אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

עבודת ה'

תפילה

במה נקראים אנו ''עבדי ה''' וכנאמר: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'' (ויקרא כה, נה) והלא אנו הפך העבד, שהרי גבי עבד נאמר מה שקנה עבד קנה רבו, ואלו גבן, כל תורתנו ומצוותינו ועבודתנו את ה' נזקף לזכותנו מבלי שיצרך הקב''ה לטל כלום?

''הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחוננו''.

הרי שהמושג עבדות מתבטא ב''תלות'' עינינו בבורא, ועל כן נצטוינו להיות בטחוננו בה' ועליו להשליך יהבנו כעבד שאין לו שום גיבוי ומשענת אלא אדונו נותן לחמו וצמרו בלבד.

ובעבדות זו שהיא ה''תלות'' בו יתברך, אנו מקיימים בזה מצות הבטחון בה', שהיא תכלית כל המצוות להיות בוטח בה' שעושה הטוב עבורנו, כעבד ושפחה שאין להם שום גיבוי אלא אדוניהם שעליהם נסמכים, כן עינינו צריך שיהיו תלויות לרחמי ה', ולהאמין שעושה הכל עבורנו.

כן גדרינו כעבדים כלפי הבורא, שעינינו צריכים להיות תלויות בו בכל, ואפילו על פרט קטן שנצטרך, ננטרל עצמנו מעצמאותנו, ונשליך יהבנו על ה' שיושיענו, ונאמין שמבלי רצונו ית' לא נוכל אפילו לדבר או להלך אפילו פסיעה אחת, וכמו שכן מפרטים אנו את תלותנו בבורא ב''ברכות השחר'' שפרטו לנו שם חז''ל את כל פרטי הצטרכויותינו עד כדי לבישת הכובע, החגורה, המנעלים, הזקיפה, ההילוך, פתיחת העינים וכיוצא, וזו עבודת האדם כעבד נאמן, להסיר מעצמו את בטחונו העצמי שנולד הוא בטבע של האדם, ולהעביר את הבטחון לבורא, וכמה שיהא זה עד הפרטים הקטנים ביותר זהו העבד הנאמן. וכמאמר בעל בטחון אחד: עם בטחון בה' יכול אני להלך ימים ונהרות הרים ובקעות, ומבלי בטחון בה' מכאן ועד הפתח איני יכול להלך...!

היאך מחזקים את התלות בה' שהיא כאמור ''העבדות''?

א. תפילה

כשאדם מתפלל לה' על כל פרט קטן, הרי שבזה מצהיר ומחדד אצל עצמו שאין באפשרותו לעשות דבר קטן או גדול מבלי שיעזרהו ה', והעובדא שהוא נושא תפילה על כל פרט קטן, בזה משריש האדם את מדת ''העבדות'' שהיא התלות בבורא.

ב. חיזוק מתמיד

להתחזק באופן מתמיד באמונה, ופיו ולבו יהגו אמונה יום ולילה לדבר דבריו אך ורק באופן שהוא תלוי בבורא, וכגון שיתמיד בידבוריו שכל אשר יעשה יהא בעזר השם, אם ירצה ה' וכיוצא ויהא פיו לבו שווים בזה באמת.

ג. הסתפקות

לא יתכן שיהא האדם מעיז לבטוח בה' ולהתלות בו בדרכי חומריות ולוקסוס המקציפים את ה', שהרי אין כלל רצון ה' שישתקע האדם בחומר, במילא הרי יבוש האדם לתלות בטחונו בה' על דברים שיקציפו את ה', ולא יהא מסוגל להתלות בה' על צרכי הבל וחומר, ובמילא אם תגבר בכל זאת תאוותו ללוקסוס ישתמש בבטחון בעצמו, ויתלה את אפשרות השגת תאוותיו בעצמו ובכוחו, כי יבוש להעמיס על הבורא שיעזרהו בדברים המנגדים את רצון ה', ובכך הרי משחית הוא את מידת ה''תלות'' בבורא, ומחנך עצמו להיות תלוי בעצמו.

ואז מה שיקרה הוא, שגם בצרכים החיוניים שבהם בודאי יש מקום להיתלות בבורא אחר שהצרכים החיוניים המה לרצון ה' כדי שיהיו לו כלים לעבוד את בוראו. גם בהם יהא מנוטרל מלהתלות בה', אחר שהרגיל ולימד עצמו ''להסתדר לבד''.

אולם המסתפק, ונוטל מהעולם את ההכרח לעבודת ה' בנקל יהיו פיו ולבו שוים להיתלות בבורא, אחר שאין ברצונותיו דבר שנגד רצון ה', זה שיוכל לחדד לעצמו מדה זו של ''התלות'' בכך שיבקש מה' הצלחה על כל פרט הנצרך לו לעבודת בוראו.

והנה עתה בעקבות משיחא,שעיקר העבודה הוא על האמונה, שהיא בעיקרה תלות בבורא, הגיף אותנו היצר במגיפת הלוקסוס והחומרנות, צא וראה כמה משומרי התורה ומצוות שקועים בביצה הסרוחה של חומריות העולם. ואינם מבינים מה האיסור בכך. אולם נתטפשו ולא השכילו להבין שבכך משחיתים המה מעצמם את האמונה שהיא העיקר מאז ומתמיד ועל אחת כמה וכמה היום, כי על הלוקסוס והחומר בודאי שאינם מעיזים לתלות עצמם בבורא, כי יודעים שעוסקים המה בחומר ובהבלים והיאך יעיזו להכניס את הבורא בזבלם ופרשם. ואם כן מחליטים המה ''לעבוד ללבד'', ובכך הורסים את האמונה גם בדברים ההכרחיים אחר שלימדו עצמם ''להסתדר לבד''.

אולם המסתפק במועט, פיו ולבו שוין לבטוח בה' במצפון נקי להתעלות בה' בבקשת צרכיו אחר שבקשת צרכיו היא לצורך גבוה.

גדרנו בנים לה' וכמו כן עבדים לה', בנים, שנאמר: ''בנים אתם לה' אלקיכם'', וכמו כן עבדים: ''עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'', ועוד הרבה פסוקים, ובכן היאך אין סתירה בין ב' התאורים?

בנים אנו לה' זהו פשוט, דמאחר ונבראנו מנפיחתו שלו, וכאומרנו: ''אתה נפחתה בי''. והנופח נופח מתוכו, אם כן אנו באנו מכח אבינו כבן שבא מכח זרע אביו, וכמאמר הגמרא: ''ג' שותפים באדם אביו ואמו והקב''ה''.

