את מערכת המלחמה. עם הפציעות, עם הכאבים, לחבוש אותם חבישה זמנית, וכחייל נאמן לקום בשארית הכח להתחלה חדשה.

היש הצטיינות גדולה מזו בפרט בימינו?! היש שעשועים גדולים להשם יתברך מאשר לראות תשושי כח, חסרי עצה, דור יתום המתמודד במעט ידיעתו, במעט כוחו, על מה שכן כבר אפשר להתמודד?!

וסוד הדברים, מדוע זה השב בתשובה נצרך ליפול ולקום, ולא מתקיים בו מיד: ''הבא ליטהר מסייעין אותו''? התשובה לכך מובאת בספר ''צדקת הצדיק'' לר' צדוק מלובלין (אות קמט) שהוא מפני שישנו בכל פעם קטרוג על תשובתו של זה השב, וטענת המקטרג שעדיין אין בתשובתו די כדי להווכח שאכן שב הוא בכל לבו לעומת מה שחטא כל כך, וכשמתקבל קטרוגו של זה המקטרג נצרך זה השב מפני עוונותיו הקודמים להתנסות שוב ולהוכיח את עצמו מחדש על עוצמת תשובתו וכי אכן שב הוא בכל לבו באמת, ולכך מתמודד עוד בנסיון זה - אם ינצח - מה טוב, וגם אם שוב יפול - יקום, ובכך שאינו נשאר בנפילתו, בזה מוכח שתשובתו אמיתית, שהנה בשום אופן אינו מוכן להשאר במצבו הקודם, ואף שנזרק כביכול החוצה עם כל זה בכל כוחו חוזר שוב לאביו שבשמים, לא נרתע ולא נסוג משום דחיה שבעולם.

וברור הוא, שאם אתה אכן עושה את המוטל עליך, והוא להתחיל כל פעם מחדש - הרי שאהוב אתה למעלה ולמטה. כי מה אכפת לך מהירידות והמעידות שעברת, הלא בין כה המה בלתי נמנעות, וכן דרך הגדילה - מנפילות וקימות. את כל הנפילות אפשר בסוף לתקן. חרטה על העבר, תשובה וודוי, מתקנים הכל. העיקר שלא ליטוש את כלי המערכה ולהרים ידים כשבוי ונכנע לאוייב.

עוד היה אומר ר' יצחק הוטנר זצ''ל: ''שבע יפול צדיק וקם'' - אנשים חושבים שכאן בא הכתוב להשמיענו מעלת הצדיק בזה שנופל וקם, ולא מבינים שכאן בא לומר לנו מהות דרך גדילת הצדיק, שהיא רק דרך ''שבע יפול וקם'', שדרך הנפילות והקימות צומח צדיק, כי רק אז מתחזק הוא להילחם ברע בכל כוחו בגדרים וסייגים, ורק בכך בא הוא לידי מסירות נפש, מה שאין כן באם לא היה בחשש נפילות לא היה מה שיגרום לו להתאמץ בתורה ותפילה ומסירות נפש. וזהו התנאי לצמיחת הצדיק, ועוד כאמור היות והנפילות והדחיות שנופל ונדחה זה השב וכביכול נחשב הוא כמסולק מפני ה', ונפילותיו המה סיבה ליאוש נורא, ואם בכל זאת אינו נרתע ואינו נסוג לאחור, ושב על אף הכל לבוראו זהו סימן ששב בכל לבו.

אם כן, מה בכך שהתחלת כמה פעמים ולא הצלחת. תמנה את ההצלחות, לא את הכשלונות. שים לב על מה שכן הצלחת ומכח זה להמשיך לקום ולנצח.

ושמעתי מאחד גדולי המשגיחים כאן בירושלים סיפור נפלא על כך.

אחד בא לסטייפלר זצוק''ל ואמר לו: רבנו, אני נכשל הרבה. שאלהו הרב: האם גם אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה. שאלהו שוב הרב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב: רבי, אולם הכשלונות רבים המה. שאלהו שוב הרב: בכל זאת, תענה לי אם לפעמים אתה כן מנצח? או אז הבין התלמיד כבר את שאלת הרב וענהו: אמת, לפעמים לפעמים אני מנצח. אמר לו הסטייפלר: ובכן, לך בכוחך זה, לך בנצחונות אלו המועטים, עליהם תשים לבך, מהם תשאב כח ועידוד ותמשיך הלאה.

