אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת גלות וגאולה › מה התועלת שבגליות אחר שהגלות מביאה למעידות ונפילות?

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

גלות וגאולה · מה התועלת שבגליות אחר שהגלות מביאה למעידות ונפילות?

מדוע תרבה ותגביר כחה החצפא והסטרא אחרא בעקבות משיחא, ומה לעשות להנצל?

כבר כתבנו בזה כמה פעמים, אח''כ ראיתי שמובאים הדברים מפורשים בקיצור בדברי המכתב מאליהו (ח''ד עמ' 301-302):

מה תועלת בגלות, הרי הדורות פוחתים והולכים, ואיך יבוא התיקון? אבל האמת היא שככל שהדורות מתקטנים והסביבה מתרחקת יותר מתורה, הקידוש השם שבכל נטייה קלה לתורה ולעבודת ה' מתרבה ומתגדל עד אין שיעור. [עיין בספר חסידים סי' תתקמ''ה ובברית עולם להחיד''א ז''ל שם שמביא מה שהקשה ר''ח ויטל ז''ל לרבו האריז''ל שרואים שקדושת התנאים והאמוראים הוא דבר מבהיל ולא יוכל אדם בדורנו לעשות אחת מאלף, והשיב לו הרב ז''ל שעתה גברה מאוד הסטרא אחרא והמעט שעושים עתה חשוב לפניו ית' כהרבה שעשו הראשונים. עכ''ל. והוא כנ''ל].

ור' צדוק הכוהן ז''ל כתב (בספר פוקד עקרים) שאף שהלבבות מתמעטים, הנקודות הפנימיות מתקבצות מכל דור ודור, ובמאמץ קטן מצדנו נוכל לגמור את הבניין ולהביא את התיקון. (ועוד עיין בזה לעיל שאלה ז יז).

במה ראוי דורנו למה שלא היו עדין ראויים דורות הראשונים שיזכה שממנו יצא תקון עולם במלכות שדי?

כתב הרב רבי אהרן מקרלין (בית אהרן עמ' פז):

אהוביי, אחיי, תאמינו לי - והוא מלא בכל הספרים, אשר מה שהיו צריכים הצדיקים הראשונים להשיג בכמה ימים וחודשים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת, מחמת שכעת העולם הוא יותר בשפלות בבחינת רגל - עקבים, לכך חס הקב''ה על עולמו ומוריד קדושתו למטה.

ודייק בדבריו שכתב מה שהיו הצדיקים הראשונים, היינו גדולי וקדושי דורות קודמים, להשיג בכמה ימים וחודשים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת, ראה שלא כתב מה שהשיגו הראשונים בכמה חודשים אפשר כעת להשיג בשעה אחת, אלא כתב אפשר לתקן בשעה אחת, דהיינו אכן אין לנו השגות היום כמו שהיה פעם, אולם היא גופא, מה נתקן מהסתר וחשך גדול זה שאנו בו, שנעדרה מאתנו כל השגה, ורוחנו חשוך בקרבנו ואין אתנו יודע מאומה, לא נתקן כיוצא בו בשום דור, והיא הנותנת לסיבת החשך וההסתר - דווקא בימינו נתקנים למעלה עניינים נוראים בשעה אחת.

היאך יתכן שדורנו - הפחות שבדורות עם כחות הטמאה הקשים ביותר ודוקא בו תופעת התשובה פורחת ומשגשגת ביותר?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 132) מבאר דיש יצר רוחני שהוא יצר מרד - יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו, וישנו יצר טבעי של תאוות ורצון עז לעבירה ואינו מתוך יודע את ריבונו וכו', אלא אדרבא נהפך לו להיתר ונדמה לו שהכול מותר ומה רע עשה בחטאו.

דורנו אינו דור של מרד, אלא דור של תאוות וחשקים עזים לעבירה ונעשה לו כהיתר חטאיו ועוונותיו, והוא מתוך טמטום העבירה ניטמטם מוחנו מלחוש בחומר העוון.

