עבודת ה' · היאך מגיעים לעבודת ה' מתוך אהבה ושמחה?
הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 120-121) מגלה לנו סוד נפלא, והוא שבעצם אהבת ה' ושמחה בעבודתו זו מתנת אלקים שמקבלה האדם לאחר שעובד את ה' מתוך יראה, וכשמשתדל בעבודת היראה זוכה שמן השמים יתנו לו מדת האהבה והשמחה.
והנה לך לשונו הזהב של הרב ''מכתב מאליהו'':
...למדנו מדברי הזוהר הקדוש יסוד עיקרי: שאחרי ההשתדלות והעבודה הזאת של ''ביטול היש'' על ידי היראה, באות השמחה והאהבה והדבקות ממילא; על ידי ''עבדו את ה' ביראה'', באים לידי ''עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה''.
דבר יסודי עד מאד אנו למדים כאן מדברי הזוהר, והוא, שכל עבודת האדם היא בשטח היראה; אבל האהבה היא מתנת שמים וכולה רק סייעתא דשמיא.
וכן כתב באבן שלמה (פרק ה' סי' ג') שעבודת האדם היא רק בחיצוניות, אולם הפנימיות איננה בידי האדם, כי היא מתת אלקים. ומקורו הוא מביאור הגר''א למשלי (י''ט, י''ד): ''בית והון'' - החיצוניות, זו היא ''נחלת אבות'' - באה ממעשי בני אדם, ''ומה' אשה משכלת'' - רמז לנשמה, בחינת הדבקות ו''הלשמה'', זו באה ''מה''' דוקא. המדרגה שבא בה לידי ''תורה לשמה'' שהיא ''תורה של חסד'', (עי' סוכה מ''ט: ''פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה - ...תורה לשמה זו היא תורה של חסד'') שהוא מתחסד עם קונו - זוהי מתנת שמים שמגיעה לו ממילא, אחרי שמלא כל חוקו בהשתדלות בעמל וביגיעה, בקנית היראה ובביטול-היש. וכן אמרו רז''ל בפירוש: ''הכל בידי שמים'' אפילו מדרגות האהבה והדבקות - ''חוץ מיראת שמים''.
נמצאנו למדים כלל גדול בעבודת ה': הרוצה לקנות מדרגת האהבה מבלי שתקדם לה עבודת היראה לפי ערכו, לא יועיל במעשיו כלל. ולא עוד, אלא שכוונתו נקראת 'גנבה', כי הוא משתדל להשיג בלי רשות דבר שאינו בתחום שליטתו; ויותר מזה, שרוצה לגנוב דבר שכל המציאות לא תשווה ליקר ערכו - הלא היא הדבקות בו יתברך!
לעולם יעסק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה'', והנה פעמים שנמנע מהאדם אף השלא לשמה, וכגון שאין לו בעבודתו לא את הכסף ולא את הכבוד, ובפרט בדורנו דור עקבות משיחא שאין לא כבוד ולא כסף לבעלי החכמה, ומאין אם כן הסכוי לבא ללשמה אחר שגם אין סיעתא דשמיא בשלא לשמה?
והנה לך דבריו המופלאים:
אבל יש דורות שהם במצב שאי-אפשר להשאיר להם את דרך העלייה הדרגתית מן החיצוניות אל הפנימיות, כי יש סכנה שבמקום שיעלו מן החיצוניות אל הפנימיות ישקעו בחיצוניות - בשלא לשמה, ולידי לשמה לא יגיעו. בדור הזה הנוהר אחרי החיצוניות והשקוע בגשמיות, ברורה הסכנה מאד שישארו גם עובדי ה' שבדור דבקים בחיצוניות המעשים ויסתפקו בשלא לשמה הכרוך בעניינים רוחניים... לכן הִקְטִינָה ההשגחה העליונה את השלא לשמה של למוד תורה וקיום מצוות, כדי שאלה אשר יזכו להתחזק בעבודת ה' לא יטעו בחיפושים אחרי הדרך לרכישת ערכים פנימיים של תורה ויראת שמים, כי אם יעסקו מתחילה בשלא לשמה - ישקעו בה, ויטעו בחיפושים אח''כ לבקש הפנימיות.
נורא הענין לדורנו -דור עקבתא דמשיחא, דור חיצוני. אנו רחוקים מהערכים הפנימיים של אמונה ובטחון, יראת שמים צרופה, טהרת הלב ואהבת הבריות זַכָּה. רואים אנו שמשמים הקטינו את השלא לשמה של כבוד התורה, והקטינו את הגורמים של רב גדול ושל סביבה משפיעה. כל המקומות בגולה אשר שם תורה ויראה פרחו ושגשגו, נעקרו ונחרבו; גדולי התורה אבדו ואינם; המוני תלמידי חכמים בני הישיבות אשר קדשו שם שמים - נסתלקו. האם לא נראה כי נתוח מסוכן עבר על דורנו, כי נתמעטו האפשרויות שנוכל לעלות על ידי עזרת החיצוניות אל הפנימיות. ומה גדולה הסכנה אם לא נחפש את הדרך לעורר את פנימיות הלב לדבקות בהשי''ת על ידי למוד תורה במסירות ובהתמדה, והתמסרות לעבודת המצוות והתפלה; בלי עבודה זו של חתירה לקראת הפנימיות לא נשיגנה.
גדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים גילו צורך מיוחד בלמודים של עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות: למוד המוסר, עבודת התפילה והתעמקות בדרכי העבודה. כי בדורנו, כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת, אלא מוכרחים להתחיל מבפנים - לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפילה עם פנימיות. כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות, נטעה את עצמנו במעשים חיצוניים גרידא, ללא תקנה ח''ו, אם לא נשתדל בכל כחותינו בדרכי קנין הפנימיות. השי''ת יסייענו ויפתח את לבבנו לעבדו באמת.
א. ה. דברי הרב הנ''ל נאמרו לאחר השואה והחורבן הנורא על יהדות אירופה, לצערינו בשנים הללו החזירו לנו מן השמים את ה''שלא לשמה'', הכסף והכבוד לתלמידי-חכמים באופנים לא מעטים. כמה אם כן סכנתנו כפולה ומכופלת, שהרי הרב אומר שהקטינו את השלא לשמה פן נשאר בה, מה נענה היום שגדל השלא לשמה, והם חיצוניות וחיצוניות...
כמה יש לנו להתחזק באופן מתמיד כדי שתהא לנו מעט פנימיות ואמת אמיתית.
האם ישנם במשך השנה זמנים המסגלים ביותר להצלחה בעבודת ה', בבחינת מועט שמחזיק את המרבה.
בדברי האריז''ל בספר ''שער הכוונות'' מצינו בדבריו ב' זמנים המסוגלים ביותר להיות בבחינת מועט המחזיק את המרובה, האחד לתיקון העבר, והשני להצלחת העתיד.
האחד שהוא לתיקון העבר הוא המובא בשה''כ עמ' צ' ע''ב בענין עשרת ימי תשובה, כי עשרת ימי תשובה יש בתוכם שבעה ימים שבין ר''ה לכיפור, ובאלו השבעה ימים שעושה האדם תשובה מתקן כל מה שפגם במשך השנה שעברה יום כנגד יום, כלומר יום ראשון של השבעה ימים הללו מתקן כל מה שפגם האדם בימי ראשון של כל השנה כולה וכן על זה הדרך.
ועוד מצינו בדבר האריז''ל בשה''כ (ומובא גם בנה''ש עמ' לג) שימי הפסח והעומר מסוגלים מאד שכפי שיעמול האדם בהם בתורה ומצוות כן יצליח במשך כל השנה כולה.
וגולת הכותרת של ימי העומר הוא חג השבועות שמי שניעור בלילה הזאת ולבלתי יישן בה כלל מובא בדברי האריז''ל הבטחות רבות וברכות עצומות שמתברך זה הזוכה בלילה זו להיות ניעור בלימוד התורה ובתנאי כאמור שלא ישן כלל.
כמו כן מצינו עוד זמנים מסוגלים ביותר להבטיח הצלחה לכל השנה והם י''ב ימים ראשונים של חודש ניסן, שהעמל בהם בתורה ומצוות מאיר לעצמו אור של תורה לכל השנה כולה, מובא בספר ''נתיבות שלום'' - ''שמות'' עמ' שכד, בשם הרה''ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ''ל.
פעמים שחש האדם כאשר עבודת ה' מצליח בידו, מין בהלה, והוא שמא ממריא הוא לדרגות למעלה מהשגתו ומי יודע להיכן יגיע בקצב מהיר כזה, ושמא יפל מהרה, ומפני שדעתו לא תוכל לסבל רחפנות שכזו אינו יודע את נפשו להמשיך או לשוב לאחור?
יש לדעת, כל החשש מפני התקדמות מהירה בעבודת ה' ושלא בהדרגה, הוא רק כאשר האדם מאמץ עצמו למעלה מכוחו, הן במעשה, שעושה מעשי פרישות וסגפנות או התמדה למעלה מכוחותיו, ואינו חושש לגופו שכלה ונשבר, אלא ממשיך לענות נפשו, זהו הסכנה שבעליה המהירה ללא הדרגה נכונה כפי כוחותיו.
אולם כאשר מן השמים נשלח לאדם התעוררות וחשק, עריבות וכיסופין, ומן השמים מאירים לו לחוש נועם מתיקות התורה, ומאליו ירוץ לבו להתמיד ולהתעלות בכיסופין ובגעגועים, אין לו לחוש לתוצאת נפילה מחמת העליה שנתון הוא בה עתה, כי אדרבא, קפיצה זו מקבל הוא במתנה, או כדי להוכיח לו שהנו רצוי לה', ולעודדו בעבודתו. או כדי להטעים לו טעם הטוב שבתורה ובעבודה, כדי שגם כאשר תסתלק הארה זו יכסף וישתוקק להגיע אליה.
לכך אדרבה, ינצל ימי עליה אלו שבאים לו שלא בטורח, וכשינצלם בכל כוחו להתעלות בהם, יעמדו לו ימים אלו בזמני הירידה כי אז יזכור את ימי השוֹבַע וישתוקק ויאמין שעוד יבואו ימים של אורה לעומת ימי החשכה שהוא נתון בהם עתה, ויתעודד לצפות ולקוות לימים אלו של עליה, ובכך לא ימיש מעשות את אשר יוכל.