אמנם מצד ''התלות'' שלנו בבורא הרי שהיא תמידית ולא ניתנת לקטיעה בזמן מסוים, שלא כמו הבן שבשלב מסוים בחייו מתנתקת תלותו מאביו, ולעומתו העבד לעולם תלותו באדונו, והמדובר הוא בעבד כנעני דומיא דשפחה המוזכרת שם בתהלים: ''כעיני עבדים וגו' כעיני שפחה אל יד גבירתה - כן עינינו אל ה' אלוקינו'', ושפחה היא בודאי כנענית, דעבריה קרויה ''אמה'', ואם כן עבד המוזכר שם הוא כנעני שנאמר בהם מצות עשה: ''לעולם בהם תעבודו'', והמשחרר עבדו עובר בעשה זה, ולעולם אין לו התנתקות מאדונו להיות תלוי בו עד יומו האחרון.

אם כן מצד אחד אנו בנים לה' אחר שאנו נפוחים בנשמה ממנו - כי חלק ה' עמו. ומאידך אנו כעבדים להיות עינינו תלויים בו עד רגענו האחרון.

מה נשתנינו להקרא עבדי ה' יותר מאמות העולם אחר שכמו כן המה עבדיו לענין כמה מצוות שהם חיבים לבורא?

ביארנו שהעבדות היא התלות שלנו בבורא, דאילו העבדות מצד קיום המצוות איננה עבדות, אדרבא, היא בעצם חירות הגדולה ביותר, שהרי כאמור עבודתנו את ה' היא היפך עבדות עבד ושפחה, דאצלם מה שקנה עבד קנה רבו, ואילו גבי מצוות ה' הכל נזקף לזכות העובד. אלא המושג עבדות היינו תלות בלעדית בבורא.

ובזה, לא עשה לכל גוי, דלחוש תלות בה', הוא ענין רוחני ולא שכלי בלבד, והוא ''השגה'' של קדושה שאין כל אחד יכול להשיגה, וזהו יחודנו וסגולתנו על כל העמים להיות עם הדבקים בה', וכנאמר ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'', ולזה צריך קדושה יתרה, ולכן מאחר והמושג עבדות היא ''התלות'', שייכת היא רק בישראל המאמינים ביחודו יתברך ובהשגחתו הפרטית, מה שאין כן אומות העולם שאינם מסוגלים מבלי אמונת השיתוף, ולכך אין מושג אצלם למעט בהשתדלות, בטחון, וויתור, מבלי לנקום כי הכל מאת ה', וכיוצא, אין מבינים המה בעניינים אלו דבר וחצי דבר.

אכן הבטחון והתלות בה' הנם פעל יוצא מהעבדות שאנו עבדי ה' ותלויים בו, אולם מה חובתנו כעבדים לה'?

חובתנו כעבדים לה' מתבטאת בכמה נקודות:

1. דקדוק ההלכה.

דהיינו לא לזלזל בהלכות המבוארות לנו בשו''ע, להקל שלא במקום, או לפסוק על דעת עצמנו מבלי לברר את האמת, וכיוצא, כי עבד נאמן מציית לאדונו לדייק בפקודתו, ויודע שעבודתו תעבור בדיקה האם בוצעה כראוי או באופן מזולזל.

2. לזכור שאנו עובדים לאדון.

כמעט ותחושה זו נעלמת מאתנו, שאנו עובדים למעביד כביכול, אצל רבים המצוות נעשות כמצות אנשים מלומדה, ושוכחים אנו מלהעלות על לבנו שיש כאן אב ואדון ואנו בניו ועבדיו המצווים לעשות פקודתו, ושכחת אדנותו עלינו מתבטאת בכמה פרטים, למשל, אי דיוק בזמני התפילה והלימוד, לעומת דיוק בזמני עבודה, מלמול המילים בדילוג ובקטיעת אותיות בברכות ותפילות לעומת דיבור ברור מינימלי בינינו לבין כל אדם.

3. על אף שקשה

העבד עובד עבודתו ללא תירוצים, עכשו קשה לי... אני עייף... לא אכלתי... אין לי חשק...

העבד עובד על אף שקשה לו, וזו מחויבותנו כעבדים לעבוד ולקיים מצוות ה' גם בשעות ובמצבים קשים.

4. עבדותנו זו חרותינו

להאמור לעיל שהעבדות המתיחסת אלינו כלפי הבורא היא התלות בו יתברך, מחייב הדבר שלא יתרגש האדם ויעשה חשבון לבני אדם כאשר פוקדים אותו מצבים הגורמים לנחיתות, וכגון: רווקות ממושכת, חשוך בנים, כיעור גוף או פנים, גירושין, עניות, יציאה מכלא, זה עתה חוזר הוא בתשובה, וכיוצא.

רוב בני אדם נשברים ונדכאים רק מחמת נחיתותם בחברה, חשים הם עמוק את זלזולם בעיני הבריות, את מסכנותם, או את רחמנות הבריות עליהם.

העבד ה' באמת, שהינו תולה עיניו בבורא, והינו עבד לה' ולא עבד לעבדים, אין לו שום חשבון אחר מלבד באם הוא חב לבורא את חובותיו, זה מה שמדאיג אותו, יתר הדברים שאכן אצל בני אדם אחד כמוהו אין נחשב לכלום - אותו זה לא מענין, מאחר וכלפי הקב''ה, לא קיימת התיחסות שלילית לאחד כמוהו מפני הסיבות שנזכרו, ואדרבא - קרוב ה' לנשברי לב, הילכך מעודד הוא את עצמו בהיותו יודע - העיקר שבעיקרים הוא התיחסות הבורא אלי, ואם יחסו אלי חיובי בכל עת ובכל שעה, ועם כל מסכנותי הלא יש לי את האפשרות להתחבר לבורא הכל יכול, מה אם כן יש לי סיבה לחלישות הדעת מקרוצי חומר שאין בידם לא להועיל ולא להזיק לי מבלעדי הבורא.

מה משיבים לאלו הטוענים שסוף סוף מצוות התורה הם כפיה שנכפינו לשמר מצוותיו, ומדרש מלא הוא ''כפה עליהם ההר כגיגית''?

התשובה הניצחת שיש לענות לאלו הוא ע''פ משל.

מושל עיר איש טוב וחסד, התוודע לאדם אחד שבעירו, שהיה איש משכיל וחכם, אלא שבחר לו את העצלה והבטלה, והיה מכלה את כל יומו במשחקים והבלים, ולפרנס בני ביתו היה יוצא ידי חובה בשאריות של פירות וירקות לחם צר ומים לחץ.

קראו אותו מושל עיר, ואמר לו: כשליט בעירי מפקד אני עליך לעסוק במלאכה ולהביא פרנסה לך ולבני ביתך בכבוד, ובכן פקודתי עליך שתבוא למשרדי, תשב שם כשר וחשוב, כשלוש או ארבע שעות ביום ומשכורתך תהא מכובדת כאחד מעשירי העיר, ובאם לא תסכים אסלק אותך מעירי.