כלל גדול בידינו: אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואם הדברים אמורים על ההשתדלויות שחייב אדם למצוא גדרים וסייגים כדי להמלט מהרע, ועם כל זה - כל אשר בכוחך לעשות - עשה, על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים לגבי הנצחונות, שאין הקב''ה בא בטרוניא לאדם שעשה את השתדלויותיו ולבסוף נכשל.

והגם שבודאי צריך תשובה על מה שנכשל אדם אף שהשתדל בכל כוחו, וזאת משום שברור שיש לו אשמה במה שנכשל וזה מסיבת מחדליו הקודמים, אולם עתה שנתן על לבו להיזהר ולשוב, אין הקב''ה בא בטרוניא עליו אחר שמשתדל הוא להחלץ ממצבו.

וראיתי במכתב מהגאון הקדוש הסטייפלר זצוק''ל, שעצם ההתגברות והקימה מהנפילה, הוא התיקון הגדול ביותר, והוא גופא הנצחון.

ונראה עד כמה שזה אמת, בהקדים דבריו המפורסמים של הבעל שם טוב זצוק''ל, שהיצר, שמפתה לעבירה, אין כוונתו להסתפק בעבירה עצמה, אלא בעצבות וחלישות הרוח שתצמח לאחר מכן.

הבה נתבונן למי נכון לקרוא ''סוחר מוצלח'': לזה שעובד קשה וגם מרוויח הרבה? הרי סוף-סוף עובד הרבה; לזה שעובד הרבה ומרוויח קצת? בודאי סוחר לא יוצלח הוא; אלא מה הוא סוחר מוצלח? הלא זה שעובד קצת ומרוויח הרבה.

וזה חשבון פשוט של אותו סוחר - יצר הרע. הוא אומר: מה יצא לי מהעבירה שיעבור האדם, מה אני אפסיד בזה כל כך? הלא סוף-סוף יעשה תשובה בסוף ואולי גם יהפך לו לזכות, נמצא שאני עובד קשה ומרוויח קצת ואולי גם מפסיד. לכן מטרתו כסוחר מוצלח - להחטיא בחטא אחד, ולגרום לחלישות דעת מביכה ומסבכת כתוצאה מאותו חטא. וכאן תהא מפלת האדם, בראותו: השתדלתי, למדתי מוסר, התפללתי, צמתי, זעקתי, נתתי צדקה, עשיתי כל מיני סגולות, ובכל זאת נכשלתי בחטא שלא צפיתי לו, היש תקוה לאחד כמוני?! איזו השתדלות אני יכול לעשות יותר ממה שעשיתי ובכל זאת נכשלתי. עשיתי את המקסימום. אם כן, אין טעם הגיוני לחזור שוב על אותה השתדלות כשהיא נבחנה ככושלת.

ומי שהוא ''חסיד'' יכול גם להסיק מכך מסקנא שאין הקב''ה חפץ בי, והראיה שאינו מסייעני, וחושב עצמו ליודע דעת עליון מבלי לשמוע בת קול כאלישע בן אבויה.

ובאמת, כמה כח דרוש לאותו עובד ומשתדל לחזור למצבו הקודם, כמה נאמנות דרושה מאותו אדם לבוראו להיות שוב נכנע ומשתדל מחדש. ולאחד שכזה יש להשיב:

אין שום התגברות שהולכת לחינם. כל השתדלות ומאמץ פועלים פעולתם קדימה. ולכן, טעות לך להבין שמעתה מבקשים ממך יותר ממה שעשית קודם. זה אינו בהכרח כלל. הדרוש ממך הוא פשוט לחזור על אותו מאמץ והשתדלות שעשית בעבר, ולא ליפול ולחדול ממנו, וזהו הנצחון!

לסיכום - הנך רק צועד קדימה. אם מן השמים מבינים שעדיין מגיע לך להיות סובל ונטרד בסבל העליות והירידות לצורך התועליות שיש מהם (כמו שביארנו ענין זה באריכות בספרנו ''בים דרך'' פרשת ''בלק'' מאמר פ), אם כן, לא בהכרח שמבקשים ממך לעשות יותר מכוחך, אלא פשוט להסתבלן בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, ואם כן, אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך, שאינך חדל מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהנך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.

