עבודת ה' · ''הבא לטהר מסיעין אותו'', מה הם הגדרים של ''הבא לטהר'' כדי לזכות ל''מסיעין אותו''?
מלבד מה שכתבנו במקו''א, שרואים אנו ס''ד בכך שהקב''ה שומרנו מליפול ומלהזניח העבודה לגמרי, אולם אלו הַחֲפֵצִים לא רק שלא ליפול אלא אף להתרומם ולעלות, צריך לדעת ש''הבא ליטהר'' חייב שיהא שיעור של ממש, דהיינו לבוא בזמן לביהמ''ד, לשמור על זמני הסדרים כראוי, ללמוד עם חברותא יראת ה', ולעשות כל ההשתדלות מה שכן אפשר.
וכמו שמובא ב''מכתב מאליהו'' כמה פעמים בספריו, ש''פתחו לי פתח כחודו של מחט'' מועיל כאשר הוא פתח של ממש - מעבר לעבר ומפולש כראוי, ואז זוכה האדם לפתחו של אולם.
ומה שאמרו חז''ל בראתי יצה''ר בראתי לו תורה תבלין, ורואים אנו בני אדם עוסקים בתורה ואינם ניצלים מיצר הרע, היינו משום שסגולת התורה להציל מיצה''ר הוא באופן שלוקח את עסק התורה כראוי כפי כוחו, ויגע בה בהתאמצות, ולא שלומד הוא כפי אשר תשאנו רוח חשקו - פעם כן ופעם לא, ובעיקר שכוונתו באמת להתקדש באמצעות התורה ולידבק באמצעותה בה', ולהינצל בקדושתה מיצר הרע.
וכמו כן בתפילה מקפיד הוא לבוא בזמן, ולהתפלל מילה במילה, ואף שאין ביכולתו לכוון, מ''מ את אשר ביכולתו עושה הוא, זהו שלבסוף זוכה שיסייעוהו מן השמים, ותהא התורה מגנת ומצלת אותו מן החטא. כי ההטעיה הגדולה שמצליח בה היצר להפיל את בני האדם ולמנוע מהם הס''ד הוא בכך שכאשר הינם במצב של ירידה וחוסר חשק ללמוד ולהתפלל, מזניחים העבודה לגמרי, ובכאן שורש מפלתם, כי צריך שיהא האדם חזק וחרד בשעת ירידתו יותר משעת עלייתו לשמור לפחות על אשר יוכל, ומאחיזה לפחות בזנב הנחש הבא להפילו בזמן ירידה - יבוא לבסוף לאחוז בראש ולהשתלט עליו. אבל אם לא יאחוז בזמני ירידה אף בזנב היאך פתאום יקפוץ להיות אוחז בראש, וע''ד רמז הוא שאמרו: ''הדיוט קופץ בראש'', הכי יצליח?!
ידוע הוא כשהאדם מדקדק ומחמיר ומשקיע בפרט מסים בעבודת ה' קרוב מאד שיקל בדבר אחר ואף יזלזל בו, מה העצה לכך?
על כך עמד הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 294), והצעתו לכך להקדים ולהשקיע את הדקדוקים בדברים העיקריים כמו זהירות מביטול תורה, מלשון הרע וכיוצא, כי מאחר ותופעה זו כאמור שהאדם מזלזל בדבר אחד כשמשקיע בדבר אחר הינה תופעה בלתי נמנעת, הרי שאם ישקיע האדם את דקדוקיו וחומרותיו בדברים שאינם עיקריים עלול לזלזל בעיקריים, לכן עדיף שישקיע מאמציו וכוחותיו בדברים העקריים.
ולנחיצות הענין אצטט לך לשונו:
ענין הדקדוקים והחומרות בדינים הוא בודאי עיקר גדול.אולם יש צורך גדול להזהר לבל יבא לידי נזק. כלל גדול בכוחות הנפש: כל המפליג בערך ענין אחד, קרוב שעל ידי זה יוקטן בעיניו ערך אחר.
וסכנה גדולה נשקפת בזה ברוחניות, שעלול היצר להשתמש בתחבולה זו להשביע את האדם בדקדוקי מצוה אחת, כדי להכשילו ח''ו בעבירות רבות.
על כן נכון הוא להקדים ולהחמיר בדקדוקים בענינים עיקריים, כמו ביטול תורה, לשון הרע וכו', כדי להימלט מהסכנה שעל ידי דקדוקים צדדיים בהידורי הידורים יסיח האדם דעתו ח''ו מהענינים העיקריים, אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם.
הלא ידמה בזה לבן-אדם הבא לפני המלך בעניבה יפה מאד, והוא לבוש בלויי סחבות וסמרטוטים.
היאך הוא שמקימים אנו תורה ומצוות, והלא כל תורה ומצוות המה אורות נפלאים שיש בהם כח השפעה עצום לנפש, ועכ''ז הלבבות נשארים אטומים ולא חלי ולא מרגיש האדם שום השפעה והתעוררות גם לאחר תורה ומצוה שמקים, ונשאר במדרגתו כמות שהוא, מדוע הדבר כן?
אכן, יתכן אדם שיחיה כאן בעוה''ז שבעים או שמונים שנה, בשמירת תורה ומצוות והכל בגדר חיצוניות, ופנימיותו עדיין לא הגיעה לזעזוע של כלום, ונשאר אדם זה עד זקנותו להיות שומר מצוות כקטן שהגיע לחינוך, שכל מצוותיו בחיצוניות.
כי כדי לקנות עבודת ה' בפנימיות - שזה העיקר המבוקש מהאדם - הוא רק במאמץ, שיתמיד האדם לחשוב בדעתו שהנהו אוהב את ה' באמת בכל לבו, וכן הוא ירא את ה' מגודלו ורוממותו, וכיוצא.
והרב ''מכתב מאליהו'' האריך בזה רבות בספריו, ולא מעט חוזר הוא ומזכיר שלעוה''ב יזכו אלו שהיתה אצלם אמיתות ופנימיות בעבודתם, ולא לאלו שעבדו את ה' מבחוץ.
וראה מה שכתב המכתב מאליהו (ח''ג עמ' 296) בשם בעל ה''תניא'' (סוף פרק ג') ... התקשרות והתחברות - שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק..., אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא...''
הרי שנצרך לכך עבודה ומאמץ להתמיד ולתקוע מחשבתו בחוזק שהנו אוהב ה', ויעורר געגועים בלבו וכיסופים לה' הגדול והנורא הטוב והמיטיב, ואף שהדבר מתחילה בגדר דמיון וחיצוניות, אולם בהתמדה במחשבות אלו, ובתכלית כדי שיכנסו פנימה בלבו, בוודאי יועיל לו מאד, לכן יכניס בלבו מחשבות יראה ממנו ובכך עבודתו - לאחר התמדה באופן זה זמן וזמנים - תהא בפנימיות לבבו שזה עיקר דרישת ה' מהאדם.