בלית ברירה אותו אדם נאלץ לציית לפקודת ראש עירו, הגיע לעבודתו ולמשרד אשר נועד לו,

ובכן מה תהא מעתה תחושתו של אותו עצל שחשב שהנה וכפו עליו עבודה מה שעד עתה היה בן חורין... הלא תיכף יאמר לעצמו:

ראה זה פלא, חשבתי שהייתי עד עכשיו בג''ע של בטלה ושעמום, והנה נתברר לי שיש עולם אחר, והנה עתה אני בג''ע, וקודם הייתי בגיהנם נורא לעומת העונג שאני בו עתה, ועוד מקבל אני על כך סכום עתק כעשירי העיר, הלא אפילו בחינם היה כדאי לי לעבוד כאן.

פנה אותו אדם לראש העיר והודה לו על טובו וחסדו עמו, ובקשו אם יואיל בטובו להעבידו עוד מספר שעות ביום - אחר שטוב לבו בעבודה זו למאד, ומוכן הוא אף שיהא זה בהתנדבות.

ענה לו אותו מושל עיר, בהחלט, יש ברצוני שתעבוד כאשר תחפוץ, אולם דע! לעולם לא אעסיקך בחינם אלא בשכר מלא, ולא עוד, אלא שאוסיף לך מעתה עוד הרבה שכר על שכרך שקבלת קודם, והוא על היותך עובד עמי בשמחה ובאהבה וברצון, ובכן הלזו תקרא כפיה?!

והנמשל מובן מאליו.

הקב''ה שמעבידנו וזוקף לנו את כל השכר לקופתנו הבלעדית ללא מיסים וניכוי, אלא לכספת שלנו לדורי דורות, ועוד בעבודה כזו שהיא בעצם לבסוף נהפכת לעונג שאי אפשר מבלעדיו עד שאפילו בחינם עדיף להתענג על עבודתו מללכת שובב בדרך התועה של טפשי העולם.

הלזו תקרא כפיה?!

בשביל 3 תפילות ביום, ועוד שעה או שעתים קביעות עתים לתורה שבזה מחויב האדם, וכמו כן שמירת יתר הל''ת שבתורה מאכלות כשרים, שבת, טהרה, שהמה חיי עונג לשומריהם גם בעולם הזה, היש חוק מתוק מזה?!

ולאלו אשר בחרו לעצמם להיות נחלת ה', לעסוק בתורה ביום ובלילה, אלו הלא חשים את הגן-עדן בעולם הזה במתיקות ואהבת התורה.

וכמו כן זה הכופה יצריו ותאוותיו, הלא הוא בן חורין אמיתי.

ולמשל,

תאות התאוות ידוע דהלא היא עריות. [וכידוע לבקיאים בלשון המדרש שבכל מקום שנזכר בסתם ''מצוה'' - הכוונה לצדקה, וכשנזכר בסתם - ''עבירה'' - הכוונה לעריות].

ובכן על תאוה זו אמרו חז''ל (סוכה נ''ב ע''ב): אבר קטן יש באדם - משביעו רעב, מרעיבו שבע. האם לא כדאי להרעיבו כדי להרגיש שבע, הלא אז תהא בן חורין אמיתי, שבע מתאוה זו לעומת אינשי דשוקא הצמאים גם רעבים למלאות תאוותם ולא ישבעו לעולם, היש מעונים ונכפים יותר מהם?!

אדם המאמין, עובד ה', הוא השליט על ממונו מדותיו רצונותיו, לבל יהא עבד למו להשתעבד לכל רצון ותאוה.

הישנה עבדות שפלה כמו מיד לרוץ אחר כל תאווה למלאתה - ובין כשיש באפשרותו ובין כשאין באפשרותו למלאת תאוותו עושה זאת בחובות ובהלוואות ובחוסר אחריות, ואף כשיודע שהתוצאות ממילוי תאוה זו ימיט עליו שואה - אינו מסוגל לעצור בעד עצמו, זה בן חורין?! זה הלא עבד משועבד שאין כמוהו, ולכן עבדות ה' זוהי החירות האמיתית להיות בעל הבית על עצמו - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שהיא תבלין להכניע את יצר הרע המשעבד את האדם לעבד לו.

מהו הנאמר בחז''ל אם אין ישראל עושין תשובה ''מעמיד עליהן מלך קשה כהמן'', מה ענג להקב''ה בכך שנעבדהו מתוך כפיה?

בהיות הקב''ה מעמיד עלינו מלך קשה כהמן, מתבוננים עם ישראל מדוע קם עלינו מלך זה לכלותינו מה מצא בנו, ואז מתבוננים שאין הסבר לשנאת האומות אותם אלא שמתוך הסתכלותם של הגויים ביקרותם ובסגולתם של עם ישראל על כל העמים - מתמלאים בקנאה עליהם, ובאים מכך עם ישראל לעבוד את ה' מאהבה, כי מתוך כך מכירים את ערך עצמם ויקרותם אצל ה'. והוא ענין עמלק שבא על ישראל, ובהיותם בשיא עוצמת ההשגחה פרטית בדרך ניסים גלויים, אז דוקא שלחו הבורא, והוא להיות שהיה חסר אצלם הערכה לסגולתם וליקרותם והראיה מהתלוננותם ורצונם לשוב מצרימה, אזי לייקר להם את מעלתם שלח עליהם הבורא את עמלק, ובראותם איך עם זה מסוגל ''להתאבד'' עליהם להשמידם, שהרי ידע שייכווה כאומרם חז''ל, הבינו מיד יקרותם, שהרי לא יתכן שיתאבד עם זה עליהם אם לא שבירר יקרותם וסגולתם לנצח, וקנאתו היא שהעבירתו על דעתו, ובכך באו לחבב את התורה ומצוותיה.

כך שכל הכפיה עלינו מצד שנאת האומות עלינו אינה לשם כפיה גרידא, ושנעבוד מיראה, אדרבא, הוא כדי שמכך נבוא להעריך וליקר סגולתנו ונבוא לעבוד מאהבה.

והוא ענין ראיית יתרו קריעת ים סוף ומעשה עמלק, שהוא תימה, דמילא קריעת ים סוף הפעילו ורגשו להתקרב, אולם מעשה עמלק שצינן וקירר את אמונתן של ישראל מה הפעילו? ולהאמור מובן, שכשראה עם שלם מתאבד על ישראל, הבין לחקור על סגולתם ויקרותם והוא שהביאו להתקרב.

במה נתן להתחזק שלא לזלזל במצוות קטנות, אחר שבעצם כאן כמעט רב הכשלון והמחדל של שומרי התורה?

כאן יש לפתח את תכונת הקנאה, וכמו שכתב המס''י שבעוה''ז כמה קשה הקנאה לראות אדם את חברו הפשוט עולה עליו בעושר ובכבוד, על אחת כמה וכמה בעוה''ב.

ובכן חז''ל אמרו (במדרש רבה כא, ר,): עתיד הקב''ה לעשות חופה לצדיקים לעתיד לבוא, וכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו.

והמשלתי לזה משל נוקב.

השו''א כותב: שאדם המאחר לתפילה יתאחר תיקונו לעתיד. מבלי להיכנס לעומק הענין שבודאי הוא צער גדול לנשמה, נסביר זאת בדרך פשוטה.

