גלות וגאולה · האם כלם יזכו לגאלה, ואם לא מה התנאי לזכות לה?
אלו שירצו בה ויחפצו בה, ואלו שירצו ויחפצו בה ממילא יכינו עצמם לקראתה בתשובה ומעשים טובים.
הנה תראה במצרים יצאו רק עשרים אחוז, ואילו שמונים אחוז מתו במכת חשך לבלתי היותם חפצים לצאת מהגלות.
והדברים קל וחמר, ומה דור יוצאי מצרים שהיה מקום לחששם, לפי שיראו לצאת למדבר שמם הם וטפם וכל אשר להם, מבלי שידעו את אשר יקרה אותם שם שהרי לא נאמר להם כלום בזה, שהרי זו ההצעה היחידה שהייתה להם לצאת למדבר ותו לא, ואכן על זה שבח הקב''ה את המאמינים לצאת וכנאמר (ירמיה ב, ב): ''זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה''. ועם כל זה כיוון שלא התחזקו בתמימות בה' מתו כולם במכת חשך.
היום כשאדם יודע שההצעות להעתיד המובטחות לנו הוא לא ללכת למדבר שמם, אלא נבואות רבות ניבאו לנו נביאינו על הטוב הגדול שיהא לנו לעתיד, העושר והשפע ההשגחה והברכה עד בלי די, על אחת כמה וכמה שתגדל אשמת זה החפץ את העצים והאבנים שעוסק בהם הוא עתה, וחפץ לשבת בגלות מבלי רצון וחפץ לגאולה, דהיינו מיד לצאת מתוך ארמונו ורכושו ועסקיו לעזוב הכול ולרצות בתיקון עולם במלכות שדי, שבוודאי ספק גדול אם יזכה לזה.
תוכן דברים אלו מדברי הגר''י לוינשטין זצוק''ל.
מהו מהותו של שער החמשים של הטמאה שנתכון לו אור החיים הק' שנצטרך להתנסות בו בסוף הימים?
הגה''ק מקאמרנא בספרו ''עשירית האיפה'' מבאר שכוונת האור החיים למינות ואפיקורסות שזהו השער הנו''ן של הטומאה.
ובשיטתו הלכו רבים, הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטין כן היה אומר בשם החפץ חיים שעיקר המלחמה האחרונה הקשה ביותר היא על האמונה.
הגאון רבי אהרן קצנלבויגן זצ''ל אמר: החזון איש אמר לי: מה שכל כך קשה עניין בלבול הציונות שנתבלבלו יהודים רבים מהמדינה הציונית, הוא מחמת שהמדינה הציונית היא ה''נ' שערי טומאה'' וכנגד זה צריכים את שער הנו''ן של הקדושה, ומכיוון שלא זכינו לנ' שערי קדושה, ואילו הנו''ן שערי טומאה כבר הופיע - לכן הבלבול כה רב איך לעמוד נגד שער הנו''ן של הטומאה. ע''כ.
הקושי שבאמונה היום הוא מכמה סיבות.
א. המעבירים אותנו על דתנו ואמונתנו הם יהודים ולא כבעבר שהיו גזירות שמד מגויים שמיד הכרנו בהם ובמזימותיהם ונקל היה לנו יותר למסור נפש להילחם על דתנו.
ב. מהות הכפירה היום, היא לא להאמין בכלום, לא להשתעבד לכלום לחיות חיי הפקר, להשקיע את הראש בעולם הזה ותו לא, והוא גוון כפירה קשה מכל עבודה זרה שהיה אי פעם שהתייחסו לפחות באמונה לכוח מסוים ואף שהיה כוח של שקר, והוא מתוך שלא התכחשו למוגבלות האדם ולהיותו נצרך לכוח עליון רוחני שיסיעהו, ואז בנקל יותר היה להטות את האמונה לכיוון הנכון אחר שהיה מובן שנצרכת לאדם אמונה במה שמעבר לכוחותיו.
ג. הייסורים והניסיונות קשים ומסובכים, הפיתויים והגירויים לעבירה מה שיש היום לא היה מעולם.
ד. ההסתר פנים בו אנו שרויים לא היה כמותו, והיא מפני ירידת הדורות, אין רועים שירעו את הצאן בגילוי והופעת רוח הקודש, והוא מפני שאין הדור ראוי לכך איש הישר בעיניו יעשה, ועוד כמובא בסוף סוטה.
לכאורה לעין נראה שעקר המלחמה היום היא על עניני הקדשה המחללים בראש כל קריה בגלוי ובחציפות נוראה, ומאידך ביחס לאמונה אין פגע ומלחמה, כל איש הישר בעיניו יעשה - ישיבות, בתי כנסיות, שמירת שבת ומצוות וכיוצא ללא מלחמה כלל?
דע, כי האמונה בעצם היא פשוטה וברורה, וכמו שאמר הגר''א וסרמן זצוק''ל שכל מי שרק יצא מגדר שוטה, האמונה צריך שתהא פשוטה אצלו, אולם כל זה כשלא נוטל האדם שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, גדול כוח השוחד להצדיק אף את הרשע הגמור, ולהרשיע אף את הצדיק הגמור.
ובכן אין לך שוחד גדול שחומדו האדם כמו העריות, ובשביל כך עלול הוא להטות שכלו ודעתו מהאמת של האמונה.
וכמו שאמרו חז''ל (סנהדרין סג): יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, הרי שבכוח העריות לטשטש את האמונה ולהצדיק את העבודה זרה ואף שיודעין שאין בה ממש.
והוא אשר בימינו הַהַצְלָחָה של היצר לטשטש את האמונה היא מוצלחת מאוד, העולם מחוסרי הכרה לחלוטין מאמונת אין עוד מלבדו, משועבדים לסיבות ולמקרים, מכורים לטבע לרופאים ולמנהלי עבודתם, ומאין השיג היצר הצלחה זו? התשובה כנ''ל, לפי שבא הוא בדרך שוחד העריות, ואדרבא אינו בא באופן ישיר להסיר את האמונה מלבות בני אדם, נותן הוא להם לעשות ישיבות, בתי כנסיות וכיוצא, אולם בכל כוחו טומן הוא להם את שוחד העריות על כל צעד ושעל ממש, בדרכם לבית הכנסת, בדרכם לישיבה, בדרכם לתלמוד תורה וכיוצא, בשוחד זה מקל מעליהם את יסודי האמונה בשכר ועונש ומלמדם להקל באיסורים החמורים שבתורה, ובכך לערער את יסודות האמונה בקרבם.
והנה מוצאים אנו אצל לא מעט אנשים שבהם ניצחונו של היצר באופן המוצלח ביותר להקל מעליהם איסורי עריות דאוריתא לטייל בנים ובנות יחד, ולפחות לקלקל את עיניהם בהסתכליות אסורות ובלבישת בגדי נשים שאין כפי דרישת ההלכה, ובכך לפרוץ אצלם את כל גדרי הצניעות, אין אצלם מושג של שמירת העיניים, אל תרבה שיחה עם האישה - אינו בנמצא כתוב אצלם, והדביקם במצוות יישוב הארץ על מנת לדחות אותם מכל התורה כולה לקיימה ללא לב, ה' יחזירם בתשובה, אמן.
ודבר זה ראינו בתורה הק' בעצת בלעם להחטיא את בני ישראל בעריות, ומהעריות באו לבעל פעור, העבודה זרה הטיפשית והגועלית ביותר שתיתכן, וכמו שנאמר (במדבר כה, א): ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב... ויצמד ישראל לבעל פעור'', הרי שהזימה מביאה לטמטום האמונה, והוא אשר אמרנו לעיל, באמת עיקר אשר מתנסים אנו היום הוא באמונה כאמור שהוא ניסיון שער הנו''ן, אלא שהדרך בה משתמשת הסטרא אחרא במטרתה לקלקל לנו את האמונה הוא באמצעות חילול הקדושה, שהוא השוחד הנעלה ביותר לקלקל לאדם את הדעת מטוהר האמונה.
מדוע שלא ימנע האדם מלצפות לגאלה להיות שטרם השלים את עצמו בתורה ומצוות כראוי, וכמו שמסבה זו בצדק לא יחפץ האדם למות מאחר שאין לאחר המות אפשרות לתקון, והלא כן הוא לימות המשיח, כמובא בגמ' שבת ''ימים שאין בהם חפץ'' אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה?
אמת הוא הדבר שאין אפשרות תיקון לאחר ימות המשיח, וכמו כן אין אפשרות להשלים עצמו בתורה ומעשים טובים לאחר הגאולה, עם כל זה יש לאדם לצפות לגאולה בשביל כבוד שמים שיתעלה ויתגלה בעולם, ובשביל כך יש לאדם לסלק כל חשבונותיו האישיים.
ואף שתורה ומצוות עצמן הם כבוד שמים, וזמנם הוא דווקא קודם ביאת המשיח שאז ישנה משמעות להתגברות על היצר מה שאין כן לאחר ביאת המשיח, עם כל זה היאך יתייחס האדם לכבוד שמים הנעשה מתורתו ומצוותיו שלו ביחס לכבוד שמים שיתגלה לעתיד, הרי כל מה שיעשה האדם עתה בגלות עדיין כבודו יתברך מחולל בין עוברי רצונו וכיוצא, ולכך יש לנו להתעלם מכל חשבון אישי, ואפילו חשבון חיובי כשמירת המצוות שיש להם משמעות אך ורק עתה, לעומת שיתגלה מיד כבודו יתברך בעולם, ועל כך נדרש שתהא ציפייתנו יום יום. (וראה עוד להלן בזה שאלה כג).
''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'' (), מה נצרך כהיום כדי לזכות לגדר ''קדוש'' על מנת להשרד לעתיד?
ללא ספק שהתואר של פעם נשאר תואר גם להיום, ואף שהדורות ירדו אלפי אלפים של מדרגות מאז להיום - פעם בזמן התלמוד קראו לחכמי התלמוד ''רבי'', וגם היום לחכמי הדור קוראים ''רבי'', אין טעות בדבר, שהרי יפתח בדורו כשמואל בדורו, ומי לא מבין שמשמעות של ''רבי'' של חכם מהתלמוד היא אינה משמעות של ''רבי'' שקוראים היום לכל תלמיד חכם בדורנו.
כן הוא לגבי תואר ''קדוש'', גם היום לא מעטים מגיע להם תואר זה, ואף שהקדוש של היום הוא אינו מגיע לאותו קדוש של זמן התלמוד כרבנו ''הקדוש'' וכיוצא, אולם לפי מהות הדור בשפלותו לרבים יוצדק תואר זה בהתאם לעמידתם בניסיונות הקשים והמפתים של דורנו, כלי המשחית המשחיתים את נפש האדם המצויים בדורנו לא היו בשום דור מעולם, ואפילו בדור המבול לא הייתה כזאת זימה כהיום, וכן כתב רבנו ירוחם ממיר שדורנו קשה בניסיונותיו מדור המבול.
ולכך כהיום, זה השומר עצמו מעבירה וממכשול הן במחשבה הן בדיבור ואין צריך לומר במעשה - ''קדוש ייאמר לו''. וכמובן שלא ייתכן דבר זה מבלי עמל תורה ותפילה, והרחקה מחברים רעים ובריחה גמורה מכל אופני הניסיון שישנם בימינו - לתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות.
כי היום אסור לנו להתגרות בניסיונות, כל תפקידנו הוא רק לברוח מהם, והבורח מהם ידע שבכך אינו עומד בניסיון 80% או 90% אלא 100%, ואף שבבריחה אינו מתמודד אלא בורח, היא גופא שיא הניצחון כי זה הנדרש, ואילו זה הגיבור שחושב להיכנס בניסיונות ולצאת מהם בוודאי ייכשל וייפול, כך שבוודאי אין זה המבקש אלא לברוח, וכל הבורח ביותר הוא המנצח ביותר.
היכן מאזן הבחירה היום בימינו כשהרע כל כך גובר בעולם, והטמאה מצידת במיטב נשקיה להרס ולהחטיא על כל צעד ושעל?
יש לדעת שככל שהרע גובר בעולם כן הייסורים והמכות הבאים בעקבותיו הנם בתוקף ובחרון אף גדול.
והוא הנאמר בנביא: ''תיסרך רעתך'', הרעה והטומאה לא רק מהנה את האדם, אלא כמו כן מייסרת אותו ומכה בו, והודפת בו הדף חזק וקשה באותה מידה שדבק הוא ברע, וככל שידבק האדם ברע יותר - כן מכות ההדף שיקבל מהרע יהיו קשות ביותר.
וכמו ששמעתי פעם מהצדיק רבי שלום רחמים זצוק''ל, שאמר לי: יודע אתה מדוע יש היום מחלות חדשות שלא היו מעולם, הוא לפי שיש כמו כן היום עוונות חדשים שלא היו מעולם.
תפקיד היצר הוא לא רק להחטיא ולהנות את החוטאים כמו שסבורים רוב העולם, אלא תפקיד נוסף ניתן לו, והוא להעניש את החוטאים, וכמאמר הגמרא (בבא בתרא טז, ע''א) שתפקידו של השטן לירד ולפתות לעלות ולהשטין ולירד ולהעניש, א''כ תפקידו של השטן אינו בכך שהוא מחטיא, עדיין בה לא בא הוא על סיפוקו, אלא בכך שירקוד על דמו של החוטא, ויראה אותו בעונשו וברעתו, וזהו סיום סיפוקו של השטן.
ואם כן מאזן הבחירה היום הוא ביושר, כי לעומת שהרע הוא בכמות ואיכות גדולה כמו כן רואים אנו שהמכות שמקבלים החוטאים הם ללא הרף, מחלות, קנאה שנאה תחרות, אי אמון בחיי החברה והזוגיות, גירושין, סמים, התאבדויות.
לכך החכם המתבונן רואה הוא מקום לבחירה גם בעומק הסטרא אחרא המטביעה בימינו את כל הקרוב אליה, בהיותו מתבונן כמה מסוכן ומר למתקרב לרע.
היום בימינו רואים אנו שהאדם משקיע ומוסר נפשו וממונו בשביל להשיג את הרע, מחניף לו, משתעבד לו, והרע לבסוף סוטר לו על פניו ובוגד בו, והדברים ידועים.
כך שלעולם השאיר הבורא מקום לבחירה והמצב הוא מאוזן בצדק וביושר ורק שלא יהא האדם שוטה.
היאך יובנו דברי הגמרא ביומא (נד ע''ב) כשנכנסו האויבים להיכל מצאו הכרובים מערין אלו באלו, סימן המסמן ''עת רצון'' שרצויים ישראל לפני אביהם שבשמים, בו בזמן שבאותה שעה שלט החרון אף הגדול ביותר חרבן הבית וגלות עם הקדש מעיר הקדש?
יש לדעת, הבורא הוא טוב, וכל דרכיו מובילים לטוב, לא מבעיא הטוב הגלוי שהוא התורה ומצוותיה שבוודאי מובילים לטוב, אלא גם הרע שנראה רע גמור והם הטומאה והסטרא אחרא, גם הם בסופו של דבר מובילים לטוב, וכנאמר ''טוב מאוד'' - זה מלאך המוות.
ב' דרכים נתן הבורא לאדם כדי להגיע לטוב, או מתוך שיתבונן בטוב עצמו, כתורה, תפילה, שבת אמונה וביטחון וכיוצא, ואז יַכִּיר את הטוב מתוך הטוב, ובאם לא השכיל עשות זאת, לא בשביל כך יזנחנו ה' ויעזבנו לאבדון. אלא יוליכו הקב''ה בדרך שרצה בה והוא דרך הרע, אולם במטרה שיכיר אֶת הטוב מדרך הרע, כי בכך בחר לו זה האיש.
הנה צעירים רבים מחפשים רוחניות... נוטלים תרמילים על גבם, והולכים לקצה העולם - להודו ולסין לחפש רוחניות... ולבסוף משם - מהחשך הגמור חוזרים עם מסקנה שהאור היה אצלם מאז ומתמיד, וחוזרים למקומם, נכנסים לבית כנסת ובית מדרש הנמצא עשרה מטרים מביתם, אלא אחר שלא השכילו להכיר את הטוב מדרך הטוב, הוצרכו להיטלטל למרחקים, ולעבור ימים ונהרות ולעבור את כל הרי החשך והגיהינום ומשם להגיע לאור שהיה בסמוך להם.
הרע גם מוביל לטוב, וכמבואר בתשובה הקודמת להיות שהרע הוא גם מכה ומייסר, ואם כן הנו מחנך גדול ודגול.
עם ישראל בזמן החורבן השכילו להכיר את הטוב היטב, ומה שלא השכילו לדעת בעידן שלוותם באו להכרה בעידן שרפת המקדש כי אז באו להכרה כי רע ומר עוזבם את ה', אמנם לא השכילו להגיע לזה בדרך הטוב כשהיה להם בית המקדש בנוי על חילו ותפארתו, אולם זכו לזה בשעת חורבנו כשהמכה נחתה עליהם, בית המקדש נשרף לעיניהם, והמה מובלים בשרשראות של ברזל לגולה בבלה. ואז בכו והתחרטו, והגיעו להכרה מלאה בטוב האמיתי לעומת הרע הנפסד.
ולכך אז היו הכרובים מעורים אלו באלו להיות שהגיעו אז לטוב, ולהכיר בטוב ה', וכי רע ומר עוזבם את ה'.
ולכן גם ט' באב נקרא ''מועד'', ואיתא ''במדרש פליאה'': לֹא היו ימים טובים לישראל כט' באב''.
והטעם הוא להיות כי כל הימים הטובים העלו ורוממו את עם ישראל להיות שזכו להכיר את טוב ה' מדרך הטוב, התבוננו בנסיו ונפלאותיו, התרוממו התפעלו והכירוהו בדרך הטוב, ולכן חוגגים אנו את כל המועדים להיות שבהם נשפך אור גדול על עמנו שהכירו את הבורא והגיעו לטוב בדרך הטוב.
בט' באב כמו כן זכה עמנו להגיע לטוב, והוא המכנה המשתף שיש בין כל המועדים לט' באב, שזכה עמנו להכיר את הטוב, אלא שבכל המועדים היה זה בדרך הטוב, ובט' באב בדרך הרע, וכיוון שסוף סוף זכינו להכיר את הטוב בט' באב, יש לו מקום עמידה בשורת המועדים אחר שהמכנה המשתף בהם הוא שווה.
ואולי אף מעלה יש לו, לפי שאין האור ניכר אלא מתוך החשך, וההכרה הברורה לרוב העולם תיתכן מתוך החשך הרבה יותר מאשר מתוך האור ולזה זכינו בט' באב להכיר באור מתוך החשך.
מדוע גם אדם שבחר ברע, ומצבו הנו מתירני וחפשי לעשות ככל אשר יעלה על רוחו, פעמים שנעצר ונחסם הוא מעשית עברה ואפלו שנפשו חשקה בה למאד, מי הוא המונע ממנו עשות זאת, הלא השטן עומד לימינו לשטנו והיאך אם כן נשמר הוא מעשותה בעל כרחו?
ב' טעמים לדבר.
האחד, גם הרע השולט בעולם על הכלל או על הפרט הוא בהשגחה עליונה, וגם עד כמה ירדו עם ישראל בכללות, או כל אחד מישראל בפרטות למעמקי הטומאה זה בהשגחה.
והנה מצינו כיוצא בזה השגחה על עם ישראל במצרים שלא ירדו יותר ממ''ט שערי טומאה לחוסר יכולתם לקום מנפילה שמעבר למ''ט שערי טומאה, וכמו כן לגבי כל יהודי בפרטות - יודע תעלומות יודע עד כמה יש ביכולת האדם לעלות לאחר שירד להיכן שירד, ולכן לא מורידו יותר, כדי שיישמר סיכויו לעלות בבוא הזמן, ולכן נשמר האדם מבלי ידיעתו והבנתו מלירד לטומאה ואף שלבו חפץ בה.
טעם שני, ירידת האדם לטומאה זהו על מנת לתקן את שפגם האדם וקלקל ברצון ובחפץ, ולכן תיקונו שירד למקום שלשם נפל בבחירתו ומשם יתקן את קלקולו.
ולכן למשל אדם שבבחירתו נתפתה וירד ל- 5 מדרגות בטומאה, נצרך שכשיבוא לעולם בפעם נוספת על מנת לתקן קלקולו - שיפל בעל כורחו עד לשם ותו לא, ומשם יתקן פגמיו, כי התיקון נצרך שיהא ממקום הקלקול, ולכן גם אם ירצה ליפול למדרגה ה - 6 לא יוכל ליפול לשם, אחר שעתה שבא לעולם לתקן קלקולו - נפילתו היא בעל כורחו ושלא בבחירתו - לצרך תיקונו, ולא מגיע לו שייפול יותר בעל כורחו, אחר שגם מדעתו ובבחירתו לא נפל יותר, ולמה אם כן שיצטרך ליפול בעל כורחו למקום נמוך יותר ממה שקלקל פעם בבחירתו, ובזה גם תבין מדוע אין ב' בני אדם שווים בנפילתם, כי כל אחד מתקן ממקום קלקולו.
מהי התכלית מהגליות, אחר שתוצאותיהן הוכיחו מחדלים רבים בעם ישראל, ובדוקא בעקבות הגלות ירדנו פלאים בגלות מצרים, בבל, ובגלותנו האחרונה?
תכלית הגלויות להביא לידי כניעה, שבהיעדרה - שורש החטא, ובתיקונה נתקנים כל החטאים, וכאמור לעיל, שלא השכלנו להכיר את הטוב בדרך הטוב נצטרכנו להכירו בדרך הגלויות הקשות ובזה להכניע את לבבנו, וחשובה לפני הקב''ה הכניעה יותר ממצב של שמירת תורה ומצוות עם גסות רוח ומחשבת כוחי ועוצם ידי, ולכך נוקט הקב''ה באופנים המביאים לכניעה בפרט בימינו, כדי להכשירנו לגאולה בכל מצב שנהיה, להיות שהכניעה מכשירה לגאולה את עם ישראל בכל מצב שיהיה ולו הגרוע ביותר.
ונמנה כמה אופנים שחוזים אנו במו עינינו היום שבהם נוקט הבורא להביאנו לכניעה.
1. עניות. מובא בתיקוני זוהר שעם ישראל בסוף הימים יצורפו ויתבררו ישראל במידת העניות, ותהא עניות קשה דוקא לאחר שיהיו מורגלים בשפע גדול, והוא על מנת להכניעם ולשבור לבבם לה', וכמובא בזוהר שתפילה לעני גדולה מתפילה למשה ומתפילה לדוד להיותו שבור לב.
2. שלום בית
בעיות שלום בית הנם בימינו במצב שפל ביותר, הגירושין היום הנה תופעה נוראה בהמון מבתי ישראל, והסיבה היא לכניעה ושפלות, שאין לך דבר השובר לבו של אדם כמו כאשר ביתו נהרס ונחרב ל''ע.
3. חנוך ילדים
תרבות רעה בתוך ביתו של אדם קשה ממלחמת גוג ומגוג, שהיא כמו גזירה שנגזרה על דורנו לראות בנים ובנות בוגדים במורשת אבותם עזי פנים המכניעים ושוברים את לבם של הוריהם.
4. שידוכין
אחת המכות הקשות של דורנו המה קשיי הזיווג, בנים ובנות בגילים מבוגרים חסומים המה מלהקים את ביתם כרצונם, ובכך השפלות והשברון לב מקנן ביתר שאת בלבותם.
5. מחלות
החליים הקשים והמשנים שהתרבו בדורנו, אם זה חולים מלידה, אם לאחר מכן, אם כתוצאה מתאונות דרכים, פיגועים וכיוצא. הלוא המה שוברים את לבות החולה והסובבים אותו, ומביאים לכניעה.
6. בעיות הנפש
בעיות הנפש התרבו בימינו, הדיכאון, החרדות, הדאגות, העצבות וכיוצא מנת חלקם של רבים, הלשכות של הפסיכיאטרים מלאות במטופלים ואין עוזר להם, כי אין לא-ל ידם להביא את הבעיה על פתרונה בשרשה, וזאת כאמור לשבור את הלב על מנת להכשירנו לגאולה, כי אי אפשר שנזכה לגאולה העתידה, ובידינו חטאים רבים ועוונות שלא תוקנו, והתקנה לכך היא אחת, שברון לב, והוא המכשיר לגאולה על אף כל המחדלים, והארכנו בזה בספרנו ''עקבתא דמשיחא''. (ועיין עוד בנושא זה שאלה ז, כז)
מה יעשה אדם אשר שפע עליו רב טובה גם בגלות אשר אנו שרויים בה ודואג מכך ובצדק, היאך מרבית אחיו שרויים בצרות ובעני, והנה הוא חי ברב טובה, וירא הוא שמא יאכל עולמו בחייו, או פן תפגעהו הרעה ביום מן הימים?
א. העצה היא להודות הרבה לה', וממש בכל הזדמנות יפצח פיו ברינה ובשבח לה' על כל הטובות אשר גמלהו, ואשר גומל עמו ויגמול עמו, כי בכך שמודה הוא לה', ובא בהכנעה ובבושה לפני הבורא ומודה לו על מתנותיו מתוך אמונה שכל טובות אלו הם מתנת חנם, ושלא כמעשיו גומל עמו, יזכה שמידה כנגד מידה כן ינהג בו הבורא שלא יצטרך לשלם עבור טובותיו ויקבלם בחנם, דכשם שהוא מודה לה' ומשבח לו על מתנותיו שמקבל בחנם, ומכיר בטובות אלו שבחנם באו לו מחסד ה' ומרוב רחמיו, כן יהא יחס ה' כלפיו לבלתי קחת ממנו גמול ופירעון ממעשיו הטובים, וכמו כן יקיים הבורא בידו הטובות שנתן לו, אחר שמכיר הוא בהם ומודה עליהם, וכידוע דלעולם חפץ האיש הטוב להיטיב דווקא למי שמודה ומאיר פנים ולא למתרעם.
ב. עצה נוספת לכך שייטיב לאחרים, וינהג באותה מידה שהקב''ה נוהג בו, כמו שהקב''ה מטיב לו שכן ייטיב הוא מאותה טובה לאחרים, ואז ייחשב כגבאי של הבורא, להיות השפע יורד דרכו לנצרכים ולנזקקים, וביני לביני זכותו שלו כגבאי ליהנות מכל הטובות הנשפעות, וככל שיהא גבאי נאמן יותר לעזור ולסייע לאחרים כן יראה בו הקב''ה כנאמן להשפיע עליו ביותר השפעות בכמויות גדולות יותר להיותו עושה מלאכתו באמונה.
מיתת צדיקים מכפרת (ירושלמי יומא פ''א ה''א) מה ענין תוצאות הכפרה לעוונותינו ממיתת הצדיק? ועוד מהירושלמי הנ''ל משמע שנוצר מצב חיובי במיתת הצדיק, ואלו בגמרא (סנהדרין קי''ג ע''ב) מובא דכשצדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם, ומדוע, אם מיתתו מכפרת אדרבא שתבוא טובה לעולם?
לא רק שאין סתירה בין ב' מאמרי חז''ל הנ''ל אלא אף אחד גורם הוא את השני.
כשהצדיק חי בעולם הוא הגשר המגשר בין ישראל לאביהם שבשמים דרכו שואבים כוח וחיות דקדשה, דרכו מתחזקים באמונה כיאות, והגלות על כל מרירותה מתמתקת, כי לפחות זוכה העם ל''דעת'' בדרך הצדיק והרי ידוע כי אין גלות אלא בדעת שנאמר (): ''לכן גלה עמי מבלי דעת'', אם כן כשהצדיק בעולם הגלות פחות מכפרת להיותה ממותקת, ובמיתת הצדיק אכן רעה באה לעולם כי חשכו המאורות להמתיק מרירות הגלות, אולם מאידך נוצרה כפרה ממרירות זו, להיות עתה בפטירת הצדיק הגלות קשה ומרה.
הרי שפטירת הצדיק מכפרת להיותה זה גופא שמביאה רעה לעולם להיות הגלות מתמררת ביותר, והרי ב' מאמרי חז''ל צדקו יחדו.