נסיונות
במה יזכה הדור האחרון לגאלה מה שלא זכו הדורות הקודמים שהיו הרבה יותר טובים מאתנו?
התשובה המרווחת על שאלה זו מה''חפץ חיים'' ועוד הרבה, שדורנו הוא כננס העומד על גבי הענק, דהיינו שבאמת הענקים שהכינו והכשירו את תיקון העולם היו הדורות הקודמים, אולם לא גמרו ונשאר מעט, ובאנו אנו הננסים במעשינו והשלמנו והכשרנו את סוף התיקון, ולכך אנו הננסים אומנם נזכה אולם זהו מכח הענקים שקדמונו.
אולם המשגיח רבי ירוחם תירץ באופן אחר, דבאמת הדור האחרון עקב החושך השורר בו - הוא הדור הגדול והראוי לגאולה (עיין בדבריו בהרחבה בספר ''דעת תורה'' פרשת ''שלח'' מאמר ''הדור האחרון''), והטעם הוא דאומנם אורות מצוותיהם ותורתם של קדמונינו היתה גדולה בהרבה משלנו, מעשינו הדלים דומים לאור הנר בלבד לעומת אור האבוקה של רבותינו, אולם, מעשינו הם כנר בלילה, שאורו מבהיק מאד לעומת קדמונינו שאולם מצוותיהם כאבוקה אולם כאבוקה ביום, אחר שבימיהם לא היה חושך כבימינו, כך שהנסיונות התקיפים והתכופים שתקפו עלינו ירימו את קרנינו מעל כל הדורות.
נאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, וכי היאך אפשר לזכות לתאר קדוש וצדיק, ובפרט שכן הוא התנאי להשרד לעת קץ?
כל צדיק וצדיק נמדד ביחס לדורו, וביחס לנסיונות המרובים שאנו נתונים בהם היום - הגובר על יצרו נחשב לצדיק וקדוש, ונצטט מדברי רבי אהרון מקרלין (בית אהרון דף פז) אודות הדור האחרון:
''אהובי ואחי, תאמינו לי - והוא מלא בכל הספרים הקדושים, אשר מה שהיו צריכים הצדיקים הראשונים להשיג פעם בכמה ימים וחדשים - אפשר כעת לתקן בשעה אחת, מחמת שהעולם הוא יותר בשפלות בבחינת ''רגל'', ולכן חס הקב''ה על עולמו, ומוריד קדושתו למטה''.
במה נסיונות דורנו חזקים מתמיד, הלא תמיד היה ענין עבודה זרה מינות ועריות?
הנראה הוא שעיקר הקושי שבדורנו הוא קטנות המוח שיש לבני אדם וקשה עליהם להיות יציבים, והמעידות התכופות ולפעמים אף קיצוניות - הם מנת חלקנו במהלך עבודתנו, והוא הענין ששובר גם חזקים כארז, כי כשאדם רואה שעבודתו לכאורה לריק ולבהלה נשבר מאד בקרבו ומהרה מגיע למסקנא לנטשה ולהתפשר עם יצרו, אם כן הקושי לעמוד איתן - שבע יפול צדיק וקם, לקום מהנפילות היא עבודה קשה.
ומלבד זאת אין ספק שנסיונות דורנו בעריות אין להם השוואה עם הנסיונות של פעם, וכמו שהתבטא פעם הרבי מצאנז: ''מה שפעם היו רואים אחת לשבעים שנה היום רואים שבעים פעם ביום''.
ומלבד שדלים ורשים אנו, חכמתנו סרחה, הכרתנו חסרה, חלשים אנו באמונה ובאופי, עוד כנגד זה הנסיונות תקיפים עלינו מאד, עד שאמרו האמוראים על דורנו - ייתיה ולא אחמיניה, ומסביר המהר''ל דהוא מפני הנסיונות הקשים שיהיו אז.
ועוד נוסף על הכל הוא אסון ''ירידת הדורות'', שחסרנו רועים עם גילוי שכינה כדורות קודמים. וחכמת החכמים ונבואתם נסתרה מאתנו לגמרי, ואין מי שיורנו דרך בה נלך, איש הישר בעיניו יעשה, כך שבנוסף על הכל אנו כצאן שאין לו רועה וא''כ כמה קשתה העבודה עלינו?!
האם האדם נענש על נסיונות של מחשבות אסור העולים בלבו כגון: נקמה, גאוה, עריות, כאשר הוא נתקף בהם שלא לרצונו?
בענין נסיונות של מחשבות איסור הטורדות, אם זה בעניני קדושה, כל האיסור הוא דוקא כשממשיך להרהר ולחשוב מחשבות האיסור, אולם אם ברגע שעולים בלבו מחשבות איסור, אם זה מראיה שראה לפתע או שבאו מאליהם, ואז מנסה הוא להסיח דעתו מהם, בודאי אינו נענש על מה שבאו, ואדרבא, בכך שמנסה הוא להסיח דעתו מהם ע''י לימוד תורה, לא רק שלא נענש אלא גם בא בשכרו, כדין הבא דבר עבירה לידו ופירש, שמעלין עליו כאילו עשה מצוה.
ולכך כל זמן שמתעמת הוא עם הרהוריו, והמה תוקפים הלוך ושוב, אחר שהוא משתדל להסירם ממנו לא רק שלא נענש עליהם אלא גם מקבל שכר. ואף שממלאים המה את מוחו, אחר שהוא בצער גדול מהם ואין לו כוונה של עונג בזה - אדרבא, מתקן הוא בזה.
וכן הוא במחשבות איסור אחרות, כמו נקמה, וכגון שעולה בלב האדם מעשה שאירע לו ואפילו מזמן רב שחבירו הציק לו, או ביישו, ועולה במחשבתו כעס או נקם, ומנסה הוא להשכיח עצמו ממחשבות אלו, לא די שאינו נענש עליהם אלא גם מקבל עליהם שכר. ובפרט שהמלחמה עם מחשבות אלו הוא רק באופן שמחזק עצמו באמונה להאמין שהכל מאת ה', והרי לא יבצר שבין חיזוק לחיזוק יתקפוהו מחשבות הכעס והנקמה, ואין זה גורע מאחוזי הנצחון וההצלחה, אחר שכידוע זו דרך המלחמה פעמים שזה מכה ופעמים שזה מכה. והעיקר שלא להתיאש, ולהתחזק במלחמה בדרך האמונה והתורה, ואז שכרו אתו על כל משך זמן הלחימה כולל זמן שהותקף הוא ממחשבות איסור שטרדוהו ונלחם בהם.
מהי מטרת הנסיון שמנסה הבורא את ברואיו?
בנסיון יש תועלת רבה בין כאשר האדם עומד בו בין כאשר האדם נפל בו.
באדם ישנם ב' תופעות שליליות.
האחת - אשליה
והשנית - נחיתות
הבעיה האחת היא שאדם חי באשליה כאילו והוא מושלם במידה מסוימת או שכבש תאווה מסוימת, והנו חזק בזה, ואינו נצרך לגדרים וסייגים או ללמוד מוסר על כך, וחי בשאננות, ובנקל אף יגיע לגאוה מכך.
כשאדם נכשל בנסיון שנחת עליו במה שחשב שהוא מושלם, יצא הוא מטעות זו, ומסיק מסקנה שהנה וחי באשליה, ועדיין צריך הוא חיזוק בתורה ותפילה ויראת שמים, ולעשות עוד גדרים וסייגים לבלתי יחטא שהנה ושורש הרע עדיין טמון בקרבו, ומה שעד עתה נצח - זהו מפני שהקב''ה עזרו אולם אלמלי כן לא היה יכול ליצרו.
