עבודת ה' · כיצד לנהג בשעה שנתקף האדם בחשק גדול לעברה חמורה?
עיקר העבודה בזמן שנתקף האדם בחשק גדול לעבירה הוא למשוך כמה שיותר את הזמן, דהיינו לדחות את ביצוע החטא למחר, לעוד חצי יום, ואפילו לעוד שעה וכיוצא, דהיינו, העיקר לא להישמע מיד ליצר.
ישנם רבים שמיד כשמותקפים המה מיצרם מחליטים זהו! נִכָּנַע מיד! וטענתם היא, הרי במילא היצר ינצח, שהרי מנסיונינו בעבר תמיד הוא ניצח במוקדם או במאוחר, ואם כן למה נצטער ונתמקמק עמו במלחמה בצער וסיגוף כשבין כה לבסוף הוא ינצח.
וזו טעות חמורה! על האדם להבין, כל אדם ואפילו הצדיק הגדול ביותר בנסיונותיו שלו, לא נהפך לצדיק בבת אחת, על כולם עברו עליות וירידות, וגם על הצדיקים עברו מורדות ביחס לדרגתם, אלא כיצד בסופו של דבר נגמל הצדיק מחטאיו? בדרך זו:
מתחילה חטא אחת לחודש, אח''כ נתאמץ בכל כוחו לא לחטוא ונכשל אחת לחודשיים, ואח''כ אחת לד' חודשים עד שראה ה' מסירות נפשו וסייעהו להינצל מיצרו לגמרי.
אין אדם בעולם שהחליט בבת אחת זהו! אני מהיום לא עושה יותר מעשה זה שאני חושק בו -לעולם. כל ההצלחה של הצדיקים שנלחמו עם יצרם היתה בכך שדחוהו בכל יכלתם ואפילו לזמן מועט כאשר יכלו, עד אשר ריחם עליהם בוראם והסיר יצרם מהם.
כשאדם נכנע ליצרו מיד, אינו נותן שום סיכוי לעצמו לעולם להתנתק מהחטא, ואדרבא עבירה גוררת עבירה ובכך ילך מדחי לדחי.
ועוד שהמציית ליצרו מיד, דומה הוא לעבד הנאמן למלכו, ואילו זה שאינו מציית מיד ליצרו דומה הוא לעבד שמתמרד לאדונו לבלתי לציית לפקודתו, שאף אם לבסוף יאנס למלא פקודת אדונו אין ערך לציות זה. והנמשל מובן. המציית מיד למלכו - מלך זקן וכסיל הוא היצר הרע הרי שהוא בכך עבדו הנאמן וקשה שיחלץ ממנו, אולם המתמרד נגד מלכו זה, מעט מעט יחלץ ממנו.
ששאלת עד כמה עליך להתקדם בעבודת ה' ולא תחשב בכך שהנך קופץ מדרגות יותר מכחך, ומה המדה לידע כמה לתבע מעצמו?
דע שהבורא לא עזבו לאדם להיות תוהה ובוהה מלדעת המשך דרכו, ולמתבונן וכן להשואל והחוקר בודאי יורהו ה' דרך חוקיו.
וכמו כן לענין שאלתך.
דע שישנם ב' מושגים ברגשות האדם: האחת שאיפה, והשניה מצפון.
האדם חייב לשאוף לגדולות, ורק זו הדרך, דמבלי שאיפה לגדולות, בבחינת (תדא''ר כה): ''לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב'', אי אפשר לגדול ולהתעלות כלל.
אמנם כמו כן יש לאדם מצפון, שהוא מזדעק באופן שונה מהשאיפה, ונמחיש זאת.
אדם בשאיפתו שואף להיות גדול בישראל ולהתמיד בתורה 16 שעות ביום, ובלבו תיתכן תשוקה עזה לכך. אולם בפועל אינו לומד יותר מ- 10 שעות ביום.
נתבונן אימתי מצפונו נוקפו לשינוי מיידי? כשלמד 9 שעות ולא 10, וכן כשלמד 10 שעות לבו נוקפו מדוע לא למד 11 שעות. אולם אין מצפונו נוקפו מדוע לא למד היום 16 שעות, כי יודע שזה בשאיפתו בלבד אומנם אין כעת בכוחו לבצע שאיפה זו.
הכלל הוא, המצפון מזדעק בריתחא יותר מהשאיפה, שהיא יותר בניחותא.
הרי שכפי זעקת מצפונו ידע האדם מהי מדרגתו, וא''כ מדרגתו להגדיל שעותיו מ- 10 ל- 11 או לפחות להקפיד על 10 שעות, כי על כך מצפונו מזדעק מקרבו.
והמוטל עליו להתיחס לזעקת המצפון באופן מיידי, ואילו לגבי השאיפה יש להתיחס בניחותא ובהדרגה. כי השאיפה לגדולות אכן חיובית היא אך לא מעשית לעת עתה, מה שעתה מעשי אצלו זה צעקת מצפונו, ולפי צעקת מצפונו שבאה בריתחא, שלא כמו שאיפתו שבאה בניחותא, עליו להתיחס מיד למצפונו, ולא לדחות ולהשתיק את זעקת המצפון, שאם ישתיקנו יהיה מצב שצעקת מצפונו תרד בדרגה אצלו ומעתה - כשלא יתייחס לזעקת המצפון על 10 שעות ירד מצפונו לתבוע ממנו 9 שעות בלבד.
מצד אחד, ידוע ומפרסם רעת ההרגל וקיום המצוות ''כמצות אנשים מלמדה''. ומאידך מבקשים אנו בכל יום ''ותרגילנו בתורתך''?
בקשתנו ''ותרגילנו בתורתך'' היינו שמבחינה המעשית נהיה מורגלים וזריזים לקום ולקיים המצוות, עד שיהא באופן טבעי אצלנו , וכמו למשל: האדם הרי באופן טבעי נבדל ממאכלות אסורות, אין לו אף יצר לעבור על איסורים כעין אלו, וכמו כן מלחלל שבת, מלגנוב וכיוצא, האדם מורגל בהם עד שאין לו אף מחשבה חלילה לחטוא בהן, או כמו חמץ בפסח, היעלה בדעת אנוש לאכול חמץ בפסח?! או שלא לצום ביום הכפורים?!
זו בקשתנו, שבכל המצוות נהיה מורגלים בהם בטבענו, שבטבענו נגעל ונבחל בכל אשר אסרה תורה.
אולם כל זה מצד המעשה, דהיינו שבאופן טבעי לא יעלה על לבנו לחטוא, אולם מכח המחשבה והתבוננות, זה צריכים אנו אדרבא לבקש שנהא מתחדשים בהם בכל פעם מחדש.
ולמשל, במצות השבת שמורגלים אנו לשומרה מצד המעשי, הרי שמצד ההתבוננות, צריך האדם לזכור בכל פעם מחדש מדוע הוא שומר שבת, מהי מטרת מצות השבת.
וכן לגבי מאכלות אסורות אמרו חז''ל (תורת כהנים כ' קכח): אל יאמר אדם אי אפשי, אלא יחשוב: ''אפשי ואפשי ומה אעשה שהקב''ה גזר עלי'', דהיינו מה שהנני בודל מהם הוא להיות שכך רצון ה', ואדרבא לצאת מה''מלומדה''.
לסיכום, ההרגל הוא טוב מצד המעשי להיות בודל מהרע ודבק בטוב בטבע, אולם לא בשביל כך להשבית את צד המחשבתי, אדרבא לפתחו, ולחשוב ההיפך מהטבע, דהינו אף שבטבע אין רצונו לחטוא, מצד מחשבתו יאמר: אפשי ואפשי, ויצייר בעצמו שגם אילו היה חלילה חושק הוא בעבירה זו לחלל שבת, או לאכול מאכלות אסורים, היה כובש יצרו מטעם: ''אלא מה אעשה שהבורא גזר עלי''.
וכן יתבונן בטעם שבמצוה, ויתכוון לקיים המצוה מצד טעמה, ושכן ציוה ה', ובכוונתו יהא לעשות לו נחת רוח.