נסיונות · מדוע כשהאדם במצב נסיון מתלוה למצבו זה שבהירות אמונתו מצטמצמת, מה שגורם כמעט לכשלון?
הזכרנו כבר בתשובה טו, מהי משמעותו של הנסיון מדברי ה''עבודת ישראל'' וה''באר משה'' עיי''ש, והוא, אין משמעות לנסיון כאשר הבהירות של האמונה בהכרה ברורה. וכי מי יעיז לחטוא כאשר לנגד עיניו ברור באמיתות אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', או כאשר הנו במדריגה שעונג ה' בתוכו ומתענג הוא על ה' ושווה לו עונג זה מכל תענוגי העולם, מה הרבותא אז להיות גבור?!
וכי אימת נמדד האדם, האם כפי שהוא נראה ביום כפור בשעת נעילה או האם כפי שהוא נוהג בשעת משאו ומתנו עם הבריות, בוודאי שבשעת משאו מתנו עם הבריות זהו עיקר מבחן האדם, והוא עד כמה הִפְנִים את ידיעותיו ללבו, עד שבאופן טבעי נוהג הוא בהם, ללא הכנה מוקדמת, ולכך המבחן לעולם הוא ''מבחן פתע'', כי כשמפתיע הנסיון את האדם רק אז נמדד עד כמה אמיתיות פנימיותו השתנתה מכפי שהיתה במדותיה או בתאוותיה.
כל הגבורה כאשר מסתלק אור ה' מהאדם, וההכרה מטושטשת, וצריך הוא לצאת כגיבור בחרוף נפש ממש לאמץ בכח ועוז את ניצוץ אמונתו שנשאר בקרבו שאינו כבה לעולם, וללבותו לאור גדול לגרש החושך. וזהו סוד הצורך בצער סילוק שכינה שנצטרף ליעקב אבינו בנוסף להעדר בנו יוסף ממנו כ''ב שנה, לפי שאין משמעות לנצחון רק כאשר מסתלקת הבהירות. (ועיין עוד תשובה הבאה).
מובן מאד מה שנכתב בתשובה הקודמת, אולם מה הצדק שבדבר שינטל מהאדם אור ה', אחר שבאמת אדם זה יהודי מאמין הוא ומקים מצוות, ולמה א''כ שלא יזריח עליו אור ה' בשעת הנסיון אחר שהמתנסה יודע את ה', ולמה לחסם לו זאת בשעה הקשה שהוא נצרך לאמונה?
ישנו צדק גדול בהסתר פני ה' מהאדם בשעת הנסיון, והסיבה לכך מפני שמהות האדם באמת משתקפת בשעה חשוכה ומטושטשת ולא בשעה מאירה.
ונמחיש את הדברים.
אדם שפגעה בו יד ה' לרעה, בממונו או בגופו, ובא ידידו איש אמונה ובטחון בה' לנחמו, ואכן ניחמו בדברים חמים ובהתלהבות נפלאה בדברי אמונה ובטחון שאמרם בכל לבו ובכל אמונתו.
והנה לימים פגעה יד ה' באותו זה שניחם לחבירו, ובכן נתבונן, היוכל לומר לעצמו את אותם דברים שאמר לחבירו כשניחמו?! וגם אם יאמרם לעצמו, היוכל לאומרם באותה התלהבות ולשכנע את עצמו לשמוח בצרתו כפי שדרש מחבירו להתנחם? בוודאי לא, ומדוע?
קל לדבר דברי אמונה כשהשני פגוע וסובל, אולם קשה לדבר אמונה לעצמו של הסובל, כי אז כשמנחם הוא לחבירו אז אין מבחן לאמונתו של המנחם, המבחן עתה לחברו הנפגע, וקל הוא לנסות להתירו ממאסרו, אומנם החבוש עצמו קשה לו מאד להתיר עצמו כי אז המבחן הוא שלו ואז נבדקת אמונתו וכנותו שלו.
א''כ הראת לדעת שמצב ומדרגת האדם באמת היא כאשר הוא בחשיכה, ולא כאשר הוא באורה דוקא. כאשר האדם באורה ומדבר דברי אמונה בהתלהבות, עדיין אין הדבר קובע שכך מדרגתו אלא כשיאמרם גם כשהוא בחשיכה, ואז כשפגע בו יד ה', ועם כל זה מכניע הוא עצמו וסובל בהכנעה את גזירת שמים, זהו סימן לאמונה אמיתית.
והוא ממש דברי השטן לה' בדבר איוב, כשאמר לו ה' לשטן (איוב א, ח-יא): השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע. ויען השטן את ה' ויאמר: החנם ירא איוב אלקים, הלא אתה שכת בעדו... מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ, ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך''.
והוא מה שאמרו חז''ל (): ''בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, המכנה המשותף לשלושתם הוא שאז האדם בהעדר הדעת, בכוסו - פשוט, בכעסו כמו כן אין האדם בדעתו, וכמו כן בכיסו -אמרו חז''ל אדם בהול על ממונו, שהרי שאז מבחן האדם כשדעתו איננה צלולה במוחו. וכאמור לעיל בתשובה טו, אז מבחן האדם עד כמה הפנים את ידיעותיו לפנימיותו.
והמופת החותך לכך הוא שהנה חילול שבת או אכילת מאכלות אסורות וכיוצא, שהפנים האדם את חומרת איסורם ללבו הרי שיעמוד בהם גם ללא הכנה, וגם ''במבחן פתע'' יעמוד בהם, והוא לפי שכן הפנימם לפנימיותו, אולם מה שעדיין לא הופנם לא יעמוד בו האדם ב''מבחן פתע'', וראה עוד המשך בתשובה הבאה.