וכאן נבחנת האמונה והנאמנות של האדם, האם תחלש דעתו באופן שתביאהו להמשיך בנפילתו, או שבכל זאת יעשה את אשר ביכולתו - לקום שוב על אף חלישות הדעת הנוראה שנוצרה בקרבו, ועל אף שהינו מסובך עם עצמו ואינו יודע את מקומו, האם עם כל זה, בשארית דעתו וכוחו ישוב לבוראו.

וזהו בעצם הנחת רוח של הקב''ה מהצדיק - שבע יפול צדיק וקם. הצדיק משעשע את הקב''ה בהפגנת נאמנות לבוראו בכך שאף שנפל ונחבט שוב בקרקע, וכח הרע מנסה לשכנעו: הנה, אתה שייך לי, אתה אינך שייך לכח הקדושה, ואין לך עסק עמהם ולא להם עסק עמך, מאוכזבים המה ממך ואינם מצפים כבר ממך לכלום, ובכל זאת גוער הוא בכח מפתה זה ואינו מקבל דבריו בשום אופן, ובלב שבור ונכנע קם שנית עם תקוה ואמונה ומפגין נאמנות לבוראו ומתחיל מחדש - כבר בזה יש לכפר לו על נפילתו ולקבלו בהתחלה חדשה, וכן חוזר חלילה.

ומכאן נבוא להעמיק, שכמה שהנפילה היתה חזקה יותר ותלולה יותר, והקושי, אם כן, לקום ממנה מסובך יותר - כן השעשוע שגורם הקם ממנה, הוא נשגב ומעולה יותר.

ובזה נבין מאמר חז''ל: ''לא היה ראוי דוד המלך לאותו חטא, אלא להורות תשובה ליחיד''. דוד המלך ע''ה קם מירידה תלולה שאין לשערה. דוד המלך - מלך, ראש הסנהדרין, עיני ישראל אליו תלויות, סמל הקדושה ורוח הקודש בישראל, סמל הצדקות והגבורה, נופל באשת איש. אפשר להבין זאת?! באיזה פנים ייראה לעמו?! באיזה פנים יתייצב בפני הסנהדרין?! כמה מחשבות יאוש וחלישות הדעת היה בהם כדי להצדיק נפילה ללא קימה, ובפרט שלא חסרו לו שונאים שדאגו לפרסם קלונו ברבים ולשמוח במפלתו באמרם: ''אלקים עזבו, רדפו ותפשוהו כי אין מציל''. מכל כיוון ניסו לייאשו, ובכל זאת החזיק בתשובה נוראה כמובא בחז''ל: שבעה חדשים נצטרע דוד, נסתלקה ממנו רוח הקודש, עינה נפשו בצום, והיה טובל פיתו בדמעותיו.

ומגלה לנו רשב''י במסכת ע''ז דף ד' ע''ב, שבעצם לא היה דוד ראוי לאותו חטא, שהרי אפילו פשוטי עם יראי ה' עומדים בנסיונות קשים, ואם כן, דוד המלך ע''ה לא יכול היה לעמוד בכך? אלא למה חטא?

''להורות תשובה ליחיד''!

וכמו כן ישראל לא היו ראויים לחטא העגל אלא כדי ''להורות תשובה לרבים''! ועיי''ש בגמ' למה היה נצרך שיכשלו בחטא הן היחיד - דוד בג''ע, והן הרבים - עם ישראל בע''ז, להורות תשובה, ולא היה די באופן אחד בלבד.

הקב''ה בחסדו ובטובו עִם עַם ישראל לבל יפלו ביאוש ובחלישות הדעת, לקח צדיק נשגב שלא ראוי לחטא, הכשילו, ועוד בחטא החמור ביותר - אשת איש, וכל זה להראות אות ומופת - גבורת התשובה לכל יחיד ויחיד עד כמה עליו להיות מעודד ויציב לשוב גם כאשר נופל בחטא שכזה, ובתירוצו זה של רשב''י נותן תשובה לחטאו של דוד מבלי הזכות של כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ובזה בעצם אין זכות יותר גדולה מזו ללמד על דוד, וכל זה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כלשון רש''י שם (והארכנו בזה בספרנו ''בים דרך'' פרשת ''שופטים'' מאמר צה).

הילכך, אל תדרוש מעצמך לעלות השמיימה אחר שראית שכל השתדלויותיך עלו כביכול בתוהו, ושוב נפלת, אלא תמנה ותספור את הנצחונות, ולא את הכשלונות, ודע שיש קץ וגבול למהלך סבל טרדת העליות והירידות, והכל כפי שגלוי וידוע ליודע תעלומות אימתי כבר אין צורך במעידות שכאלו, שלעת עתה המה חלק מהעליה העולה בית א-ל, ואין כאן שום נסיגה אחורה.

שמא בדור כזה מתחשבים בשמים בנסבות הקשות, ושמא מקלים יותר בחמר ההשתדלות בהתגברות על עוון זה, ועוד, מדוע אין די בזהירות ביתר אסורי עריות מלבד הראיה?

להיפך - כמה שרואים שכח הרע מתגבר יותר ומתאמץ יותר, סימן מובהק הוא שדוקא מכיוון זה הוא בא לחתור לשלול שלל ולבוז בז. ואם כן, אדרבה, את כל הדגש ועוצמת העבודה יש לייחד דוקא על נושא זה, והוא - ורק הוא - יהווה את הנצחון של הקדושה, ובו יבוצע סיום מערכת ההכנה לתיקון עולם במלכות שדי.

ולכן, על החכם להבין שישנו צורך מיוחד למסור נפשו להלחם בפרט זה, ובפרט כשרואה שיצרו נלחם בו ביותר בזה, ולא להתפשר כלל, כי זאת עלינו להבין, דמאחר וכח הרע רואה בו לנכון לבסס את דרכו לצוד את נפשותינו, הרי שאם נראה להחמיר בכל ולזלזל בפרט זה - החטאנו את המטרה.

דוקא מכך שאנו רואים שכח הרע מתמקד על נקודה זו במיוחד, ועליה משקיע כוחות פיתוי כבירים, הרי שתפסנו היכן נמצא ראש הנחש, ואם רצוננו לאבדו ולכבשו, הרי שיש להכותו ולהתישו מראשו דוקא, ובאם נכהו מראשו, הרי שמובטחים אנו ששאר העבודה תהא קלה, וכל הדרך בייתר דרכי העבודה תהא סלולה ונקיה.

אולם אכן בוודאי מתחשבים בשמים בגודל עוצם נסיונותינו המסובכים לענין שאם נפל האדם ושב - מיד יתקבל בתשובה, ואפילו אם יפול מאה פעמים, אכן ידונוהו מן השמים לזכות לבל ידחוהו מהתשובה ויקבלוהו מיד בסבר פנים יפות, וכאמרנו: ''הפתח יד לקבל בתשובה'', כך שבוודאי גדולה היא מאד לאין שיעור הסנגוריא על האדם מכל התגברות ונצחון - ולו אף שיהא קטן, יש לו חשיבות גדולה לתקן הרבה ממה שקלקל, להיות שהנסיונות היום קשים ומסובכים, כך שכל התגברות יש לה משמעות חשובה למאד. ולעומת זאת הכשלון שנכשל האדם אין בו די להצדיק בקטרוגו לדחות את האדם מתשובה להיות שהנסיונות קשים. ואף שאין הקב''ה מוותר על כלום אולם הסנגוריא גדולה מכל התגברות, וכמו כן אין בכח קטרוג על כשלון לדחות את האדם מהתשובה, אלא מתקבל הוא כאמור מיד ובסבר פנים יפות ותורתו ותפילתו רצויה גם מעומק חטאו שנפל בו, גם משם יזעק וה' שומע להקימו מעפר ולסייעו לשוב.

ובזה ראיתי פירוש נפלא על מאמר חז''ל (מכות כד): בא דוד והעמידן - את כל מצוות התורה הכוללים תרי''ג מצוות - על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלוש, בא ישעיה והעמידן על שתים, בא חבקוק והעמידן על אחת - ''וצדיק באמונתו יחיה''.

והשאלה נשאלת: וכי באו אלו להמעיט ממצוות התורה, חס וחלילה?