בעית הנחיתות, היא שהאדם אינו מאמין בכח עצמו וחושש מלגשת למשימות חשובות אם זה בלימוד התורה בעיון או בְּהֶסְפֵּק בקיאות, אם זה בשבירת תאוה או מדה רעה, וחושב על אי אלו מצוות עשה או לא תעשה או על כבישת מידה או תאוה מסוימת שהיא למעלה ממדרגתו ולכך אף אינו מנסה להתמודד עם יצרו עליה, ובפרט כְּשֶׁמּוֹעֵד כמה פעמים, מיד מסיק מסקנא שאין על מה להשקיע בחסרון זה שהוא לקוי בו.
בנסיון מסובך שמזדמן לו לאדם, אז הלא מוכרח הוא להתאמץ על מנת להישרד מחמת תוקף הנסיון, ואז משקיע הוא מאמצים נוספים לנצח, וכשהוא אכן מנצח - מסתמא שינצח אחר שהנו מתאמץ - רואה הוא שהמשימה אינה כ''כ ממנו והלאה, ועם רצון והחלטה יכול הוא לנצח, ובכך יוצא הוא מנחיתותו ומקבל בטחון בעצמו להצליח.
העולה הוא שעל האדם לעולם להפיק תועלת מנסיונותיו בין אם עמד בהם בין אם נכשל, והיינו אם נכשל עליו להפיק מכך שעדיין הרע בקרבו ולצאת מהשאננות כנ''ל, ומעתה להרבות בגדרים וסייגים מה שיחזקהו מעתה שידיעותיו יכנסו ללבו, ולא יהיו בגדר ''ידיעה'' בלבד, וכענין: ''וידעת היום והשבות אל לבבך''. ואם נצח את יצרו עליו להפיק מכך שיש לו יכולת וכוחות לנצח, ועליו לנצלם ולא להתיאש מפני שום עימות עם יצרו.
ובפרט שללא נסיונות, לעולם לא יתאמץ האדם ליישם את כוחותיו ולהוציאם לפועל, הנסיונות המה אתגרים לאמץ האדם את כוחותיו ובכך לרוממו ולגדלו.
היאך להתיחס למצב בו הנסיונות תכופים ותקיפים כמעט ללא הפוגה, אם זה בנוגע למדות אם זה בנוגע לתאוות, עד שהנפש כבר קצה במלחמתה עם יצרה?
חובה לדעת, תכלית האדם מתבצעת רק מתוך מצבי עימות שמתעמת האדם עם הרע שבו לכובשו ולהכניעו.
האדם מטבעו אוהב את השקט והרוגע וקץ בנסיונות החיים, והסיבה לכך כי אין האדם חי בהכרה ברורה לגבי מטרת ביאתו לעולם.
לו היה האדם יודע שזו תכליתו להלחם ושוב להלחם, היה מתישב בדעתו ללחום מלחמותיו עם יצרו בישוב הדעת.
בני אדם ניגשים לנסיונות באגרסיביות, בזעם ובזעף, ובקצף גדול מנסים להרחיק הנסיון מעליהם ולהיפטר ממנו איך שיהיה והעיקר להגיע לחיים השגרתיים, כאילו והחיים השגרתיים המה התכלית, וזו טעותם, החיים השגרתיים ללא נסיונות המה משמשים ימי הפוגה לצורך הימים התכליתיים שהמה ימי הנסיון והטירוף, שבהם צריך האדם להפגין את כוחו וכנותו לבוראו ולהוכיח את אהבתו לה', שהרי במה יוודע תוקף אהבתו לבורא אם לא בשעת תוקף התאוה או תוקף המידה הרעה?! וכי אהבת ה' מוכחת כשאדם תחת גפנו ותחת תאנתו והכל הולך כרצונו, במה יוודע בכך אהבתו לה'?!
לכך אל תקוץ בימי הנסיון והסבל, כי המה הימים שבהם אתה בונה אבן על אבן את עולם הבא שלך, ואז דוקא משכלל אתה את ארמונך לעתיד ליהנות באמצעותו מזיו השכינה לנצח, ולא מהימים היפים, השגרתיים, שאין אתה מתעמת בהם עם יצרך.
הבהר בתשובה הקודמת היטב ממעלת ימי הנסיון, אולם מה יצא רוח ממעלת ימי הנסיון כאשר בלתי נמנע שגם לאחר מאמץ גדול, אין האדם יכול להוציא במצב זה כי אם מעט תורה בכמות ובאיכות, כאשר בימי רגע ושלוה מספיק הוא פי כמה וכמה?
התשובה הנכונה ביותר היא המובאת באבות דרבי נתן: ''פעם אחת בצער יותר ממאה פעמים שלא בצער''.
אם נעמיק בדבריו אלה נפתח לעצמנו צהר לתיבה בה אנו שרויים בתוך מי המבול של נסיונות.
האדם שבע רצון מיום מבורך בשקט ושלוה, ובמיוחד כשמשיג הוא ביום שכזה תורה בכמות ואיכות, תפילה בכוונה ללא הטרדות והפרעות המחשבה, ובקיצור, יום ללא נסיונות והתמודדויות זהו יום של ברכה אצל האדם.
ולעומת זאת יום שתקפו עליו נסיונות והטרדות ונצרך הוא בשל כך לעימות ומלחמה עם יצרו, והשתדל לכובשו ולחטוף ביום זה כאשר יוכל תורה ומצוות במסירות נפש ממש, אזי מאחר שהתוצאות היו דלות ביום זה לעומת יום המבורך, הרי ששבור ונדכה הוא על יום ''לא יוצלח'' שכזה.
אולם חכמתו יתברך רואה את פני הדברים באופן שונה לגמרי, יום של התמודדות זהו יום שמשתבח הקב''ה באדם לאמר: ''ראו בריה שבראתי בעולמי'', וכאמור בשיר הידוע, ומקורו מהזוה''ק: ''כד יתבין ישראל ועסקין באורייתא, קוב''ה אומר: חזו, חזו בני, דמשכחין צערא דלהון ועסקין באורייתא דילי''.
ואכן ביום שקט ושלווה בהחלט יבוא האדם על שכרו בלימודו, אולם יום כזה אינו תכליתי לגמרי בחיי האדם כיום המשופע בנסיונות.
לסיכום: הנסיונות המה הזדמנויות להפגנת כנות ואמונה לבורא, הזדמנות להראות כוחו וגבורתו, אמיצותו ומסירת נפשו עבור אלוקיו, ואף שבמהלך העימות בלתי נמנע שנוחל הוא כשלון בין נצחון לנצחון, כן מהלך ודרך המתעמתים להכות זה בזה, אולם האחד בלבד מנצח!
מה הבאור בבקשתנו ''ואל תביאנו לידי נסיון'', אחר שנתבאר שתכלית האדם מתבצעת דוקא באמצעות הנסיונות?
לאחר שביארנו שתכלית הנסיון לבני אדם אם זה להוציאם מבעיית ''האשליה'' או להוציאם מ''הנחיתות'', כמבואר לעיל; א''כ כמה יובן היטב בקשתנו ''ואל תביאנו לידי נסיון''. מבקשים אנו מהבורא שנצא מב' טעויות אלו - האשליה והנחיתות אולם בדרך התבוננות והכרה שכלית, ולא נצטרך לנסיונות בפועל כדי להבין את חסרונותינו הנ''ל, דהיינו שלא נצטרך להתנסות ולהכשל כדי לצאת מהאשליה, ולא נצטרך להתנסות בפועל ולעמוד בנסיון כדי לצאת מהנחיתות, אלא נבין זאת מהכרתנו ומהתבוננות שכלנו, ושכלנו הוא שיחייבנו לדעת ערכנו ולהתעלות, וכן ששכלנו הוא שיביננו בינה שכל הצלחתנו היא מסיעתא דשמיא ונדרשת שמירה מתמדת (וראה עוד בדרך קרובה לזה לקמן תשובה לג).
מאחר והאדם בא על תכליתו בשעת נסיון דוקא כמבאר לעיל, אם כן כאשר נמצא האדם בזמני רגע ושלוה ועובד ה' שלא מתוך נסיונות, וכי אז מה תפקידו?