בעה''ב המעסיק פועלים ומשלם משכורתם בתאריך מסוים בכל חודש, והנה סובב הבעה''ב עם ''המעטפות'' מאחד לאחד, ולאחרון העובדים לא נשאר ''מעטפה'' ליתן לו. פנה אותו עובד למעבידו, מדוע הופלה לרעה שלא לקבל ''מעטפתו'' כמו כולם, עונה לו בעה''ב, החודש היה לך כמה איחורים לכך עוכבה משכורתך לכמה ימים...

היש לתאר את העגמת נפש של אותו פועל.

כן צריך להבין הקב''ה מתחשבן עם האדם על כל פרט ממש של מסירות שמסר עצמו עבור קונו.

ודוקא בפרטים הקטנים ניכרת הנאמנות והמסירות יותר מהפרטים החמורים, כי בחמורים אין לאדם כ''כ בחירה שלא לעשותם אחר שירא הוא מלבטלם מחמת חומר איסורם, ועיקר האדם זה הבחירה, והבחירה בטוב משתקפת אצל האדם בעיקר בפרטים הקטנים שאז נלחם באדם כח הרע עם כח הטוב, ואז יש משמעות לנצחון.

ובפרט שאין מושג של דבר קטן במצוות, שהרי המצוה - ולו מה שנקראת קטנה - הלא לא יכול כל העולם למלאת את שכרה, הנה מצות ציצית מצוה קלה, ובשבילה זוכה ורואה פני שכינה. נבוכדנצר רץ ג' פסיעות עבור הבורא, וזכה לג' דורות של מלכות, כמבואר בגמרא (סנהדרין צח). אדם עושה אפילו תנועה קטנה לכבוד ה' לא יוכל כל העולם למלאת את שכרו, היאך א''כ אפשר לזלזל בזה. וק''ו כשהמדובר בענית אמן, או איה''ר, או דיבור של תורה ששוה כנגד כל מצוות התורה כידוע מהירושלמי, וכמו שאמר הגר''א לאפיאן זצ''ל בשם הסבא מקלם זצ''ל: כדאי לאדם להוולד בצער, ואמו תגדלהו בצער, ואח''כ יגדל הוא ויקים משפחה ויעבור עליו בחיים אשר יעבור עליו, ולבסוף ימות... הכל כדאי בשביל אמן אחת שיאמר פעם בחייו, וכ''ש איה''ר וכ''ש דיבור של תורה.

ובכלל הדבר פשוט, ששלימות נאמנות העבד לקונו היא כאשר מדייק בפרטים הקטנים, דאל''כ עבודתו ''עבודת אנשים מלומדה'' מתוך הרגל ולצאת ידי חובה ותו לא.

ובכן יתבונן העובד ה' שלעתיד מדריגתו תשתנה בפער גדול ועצום למאד בינו לבין חברו בשביל אי אלו פרטים הנראים בעיניו קטנים.

ובזה הסברנו דברי חז''ל (חגיגה ט ע''ב): ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', ואמרו שם, ''אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים''.

והוא פלא, השונה פרקו מאה פעמים יחשב - ''לא עבדו''?

אולם אפשר הביאור כך, אנו בעולמנו זה שראייתנו כהה וחלושה להבין במדריגות בני אדם, מבחינים בין עובד אלקים - צדיק, לאינו עבדו - רשע או בינוני, אולם בדקויות שבין הצדיקים אין לנו הבחנה. זהו בעולמנו השקרי, אולם בעולם האמת, תהא ההבחנה במדריגת הצדיקים אף בדקויות ותהא ההבחנה כ''כ ניכרת כמו שכאן בעוה''ז מכירים אנו בין צדיק לבינוני או לרשע, כך בעוה''ב נכיר בהכרה הניכרת בין שונה פרקו מאה למאה ואחד. כי כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, לפי שהצדיקים במדריגותיהם ישתנו לעתיד מחמת הדקויות ממש שביניהם.

והרואה בפרשת ''עקב'' הבטחות נפלאות בתורה, ולמי המה מיועדים? לזהיר במצוות שאדם דש בעקביו, וכמו שדרשו חז''ל על מילת ''עקב''.

מהו בעקר המונע את האדם מהתקרבותו לה' על אף רצונו?

דע! כי הקב''ה צמצם את אורו כביכול וברא עולם חומרי המוגבל במקום ובזמן, מיוסד על ד' יסודות ארמ''ע, ובו דצמ''ח, ובתוכו ומחוצה לו - מלא כל הארץ כבודו.

וכמו כן הטמין את הנשמה בתוך גוף חומרי, וכמו כן הטמין את שכינתו בבית המקדש מקום העשוי מעצים ואבנים.

מכל המציאויות הנ''ל מתבאר שתכלית רצון ה' מבני האדם שיכירוהו וידעוהו ויתבהר להם מציאותו ית' מתוך הגשמיות בה הם נתונים, מתוך מוגבלות הגוף, הזמן, המקום, ועוד צירף להם הבורא נסיונות פתויים וגירויים המפריעים אותם מעבודתו ית', והתכלית היא שמתוך כך שידעוהו.

א''כ זה הרוצה לעבוד את בוראו, אסור שיפריד את מחשבתו מקונו בין כאשר עוסק הוא בתורה ומצוות ובין כאשר עוסק הוא בעניני העולם, זהו המונע הגדול שמפריע לאדם מלהתקרב לה'.

ומאידך המנוע הגדול שיקרבהו לה', הוא כאשר יעבוד את בוראו גם כאשר יעסוק בעניני חומריותו, לעבוד את קונו כשאוכל וישן ועוסק במשא ומתן שיהא הכל עם קשר לעבודתו ית', ושלא יפריד מחשבתו מה' להיות בבחינת אדם ובהמה, דהיינו ''אדם'' במעשה המצוות, אולם כבהמה בעניני החומר. אלא שיהא ''אדם'' גם במעשה הבהמיות שלו להיות פרוש כפי יכולתו, ולעשות כל מעשיו לשם שמים ואפילו במשהו של מחשבה וזכרון בה' - חשוב הוא לאין ערוך, והוא זה שיסיר המחיצות המבדילות בינו לבין קונו, ובכך יבוא על תכליתו, שהרי לכך ברא הבורא עולם חומרי ומוגבל, כדי שעם נתונים חומריים ומוגבלים דוקא איתם נעבדו ונתקשר אליו, ולא ניתן למוגבליות אלו לחסום בפנינו את מציאותו ית'.

מהו ענג הצדיקים לתחית המתים יותר מאשר קדם התחיה, הלא יושבים הם ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומה צרך להם לחזר לגופם שבקבר ולאכילה ושתיה ולעולם כמנהגו נוהג, דאף שיהיה עולם רוחני - מ''מ גשמי הוא לעמת ענג הנשמות קדם לכן?