אלא פירש הגאון הצדיק ''תולדות אהרון'' זצ''ל:

הקב''ה נתן לנו תרי''ג מצוות, אחת מהן לא נעדרה, כולם קיימים לעולם, והמצוות נקראים בזוה''ק - ''עטין'', כלומר עצות, המצוות הם דרכים ועצות איך להגיע לשלימות. וכדי להיות אדם השלם, צריך לקיים את כולם. אולם, כשראה דוד המלך ע''ה שהדור נחלש, ולהגיע לשלימות דרך כל התרי''ג דרכים אין באפשרות הדור - העמיד את כל התורה על אחת עשרה מצוות. והמקיימן ומקפיד עליהן, כבר דרכן מובטח הוא שיגיע לקיום כל התורה. כלומר, יש כאן קיצור דרך ותו לא, דהיינו, לעולם להחשב שלם אי אפשר אלא בקיום כל התורה כולה, וכיצד יצליח האדם לקיים ולדקדק בכל? יקפיד על אחת עשרה מצוות אלו, והמה מפתח לכל התורה.

לאחריו בא מיכה הנביא וראה שגם אחת עשרה אלו - רבים הם להחשב כמפתח ותנאי לקיום כל התורה כולה - העמידן על שלוש, והנזהר בהן, מובטח שיקיים את כל התורה כולה, וכמו כן לאחריו ישעיה הנביא.

לאחריהם - בא חבקוק והעמידן על אחת - ''וצדיק באמונתו יחיה''. להתחזק באמונה, וממנה יבואו לקיום כל התורה כולה, ועל האמונה יש לתת את עיקר המסירות ויחוד העבודה.

אלא מה שיש לדקדק בזה הוא בלשון הפסוק: ''וצדיק באמונתו יחיה'', דמאחר והאחת היא ''האמונה'', מדוע קאמר ''וצדיק'' באמונתו יחיה, והלא בשביל להיות צדיק זהו כבר דורש לפחות את ענין הקדושה, וכמובא בזוה''ק שהנוטר בריתו נקרא ''צדיק'' וככתוב גבי יוסף שנקרא ''צדיק'', וכנאמר (עמוס ב', ו'): ''על מכרם בכסף צדיק'', והוא בעבור ששמר בריתו, ואם כן הרי יש כאן יותר מאחת: גם ''צדיק'' וגם ''באמונתו''.

אמנם הביאור הוא, שה''אחת'' שהכל עומד עליה היא ''האמונה'' שעליה יצטרך כל אחד לתת את כל כוחו, אלא שכדי שיתאפשר לאדם לתת את כל כוחו לשלימות האמונה, נדרש בהכרח להיות ''צדיק'', דהיינו שעומד בנסיונות הקדושה, כי מבלי זה לא תתיישב האמונה בקרבו, אלא שבא חבקוק לומר דאף מי שהוא ''צדיק'' לא תעמוד לו צדקותו, אם לא שיתן את כל כוחו באמונה שיכולה להתבזבז גם אצל צדיקים, ובפרט בעקבתא דמשיחא שנסיונות האמונה יהיו קשים ביותר, בא חבקוק להזהיר שיתן האדם את כל כוחו בהשלמת אמונתו, כי הנסיונות יהיו כל כך מסובכים שאף מי שהוא ''צדיק'' לא יעמוד בהם אם לא יתמקד על האמונה בתכלית. וכאמור דלעולם כמו כן לא תיתכן שלימות אמונה מבלי שיוקדם לה הנהגת הקדושה שהוא הצדיק, ואז באמונתו יחיה. ולפי זה חבקוק מצד אחד לא בא להקל אלא להחמיר, דאף ''הצדיק'' יתחייב לתת את עיקר עבודתו על האמונה, וכל שכן יתר העם.

ולקמן נבאר הכיצד האמונה והקדושה המה תרין רעין דלא מתפרשין, ואי אפשר לזה בלא זה. ובאמת על שתי נקודות אלו כוחות הסיטרא אחרא מתמקדים בייתר שאת: אמונה - להחלישה ולצננה באמונת כוחי ועוצם ידי, צבא, כח, כפירה, לא להזכיר שם שמים, וכן קדושה - טומאת עריות בפרהסיא, ובפיתויים וגרויים שלא היו מעולם.

למסקנא:

כמה טעות לחשוב להקל בעבודת פרט זה אחר שהוא דוקא ראש הנחש, ומה יתן אם נפצע את הנחש מזנבו או מגופו ואילו ראשו קיים. לכן להיפך - בפרט זה יש להחמיר בקיצוניות עד כמה שאפשר במסירות, ובזה סללת לך את הדרך לנוס שמה, והיתה לך נפשך לשלל.

ולגבי השאלה מדוע אין די בפרישותי מגופי עבירה, ולמה להשתלם כל כך גם בשמירת העינים.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה