גלות וגאולה · מהו עקר השמחה שתהיה לעתיד?
בארנו בתשובה הקודמת שעיקר הגלות היא גלות הדעת, הרי שעיקר הגאולה היא גאולת הדעת.
וראה והתבונן, הרי לעתיד השפע והברכה והשלום יהיה בתכלית הטוב, וכמו שאמרו חז''ל ''עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת'', ועוד אמרו עתיד כל אחד מישראל שישמשו לפניו אלפיים ושמונה מאות עבדים. ועוד אמרו עתיד שיהיה לכל אחד מישראל ג' בתים אחד בהר אחד בעמק ואחד בשפלה, ועתידין ישראל שירדו וישתעבדו באומות - ''והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפיים ארץ ישתחוו לך'' (ישעיה מט, כג), השלום יהא שלום אמיתי - ''וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'', לא יהא מושג של מוות וחולי - ''בלע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר'' (ישעיה כה, ח), ועוד ועוד.
אולם כל אלו יהיו בגדר כלים ואמצעים לתכלית הטובה האמיתית שהיא לדעת את ה', ומן האמצעים והכלים נדע במקצת מה יהא התכלית.
וכן כתב הרמב''ם בסוף הלכות מלכים:
ולֹא נתאוו החכמים והנביאים את ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו''ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח [הכוונה לשמחה חומרית] אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל.
ועוד כתב שם:
ולא יהיה אז עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ויהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים סתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר ''ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים''.
והסיבה לכך היא בהיות ונשמת האדם היא חצובה מאלק, וידיעתה את ה' הוא השיבה לשרשה, לחזור לארמון בית אביה, ואין עונג לנשמה גדול מזה, ולכך העונג הגדול של הנשמה לאחר פטירתה מן העולם - צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, שהוא עונג עצום, שקורת רוח בעולם הבא יפה מכל ענגי עולם הזה, והטעם היות והדעת שלמה לדעת את ה', וזהו עונג שאין לנו - השקועים בחומר הבנה והשגה בו אלא מעט, ולעוה''ב נזכה לו בשלמות.
הלא ידוע שהגליות נועדו לצרף ולזכך את ישראל, והנה לכאורה בכל הגליות שעבר עם ישראל נתהוו להם מכך מעידות במקום תקון ועליה, שהרי בגלות מצרים מעדו עד לעבודה זרה שכן קטרגה מדת הדין ''הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'', וכידוע שנשקעו עד מ''ט שערי טמאה.
וּכְמוֹ כֵן בְּגָלוּת בָּבֶל, בְּאוֹתָן 70 שָׁנָה שָׁכְחוּ אֶת הַתּוֹרָה וְנָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת כַּמּוּבָא בַּפְּסוּקִים.
וְכֵן בְּגָלוּת זֶה הָאַחֲרוֹן, כַּמָּה הִתְבּוֹלְלוּת וּנְשִׁירָה מֵהַיַּהֲדוּת, הֲלֹא הוּא בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם,
וְאִם כֵּן מָה הַתּוֹעֶלֶת בַּגָּלֻיּוֹת?
אין לנו מושג בדרכי ה', ועומק עצתו וחכמתו מי ישיגנה, ולכך, אם קבע והחליט הבורא בחכמתו שהגלויות מצרפות ומכשירות את ישראל לגאולה זמנית, או קבועה כפי שיהיה לעתיד, אם כן בהכרח שאין הקב''ה נכשל בעצתו, ובוודאי עצתו בגלויות היא אך ורק להועיל.
ומה שלמראה עינינו נראה שהגלות יותר מזיקה, זהו הנראה לעיניים שלנו אולם ברור הוא שזאת מפני שהאמת נעלמה מאתנו.
וכדי לשבר את האוזן אפשר לתת לזה הבנה.
הרי הגלות שוברת ומכניעה את הנפש, ואז המצב הוא שסנגוריא גדולה נפעלת מכל מצווה קטנה ומכל מסירות שמוסר אדם עצמו לה' בגלות גוף ונפש, וכמו כן הקטגוריא מכל עוון מתקטנת, אחר שיש לימוד זכות גדול על החוטא, כך שכל מצווה הנה בעל משקל מכריע כנגד הרבה עוונות, ואיש צדיק אחד יעמוד ויכריע כנגד אלף רשעים שירשיעו במעשיהם.
ולעומת זאת כשהמצב הוא של שלווה שפע וברכה, אין כל כך סנגוריא מכל מצווה, אחר שזה אפשרי וניתן לביצוע בקלות, וכמו כן הקטרוג מכל עוון הוא גדול, אחר שיש כאן כפיות טובה, וכנאמר ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול'', כך שבמצב של טובה לא תתקבל מצווה אלא אם כן היא שלמה כראוי, ואילו העוון יהא בעל משמעות כבירה גם כשהוא עוון קל.
אם כן הגלות מהווה מציאות של תיקון, לסנגר עלינו מאוד בקיום כל מצווה, ולמעט עלינו בקטרוג העוונות, ומי כמו הקב''ה שיודע מה משקל העדיפות, והוא בחכמתו יתברך הכריע שהעדיפות היא הגלות השוברת ומכניעה את לבותיהן של ישראל, ואף שבעקבות הגלות בלתי נמנע שיהיו מחדלים רבים, אולם על המחדלים כאמור יש לימוד זכות ולעומתם על המצוות והמסירות נפש ולו הקטנה הנעשית בגלות יש לה משמעות חשובה למאוד, לעומת מצב של שלווה שהמשמעות להפך כמבאר. (תשובה נוספת לכך ראה לקמן בשאלות יז, כז)
מדוע לא חזרו ונשנו לעתות שונות כדגמת נסי מצרים, ואפלו במקצתם, על מנת לחזקנו בגלותנו, ולהאיר לנו את חשכת הגלות באור האמונה?
הבחירה חייבת להיות מאוזנת - הרע לעומת הטוב, הנס מקלקל את מאזן הבחירה ומכריח לטוב, וכמו כן ההסתר כשהוא באופן מופרז מקלקל את מאזן הבחירה ומכריח לרע.
כשיצאנו ממצרים - מהחשך הגמור, ללא עבר היסטורי בעל משקל של אמונה, היה נצרך לשם הנחת יסוד לכל אלפי השנים הבאות, להניח יסודות של אמונה לדורות הבאים להיות ניזונים מאותה אמונה.
הלכך, הבורא בחכמתו יתברך - מי כמוהו יודע לשער מהי הכמות של נסים הנצרכת בדיוק לצרך הנחת היסודות שיהא בה כדי להספיק לשעתו ולדורות, באופן שעשה זאת הבורא בדיוק נמרץ שכל תוספת נס מקלקלת את המאזן של הבחירה להכריח - ולו במעט - לכיוון הטוב, וכל פחות מכמות הנסים שעשה הייתה עלולה להכריח - ולו במעט - לכיוון הרע.
ולכך לא חזרו ונשנו אותם נסים, אלא שכן חזרו ונשנו נסים אחרים דווקא באופן שידע הבורא שנצרכים הם למאזן הבחירה, דהיינו להיות שגבר החשך והצרך לאזנו בגבור הטוב והנס על החשך, כך שלעולם שומר הקב''ה על המאזן.
ולכך מקפיד הקב''ה על העושה נסים בחנם, כי אז מקלקל הוא את המאזן להכריח לטוב, ומטריח את הקב''ה להגביר כנגד זה את הרע כדי לשמור על המאזן, וזהו עניין הטרחת את בוראך המובא בתענית (כד ע''א) כמעשה דר' יוסי דמן יוקרת.