יש לדעת שהבחירה לעולם קיימת, ועל האדם מוטל תפקיד בזמני הנסיון ובזמני השלוה, בזמני הנסיון - לעמוד בנסיון, ובזמני השלוה לנצל ביתר שאת את ימי השלוה ולעבוד בהם במיצוי כל כוחותיו, ולמלאת מצבריו בתורה ויראת שמים לקדם פני ימי הנסיון, כי כמה שיתעצם האדם בימי השלוה ויגביר כוחו בעבודת ה', הרי שבימי הירידה הרושם של ימי העליה ישאר חזק ויהא בו כדי להעמידו על רגליו לבל ימוט, כך שבימי השלוה ישנה עבודה קשה לאדם שלא להתרשל בעבודתו, אחר שהימים ימי עליה, והלב פתוח לשמחה ויראת שמים, נתבע הוא אז לנצל ימים אלו בכמות ובאיכות, ולהפנים את ידיעותיו ללבו, ולראות שעבודתו תהא פנימית ולא חיצונית, והוא מה שיצילנו בימי הירידה, שאז לא נשאר לאדם כח אלא רק מהפנימיות האמיתית.
העומד בנסיון ומתאמץ בו, מהי ההשלכה לגבורה זו של הנצחון גם לתקופות נטולות נסיון?
העומד בנסיון, אזי הגם שישנה הפוגה בין נסיון לנסיון, והדבר הלא הכרחי, דלא יתכן שיהא האדם מותקף בנסיונות בכל רגע, ובכן עמידה בנסיון מעלה את העומד בה לדרגה, ודרגתו זו שופכת אור על עבודתו גם כאשר היא נטולת נסיון, ועבודתו נחשבת לאיכות נעלית מֵאַחֵר שבשעת נסיון לא עמד.
ולהמחשה,
ב' בני אדם משכימים קום כל בוקר לתפילה ולתורה. ובכן אירע נסיון לאותם ב' בני אדם, וכגון שבלילה אחת ישנו מאוחר, ועם כל זה האחד השכים כדרכו והשני לא; ההבדל ביניהם הוא לא רק אותו יום בלבד שזה השכים וחבירו לא, אלא עמידה בנסיון של זה שהשכים שופכת מהות ואיכות על הזמן שהם שווים בהשכמתם, ואין איכות עבודתם שווה כלל גם כאשר תראה אותם יחד בתפילה; זה שעמד בנסיון העלה בדרגה את כל עבודתו הרוחנית, והורה שהינו בעל מסירות נפש יותר מחבירו, וכי עבודתו פנימית יותר משל חבירו.
מכאן יש לנו ללמוד כמה כדאי להשקיע בזמן נסיון לעמוד בו, כי אז, לא רק אותה עמידה בנסיון לזכותך, אלא בכך אתה מייקר את כל עבודתך לעומת מה שהיתה. וכמו כל העולה בדרגה בשביל מעשה מסוים שעשה, וכי דרגתו הינה זמנית רק בשעת ביצועו את מעשהו הנועז בגבורה? וודאי לא, דרגתו הלא נקבעת מאז ולתמיד. והבן.
הצדיקים והחסידים שהשיגו לדעת את ה' לאחר עמלם ויגיעם, ומעתה עבודתם בערבות ומתיקות, היש שכר לעבודתם, אחר שאי אפשר להם אחרת רק לעבד את קונם, ואדרבא, יסוריהם הקשים הם להתנתק מעבודת ה'?
ללא ספק יקבלו שכר על עבודתם עתה ואף שנעשית בערבות ומתיקות.
ראשית, מפני שלעולם יש גם לעובד מאהבה ועונג להוסיף ולהתאמץ ולא להסתפק, אלא להגביר ולהעלות את מדריגתו עוד ועוד.
ועוד הרי יש לחשוב חשבון פשוט, והוא, היאך הגיעו לדרגה זו, הרי רק מתוך עמל ויגיעה ומסירות נפש, והרי מסירות נפש זו מפעמת בקרבם גם עתה, וגם אם אינה בפועל ממש, שהרי כעת הניח ה' להם מכל נסיונותיהם, ועבודת ה' בתוך פנימיותם, אמנם פרי עמלם ויגיעם מצורפת עמהם בכל רגע ממש, ומוכנים הם לעמוד גם עתה בכל נסיון שיזדמן להם, ולכן אומנם בפועל אינם מתנסים, אומנם בכח נחשב להם שעומדים המה בנסיונות רגע רגע, אחר שמוכנים המה להילחם עם יצרם בכל רגע.
וזהו טעם יסורי הצדיקים ונסיונותיהם, להיות שחפץ ה' לייקר את ערך עבודתם, ולכן מנסה אותם בנסיונות קשים, כדי שירוויחו בזה רווח גדול, והוא כי בעמידתם בנסיון הרגעי או הזמני לתקופה מסוימת, משתקפת בזה מדרגתם לנצח גם לאחר שירווח להם מיסוריהם ונסיונותיהם. וכדוגמת יוסף הצדיק, וכי נקרא שמו ''צדיק'' רק באותו זמן שעמד בנסיון, הלא שם זה הוקבע עד עצם היום הזה, לנצח ולדורות וגם בעוה''ב שמו כן, והטעם, לפי שגילוי מסירות נפשו היתה מפעמת בקרבו לעולם כל חייו, גם לאחר שעברו ימי נסיונותיו וכן גם לאחר מותו נחשב לו גבורתו, שהרי אילו היה חי היה ממשיך בגבורתו, ואם כן בצדק זהו תוארו לנצח.
ובפרט נסיונות זמנינו שהינם תקיפים למאד ובפרט בענייני קדושה, הרי שבכך זה העומד בתוקף בנסיונות הזמן מנציח את שמו לנצח בתואר ''צדיק''. ועל כך נאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו''. ובידוע שתואר ''צדיק'' או ''קדוש'' אינו אלא רק לעומד בנסיונות בענייני קדושה. וא''כ התקיף בתקופה זו להיות חזק ונאמן לה' זוכה בהשקעה זו לנצח, ולהקרות בתואר זה לעד. (ועיין עוד בזה בתשובה הבאה).
במה יש להתעודד כאשר הנסיונות תוקפים, ובפרט כאשר הוא במתקפה קשה?
יש אדם בר מזל - משקיע עשר אלף שקל בעסק ומרוויח 100,000, לעומתו יש אדם שמשקיע עשר אלף שקל ומרויח 20,000 בלבד. וכן על זה הדרך במגוון אופנים של רווח.
צריך להבין, יסורים או נסיונות המה ''השקעה'', וְאָמוּר לצאת מהם רווחים גדולים, והרווחים הינם בהתאם להצלחתו ועמידתו בנסיון של המתנסה, דהיינו זה שמקבל יסוריו או נסיונותיו באהבה ועומד בהם בשלמות, הרי שבהשקעה זו רווחו עצום; לעומת אחר שעם אותה ''השקעה'' של יסורים - מרוויח מעט, אחר שאינו עומד בהם כקודמו.
ולכן עת נסיון ויסורים הנו אתגר לרווח עצום, וכאמור לעיל לייקר את העבודה השגרתית לכאורה - גם כשהינה נטולת נסיון, וכמו שביארנו שזמן העמידה בנסיון אינו הוראת מצב רק לשעתו אלא תמידית, ולכן איזו השקעה נפלאה מזדמנת לאדם כשהנו מתיסר או מתנסה, שהרי באם יעמוד בה באופן זמני עד יעבור זעם, הרי שתתלוה אליו אותה דרגת הצטיינות ותיצמד אליו גם לאחר שיחלפו עיתות הנסיון ויהנה ממנה באופן תמידי.
יש לי השתוקקות גדולה לעלות בתורה ויראת שמים, והכסופין שלי עצומים להשיג קרבת ה', אמנם בפעל רחוק אני מגעגועי, היש ענין לחזק את הכסופין או להרפות עצמי מהם, אחר שבין כה בפעל לא עולה בידי לישמם?
יש לך לדעת שהשתוקקות היא עבודה לעצמה, ויש בה חשיבות עצומה גם כאשר לא מתאפשר ליישם את הרצון בפועל, ורבים המה שנופלים מחוסר יכולת יישום בפועל את שאיפותיהם, ולו היו מודעים ממעלת ההשתוקקות כשהיא באמת, היה רווח להם.
וראה מה שכתב החת''ס (שופטים ד''ה ''וכי'') על הפסוק (דברים יח, ו-ז) ''וכי יבא הלוי וכו' ובא בכל אוות נפשו וגו' ושרת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו הלויים''. וזה לשונו שם:
רצה לומר, מי שגר ומתגורר מרחוק ואי אפשר לבוא בעצמו ולעבוד בגופו ממש עבודת ה', רק בכל אוות נפשו ותאוותו וחשקו הוא משתוקק וחפץ לעבוד את ה', ומתפלל וקורא בשם ה' בחפץ וחשק הרבה, אזי יהיה מחשבתו הטובה נרצית ככל אחיו הלויים העומדים שם בפועל. עכ''ל.
ולנחיצות הענין נצטט כמה קטעים במעלות ההשתוקקות מדברי רבותינו בזה, אחר שחשוב הדבר מאד לידיעה בימינו שרבו הטרדות והאונסים מלהוציא לפועל את ההשתוקקות.
א. מה שלא ישיג במעשה - ישיג בהשתוקקות
על המאמין לחשוב עם נפשו, במה שהוא חייב לאלוקים יתברך ומה שיגיע אליו במעשה - ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במעשה - ישיגהו בידיעה ויתאווהו, כמו שאמר דוד ע''ה (תהילים קיט, ה): ''אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך'', והבורא ידינהו לזכות, והוא חייב לצפות לעתות אשר תשיג ידו ויוכל בהם לשלם מה שיתכן לו מחובות הבורא יתברך. (חובת הלבבות, שער חשבון הנפש פ''ב)
ב. חובת ההשתדלות היא על החשק והרצון ולא על גמר המעשה
עיקר זכות השתדלות האדם בעולם הזה, הוא רק החשק שיש לו לעשות רצונו יתברך, אבל גמר המעשה הוא מה' יתברך, כמו שכתוב (ישעיה כו, יב): ''גם כל מעשינו פעלת לנו'', ''ומה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'' (דברים י, יב), שהוא בלב, אבל המעשים הוא בכלל הכל בידי שמים. ואפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כמו שאמרו (שבת סג, א), לפי שהוא עשה את שלו במחשבתו וחשקו. (דברי סופרים, אות כא).
ג. הבחירה ביד האדם לרצות ולהשתוקק רק לעבוד את ה'
''מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה'' (דברים ה, כו). הנה לכאורה נראה לומר בודאי שיראת שמים היא בידי שמים, ולולי עזרתו יתברך שמו לא יגיע אחד מאלף ליראה את ה', חוץ מתי מעט אשר אינם צריכים סעד לתמכם, כאבות ומשה רבנו ע''ה וכיוצא, אבל זולתם ראה כמה תפילות התפלל דוד המלך ע''ה בתמניא אפין על ככה. אך מה שאינו בידי שמים (עי' ברכות לג, ב) היא הבחירה שבלב שישתוקק אדם וירצה להיות עובד ה' ויתפלל על ככה, אותה השתוקקות לבד אינה בידי שמים, והיא מבחירת אדם, על כן אמר: ''מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי''. לא אמר מי יתן ויראו אותי, שזה אינו בידם, אלא מי יתן והיה לבבם זה ליראה, שיהיה חמדה בלבבם ליראה. (חתם סופר, ואתחנן ד''ה מי).
''מה ה' שואל מעמך'' (דברים י, יב) - שבאמת גם היראה מאתו יתברך, רק הפירוש - ששואל ''מעמך'' ליראה. פירוש, שתרצה לכל הפחות להיות לך מידת היראה. (שארית ישראל, ליקוטים ד''ה הכל)
כל עבודת האדם בכל יום, להיות הרצון והחשק תמיד רק לעשות רצון המקום בכל לב ונפש. (מכתבים ומאמרים מבעל השפת אמת [גור] מכתב כה)
ד. העיקר הוא הרצון, וממנו יבוא למעשה
הכלל הוא - אין שום יאוש בעולם. ואפילו אם האדם הוא כמו שהוא - כל זמן שעדיין זוכר את ה' יתברך ורצונו חזק לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, ואדרבא... אף על פי כן יחזק את עצמו בהרצון יותר ויותר, וירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך תמיד בכל עת, ועל ידי זה בודאי, סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה בלי ספק.
ודרך זו היא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם למגדול ועד קטן, הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת העובד את ה' וצריך לעלות בכל פעם למדריגה גבוהה ביותר, והן אנשים קטנים במעלה מאד, אפילו המונחים בשאול תחתיה, חס וחלילה - אף על פי כן, על ידי רצון - הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות, ואי אפשר לבאר כלל עוצם מעלת הרצון והכסופין דקדושה.
וצריך כל אדם להרגיל את עצמו בזה מאד לכסוף ולהשתוקק תמיד לה' יתברך ברצון חזק ותקיף, וזה יכול בודאי כל אדם לקיים, אפילו הפחות שבפחותים, כי יהיה איך שיהיה - אף על פי כן יחשוב: אני רוצה ומשתוקק ברצון חזק לשוב לה' יתברך. רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון, שהרצון בעצמו טוב מאד והם רואים שכמה פעמים נכספו ברצון חזק לה' יתברך, ואף על פי כן עדיין לא זכו לעבודת ה' יתברך, וגם קצת פגמו יותר, על כן הם מתייאשין בעצמן ושוכחין לכסוף יותר, עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת, זה הפגם קשה יותר מן הכל, כי איך שיהיה, על כל פנים לא ירפה ולא יחוש ולא יעזוב את הרצון, אדרבא - ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם ברצון חזק יותר ויותר לה' יתברך, וזה הרצון בעצמו טוב מאד, ויכול לזכות על ידי זה לתשובה שלימה באמת, ולעלות לכל המעלות דקדושה. (עצת שלום, רצון)
ה. בפרט בדור האחרון עולה כל השתוקקות לרצון לפני ה'
באמת, נקודה פנימית רעותא דלבא של כל אחד מישראל - שלם עם ה' ותורתו, רק שאין בכוחו להוציא פנימיות לבבו ורצונו הטוב, שיהיו כל איבריו נשמעים ונעשים כפי רצון לבו שגם המה יתפעלו מיראת ה' לבל יעשו דבר שלא כרצונו יתברך, כי השאור שבעיסה מעכב. ולכן עתה, בְּהַגָּלוּת, צופה הקב''ה ומביט בבתי גוואי של כל אחר מישראל ברצונם הטוב, כי רצונם לעשות רצונו יתברך, אלא שכובד הדאגות מעכב ההתפשטות רעותא דלבא על כל איבריהם, וזאת עולה גם כן לרצון לפניו יתברך, ומרחם עליהם. (דברי אלימלך, ר''ח אלול ד''ה א''י)
ו. ''אוהבם נדבה''
מי שמקרב עצמו - אף שאינו יודע איך, רק מתגעגע לשוב לה' יתברך, ומתנדב עצמו - אף שאינו יודע איך להתקרב, כמו כן ה' יתברך מתנדב לאהוב אותו. (שפת אמת, שבת שובה תרל''ד ד''ה איתא)
ז. התשוקה מחשיבה את הרצון למעשה
''וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה''' (דברים יח, ו-ז). רצה לומר, מי שגר ומתגורר מרחוק ואי אפשר לבוא בעצמו ולעבוד בגופו ממש עבודת ה', רק בכל אוות נפשו ותאוותו וחשקו הוא משתוקק וחפץ לעבוד את ה', ומתפלל וקורא בשם ה' בחפץ וחשק הרבה, אזי יהיה מחשבתו הטובה נרצית ככל הלויים העומדים שם בפועל לפני ה'. (חתם סופר, שופטים ד''ה וכי)
ח. המצטער מאי יכולת עשייתו את המצוה זוכה להרגיש הארת המצוות כאילו עשה
בכל דבר שבקדושה, בתורה ותפילה ובכל מצוות התורה, אם לב האדם יחפוץ לעשות ואינו יכול, ולבו נשבר מזה שאינו יכול להוציא מכח לפועל, ה' יתברך הבוחן לבות וכליות כביכול עושה בעבורו, ומעלה עליו כאילו עשה אדם המצוה בפועל, וזוכה להרגיש האורות הקדושים מהמצוות. (תפארת שמואל, פסח שני ד''ה ויאמרו)
ט. המתחזק ברצון ובהשתוקקות זוכה להיות מורה דרך לרבים בעבודת ה'
בכל מה שעובר על האדם איך שהוא - אם יחזק את עצמו ברצון, היינו שאפילו כשאינו זוכה להוציא מכח אל הפועל הדבר שבקדושה שחפץ לעשות או המדריגה בעבודת ה' שרוצה להשיג, אף על פי כן לבו הומה ומייחל תמיד בכל מעיו ובכל איברים הפנימיים שלו לגמור ולעשות רצונו, בבחינת ''מעי מעי אוחילה'' (ירמיה ד, יט), על ידי זה מרחם עליו ה' יתברך ומורה לו דרך האמת לכוון רצונו, עד שזוכה לחבר ספרים קדושים לבאר דרכים ועצות איך לעשות רצונו יתברך, ולבטל כל הספיקות שיש לשאר בני אדם בענין עבודת ה' ועשיית רצונו יתברך (עצת שלום, אות רצון)
י. העיקר הוא הרצון העצמי
יש ללמוד קל וחומר ממה שהכביד הקב''ה לב פרעה על ידי שלא רצה להכניע עצמו לה' יתברך, אף שעל ידי המכות רצה לשוב, מכל מקום, כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכתיב (שמות י, ג): ''מאנת לענות מפני'', על ידי זה הכביד לבו שלא לשוב על ידי המכות, קל וחומר מידה טובה מרובה בבני ישראל אשר חפצים באמת לשוב לה' יתברך, ומה שאינם יכולים על ידי הטרדות ויגיעת היצר הרע, יעזור להם ה' יתברך לגבור נגדו לשוב לטוב (שפת אמת, בא תרל''ה ד''ה ועוד)
יא. ההשתוקקות - פתרון ועצה לתשובה
לפעמים האדם מתעורר בתשובה אבל נפשו מרה לו מאד, כי נדמה בעיניו שהוא מרוחק מאד מה' יתברך, וכבד עליו הדבר שישוב לבוראו יתברך על ידי סיגופים וכו', העצה היעוצה אז על כל פנים, לקבל על עצמו התשובה, ולהיות נכסף ומשתוקק מתי יזכה לשוב כראוי, ואם יהיה חזק בזה, יזכה אחר כך לבהירות ולשוב בשלימות. (עבודת ישראל, ראה ד''ה עשר)
למה נטרדים פעמים הבני-תורה מלמודם, ונזקקים להטלטל בדרכים למחיתם ולקיומם, אחר שבתורת ה' חפצם לעסק בתורה יומם ולילה?
כמה תועליות יכול האדם להפיק גם בנסיונות אלו של הטרדה מלימוד התורה, ונמנה כמה מהם:
א. להביא את החכמה לידי מעשה, דהיינו אימתי מיישם האדם את חכמתו ומביאה לידי מעשה, הלא בשעות נסיון וקושי, ובזמני הטרדה ובלבול כשהאדם חוטף ככל אשר ביכולתו, ולא נוטש את אשר כן באפשרותו ללמוד ולעשות, הלא אז בא לידי ביטוי חכמתו של האדם.
ב. בכך שהאדם נזרק מביהמ''ד לשעות קשות וטרופות ועומד בנסיונות המשתלשלים מהם, אמנם בשעות טרופות אלו לבו בל עמו להתעלות רוחנית, אולם תקופה זו מזכה אותו שכשיחזור לימי שלוותו יקפוץ למדריגות שלא היה משיגם לולי עמידתו בנסיון השעות הטרופות, כך שהשעות הטרופות הינם השקעה לרווחים שיפיק האדם לכשיחזור לימי שלוותו.
ג. להגדיל שכרו של האדם, בבחינת ''אם ראית דור שמתרפין מד''ת עמוד והחזק בה ואתה נוטל שכר כולם'' (ירושלמי סוף ברכות). כשאדם שומר ומדקדק במצוות במצבי נסיון, כשלעומתו רוב בני האדם נכשלים במצב כזה - נוטל הוא שכר כולם.
ד. איתא באבות דרבי נתן: ''פעם אחת בצער יותר ממאה שלא בצער'', אם כן דף גמרא בצער שקול יותר ממאה דפים שלא בצער, אם כן פעמים שמזמני ההטרדה אפשר להפיק רווחים גדולים למאד.
ה. זמני הטרדה והנסיון שופכים אור חדש גם על זמני השלוה וכמו שהסברנו לעיל באורך, ולכך מְזַמֵּן הבורא לצדיק זמני הטרדה כדי שכשיעמוד בהם, יגדיל וירומם את איכות עבודתו להחשיבה יותר גם בזמני השלוה.
היאך יתכן האמור באבות ''מי שמעשיו מרבין מחכמתו'' וכו', והלא סוף מעשה במחשבה תחלה, ואם כן היתכן מעשים מרבין מהחכמה?
מבואר בספר ''עבודת ישראל'' (סוף פרשת ''וירא'') וכן בספר ''באר משה'' (דברים א' תרטז) יסוד גדול בענין הנסיון, והוא שבשעת נסיון מסתלקת מהאדם חכמתו, ומצטמצמת בינתו, ובהירות שכלו ואמונתו מטושטשין ואז נוחת עליו הנסיון ולא כשהוא בזמני עליה ובהירות והכרה באמונה ברורה בה', ואז נצרך שיהא מעשהו בגבורת הנצחון מרובה על חכמתו של עתה, כך שאמרה זו של מעשיו מרובים מחכמתו נאמרה בעידן של נסיון, שכן בשעת נסיון ניטל מהאדם בהירות אמונתו שמקבלה בשעות העליה שהמה שעות ההכנה לנסיונות, שאז תפקידו של האדם למלאת מצבריו באמונה ויראת שמים להכין עצמו לימי הנסיון שהמה הימים התכליתיים ליישם האדם את חכמתו שלמד קודם בוא הנסיון.
ולכך ככל שיכין עצמו בימי העליה היטב, וימצה כוחו בזמני העליה כן הרושם שישאר לו בזמן הירידה יהא ניכר ומועיל, ואף שיהא אור אמונתו ושכלו עמום בשעת הנסיון מכל מקום יהא בו שיעור להצילו מהעבירה, משא''כ זה שבזמני העליה לא מנצלם כראוי ואפילו אז - אור שכלו ואמונתו עמומים אם כן מה ישאר לו בזמן הנסיון?! אולם זה אשר בשעת הנסיון - מעשיו מרובים מחכמתו, עליו נאמר: ''חכמתו מתקיימת''.
היאך מוצאים אנו בחז''ל הבטחה - ''הבא לטהר מסיעין אותו'' (שבת קד ע''א) משמע בגדר סיוע בלבד, ומאידך מוצאין אנו הבטחה בנסח אחר: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח שעגלות וקרונות נכנסים בו'' (שהש''ר פ''ה), שהוא הרבה יותר מגדר סיוע?
וּכְמוֹ כֵן יִקְשֶׁה, וְכִי עַד עַתָּה שֶׁעָמַל הָאָדָם לֹא פָּתַח פֶּתַח כְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט, ועכ''ז לֹא תָּמִיד רוֹאִים אָנוּ שֶׁנִּפְתָּח לָנוּ פֶּתַח שֶׁעֲגָלוֹת וּקְרוֹנוֹת נִכְנָסִים בּוֹ?
דע, ב' הבטחות אלו הינם ב' שלבים של הבטחה בהתאם לעבודת האדם.
בשלב ראשון נדרש מהאדם עמל ויגיעה מצד עצמו לעמול בכל כוחו, ואכן אז זוכה ל''מסייעין אותו'' כדין הבא ליטהר, ועזר ה' עמו הוא בגדר סיוע ותו לא, לסייעו כמסייע בעלמא בלבד, אולם עיקר העמל נשאר רובץ על האדם.
ולאחר שכבר הילך האדם בעבודה זו ימים ושנים, ועמל הוא בכל כוחו, אז זוכה הוא לשלב ב', והוא שנעשה כמעין המתגבר, ובפתח קטן שפותח הוא מעצמו נפתחין מעיינות חכמה - פתח שעגלות וקרונות נכנסין בו. והוא מה שראינו בכל גדולי ישראל, שמתחילה עמלו ויגעו למאד, וכמובן שהיה זה בעזר ה' שהיה עמהם כדין הבא ליטהר מסייעין אותו, אמנם היה זה רק בגדר סיוע בלבד, ואכן אז התוצאות לא היו מבורכות כרצונם וכשאיפתם, אולם לאחר ימים ושנים רבות שעמלו ויגעו הגיעו להבטחה השניה פתחו לי פתח וכו', ונעשו כמעין המתגבר.
ועוד מובא בספר ''מכתב מאליהו'' והוא כמה פעמים בדבריו שם, שפתח כחודו של מחט מועיל כשהוא כראוי ובכל כוחו של האדם דהיינו בעקביות ובמסירות, וכנקב המפולש מעבר לעבר, דהיינו שמעט זה חדור ללבו עמוק בפנימיותו, ואז זוכה לפתחו של אולם, אולם אם גם המעט הזה הוא לפרקים ושלא במסירות ובכל כוחו, אין בו כדי להבטיח ''פתחו של אולם''.
מדוע כשהאדם במצב נסיון מתלוה למצבו זה שבהירות אמונתו מצטמצמת, מה שגורם כמעט לכשלון?
הזכרנו כבר בתשובה טו, מהי משמעותו של הנסיון מדברי ה''עבודת ישראל'' וה''באר משה'' עיי''ש, והוא, אין משמעות לנסיון כאשר הבהירות של האמונה בהכרה ברורה. וכי מי יעיז לחטוא כאשר לנגד עיניו ברור באמיתות אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', או כאשר הנו במדריגה שעונג ה' בתוכו ומתענג הוא על ה' ושווה לו עונג זה מכל תענוגי העולם, מה הרבותא אז להיות גבור?!
וכי אימת נמדד האדם, האם כפי שהוא נראה ביום כפור בשעת נעילה או האם כפי שהוא נוהג בשעת משאו ומתנו עם הבריות, בוודאי שבשעת משאו מתנו עם הבריות זהו עיקר מבחן האדם, והוא עד כמה הִפְנִים את ידיעותיו ללבו, עד שבאופן טבעי נוהג הוא בהם, ללא הכנה מוקדמת, ולכך המבחן לעולם הוא ''מבחן פתע'', כי כשמפתיע הנסיון את האדם רק אז נמדד עד כמה אמיתיות פנימיותו השתנתה מכפי שהיתה במדותיה או בתאוותיה.
כל הגבורה כאשר מסתלק אור ה' מהאדם, וההכרה מטושטשת, וצריך הוא לצאת כגיבור בחרוף נפש ממש לאמץ בכח ועוז את ניצוץ אמונתו שנשאר בקרבו שאינו כבה לעולם, וללבותו לאור גדול לגרש החושך. וזהו סוד הצורך בצער סילוק שכינה שנצטרף ליעקב אבינו בנוסף להעדר בנו יוסף ממנו כ''ב שנה, לפי שאין משמעות לנצחון רק כאשר מסתלקת הבהירות. (ועיין עוד תשובה הבאה).
מובן מאד מה שנכתב בתשובה הקודמת, אולם מה הצדק שבדבר שינטל מהאדם אור ה', אחר שבאמת אדם זה יהודי מאמין הוא ומקים מצוות, ולמה א''כ שלא יזריח עליו אור ה' בשעת הנסיון אחר שהמתנסה יודע את ה', ולמה לחסם לו זאת בשעה הקשה שהוא נצרך לאמונה?
ישנו צדק גדול בהסתר פני ה' מהאדם בשעת הנסיון, והסיבה לכך מפני שמהות האדם באמת משתקפת בשעה חשוכה ומטושטשת ולא בשעה מאירה.
ונמחיש את הדברים.
אדם שפגעה בו יד ה' לרעה, בממונו או בגופו, ובא ידידו איש אמונה ובטחון בה' לנחמו, ואכן ניחמו בדברים חמים ובהתלהבות נפלאה בדברי אמונה ובטחון שאמרם בכל לבו ובכל אמונתו.
והנה לימים פגעה יד ה' באותו זה שניחם לחבירו, ובכן נתבונן, היוכל לומר לעצמו את אותם דברים שאמר לחבירו כשניחמו?! וגם אם יאמרם לעצמו, היוכל לאומרם באותה התלהבות ולשכנע את עצמו לשמוח בצרתו כפי שדרש מחבירו להתנחם? בוודאי לא, ומדוע?
קל לדבר דברי אמונה כשהשני פגוע וסובל, אולם קשה לדבר אמונה לעצמו של הסובל, כי אז כשמנחם הוא לחבירו אז אין מבחן לאמונתו של המנחם, המבחן עתה לחברו הנפגע, וקל הוא לנסות להתירו ממאסרו, אומנם החבוש עצמו קשה לו מאד להתיר עצמו כי אז המבחן הוא שלו ואז נבדקת אמונתו וכנותו שלו.
א''כ הראת לדעת שמצב ומדרגת האדם באמת היא כאשר הוא בחשיכה, ולא כאשר הוא באורה דוקא. כאשר האדם באורה ומדבר דברי אמונה בהתלהבות, עדיין אין הדבר קובע שכך מדרגתו אלא כשיאמרם גם כשהוא בחשיכה, ואז כשפגע בו יד ה', ועם כל זה מכניע הוא עצמו וסובל בהכנעה את גזירת שמים, זהו סימן לאמונה אמיתית.
והוא ממש דברי השטן לה' בדבר איוב, כשאמר לו ה' לשטן (איוב א, ח-יא): השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע. ויען השטן את ה' ויאמר: החנם ירא איוב אלקים, הלא אתה שכת בעדו... מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ, ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך''.
והוא מה שאמרו חז''ל (): ''בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, המכנה המשותף לשלושתם הוא שאז האדם בהעדר הדעת, בכוסו - פשוט, בכעסו כמו כן אין האדם בדעתו, וכמו כן בכיסו -אמרו חז''ל אדם בהול על ממונו, שהרי שאז מבחן האדם כשדעתו איננה צלולה במוחו. וכאמור לעיל בתשובה טו, אז מבחן האדם עד כמה הפנים את ידיעותיו לפנימיותו.
והמופת החותך לכך הוא שהנה חילול שבת או אכילת מאכלות אסורות וכיוצא, שהפנים האדם את חומרת איסורם ללבו הרי שיעמוד בהם גם ללא הכנה, וגם ''במבחן פתע'' יעמוד בהם, והוא לפי שכן הפנימם לפנימיותו, אולם מה שעדיין לא הופנם לא יעמוד בו האדם ב''מבחן פתע'', וראה עוד המשך בתשובה הבאה.
מה אם כן הפתרון להזריח את האמונה בשעת מצוקה?
הפתרון, והוא בעצם התביעה על האדם, למלאת מצבריו באמונה בעתות הרווחה והשמחה, שאז הכלי קיבול לאמונה פתוחים, ואז יש למלאתם באמונה בדרך תפילה בהתלהבות, לימוד מוסר וחיזוק, ואז בימי החשיכה - כשיוסר האור, בהכרח ישאר רשימו ניכר שיש בו כדי להתכבד גם בימים קשים, וצא ובדוק בצדיקי הדורות, הלא גם אצלם חלים מצבי עליות וירידות, ואין כ''כ משמעות ניכרת אצלם בימי הירידה, והטעם לפי שהרשימו אצלם נשאר חזק בימי הירידה אחר שבימי העליה עבדו ואימצו את כוחם למלאת מצבריהם אמונה ובטחון.
ולכך כשהאדם מחדיר ללבו למשל: שמירת העיניים, שמירת הלשון, ומחליט שחיי אבודים באם אני מזלזל בהם, שכן בזה הנני פגום ולא יועילו לי כל תורה ומצוות שבעולם לכסות על פשעים אלו, וכיוצא ביתר התאוות והמדות הרעות כגאוה וכעס, הרי שאז גם ללא הכנה, תיכף כשיבא לו נסיון, ובאיזה מצב שיהא האדם יעמוד בזה וכמו שעומד הוא בחילול שבת ובמאכלות אסורות להיות שהחדיר ללבו שאי אפשר בשום פנים לזלזל בזה.
כך שהמבחן עד כמה השריש והחדיר הדברים לפנימיותו הוא דוקא כאשר איננו ב''היכון'', ואז הרי נשאר רק מה שיש בפנימיות לבו, כי השכל נעדר ממנו עתה, והמבחן אז אמיתי וצודק עד כמה יראת ה' היא פנימית אצלו ולא חיצונית.
האדם נולד לעבד ולעמד בנסיון - רמח''ל, ובכן השאלה האם יש אפשרות במדת מה לברח מהנסיונות בדרך השתדליות ולא להפגש ולהתעמת עמהם, או שהדבר מכרח?
דע, דיש ב' מיני נסיונות. ישנם נסיונות האמונה וישנם נסיונות לעבירה.
נסיונות השיגרתיים באמונה, שהם בדרך כלל היסורים וההטרדות שבחיים, שהאדם נבחן היאך יקבלם; מסוגי נסיונות שכאלה, בדרך כלל אין אפשרות לברוח, המה באים על האדם לנסותו בכנות אמונתו היאך יקבלם, וכי מי חפץ להביא על עצמו יסורי ממון או בריאות?! אלא נוחתים המה על האדם לבוחנו, ואף שיזהר ביותר להישמר מהם לא ימלט מהם.
לעומת זאת ישנם נסיונת בדרך פיתוי לעבירה, וכגון נסיון העריות, כאן ברור הוא שביד האדם לשמור עצמו ולברוח מן הנסיון, והוא בכך שלא יתן פתח ליצרו להתגרות בו, וכגון המסלסל בשערו, המתקשט והמתבשם ויוצא לשוק, המתרועע עם פורקי עול בשחוק וקלות ראש וכיוצא, הרי שזה פותח פתח ליצרו להתגרות בו, ואילו היה יושב ביהמ''ד ופורש מן הרחוב היה ניצל, שלא כמו בנסיונות האמונה השיגרתיים שא''א לברוח מהם, בנסיונות עבירה אפילו השיגרתיים והמצויים בחיי היום-יום אפשר לברוח לפחות בחלקם - אם האדם יחכים לראות את הנולד ויברח ממגע עם הנסיון, וכגון לברוח מהמחלוקת ואז ימנע מנסיון כעס וגאוה, וכגון שלא לצאת לרחוב ולבוא במגע עם נסיונות שמירת העיניים וכיוצא.
בקשתנו: ''ואל תביאנו לידי נסיון - האין זה בקשת השתמטות מהתכלית שהוא לעבד ולעמד בנסיון?
כוונת אומרנו ''ואל תביאנו לידי נסיון'', היינו על ''נסיונות העבירה'', שהם כאמור ביד האדם להימנע מהם, מבקשים אנו שינתן לנו אפשרות וכח לברוח מהם ולבלתי בוא במגע עמהם, ובעיקר שלא לתת פתח לנסיונות הללו לבוא עלינו אחר שבידינו הדבר, ואין בכך סתירה לדברי הרמח''ל - שעיקר עבודת האדם היא לעמוד בנסיון ואם כן לכאורה בבקשה זו מונחת בקשת ''השתמטות'', והטעם הוא לפי שלברוח מהנסיון זה עצמו גבורה ונצחון! אסור להכנס למקום סכנה גופנית ועל אחת כמה וכמה רוחנית ולסמוך שינצל, כך שאדרבא עצם בקשתנו מהבורא שאל יביאנו לידי נסיון הוא מכח בחירתנו לפי שאיננו חפצים לחטוא, ובחירתנו היא בטוב ולא ברע, ולכך מבקשים אנו שלא נסתבך עם הרע, זהו גופא הנצחון, כי האדם נתבע לבחור בטוב בכל לבו ונפשו, ואילו לעצם ההתגברות בפועל דרוש סיעתא דשמיא, ולכך בזה שמבקש האדם שינצל ומבקש זאת באמת בכל לבו, כי חפץ ובוחר הוא בטוב באמת, וזה הלא עיקר המבוקש מאתנו - הבחירה בטוב, אזי הבקשה והתחינה להנצל, וכן השתדלות הבריחה מהנסיון - בהם תכלית הנצחון.
(וראה לעיל תשובה ח' באופן אחר).
האם מועיל תפלה שלא להכשל בעברה, אחר שרצון ה' שנעמד בנסיון בכחותינו?
הבחירה ביד האדם היא רק לגבי ההשתדלות והבחירה, דהיינו לרצות בכל לבו שלא לחטוא ולהשתדל על כך. אולם לגבי התוצאות בפועל צריך סיעתא דשמיא, ולכך בודאי שייך להתפלל על ההצלחה בפועל שיסייעוהו מן השמים.
ועוד דע, כי יש יראת שמים ויש יראת החטא, וכידוע מהספה''ק ד''יראת חטא'' גדולה מעלתה הרבה מ''יראת שמים'', וההסבר הוא כך:
יראת שמים היינו שירא האדם מה' ואינו חוטא, ואילו יראת חטא ירא האדם מהחטא שלא יזדמן לידיו, ועושה כל טצדקי שלא יסובב גורם שיביאנו לידי חטא, ומגדר עצמו בגדרים וסייגים שלא יבוא לעימות עם החטא כלל, והוא מדריגה גדולה ונפלאה.
והוא המובא בגמ' (סוטה כב): פעם אחת שמע רבי יוחנן בתולה אחת שמתפללת ואומרת: רבש''ע, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת רשעים בראת צדיקים, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם ויפלו לגיהנם. אמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה.
ויש להבין מה התפעל רבי יוחנן מתפילתה של זו?
אלא הבין רבי יוחנן שבוודאי נערה זו עושה הכל בפועל בשביל שלא יכשלו בה, דאחרת מה טעם יש לתפילתה שלא יכשלו בה אחר שנוהגת היא באופן ההפוך? אלא בודאי שהיא מצידה עושה הכל שלא יכשלו בה, אלא שמכל מקום דואגת היא שלא יכשלו בה במה שלא תלוי בה, ועל כך אין מה לעשות רק תפילה, וזו יראת חטא, שמבקשת מה' שלא יסובב גורם - מאיזה סיבה שהיא - שיגרום לכשלון על ידה.
כך שבוודאי מועילה תפילה שלא ניכשל בפועל בחטא אחר שביד האדם רק לבחור בטוב ולהשתדל בכל כוחו שלא לבא לידי חטא, אולם חייב הוא לסיוע מן השמים, כדי שלא יחטא בפועל.
ועל סיוע זה מבקש האדם שאכן יסייעוהו לבל יחטא, אחר שהוא מצדו עושה את המוטל עליו, למנוע עצמו מעבירה בכך שלא יתן פתח, ואדרבא, זהו עצמו מבחירתו בטוב לבקש על כך שלא יכשל.
לפעמים נפגש האדם עם נסיונות קשים מעבר ליכלתו, הכיצד?
גילה הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין (''אור יחזקאל'' אמונה עמ' ריז) יסוד גדול, לעולם אין הקב''ה מנסה לאדם מתחילה אלא בנסיון קל, ולאחר שמתרשל הוא בו, משים עליו הקב''ה נסיון קשה יותר. וההגיון שבדבר הוא פשוט.
ניקח להמחשה דוגמא קיצונית כדי שיובן הענין: אדם שהגיע במשך השנים לרצח ולשוד, הרי שבוודאי שלא מיד כשפתח את עיניו ונהיה לאיש בא אליו יצרו לרצוח ולשדוד, אלא אדם זה מתחילה אכן היתה לו נטיה לדברים דומים, והחל בגזילות קטנות, ברמאות, בזיוף וכיוצא, עד שהגיע למה שהגיע לשוד, וכן הרוצח - מתחילה היה מבייש, אכזרי, מכה, עד שנהיה רוצח.
הרי שמתחילה הנסיון בנקודת הבחירה של המדרגה שהאדם נמצא בה, ומשם מנסה היצר להורידו יותר למטה. כן הוא לגבי כל אדם, אדם השומר שבת כהלכתו לא יבוא לו יצרו לחלל את השבת לבשל ולכבס וכיוצא, והטעם לפי שהאדם בבחירתו כבש כבר יצר זה ולא נתן לו מקום, וירד פיתוי זה מנקודת בחירתו, וזאת בשל החלטתו הנחרצת לבלתי הטות אוזן לשמע עבירות שכאלה. אולם במסגרת מדרגתו יבוא נסיונו, דהיינו פחות ללמוד בשבת, יותר לדבר דברים בטלים, דברי חול, וכיוצא.
וכן אדם ההולך לשיעורי תורה, לא יבוא לו יצרו בהצעה: מהיום אל תלך כלל יותר לשיעורי תורה, אלא שבמסגרת מדרגתו אכן יבוא נסיונו, וכגון, לבטל היום בלבד מלבוא לשיעור תורה, או תפילה בציבור וכיוצא.
ומעתה נתבונן, הלא כשמתרשל האדם בנסיון קל זה, ומחדל זה כבר לא פועל בו רגשות אשמה, ומצפונו נקי ממחדלים אלה, מה אם כן העצה לעוררו?
ועוד, למשל אדם שהתרשל בנסיון שמירת העינים, וכבר קל בעיניו עוון זה, או שמירת לשונו מלשה''ר ושקר, היאך נביאהו לזה לחזור לאיתנו הראשון?
ובכן, מה עושה הקב''ה? מרשה ביד יצרו להחשיקו ולפתותו למחדל חמור יותר, ואז, ממחדל חמור זה שבא לו יצרו זה עתה בהצעה באחרונה, יזדעזע וירתע, ויש סיכוי שאז יתבונן ויחרד, על מה עשה לי אלקים ככה, הלא על מחדל כזה וחשק כזה לעבירה חמורה כזו מעולם לא היה עולה בדעתי; אכן זלזלתי בעינים, אולם לחטוא בחמור מזה לא עלה בדעתי מעולם... אכן זלזלתי קצת בשמירת לשוני, אולם לחשוק לדבר על אדם ובזה למוטטו ולמוסרו למלכות - לא עלה בדעתי... ואז יתבונן, היאך ירדתי לדיוטא תחתונה כזו עד שעולה בלבי לעשות מעשים נוראים כאלו, ובכן מתוך כך יגיע להבנה ולפיענוח תופעה זו בקרבו; אין זאת אלא משום שזלזלתי ב''קטנות'' בתחילה, הוא שהביאני לכך, על מנת להעמידני על המקום ולהתעורר לשוב לאיתני הראשון - לפחות, ובמהרה טרם לא תהא לי תקומה.
אם כן לטובה עושה הבורא עם האדם שמתרשל בקטנות, ולבו כבר נעשה גס בהם, ואין לבו נוקפו עליהם, להחשיקו לדברים חמורים ביותר ובכך להבהילו, כדי שמיד יתעורר לשוב לאיתנו הראשון, מתוך הבנה שאם לאו, יגיע עד שאול ממש, ואם יחזור לאיתנו ושב ורפא לו.
מהיכן ישאב האדם כח להתמודד עם הרע הסובב אותו, הלא גם אם ירצה, לפעמים נדמה שהוא כמו לרצות לעלות לשמים?
דע סוד גדול, כל הכלים והאמצעים להתגבר על הרע, הניחם הבורא מכבר באדם, אין נדרש מהאדם ליצור כלים לעבודתו, אלא רק להשתמש בהם.
משל למה הדבר דומה?
פועל פשוט בא לחרוש בשדהו של בעל הבית, הלא הפועל הפשוט הזה בא ללא כלי עבודה, אם לא יותן לו כלי עבודה היאך יעבוד? אלא בעל הבית משים בפניו כל כלי העבודה הנצרכים ורק נדרש מהפועל להשתמש בהם.
ולו יצוייר שהיה נצרך לפועל ליצר מחרישה וקלשון ומגריפה וכיוצא, וכי היה ביד פועל פשוט זה לפעול משהו? בודאי לא.
כן הוא בענין האדם, הכלים - שהם האמונה בבורא, מסירות נפש, רצון, אהבת ה', בלמים לעצור עצמו מתאוות וכיוצא, הכל מונח בפנימיות האדם, האדם הוא מכונית חדשה שיש בה הכל, והנדרש הוא רק לפעול עם אותם כלים.
וביתר עומק יש לנו לדעת ענין חשוב שמקורו במה שכתב האר''י ז''ל, הובא ברמח''ל בספר ''העיקרים'' מאמר ''התורה והמצוות'', וכן ב''נפש החיים'' שער א' פרקים ג-ד, כי האדם אוצר בתוכו ניצוצות מנשמתו, אולם שורשה של נשמתו הינו בשמים ממעל, ובאתערותא דלתתא, היינו כאשר רק מתעורר האדם למצוה כבר משתדר בשידור ישיר רצונו זה מניצוץ שבנשמתו לשורשו הנמצא בשמים ממעל, ועולה רצון זה דרך אותו חבל לעורר השפעה קדושה שתרד עליו מלמעלה למטה אליו, ואז נשפעת השפעה וכח רוחני משורשו שלמעלה לניצוץ שבגופו, והוא המסייעו והדוחפו לקיים המצוה ולעמוד בנסיון, והוא סוד: ''הבא ליטהר מסייעין אותו''.
היאך מתיחסים למקרי לילה התכופים, ולהטרדות ביתר עניני קדשה שנתפס להם האדם, קשוי... ושמא קרה מקרה ושמא לא... וכיוצא.
דע כי כל טרדות אלו נובעין מצמצום וקטנות הדעת, והנה אנו היום שהתבגרנו צוחקים מעצמנו היאך נבהלנו וחששנו לכל מיני חששות שהטריד אותנו היצר בהם, ומאידך מצטערים על שהשקענו עצמנו בטיפול בטרדותיו במקום להרבות בתורה בעמל וביגיעה ובבקיאות רבה.
ועתה נוכחים אנו לדעת שבעצם היצר הוא היה ה''רבי'' שלנו, להמציא לנו חומרות יתרות, על מנת ליטול מאיתנו את הישוב-הדעת והשמחה.