שאלה זו ראיתי שכבר הקשה אותה הרב ''מכתב מאליהו'', ותירץ במילים ספורות: ''להביא מן הכח אל הפועל''.

וכדי להבין הענין ביתר ביאור, יש להקדים דברי הרמח''ל בספרו ''מאמר העיקרים'' מאמר ''הגאולה'', ותוכן דבריו היאך יהיה המצב לעתיד, הוא כך:

שלב א. מתחילה יקומו המתים מקברם.

שלב ב. לאחר שנות התחיה יחזור העולם לתוהו ובוהו, ונשמות הצדיקים יעלו לְשַׁמֵּשׁ כמלאכים במרום.

שלב ג. לאחר מכן יתחדש העולם באופן הראוי לנצחיות, והוא תכלית העונג.

העולה לנו מכאן, דהיות ותכלית שלימות האדם הוא לעבוד את קונו מתוך מוגבלות גופו דוקא, וזו תכלית בריאת העולם, ולכך גם הצדיק הגדול ביותר שעבד את קונו קודם התחיה, הרי לא הגיע לשלימות נפשו מתוך הגוף, שהרי מוגבלות הגוף והחומר של אופן העולם קודם התחיה מנעה זאת ממנו, ולכך צריך שיבוא פעם נוספת בגוף לאחר התחיה וישלים את החסר מעבודת קונו באמצעות הגוף דוקא באופן מושלם יותר כיאות לאופן של עולם שלאחר התחיה שהוא עבודה עם גוף אלא שהוא באופן נעלה ביותר שלא היה אפשר לעבוד את ה' כן קודם התחיה.

א''כ עולם התחיה זהו שלב ב' הנזכר ומטרתו ירידה לצדיק לצורך עליה להשלים את עבודתו לה' מתוך גוף דוקא מה שלא יכל עשות זאת קודם, ובכך יזכה לשלב ג' הנ''ל שהוא חידוש העולם בעולם נשמות שהוא התעלות ועונג הנשמות באופן הכי נעלה והוא כבר בבחינת ''שכר'' הנשמות.

נשאלתי שאלה מאדם אחד שקורית אצלו לפעמים תופעה הנשמעת קצת משנה. והיא, שדוקא כאשר הוא נופל פעם בזמן מה, מתעורר הוא יותר בתפלתו ברגשות והתפעלות, והתענגותו על ה' היא יותר מאשר כאשר המצב אצלו הוא שגרתי - ללא נפילות, שאז קשה עליו יותר להתפעל ולהתחדש?

טעם לזה יובן ע''פ דברי החו''ה שער התשובה פ''ח וזה לשונו:

פעמים יש ומועיל חטא של הבעל תשובה יותר מכל צדקותו של הצדיק! ופעמים שמזיקה הצדקות לצדיק יותר מכל מה שמזיקים כל חטאי הבעל תשובה!

הכיצד? כשהצדיק פונה לבבו מהכניעה, ודבק בגאוה חנופה ואהבת השבח, ואילו הבעל תשובה מתבייש מחטאיו ונכנע ושפל תמיד, ונזהר לא לבא לידי מכשול.

וכן אמר אחד הצדיקים לתלמידיו: אילו לא היה לכם עוון, הייתי מפחד עליכם שלא תכשלו בדבר שהוא גרוע מעוון. שאלוהו: ומה גרוע מעוון? והשיב: הגאוה והחנופה!

הרי לנו לראות מדברי החו''ה, שיתכן וחשוב לפני הקב''ה הכניעה של הבעל תשובה לאחר שחטא ומתבייש בחטאו ובא בהכנעה לפני ה', יותר מכאשר שרוי הוא במצב השגרתי שלו ללא מעידות, אולם חי הוא בהרגשה של צדקות, וההכנעה והבושה ממנו והלאה.

לכך תיתכן תופעה זו אצל אחד שכאשר מועד הוא מידי פעם לאונסו, נכנע הוא למאוד ולבו נשבר בקרבו, ובשביל כך מלבשתו הענוה והבושה, ואז יתכן ורצוי הוא לפני ה' יותר ממצבו השגרתי, וכמובן שזה כאמור במצב של אונס ובדיעבד, דלכתחילה על האדם לשמור על עצמו מגאוה, ושלא יצטרך שיפילוהו על מנת ללמדו ענוה.

חז''ל הבטיחו: ''הבא לטהר מסיעין אותו'', היאך יתכן לראות בני אדם משתדלים מתאמצים ואף יגעים בתורה, ועדין לבם לא ברשותם, הנפילות והמעידות נחלתם מדי פעם לפעם?

שאלה זו מתיישבת כמו כן על פי התשובה הקודמת, אין הכי נמי, מצד רצון ה' בודאי לתת לרוצה והבא ליטהר שפע של מדריגות בתורה וקדושה, אלא הבעיה היא שעדיין לא הכין אדם זה כלים מתאימים לענוה והכנעה, ואז קיים סיכון לאדם זה, שבאם ינתן לו משאלות לבו - עליה בתורה ועבודה, יבוא לגאוה, וכאמור לעיל דברי החו''ה,שלפעמים ותזיק הצדקות לצדיק יותר מכל מה שמזיקים כל חטאי הבעל תשובה.

לכך מעדיף הבורא ית' - דוקא מתוך שרצונו לסייע לזה הרוצה לבוא להתקרב, ומתחסד עמו בכך שיופתע מידי פעם במעידות שיביאוהו להכנעה ושברון לב, אחר שלא הכשיר עצמו בכלים המתאימים לגדלות לה הוא שואף, כי אז יתעורר לדעת שבעצם רק בס''ד מצליח הוא בעבודתו, ולא מצד עצמו, כי מצד עצמו לא היה ראוי למה שזכה אלא שמן השמים סייעוהו לעודדו ולקדמו הלאה בעבודת קונו. ולכך השואף לגדולות, באם אכן יכין כלים מתאימים לענוה, ויהא באותם כלים חוזק של ענוה והכנעה כראוי בהתאם לגדלותו, וככל שיגדל בתורה ויצליח בה כן יחזק את כלי הענוה וההכנעה, בודאי שיזכה למעלות נפלאות.

(וראה עוד בזה בדברינו בספרנו ''בים דרך'' (ח''ב מאמר מ''ב)). כי בעצם כל הנפילות להם האדם נופל זהו מפני שזהו מצבו האמיתי לולי הס''ד, ולכך מסלק הקב''ה לעיתים את הסיוע כדי שידע מה מצבו באמת, וזה מגיע רק לזה ששוכח להתבונן בזאת מעצמו, ולכך רם לבבו, ואזי כדי להזכירו ולהעמידו על האמת נכשל ונופל כדי שידע את מקומו, אולם לענו והנכנע אין צורך להסביר לו בדרך זו את מקומו ומעמדו כי בהתבוננותו כבר השיג זאת.