באופן שכזה ישנו לימוד זכות על החוטא אחר שאינו עובד במרד, ואמנם קשה חטאו בכך שמורה היתר לעצמו ומרמה עצמו לחשוב שמעשהו מותר. אלא שאעפ''כ קל יותר להיווצר מהפך כאשר מתגלה האמת לאותו זה שמשקר עצמו, שאז בנקל יהפך עצמו להיטיב מעשיו אחר שאינו מרדן.

ומאחר ודורנו אינו דור מרדן אלא יש בו פשיטות ותמימות ואינו אלא תאוותן, כשמתוודע לו האמת, וכשמגלה הוא שיצרו שקרן ורימהו, בנקל לו יותר שייצור מהפך בקרבו לשוב, כי מעט מן האור שמתגלה דוחה הרבה מן החשך. עיי''ש.

מצינו שבמהלך הגליות נתענינו ונתיסרנו באפן שלא נראה בו התועלת, ובפרט במלחמת העולם האחרונה שנהרגו ששה מיליון מישראל, ולא נעשה בכך שום קדוש ה', שהרי בעיני מי נתקדש ה' - בעיני הנאצים האכזרים ימ''ש, וכמו כן לא נתן להרוגים במיתתם אפשרות לקדש את ה' לעיני העמים, ואם כן מה התועלת שבכך?

הארה נפלאה מאיר לנו הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 348) בתועלת ובצרך במיתות משונות אלו, והוא אכן לא על מנת לקדש שם ה' ברבים לאחרים, אלא היה כאן מבחן עצמי פרטי לכל אחד ואחד עד כמה דבוק הוא בה' ומוכן לסבול בשתיקה ובדממה את דין שמים עליו, כך שהמבחן היה לעם ישראל עצמו לנסותם עד כמה אוהבים המה את ה' ושותקים במיתת בני משפחותיהם ילדיהם ותינוקותיהם מבלי להרהר על ה', וכן הוא בכל ייסורי חבלי משיח, שרואים אנו ייסורים קשים - אחרונות משכחות את הראשונות, כולם למען הניסיון הפרטי של המתייסר לנסותו עד כמה זך ובר לבב הוא עם ה' לבלתי הרהר אחר מידותיו יתברך.

והנה לך דבריו המאירים:

אבל אנשי האמת המה ידעו פשר דבר. לא ניסיון של שמד היה המכון, ולא לקדש שם שמים לעיני העמים. אלא... דבר הקשה ממנו, קשה מכול... עבודה כבירה שאין דוגמתה... הניסיון היה לברר מי הוא זה אשר אמיתי הוא בלבו, מי הוא זה אשר יקדש את ה' בתוך לְבַב עצמו, ויהפך את לבבו כולו אליו ית', מבלי השאר כלום, ואשר ישמח באמת בייסורי מוות האיומים... שמחה שלמה של אושר הדבקות. הן, זוהי התכלית היותר עליונה, זוהי... עבודת חבלי משיח. גם תנאים ואמוראים קדושי עליון פחד לבבם אולי לא יצאו ידי חובתם בעבודת חבלי משיח, ועל כן התפללו ''ייתי'' - המשיח - ''ולא אחמיניה'' (עי' מהר''ל שמפרש כך). ובדורנו החלש הזה, גדולינו ואנשי האמת השיגו אמת זו, ויעמדו בניסיון הנורא אשר נסם ה' בו, וכה דבקו בשכינה בטהרה ובאמת... כלומר המבחן הוא האם האדם מסוגל להיות דבק בשכינה באהבה בכל מצב, ולקבל בשמחה מצוות למות על קידוש ה'.

שעת בירור היא חבלי משיח, אשר יברר ה' לו אחד מעיר ושתיים ממשפחה אשר לו המה באמת, אשר עבורם העולמות נבראו, ואשר להם ינחיל חיי אמת, ואושר נצחים חלקם.

הננו רואים שיהודים רבים מתכנסים בארץ ישראל, בטל כאן - יחסית - שעבוד העמים, והארץ נותנת את פרותיה, וכמו כן הארץ נבנית ומשגשגת לתפארת ככל הגויים, אך מאידך גיסא אנו רואים שמתקים כאן חצפא יסגי וכו', פורקי על מלכות שמים המה המושלים בכפה. ומתגאים על כבוש הארץ וישובה באמירת ''כחי ועצם ידי'', איך נתן להבין זאת - ישוב ארץ ישראל והתפתחותה והכל תחת שלטון יהודי ללא שלטון תורה? ועוד מהו ענין החצפא יסגי בסוף הגלות?

חשיבות רבה יש בבירור עניין כל הגלויות שגלה עם ישראל בין האומות מאז היותו לעם. הרי הגלות, ככל ענייני הנהגת שמים, באה לעוררנו וללמדנו ולהביאנו לידי תיקון עצמנו; ולזה שעניין הגלות אינו מבורר, חסרים לימודים עיקריים בעבודת ה'. מכל שכן עלינו לברר את עניין הגלות בה אנו נמצאים. לפי כל הסימנים שמסרו לנו חז''ל (עיין סוטה מ''ט:), דורנו הוא דור של ''עקבות משיחא''. אנו עומדים אפוא לפני ביאת גואל צדק, והפסד גדול הוא אם לא נלמד להבין את דרכי הנהגת שמים שבימינו, ואם לא נדע להעריך נכונה את חובת השעה המוטלת עלינו.

לאחר שנתבאר הנחיצות להבנת משמעות תקופתנו, נקדים את ביאורו של הרב ''מכתב מאליהו'' לסדר הגלויות בקיצור נמרץ.

גלינו מארצנו בכמה גלויות: בבל, פרס, יוון, אדום, והשוני שבגלויות שגלינו בהם מעם לעם הוא על מנת לתקן בכל פעם פגם אחר התואם לאופי האומה שאליה גלינו.

וטעם הדבר לפי שהתיקון לעולם הוא כאשר נצרך החוטא להתמודד שוב עם חטאו ולהתנגש עמו חזיתית ולעמוד מולו בגבורה ואז יתוקן עוונו בשלמות.

ובכן, לאחר קבלת התורה חטאו בעגל וכן לאחר כניסת ישראל לא''י, חטאו ישראל בעוון ע''ז כמבאר הרבה ביהושע שופטים, ועוד האריך ה' עמם ובנה להם הבית הראשון, ובבית ראשון עברו ישראל על עוון ע''ז ג''ע ש''ד שבשביל כך חרב, ושורש ג' עבירות הללו הוא התאווה, שהרי גם ע''ז לא עבדו אלא בשביל להתיר להם עריות בפרהסיא (כמבואר בגמ' סנהדרין ס''ג ע''ב). לכן גלו לבבל אשר מדתה תאווה, והוצרכו לתקן שם במקום הטומאה של התאווה - בבל, את חטאם.

אח''כ נבנה הבית השני וגלו לפרס, לתקן חסרונות בשלמות הרוחניות שהיו חסרים להם, ולכן בגלות פרס נעדרו מהם הרבה מדרגות רוחניות כנבואה וכל הנסים שהיו בבית ראשון כבר לא היו בבית שני, אולם עסקו בתורה.

וכשהתרשלו מהתורה מסרם ביד יוון שגזרה על לימוד התורה והוא כדי לתקן את פגם לימוד התורה שהתרשלו בו.

בסוף בית שני גברה שנאת חנם ששורשו מגאווה ועזות שרצון האדם לדרוש את כבודו גרם לכך שהשנאה הייתה רבה, ונסתלקה הבושה והתרבתה החוצפה כמבאר בגמרא (שבת קי''ט) לא חרבה ירושלים אלא על שלא היה להם בשת פנים זה מזה, ובכאן הוצרכה לבוא גלות אדום אשר מדתה הגאווה וכפירה אני ואפסי עוד, כדי שמשם נתקן את חטאנו כמבאר.

ולאחר שלב זה של גלות אדום הצרכנו ביתר שאת לתקן חטא זה של גאווה וחוסר בושה, ועזות נגד ה' וכפירה בו בדרך של שליטת ערב רב - עמלקים שישלטו בזרע ישראל.

ולסיום נצטט לשונו בעניין השיך לימינו עתה:

מאז חורבן הבית, גדל והלך כוח הגאווה של המלכות הרביעית. בגלות זו ההסתר והחשך, שבאו בעטייו של חטא אדם הראשון, הולכים וגדלים, ההשקפות החומרניות מתרבות ומאפילות על הרוחניות. מדי דור בדור מתפתח המדע, מתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מכך מתרבה גאוות האדם, כאילו הכול בידו ניתן, ולא ייבצר ממנו כל דבר. השקפות אפיקורסיות על עליונות כוח האדם הולכות ומציפות את כל העולם כולו, עד כדי יציאה בריש גלי במלחמה כנגד האמונה והמאמינים בה' ותורתו. זהו עיקר תוכן הגלות של המלכות הרביעית, ולכן עלינו לדעת שזהו הניסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.

סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז''ל: ''עקבות דמשיחא'', שבה ''חצפא יסגא'' (סוטה מ''ט:). אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל: הן נשמות ''ערב רב'' המערבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא - מדת עמלק. זה לשון הגר''א (בביאורו לתיקוני זוהר חדש, דף ל''ז ע''ב): ''ערב רב שבישראל הן העמלקים, כמו שכתב בזוהר'': ומובא שם שב''ערב רב'' ישנם כוחות של חמש אומות, ראשי תיבות: נג''ע ר''ע: והעיקר שבהם הוא עמלק - ע' האות האחרונה. השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב-רב, כמובא בהגר''א (שם): ''הערב רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, שנאמר - היו צריה לראש, וכמו שכתב ב''רעיה מהימנא''. בכוח גאוותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של ''כוחי ועוצם ידי'', ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'.

זה הוא הניסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב''עקבות דמשיחא''. ה' יתברך משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם, וככל שתגדל גאוותם תגדל חוצפתם, ויגבר רצונם להשליט את האפיקורסות ח''ו. זהו הניסיון האחרון של גלות השכינה, הניסיון הקשה ביותר. אם נכיר את הניסיון הזה בכל היקפו, נדע את התפקיד שהטילו משמים על תקופתנו - להתחזק נגד הדעות החומריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא בידי אלה הטוענים כאילו שאנו עשינו את שלנו - באנו לארץ ישראל, לחמנו עליה, והננו שולטים בה - וה' יתברך כבר יעשה את שלו ובמשך הזמן ירבו אמונה ויראת שמים.

העומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בניסיון הקשה הזה, של הדעות הכוזבות של ''כוחי ועוצם ידי'', ואינם מתפעלים ומושפעים מחוצפת הכפירה, ולא מתבטלים כלפיה כלל, אלא אדרבא מתחזקים באמונתם ואינם זזים מהשקפת התורה וחז''ל כמלוא נימה, ומתמסרים לגמרי לעבודה פנימית בתורה ובתפילה ויראת שמים, הם אשר יזכו לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו. להם יתגלה שוב האור העליון של ההכרות הבהירות. ידיעת האמת לאמתה - אורו של גן-עדן, ויתוקן כל החשך וההסתר שהיה מתעבה והולך מאז חטא אדם הראשון, ויזכו לסוף התיקון דלתתא, שבעולם הזה, ולגילוי כבוד הדר מלכות ה' בשלמות בעולם הבא - מלכות דסלקא לעילא.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק ב - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה