אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת קדושה › במה ששאלת בדבר מקרה לילה שארע לך באפן תכוף והנך נשבר מכך מאד היאך להתיחס לזה?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

קדושה · במה ששאלת בדבר מקרה לילה שארע לך באפן תכוף והנך נשבר מכך מאד היאך להתיחס לזה?

הנכשל בטמאת מקרה לילה ביום הכפורים, מתי עליו לדאג ומתי לא?

ראשית עליך לדעת דברי החיד''א בספרו ''עבודת הקודש'', (''צפורן שמיר'' סוף סי' ז') שמקרים אלה פוקדים דוקא את אלו שמתקדשים, ולא את הפורקי עול ומחללי הקדושה, וראה עוד מה שכתב בזה הגה''ק הרב ''טהרת הקודש'':

והנה הרבה והרבה התלוננו לפני בענין זה, ודע אחי חביבי, שהיו נשמות גבוהות וקדושות שהיצר רדף אחריהם בענין זה מאד, וכמעט שברוב לילי השבוע הזדמן להם זאת, וכו'.

ויש נפשות שמצד מזלם מצד בירור הרע שבנפשותם וכו', בדרך זה תיקונם דוקא.

ועו''ש:

ודע חביבי שבאם תרצה לתקן נפשך, אז הגם שתראה ח''ו שהיצר רודף אחריך בענין הקרי ומחשבות - אל תירא ותפחד, והגם שתראה שיזדמן לך אפילו בכל לילה אל תפחד כלום, ואל תתעצב, והשמר מאד מלדאוג ומלהתעצב מכך.

והעיקר שתזהר ותשמר מראיות אסורות במזיד ח''ו, ומלהכניס עצמך ח''ו להרהורין בישין וכדומה.

ולאחר מקרה בלתי טהור יש ליזהר לילך למקוה ליטהר, וגם במקוה יש ליזהר ולשמור עצמו מראיות ערות חבירו, או אפילו מראית האנשים הערומים שם, ובפרט אוי להם לאלו שהולכים ליטהר ומשוחחים ערומים במקוה ובמרחץ ונכשלים ומקלקלים ונטמאים יותר ממה שמיטהרים, אלא יטבול בצניעות ככל האפשר ומיד יצא.

ועוד ראה בענין זה בדברינו לקמן בנושא ''נסיונות'' (תשובה כה).

ששאלת בדבר ההרהורים ומחשבות זרות מכל מיני מחשבות שנשכחו כבר ממך והנה צצים ופורחים המה במחך ובפרט בשעת תורה ותפלה, מדוע באים הם אחר שהתנתקת מהם, וכיצד יש להתיחס אליהם?

מובא בספר ''דרך פיקודיך'' ועוד הוא בספה''ק שאין אדם מתחייב על מחשבה רעה אלא אם כן מחזיק הוא בה להרהר בה, אולם מחשבה רעה שבאה לאדם בעל כרחו ואינו חפץ בה ומנסה לסלקה ממנו, לא די שאינו נענש עליה אלא אדרבא, גם מקבל שכר על כך, לפי שבזה מקיים ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דהרי אימתי מקיים לאוין אלו וכי בשעה שהוא ישן?! הלא רק בזמן שבא דבר עבירה לידו ופורש.

ולכך אין להצטער ולהתעצב ממחשבות טרדניות אלו.

ובפרט שמובא עוד בספר ''טהרת הקודש'', דכשאדם פוגם בברי''ק ונצרך לתקן את אשר עיוות, במה תיקונו? שכשיעשה תשובה יחזרו להשתולל בקרבו אותם מחשבות ומתוך שיצטער מהם - בזה מתקן לאותם פגמי מחשבה שפגם בהם פעם.

ומוסבר שם שהענין הוא כך.

כנגד מה שפעם בעבר - התענג על אותם מחשבות עבירה, והרהר בהם במזיד, עתה כשעושה תשובה באים לו אותם ציורים, ועכשיו שמצטער מהם, בזה עצמו מתקן לאותם מחשבות איסור. בזה שעתה משתדל בכל כוחו להסירם, ומקיים מצות ''ולא תתורו'' כאמור, מתקן מה שפגם פעם באיסור ''ולא תתורו''. ובפרט כשאלו מחשבות של שנים עברו, ששכחם כבר לגמרי ועתה מתנוצצים במחשבתו, אדרבא, הוא מורה על שהינו מסיים תיקונו, ותיקונו עלה יפה עד שבאים גם המחשבות הנדחות והשכוחות להיתקן, כך מבואר בטה''ק.

ולכן אל לך לקוץ בסבל מחשבות אלו, אלא להשתדל לדחוס מחשבות תורה ויראת ה', ובמשך הזמן כשיראה ה' בעניך יטהר מחשבותיך כרצונך, אולם בינתים גם אם יעבור זמן רב של מהלך כזה, סבול אותם בסבלנות, ודע כאמור, שלא די שאין לך להצטער מעוון אותם מחשבות, אדרבא בזה הנך מקבל שכר ומתקן למה שפגמת פעם.

וברור שכל האמור, הוא באדם המשתדל בכל כוחו לשמור עצמו מחטאי ראיה שמיעה וכיוצא, אלא שעם כל זה עולים וצצים בלבו מחשבות איסור.

ששאלת האם יש חלול ה' בכך שאתה שומר את עיניך מלהכשל במקום עבודה ונראה בכך כפנאטי וקיצוני?

תמהני עליך היאך רואה אתה בזה חילול ה', וכי יש קידוש ה' גדול מזה?!

לדבריך, אם כן נחדול מחיובינו לבורא כשאנו עם בני אדם המכעיסים אותו או הטועים מעליו, היעלה על הדעת כדבר הזה.

הלא עינים זהו האבר היסודי שבאדם שכל שלל הבעיות והתסכולים של האדם נובעים מזלזול בשמירת איבר העין.

כל הארת הדעת של האדם בתורה ובהכרת הבורא תלויה בעין.

כל התאוות והחמדות קטנות הם לפעול להרוס ולהחריב את האדם לעומת תאות העריות שתחילתה היא מהעינים.

וכשחש האדם הרהורי עבירה בדיבוריו עם פקידות במקום עבודה, או יתר נשים המהלכות שם בפריצות, מחויב הוא להציל עצמו בכל כוחו, וכמובן שעליו לעשות זאת באופן מתון ומכובד ולא להשתולל ובתנועות משונות דמאחר ואינו חייב לעשות כן הרי יש בזה חילול ה', ואדרבא, כשעושה זאת באופן הראוי מקדש הוא שם שמים, שכן יראו אלו הזונים אחר ליבם ועיניהם לראות הכיצד נוהג יהודי נאמן ה' בכבישת יצריו, הכיצד גבור הוא לנטות מאשר יחשקנו לבו ולכוף יצרו לרצון ה', וממך יראו וילמדו כמה מאושר אדם שהוא בעל הבית על עצמו לבלתי היותו משועבד לרצונותיו, כי אחרי הכל ''יודעים רשעים שדרכן לשאול'' כמבואר באגרת הגר''א, אלא שהמדות הרעות והתאוות מונעים מהם לישר דרכן, ואם כן כשרואין אדם חזק שמציל עצמו מן השאול והולך בדרך הישר, רואים בו כגבור, ואף שכלפי חוץ יהיו כאלה שיחסם אליו יהא בלעג ובלגלוג, ללא ספק שבפנימיותם מלאים הם בהערכה והערצה אליו ורק מקנאתם בו ומבושתם ממנו יפגינו זאת בדרך של שלילה כידוע.

ששאלת היאך לנהג בשמירת העינים האם נצרך לילך עם ראש מורד למטה פן אכשל, או לא נצרך עד כדי כך?