ובפרט כאשר המדובר במילי דחסידותא שעושה האדם, דבודאי לא יעזרהו ה' להצליח אם לא שיכין לו כלים של ענוה כראוי, דעל מילי דחסידותא יאמר ה' - מי בקש זאת מידכם להתחסד ולהחמיר על עצמך, בחומרות אשר לא צויתי, ומכך בא הנך לגסות רוח.

והענין הוא דכאשר האדם עובד על שמירת חיוביו שמחויב הוא בהם, אין מקפידין כ''כ על בצבוצי גאוה המתנוצצים בקרבו במהלך עבודתו, אחר שעוסק הוא במחויבויותיו, אולם העוסק במדריגות קדושה ופרישות מחויב הוא ביותר להיזהר מגאוה, כי באם לאו ידחוהו מן השמים תיכף, על מנת להעמידו על מקומו לבלתי רום לבבו.

כיצד לנהג בשעה שנתקף האדם בחשק גדול לעברה חמורה?

עיקר העבודה בזמן שנתקף האדם בחשק גדול לעבירה הוא למשוך כמה שיותר את הזמן, דהיינו לדחות את ביצוע החטא למחר, לעוד חצי יום, ואפילו לעוד שעה וכיוצא, דהיינו, העיקר לא להישמע מיד ליצר.

ישנם רבים שמיד כשמותקפים המה מיצרם מחליטים זהו! נִכָּנַע מיד! וטענתם היא, הרי במילא היצר ינצח, שהרי מנסיונינו בעבר תמיד הוא ניצח במוקדם או במאוחר, ואם כן למה נצטער ונתמקמק עמו במלחמה בצער וסיגוף כשבין כה לבסוף הוא ינצח.

וזו טעות חמורה! על האדם להבין, כל אדם ואפילו הצדיק הגדול ביותר בנסיונותיו שלו, לא נהפך לצדיק בבת אחת, על כולם עברו עליות וירידות, וגם על הצדיקים עברו מורדות ביחס לדרגתם, אלא כיצד בסופו של דבר נגמל הצדיק מחטאיו? בדרך זו:

מתחילה חטא אחת לחודש, אח''כ נתאמץ בכל כוחו לא לחטוא ונכשל אחת לחודשיים, ואח''כ אחת לד' חודשים עד שראה ה' מסירות נפשו וסייעהו להינצל מיצרו לגמרי.

אין אדם בעולם שהחליט בבת אחת זהו! אני מהיום לא עושה יותר מעשה זה שאני חושק בו -לעולם. כל ההצלחה של הצדיקים שנלחמו עם יצרם היתה בכך שדחוהו בכל יכלתם ואפילו לזמן מועט כאשר יכלו, עד אשר ריחם עליהם בוראם והסיר יצרם מהם.

כשאדם נכנע ליצרו מיד, אינו נותן שום סיכוי לעצמו לעולם להתנתק מהחטא, ואדרבא עבירה גוררת עבירה ובכך ילך מדחי לדחי.

ועוד שהמציית ליצרו מיד, דומה הוא לעבד הנאמן למלכו, ואילו זה שאינו מציית מיד ליצרו דומה הוא לעבד שמתמרד לאדונו לבלתי לציית לפקודתו, שאף אם לבסוף יאנס למלא פקודת אדונו אין ערך לציות זה. והנמשל מובן. המציית מיד למלכו - מלך זקן וכסיל הוא היצר הרע הרי שהוא בכך עבדו הנאמן וקשה שיחלץ ממנו, אולם המתמרד נגד מלכו זה, מעט מעט יחלץ ממנו.

ששאלת עד כמה עליך להתקדם בעבודת ה' ולא תחשב בכך שהנך קופץ מדרגות יותר מכחך, ומה המדה לידע כמה לתבע מעצמו?

דע שהבורא לא עזבו לאדם להיות תוהה ובוהה מלדעת המשך דרכו, ולמתבונן וכן להשואל והחוקר בודאי יורהו ה' דרך חוקיו.

וכמו כן לענין שאלתך.

דע שישנם ב' מושגים ברגשות האדם: האחת שאיפה, והשניה מצפון.

האדם חייב לשאוף לגדולות, ורק זו הדרך, דמבלי שאיפה לגדולות, בבחינת (תדא''ר כה): ''לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב'', אי אפשר לגדול ולהתעלות כלל.

אמנם כמו כן יש לאדם מצפון, שהוא מזדעק באופן שונה מהשאיפה, ונמחיש זאת.

אדם בשאיפתו שואף להיות גדול בישראל ולהתמיד בתורה 16 שעות ביום, ובלבו תיתכן תשוקה עזה לכך. אולם בפועל אינו לומד יותר מ- 10 שעות ביום.

נתבונן אימתי מצפונו נוקפו לשינוי מיידי? כשלמד 9 שעות ולא 10, וכן כשלמד 10 שעות לבו נוקפו מדוע לא למד 11 שעות. אולם אין מצפונו נוקפו מדוע לא למד היום 16 שעות, כי יודע שזה בשאיפתו בלבד אומנם אין כעת בכוחו לבצע שאיפה זו.

הכלל הוא, המצפון מזדעק בריתחא יותר מהשאיפה, שהיא יותר בניחותא.

הרי שכפי זעקת מצפונו ידע האדם מהי מדרגתו, וא''כ מדרגתו להגדיל שעותיו מ- 10 ל- 11 או לפחות להקפיד על 10 שעות, כי על כך מצפונו מזדעק מקרבו.

והמוטל עליו להתיחס לזעקת המצפון באופן מיידי, ואילו לגבי השאיפה יש להתיחס בניחותא ובהדרגה. כי השאיפה לגדולות אכן חיובית היא אך לא מעשית לעת עתה, מה שעתה מעשי אצלו זה צעקת מצפונו, ולפי צעקת מצפונו שבאה בריתחא, שלא כמו שאיפתו שבאה בניחותא, עליו להתיחס מיד למצפונו, ולא לדחות ולהשתיק את זעקת המצפון, שאם ישתיקנו יהיה מצב שצעקת מצפונו תרד בדרגה אצלו ומעתה - כשלא יתייחס לזעקת המצפון על 10 שעות ירד מצפונו לתבוע ממנו 9 שעות בלבד.

מצד אחד, ידוע ומפרסם רעת ההרגל וקיום המצוות ''כמצות אנשים מלמדה''. ומאידך מבקשים אנו בכל יום ''ותרגילנו בתורתך''?

בקשתנו ''ותרגילנו בתורתך'' היינו שמבחינה המעשית נהיה מורגלים וזריזים לקום ולקיים המצוות, עד שיהא באופן טבעי אצלנו , וכמו למשל: האדם הרי באופן טבעי נבדל ממאכלות אסורות, אין לו אף יצר לעבור על איסורים כעין אלו, וכמו כן מלחלל שבת, מלגנוב וכיוצא, האדם מורגל בהם עד שאין לו אף מחשבה חלילה לחטוא בהן, או כמו חמץ בפסח, היעלה בדעת אנוש לאכול חמץ בפסח?! או שלא לצום ביום הכפורים?!

זו בקשתנו, שבכל המצוות נהיה מורגלים בהם בטבענו, שבטבענו נגעל ונבחל בכל אשר אסרה תורה.

אולם כל זה מצד המעשה, דהיינו שבאופן טבעי לא יעלה על לבנו לחטוא, אולם מכח המחשבה והתבוננות, זה צריכים אנו אדרבא לבקש שנהא מתחדשים בהם בכל פעם מחדש.

ולמשל, במצות השבת שמורגלים אנו לשומרה מצד המעשי, הרי שמצד ההתבוננות, צריך האדם לזכור בכל פעם מחדש מדוע הוא שומר שבת, מהי מטרת מצות השבת.

וכן לגבי מאכלות אסורות אמרו חז''ל (תורת כהנים כ' קכח): אל יאמר אדם אי אפשי, אלא יחשוב: ''אפשי ואפשי ומה אעשה שהקב''ה גזר עלי'', דהיינו מה שהנני בודל מהם הוא להיות שכך רצון ה', ואדרבא לצאת מה''מלומדה''.

לסיכום, ההרגל הוא טוב מצד המעשי להיות בודל מהרע ודבק בטוב בטבע, אולם לא בשביל כך להשבית את צד המחשבתי, אדרבא לפתחו, ולחשוב ההיפך מהטבע, דהינו אף שבטבע אין רצונו לחטוא, מצד מחשבתו יאמר: אפשי ואפשי, ויצייר בעצמו שגם אילו היה חלילה חושק הוא בעבירה זו לחלל שבת, או לאכול מאכלות אסורים, היה כובש יצרו מטעם: ''אלא מה אעשה שהבורא גזר עלי''.

וכן יתבונן בטעם שבמצוה, ויתכוון לקיים המצוה מצד טעמה, ושכן ציוה ה', ובכוונתו יהא לעשות לו נחת רוח.

במה נמדדת היראת שמים של האדם?

החזו''א כותב באחת מאגרותיו, מהו יראת שמים - דקדוק ההלכה. וכמה אמיתיים הדברים, הרי נתבונן, רוב בני אדם קופצים על שלל הַקּוּלּוֹת, וכאשר ימצאו: ''והמקל יש לו על מי לסמוך'', יעטו על קולא זו כמוצא שלל. וכשימצאו המחמיר תבוא עליו ברכה - יברחו ממנה.

והמבחן לא רק כשימצאו חומרות וקולות אצל אותו פוסק שהולך האדם אחריו, אלא הרבה פעמים יִמָּצֵא שיסתפק האדם בהלכה היאך לנהוג, כמה יראת שמים נצרך כדי שימנע מעשות או לא לעשות עד שיברר את ההלכה, ולא יתיר לעצמו היתרים מהשערות או מדוחק שלא ע''פ ההלכה באמת.

וכגון, אדם נוטל פרי ואינו יודע מה ברכתו, החסר ביראת שמים מברך ברכה שיוצא בה, וכגון אם מסתפק בפרי אם ברכתו האדמה או העץ מברך האדמה לפתור העץ, וזה אינו נכון אף להלכה, כי כאשר יכול האדם לברר ההלכה אסור לו לעשות כן.

או שאוכל פרי שבפוסקים נסתפקו מה ברכתו, או אם הוא דבר שנסתפקו אם לברך עליו באמצע הסעודה או לא, ונצרך לפוטרו בדבר אחר, וכמו כן ספק אם אכל שיעור או לא, וכיוצא, מי שאין בו יראת שמים מספקת אינו טורח לצאת מבית הספק, וכן בהלכות שבת החמורות, הירא שמים פוחד כמו מאש מכל ספק בהלכה שאינו יודע פסקו כראוי, ולא יניע ידו מבלי לברר ההלכה...

וכמו כן מצוי מבחן היראת שמים, כשנשאל אדם בדבר הלכה ואינו בטוח בתשובתו, הירא שמים ירא מלפסוק ואינו בוש מלומר איני יודע וכיוצא.

רבים המה השואלים מאחר ופגעה בהם יד ה', אם זה בהולד להם בן בעל מום, אם זה בעכוב שדוך, אם זה בחלי או עניות וכיוצא, ובכן נפשם בשאלתם מה ה' דורש מהם, ואיזה חטא עליהם לתקן שבשבילו באו עליהם יסורים הללו?

לכולם תשובה אחת, אין צורך לעמול קשה כדי לחקור על איזה עוון באו יסורים הללו, כי גם אם לא ימצא האדם במכוון את העוון בשבילם באו עליו יסורים הללו, יכול הוא לעשות תשובה ולקבל עליו קבלה מסוימת לשם התחלה על מנת שימשיך אח''כ לפשפש עוד במעשיו ולשוב עליהם, וזה אינו דבר קשה, וכמו שהיה הח''ח אומר ''תשובה - איננה דב'', אין מה לפחד מהתשובה, מפני שהיא בהישג יד, אולם הרבה יותר מכך הקושי המוטל על הסובל יסורים לעמוד במבחן האמונה השוטף והמתמיד שנחת עליו בעקבות יד ה' שפגעה בו.

ומעתה יש למתיסר להתבונן: מה שה' רוצה ממני עתה בהביאו עלי פורענות מסוימת כל שהיא, הוא שאקבל זאת ברצון, ובסבר פנים יפות להאמין שעושה זאת ה' לי לטובתי. ובהתמדת האמונה בזה מתקן אתה את עצמך יותר מכל תיקון אחר.

וכן ראיתי בספר ''שולחן הטהור'' לרבי אהרן ראטה זצוק''ל, שהביא בשם המקובלים, שישנם 7 מידות רעות בנפש, ואבי אבות הטומאה הוא הגאוה, ויצטרך האדם להתגלגל גלגולים רבים עד שישבור מדה רעה זו של הגאוה ויכנע וישבר לבבו, או אז יזכה לתיקון כללי של הגלגולים שעברו לתקנם בכניעה זו.

ולכך כשמייסר הקב''ה לאדם, ומביאו למצב של כניעה, ואכן האדם נכנע ומתבטל לרצון ה' ומקבל בסבר פנים יפות את מאורעותיו זוכה בזה לתיקון כללי על כל פרטי עוונותיו, ומה אם כן יש לך לחפש עוון זה או זה וכאילו בזה נפטרת, הלא עתה רצון ה' ממך את הכניעה מתוך אמונה, ובכך נתקן הכל.

האם ישנה תכלית נוספת הנדרשת מאתנו בקיום התורה והמצוות, מעבר לעצם קיומן?

רוב העולם שאינו בהכרה ברורה בהבנת תכלית רצון ה' מהאדם מבין, שהתורה דורשת קיום תורה ומצוות לשם מבחן אמונת וכנות האדם לבוראו, עד כמה מוכן הוא לתת עבור הבורא, מממונו, מזמנו, מכבודו, מטרחתו וכיוצא, עד כמה מוכן הוא לשאת על עצמו עול התורה והמצוות, תפילות ג' פעמים ביום, לימוד תורה יום יום, שמירת השבת והמועדים, ביטול מלאכה בשבת, בשמיטה, הכרוך בהפסד ממון וכיוצא.

אולם זוהי ההבנה למי שאינו בהכרה ברורה בתכלית רצון ה' מהאדם, כי האמת שהקב''ה דורש מאתנו מעבר לכך. והוא שנתענג על ה', ונחוש בכל מצוה ומצוה את עונגה של המצווה, ונבוא ממנה להתענג על ה'.

והראיה לכך מצות השמיטה, שהרי נתבונן.

אין לנו שום מצוה בתורה שנתפרט שכרה מראש במזומנים עוד בעוה''ז מלבד מצות השמיטה.

שהרי נקבה התורה שכרו של השומר שמיטה להתברך בשנה השישית ביבול פי 3 מכל שנה כשכר עבור שמירת השמיטה.

ובכן אם הנסיון כהבנת אנשי ההמון לנסותנו עד כמה מוכנים אנו לסבול עבור הבורא, אם כן מדוע נקבה התורה שכרו של השומר שביעית הלא זה גופא נסיונו האם ''יסבול'' עבור ה' או לא, ובאם שכרו ניתן לו עוד קודם נסיונו מה א''כ תכלית המצוה - לפי הבנת ההמון שהתכלית הוא הנסיון?

אלא כאן גלתה לנו התורה על כל מצוות התורה, שאין התכלית במצוות לבוחננו עד כמה מוכנים אנו לסבול עבור המצוה אלא התכלית היא להתענג על ה'.

ונקבה התורה דוקא שכר שומרי שביעית כי דוקא במצוה זו היה מקום לטעות כטעות ההמון שהתכלית היא עד כמה נסבול עבור הבורא שהרי יש כאן חסרון כיס גדול, ואם כן אמור יאמר החקלאי מה רוצה ה' בזה שציווני להפקיר הכל, ולנטוש מעשה ידי? בודאי חפץ הוא לבחנני עד כמה אני מוכן לסבול בשבילו! ולא כמה אני מסוגל להתענג במצותו. לכך, כאן שיש מקום לטעות נקבה התורה שכרו לבלתי יטעה בכך.

משא''כ בשאר המצוות אין מקום לטעות, שהרי ה''להתענג על ה''' משתמע מגופן של מצוות, וכגון: תפילה, שבת, מועדים וכיוצא, ה''להתענג על ה''' מפורש בהם, ומה צורך יש לנקוב שכרם כדי להוציא מטעות.

וכיוצא בזה מצינו במצוות מעשר וחומש שהותרנו לנסות את ה', שנאמר (מלאכי ג, י): ''ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די''.

ואף שלא הותר לנו לנסות את ה' לעולם, בכאן הותר לנו. והטעם כמבואר במצות השביעית, להיות דגם במצוה זו של מעשר וחומש החסרון כיס הוא גדול, וה''להתענג על ה''' אינו מפורש בגוף המצוה, והיה מקום לטעות כהבנת הההמון שהכונה עד כמה נסבול עבור ה', לכך נקבה התורה שכרו של המפריש חומש ואף הותר הנסיון את ה' בזה, כדי שנסיק מכך מסקנה שהנסיון הוא עד כמה נתענג על ה' ולא עד כמה נסבול עבור ה', שהרי מה יש כאן לסבול כששכרנו נקוב לנו מראש.

והנשאר לבאר מהו בעצם ה''להתענג על ה''' המונח בגוף מצות השמיטה והמעשר? ''המתענג'' בזה הוא להשריש בדעת האדם שאין הוא בעלים על קרקעותיו ועל ממונו, ואינו אלא שכיר וחוכר קרקעו מאת ה', שהרי הנה הקב''ה שהוא הבעלים מנשל את האדם מקרקעו לשנה שלימה ואוסר עליו להנות ממנו, והטעם כדי שישריש האדם בעצמו שאינו בעלים, ובזה מונח העונג הגדול, כי בכך מודע האדם על היותו בן חורין אמיתי, הניצול מקללת: מרבה נכסים מרבה דאגה קנאה תחרות, להיותו מאמין שאינו אלא שכיר בקרקע של הבורא, והוא הגוזר על כל רווחיו והפסדיו, ואין לו מה לדאוג מכלום, כי כל הסיבות והגורמים לרווחיו והפסדיו אינם אלא אחיזת עינים לבוחנו עד כמה חש הוא באמונה זו.

מצות השמיטה והמעשר מחדדת לאדם שאינו בעל הקרקע אלא שכיר בקרקע של הבורא וכן אינו בעלים על ממונו ורכושו, והעובדא שהנה הוא מעלה מיסים - מעשר לאדון העולם. ובכך מתענג הוא בעונג עצום לשחרר מעצמו כל נטל דאגות העולם.

לסיכום: במצות השמיטה הראנו הבורא שמטרת ותכלית המצוות להתענג על ה', ובכל המצוות הרי משתמעת תכלית זו מגוף המצוות, והמקום לטעות הוא במקום שיש חסרון כיס גדול כשמיטה ומעשר, ולכן דוקא שם נקב הבורא את שכרן עוד בעוה''ז לבל יטעה האדם להבין שהנסיון הוא לסבול ולתת, אלא להשריש את נקודת העונג המבוארת.

האם נכון לבקש מהקב''ה סימן שיראה לאדם האם דרכו נכונה וכיוצא?

אדם המתלבט האם לנקוט בדרך מסוימת בעבודת ה', או באם להתמסר על מצוה מסוימת ואף שבעבורה יצטרך למסור נפשו ומאודו, וחפץ בסימן מאת ה' שיתן לו אות האם יעשה מעשהו, או מבקש הוא סימן לחדול ממעשה מסוים, הנראה בכל זה שאין ראוי לבקש סימן על כך, לשם כך ניתן לנו את חכמי ישראל שבכל דור ודור לשאול מהם דעת תורה, והקב''ה מכוון אותם לאמת, ובהחלט יתכן שאדם המבקש סימן על פי רוב שלא תענה כלל בקשתו, ויתכן אף שיראו לו סימן הפוך, אחר שאין לאדם להחזיק עצמו שראוי הוא שינתן לו סימן מן השמים ושישלח אליו במיוחד הוראת דרך בדבר שיכול הוא להתיעץ עם חכמי דורו, ובפרט שהרי יודע הבורא שקיים חשש שמא תתערב לו בזה פניה של גאוה וכיוצא - ובכך יצא מעוות במקום מתוקן באם יתייחסו אליו, כך שלדרגתנו של עתה אין לנו מקום לעסוק בכאלה, אלא כאמור לשאול בעצת חכמים.

האם מתר לכעס ולעבר אסור קל על מנת להרויח מכך הרבה תורה, וכיוצא?

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה