נסיונות · מה הבאור בבקשתנו ''ואל תביאנו לידי נסיון'', אחר שנתבאר שתכלית האדם מתבצעת דוקא באמצעות הנסיונות?
לאחר שביארנו שתכלית הנסיון לבני אדם אם זה להוציאם מבעיית ''האשליה'' או להוציאם מ''הנחיתות'', כמבואר לעיל; א''כ כמה יובן היטב בקשתנו ''ואל תביאנו לידי נסיון''. מבקשים אנו מהבורא שנצא מב' טעויות אלו - האשליה והנחיתות אולם בדרך התבוננות והכרה שכלית, ולא נצטרך לנסיונות בפועל כדי להבין את חסרונותינו הנ''ל, דהיינו שלא נצטרך להתנסות ולהכשל כדי לצאת מהאשליה, ולא נצטרך להתנסות בפועל ולעמוד בנסיון כדי לצאת מהנחיתות, אלא נבין זאת מהכרתנו ומהתבוננות שכלנו, ושכלנו הוא שיחייבנו לדעת ערכנו ולהתעלות, וכן ששכלנו הוא שיביננו בינה שכל הצלחתנו היא מסיעתא דשמיא ונדרשת שמירה מתמדת (וראה עוד בדרך קרובה לזה לקמן תשובה לג).
מאחר והאדם בא על תכליתו בשעת נסיון דוקא כמבאר לעיל, אם כן כאשר נמצא האדם בזמני רגע ושלוה ועובד ה' שלא מתוך נסיונות, וכי אז מה תפקידו?
יש לדעת שהבחירה לעולם קיימת, ועל האדם מוטל תפקיד בזמני הנסיון ובזמני השלוה, בזמני הנסיון - לעמוד בנסיון, ובזמני השלוה לנצל ביתר שאת את ימי השלוה ולעבוד בהם במיצוי כל כוחותיו, ולמלאת מצבריו בתורה ויראת שמים לקדם פני ימי הנסיון, כי כמה שיתעצם האדם בימי השלוה ויגביר כוחו בעבודת ה', הרי שבימי הירידה הרושם של ימי העליה ישאר חזק ויהא בו כדי להעמידו על רגליו לבל ימוט, כך שבימי השלוה ישנה עבודה קשה לאדם שלא להתרשל בעבודתו, אחר שהימים ימי עליה, והלב פתוח לשמחה ויראת שמים, נתבע הוא אז לנצל ימים אלו בכמות ובאיכות, ולהפנים את ידיעותיו ללבו, ולראות שעבודתו תהא פנימית ולא חיצונית, והוא מה שיצילנו בימי הירידה, שאז לא נשאר לאדם כח אלא רק מהפנימיות האמיתית.