גלות וגאולה · מהו ''גלות השכינה''?
מה שבני אדם מחשיבים את החומריות, ותופסת החומריות אצלם מקום יותר מהרוחניות, ונקלה בעיניהם לזלזל ברוחניות כשפוגעת היא להם בחומריות זהו גלות השכינה (ע''פ מכתב מאליהו ח''ג עמ' 126).
ולמשל, אדם לומד ומלמד תורה, או שפותח מוסד לתורה או כל ארגון מסוים והכסף או הכבוד המה מטרותיו העיקריות. זהו גלות השכינה, אדם נמנע מלהרביץ תורה, או מללמוד תורה מהעדר תקציב כראוי לפי בקשתו, או כשאין הקבוצה מספיק מכובדת למעמדו ולכך נמנע מלהצטרף אליה וכיוצא, זוהי גלות השכינה, שהאדם בז ומשליך אחר גבו את כבוד ה', וחס הוא על ממונו וכבודו.
וכמו כן החנף שמחניף לאנשי דלא מעלי וכובש תוכחתו ומחאתו מפני הכבוד או מפני היראה יש בזה משום גלות השכינה.
יש להבין מה התועלת והתקון בדורנו דור עקבות משיחא בכך שנסתמו לנו מעינות החכמה, בינת הנבונים תסתתר, הרגשות כהו, והחושים אבדו מלחוש טעם רוחני, והרבה חסרי ספוק מעבודתם, ובפרט אלו העמלים בפרק העליות והירידות שאבד מהם כל טעם טוב בעבודת ה' ו''סוחבים'' המה עצמם בגרירה כעגלה על חצץ למשך עוד יום ועוד יום, מה תקון יהא לנו בכך בדורנו זה? וכמו כן השאלה בכללות שהנה חרבו בשואה הנוראה קהלות יקרות עם גדולי תורה ומוסר וחסידות, ומה תועלת יש בזה, דבשלמא יסורים וצרות ממרקים ומכפרים, אולם מה נותן חרבן הקדשה?
באור נפלא לכך מגלה לנו הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 133-134) ע''פ הרמח''ל, בביאור השאלה האחרונה, והוא שלהיות שהאדם לרוב עובד ה' מסיבת שסביבתו וקהילתו אליה הוא משתיך - דוחקתו, וזה ה''סטיל'' של החברה והמשפחה ולא שיך אחרת, כך שעדיין אין עדות על פנימיותו הכנה וטהורה היא אם לאו, ובכן מה עושה הבורא מחריב לו את עולמו הרוחני הסובב, שמחמתו נאלץ היה לנהוג בשמירת התורה והמצוות, ומעתה נשאר לו להוכיח את פנימיותו בלבד, לפי שמעתה הנו בינו לבין עצמו.
כמו כן ניתן לומר כלפי כל אדם ביחס לעליותיו וירידותיו וכהות חושיו ברוחניות, שאז נצרך הוא להילחם בפנימיותו כדי להשרד, ולהוכיח את כנות אמונתו ומסירותו לבוראו, בכך שאף כאשר נסתם ממנו כל רגש ועונג בעבודה, ממשיך הוא במסירות בעבודתו.
כך שישנם עונשים רוחניים, כמו גזירת שרפת הש''ס, או מיתת צדיקים שהיא עונש לסלק את הצדיק מאנשי דורו שאינם מנצלים את גדלותו וקדושתו כראוי, ומזניחים עבודתם הפנימית מתוך סיפוק שיש להם רב גדול כזה.
והרב ''מכתב מאליהו'' (שם) האריך בזה בביאור נפלא נרחב הרוצה יעיין שם. ומסקנת דבריו: גילוי נקודה אחת של פנימיות טהורה וזכה - אין ערך לה, וכל סבל חושך והסתר וכל קורבן כדאי בשבילה.
ב''ה בימינו התורה בתפארתה, הישיבות מתרבות וגדלות לתפארת, תלמודי תורה עמוסים בתינוקות העוסקים בתורה, עשרות ומאות ספרים מתחברים בהלכה ובדרוש מה שלא היה מעולם כזה, עשרות ארגוני חסד למיניהם בארץ ובעולם, תנועת התשובה בעצמתה, זכויי הרבים למיניהם וכיוצא, האין בכח זה להרעיש העולמות לגאלנו מהגלות המרה?
יש לנו לדעת ידיעה חשובה שהיא יסוד הכול: ''רחמנא לבא בעי''. הקב''ה חפץ בעבודת הלב הפנימית.
והנה על זה חרב הבית, שהרי אמרו חז''ל בבית שני היו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, ומפני מה חרב מפני שנאת חנם, דהיינו חיצוניות הייתה - תורה גמילות חסדים, אלא שהפנימיות שהיא הלב הייתה מקולקלת.
הנה לנו ראיה מפורשת, שהמעשים החיצונים לא יספיקו, ואם היה בכך סיבה להחריב את הבית, על אחת כמה וכמה שיש בכך סיבה למנוע בניינו.
והוא צרת דורנו, שהלב רחוק מהאמת, הלב מלא בפניות של כבוד, כסף, שררה, פרנסה, לעשות שם ופרסום, והעבדא, שהתחרות והשנאת חנם עדיין בינינו, שהנה אדם המקים ארגון של הרבצת תורה, או של גמ''ח או של חזרה בתשובה, או של ישיבה ללימוד תורה או תלמוד תורה או מחבר ספר באיזה תחום בתורה, וכיוצא, אם עינו רעה בהצלחת מתחרהו מה הועיל בכל עמלו, הלוא מוכיח הדבר כמאה עדים שהפניות והנגיעות המה המובילים אצלו להרבות יופי ופאר בפועלו על מנת לנגח או לפחות להתנוסס בפעולתו, ואילו ''עבודת הלב'' שהוא לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהרבות כבוד שמים באמת - רחק ממנו.
ועל זאת אנחנו נמוקים בגלות המרה בצרות וייסורים, ועל פנינו טורפים לנו את כל עמלנו ויגיענו, ואין אנו מבינים מה רצון ה' מאתנו, מדוע לא מביט הוא עלינו עם כל הקרבתנו לתורה ולחסד, כי לא למענו אנו עושים מעשינו אלא למעננו, וה' יראה ללבב, כי הוא בוחן לבות וכליות, ובחינותיו נוקבים המה באופן שלא יוכל האדם לכסות את פנימיותו, והרוצה באמת לעמוד על האמת יוכל ויצליח, כי יבדוק ויבחן כמה שמח הוא בהצלחת חבריו, ובפרט אלה העוסקים בתחום שהוא עוסק בו, ויהא אשר יהא, הלומד תורה ושואל לדעתה יבדוק שמחתו ועינו הטובה בלומדי התורה המצליחים ממנו. העוסק בעבודת התפילה יבדוק עצמו במצליחים ממנו. המזכה הרבים בארגוניו, בהרצאותיו, בממונו וכיוצא, יבדוק כמו כן עצמו, האם עינו צרה בבני אומנותו, וכמו כן יצמצם מחשבתו שתהא לשם השם.
וככל שנתחזק בזה וננקה הפנימיות מהשנאה והתחרות, ונעשה מעשינו בעבודת הלב באמת לכבוד שמים, ורק כבודו יתברך יהא לנגד עינינו, שתהא כל שאיפתנו להרבות כבודו בעולם, ולצפות באמת שיתגלה כבודו במהרה, ולסלק שום חשבון ונגיעה בעולם, ונחפץ באמת שתכף יתגלה כבודו ית' בעולם כדי שנזכה לרוץ לעבדו בלב שלם, ותהא הסכמה בלבנו לוותר בויתור מלא על כל תפקידינו ומשרותינו וכבודנו ושלא יעלה בלבנו אפילו רצון כל דהוא להישאר בארמנותינו ושררותינו כלל, אחר שכבודו יתברך מחולל בין האומות ובתוכנו כי יתבונן זה המזכה הרבים בפעולותיו, ובארגוניו, מה כוחו ומה יכולתו לפעול למניעת חילול ה' הנורא שיש היום, וכי בשביל המעט שעושה הוא יש בו כדי להציל את הדור הירוד והשפל, והלוואי שיציל אדם אחד כראוי, ומה אם כן יש לנו להשתעשע בפעולתנו ולשמוח בהם ולחוש כאילו אנו מקיימים את העולם במעשינו. כך שאין לנו אלא לעשות מעשינו בבושה ובהכנעה מבלי שום התרברבות, ולצפות לגאולה השלמה, שאז הוא ית' ורק הוא ברגע קטון ישיב לב עם ישראל אליו מה שלא נוכל אנו עשותו גם באלפי אלפי שנים של עמל ויגיעה, וגם אם יתרבו עוד אלפים ארגונים כיוצא שיש לנו היום לא נוכל עשות אפס קצה אשר יעשה ה' בן רגע, ואם כן מה אנו ומה כוחנו לרצות את העכשיו משום סיבה שהיא, אין לנו אלא לחפוץ שכבודו ית' יתגלה בעולם, ונעשה מעשינו אך ורק לכבודו ומתוך תחושה אמיתית שכל מעשינו תוהו והבל ואין בהם שיעור כלל לרצות את מצבנו העכשווי לעומת גילוי שמו יתברך בקרוב ממש, ואז בזאת ניבחן כי כנים אנחנו לרצות לראות את מלכנו במלכותו ותפארתו, והוא אשר יקרב לנו את גאולתנו, יסוד הדברים הם מספר ''הברית'' (חלק א, כתב יושר).