תלוי היכן הנך מסתובב, אם מהלך אתה ברחובות המועדות לפורענות ובזמנים שאין פסע ללא פשע, בודאי שמלכתחילה חובה מוטלת עליך להוריד עיניך ולהלך כשעיניך לנוכח יביטו כשראשך כפוף שמא תיכשל, ולא נכון לחשוב: אלך כדרכי, וכשאביט במראה האסור אוריד עיני למטה, זה אינו נכון, שהרי אתה נמצא במקום המועד למראות האסורות וברי הדבר שכמעט בכל הרמת עין תיכשל, אם כן היאך יהא מותר לך להביא עצמך לאיסור ואף שתפרוש ממנו אחר כך.

והלא אם המהלך במקום פריצות כשאיכא דרכא אחרינא, אף על פי ששומר עיניו לבלתי ראות - נקרא רשע כמבואר ברשב''ם (ב''ב נז ע''ב), על אחת כמה וכמה לענייננו שהמהלך במקום ששכיח שם ליכשל והולך הוא בעינים מורמות, ומחליט דכאשר יתקל במראה האסור יוריד עיניו, בודאי שחמור הוא מהא דהרשב''ם, ומינה יש לך ללמוד שכל זה שאמרנו שמחויב הוא להוריד עיניו זהו דוקא בדליכא דרכא אחרינא, דאם איכא דרכא אחרינא גם כשיוריד עיניו מלכתחילה נקרא רשע.

ואכן אם מהלך אדם ברחובות שוממים, או בשעות לילה מאוחרות כשהרחובות ריקים מאדם, או נוסע מעיר לעיר בדרך מדבריות, מסתמא בודאי שאין חובה עליו להוריד עיניו ורק אם יתקל באיסור יוריד מיד עיניו למטה.

האם בימינו ישנה בכלל תביעה להתגבר על נסיונות תכופים ותקיפים שאנו מקפים בהם, כי, לפי הנראה, זה מעל יכלת אנוש?

ובכן, הראיה הפשוטה שבהחלט כן ישנה תביעה על כך, שהרי עובדה שרבים כן מצליחים, ואין המדובר ביחידים רבים, אלא אפילו בעדות וקהילות רבות שלקחו לעצמם לשמור ולגדור את עצמם מראיות אסורות, ואכן מצליחים.

ובכלל, טעות לחשוב שאיזושהי מצוה מהתורה בוטלה מפאת הנסיבות השונות בתקופות מסויימות, שהרי מעיקרי הדת - שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה לעד ולעולמי עולמים. וענין שמירת העינים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. והדברים מבוארים ברמב''ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב): ''אסור לאדם לקרוץ ברגליו או בידיו, או לרמוז לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראשו, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופיה אסור, ומכין למתכווין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין להנות - כמי שנסתכל במקום התורף''.

ועוד שם בהלכה כ''א: ''אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור''.

ועוד ברמב''ם הלכות תשובה (פ''ב ה''ד): ''המסתכל בעריות ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''''.

וכן הסמ''ג (ל''ת קכו), טור, שולחן ערוך אבן העזר (סימן כא), מביאים דברי הרמב''ם להלכה, וכן הסמ''ק (מצוה לג) מונה אותה במנין תרי''ג מצוות, וכן מובא ב''חרדים''. ורבנו יונה כותב: אסור להסתכל באשת איש מהתורה, ובפנויה מדברי קבלה, ולהרהר אסור מהתורה אפילו בפנויה.

ובפרט שיש לכל הבא לכבוש יצרו בזה לידע שאחד השקרים הגדולים והמוצלחים של היצר בזה, הוא שמדמה לאדם שעוצמת מלחמתו שחש בה היום, וקשה היא מנשוא עליו, ועולה לו ההצלחות בדמים מרובים ובקושי רב, כך יצטרך ללחום כל ימיו, ובכך מיאשו יצרו ממלחמתו עם יצרו באמור לו: וכי יעלה בכחך להילחם כך כל ימיך, והלא גם אם תנצח פעם או פעמיים וכי תוכל שאת מלחמה זו כל ימיך, ומדמה לו שמצבו של עתה ימשך לעוד חמישים או שישים שנה ובכך מיאשו מלנסות להילחם, בטענה כיון שבין כה לא תוכל לעמוד במערכה של מלחמה זו לשנים רבות מה לך א''כ לנסות להתחיל בה.

וזהו שקר גדול ומוצלח, כי ידוע וברור שכל ההתחלות בלבד הם הקשות, ומי שעמד בנסיון פעמיים ושלוש, חש הוא גבורה עצומה וסיעתא דשמיא שאין לשער בשכלו כלל, ויצרו נשבר ומניח לו לזמן מה, וגם אם נכשל עוד לאחר מכן יש בכוחו לקום, וכך גדל פער הזמן שבין מכשול למכשול ומעט מעט יגרש ליצרו עד שיסלקנו מעליו, וזה בדוק ומנוסה.

וכלל גדול בידינו: לא כל דבר שנראה כהר, ומעל היכולת כן הוא כפי האמת. הדבר לא רק בענייני דת ומצוה, אלא בכל מילי דעלמא.

נתבונן:

כמה בעלי מקצוע שדחפו את עצמם בלית ברירה להשתלם במקצוע מסויים, אף שהיה אותו מקצוע נראה להם רחוק מתכונתם, אלא שהחליטו בכל זאת לנסות ולהתעקש, ואכן הצליחו.

ואם דיברנו בבעלי מקצוע - שאין דבר העומד בפני הרצון, ולאחר התעקשות השיגו שלימות אף שלא נצטוו עליה - על אחת כמה וכמה בדבר רוחני, ובפרט בענין הקדושה שכל גופי תורה תלויים בו, כמו שנבאר לקמן, בעז''ה, שודאי הסייעתא דשמיא בזה תביא להצלחה וגבורה אחר שנצטווינו עליה. דאם לא כן, היאך יתכן שנצטווה בדבר שהוא למעלה מיכולתנו ושההצלחה בו לא תתכן?!

ובאמת זו הסיבה שלעתיד לבוא נדמה יצר הרע לצדיקים כהר, לפי שבאמת בכך היה כח הפיתוי שלהם בהתדמותו להם כהר. ומשמעות ''הר'' היינו, מה לכם להתחיל בעבודה זו, הרי היא למעלה מיכולתכם, ולרשעים כחוט השערה, להורותם שבאם היו מתבוננים שאינו אלא ''נראה כהר'' היו מצליחים לכובשו כ''חוט השערה''.

והנה עוד יש להתבונן בחשבון פשוט, הלא אמרו חז''ל: ''אם תעזבני יום - יומיים אעזבך'', והנה ידוע מה שאמרו חז''ל: שמדה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות פעם. וא''כ נתבונן, אם במדת פורענות נאמר שהעוזב להקב''ה יום עוזבו הקב''ה יומיים, הרי שזה המתקרב להקב''ה יום בוודאי יתקרב אליו הקב''ה אלף יום שהוא פי חמש מאות מיומיים של פורענות!

ועוד יתבונן זה הצעיר שמדמה לעצמו שמלחמתו תימשך כך עוד עשרות בשנים, שהרי לעוד שנה או שנתיים ישא אשה, ובכך מתקיים בו: ''שמשמרות אותנו מן החטא'', ואם כן היאך הגיע זה לחשבון של מלחמה חמישים שנה... אין זה אלא שהיצר נראה ומראה את הנסיון כהר, אולם למתבונן יראה ששקר ענה בו יצרו.

והכיצד נוכל, באמת, להתעלם ממציאות ה''הר'' הגדול הזה - נסיון מראות אסורות - נבאר זאת בהמשך, בעזרת ה'.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה