כוחות הנפש · מהו ומהיכן נובע בלבול הדעת והיאך מישבים את הדעת המבלבלת?
גדר בלבול הדעת מבואר בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 97):
מי שעלול להתרשל מעבודת ה' שלו - תורה ותפילה - מכל סיבה קטנטנה שעומדת בדרכו - זהו בלבול הדעת, קטנות המוחין ונערות.
ועיי''ש שהוא מפני שהמושגים מבולבלים אצלו, האמת והשקר משמשים בערבוביא, עדיין אין מחודד אצלו מהו האמת ומהו השקר, ובשביל קצת שקר של עוה''ז כבר נטרד ומופרע מעבודת ה' האמיתית, כך שהשקר אצלו נוגע ומתערב עם האמת ויש אצלו לשקר משקל מכריע קרוב לאמת עד שיש בכוחו להסיר ולבלבל את האמת ממנו.
והעצה לזה לימוד מוסר והתבוננות להפריד בין האמת לשקר, עד שיחודד אצלו שכל שהוא שקר - ולו שיהא בעל ערך מדומה ביותר - לא יהא בו כדי להזיז את האמת, והוא בכך שיהביל את עניני החומר של עוה''ז, ויאמין שכל מלאכתו עשויה כפי הנגזר עליו מן השמים ושאין לשנות כלום ממה שנגזר, ומה יש לו מעתה להיטרד?! והוא בחינת שבת - לראות שכל מלאכתו עשויה, ואין ממה לדאוג, להתחרט ולהיטרד, כיון שבין כה אין בידו לעשות מאומה.
ולכך לעתיד תהא תכלית הישוב הדעת בהתגלות הדעת - ומלאה הארץ דעה את ה', וזוהי בעצם תכלית השמחה שתהא לעתיד להיות שהמושגים יהיו ברורים וחדים. העולה: לימוד המוסר מביא לרצינות וכובד ראש ומסלק המוחין דקטנות ואת התערערות שבנפש להיות הנפש יציבה ולא נתונה לתנודות.
ועיי''ש, שכמו כן התפילה מדבקת את האדם להקב''ה וממנה שורש הרצינות ויציבות הנפש.
היאך יתכן שישכח האדם ארועים כה גדולים העתידיים כגון המות, הגאלה העתידה שהאדם בעצם מאמין בהם, ועם כל זה מתעלם הוא מהם וכאלו ואינם בחשבונו?
אומר לנו ה''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 101): כלל גדול בכוחות הנפש, האהבה - מזכרת, והשנאה - משכחת. דהינו את אשר יאהב האדם - יזכרהו, ואת אשר ישנא - ישכחהו ויתעלם ממנו.
את המות האדם שונא, ולכך ישכחהו וידמה שלא יבוא עליו אלא לאחר זמן וזמנים... אולם בינתיים חזק הוא בדמיונו שהינו יציב בעולם הזה ואין מי שיקח ממנו את חייו.
וכן הוא לגבי הגאולה, איש עוה''ז לא ירצה בגאולה, כי מה לו ולעולם חדש שאין בו הנאה חומרית, והלא הוא איש עוה''ז שטוב לו בעוה''ז ואוהב הוא את הנאותיו, ולכך ביאת מלך המשיח אכן שכוח מלבבות בני אדם.
והרי זה סימן לאדם אם הוא איש עוה''ז וחומרי, או איש רוח, והנה זה שאינו מצפה לישועה סימן הוא שאינו רוצה בה, כי מי לא יקווה לדבר טוב שעתיד לבוא לו, אין זה אלא מפני שהחומריות היא רצונו ומה לו ולגאולה רוחנית.
והוא דברי המדרש (שמות רבה ל, כד):
שאלו ישראל לבלעם אימתי תהיה ישועה? א''ל אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. אמר להם הקב''ה זו היא דעתכם? אין אתם יודעים שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי. אלא היו דומים לאביכם שאמר לישועתך קויתי ה'; צפה לישועה שהיא קרובה, לכך נאמר כי קרובה ישועתי לבוא.
בלעם יורד לגיהנם, היינו שהוא בעל עוה''ז, ועל כן אינו מצפה לישועת ה', כי אינו רוצה בגאולה רוחנית. אז''ל (ע''ז ט:) ''אמר ר' חנינא אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד לא תקח'', ופירש''י: ''שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש לנחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר''. [האדם המאמין מרגיש חוסר ''יציבות'' בכל השייך לענייני עוה''ז ושאינו אלא כדמיון, כי בכל רגע יכולה לבוא הגאולה והעוה''ז על מתכונתו הנוכחית לא יהיה עוד.]
בני אדם אוהבים את העוה''ז והיצר מפתח להם דמיונות להעשיר ולפרוץ בקנייני עוה''ז ומהתל בהם, מדמה להם שהנה ירוויחו ויעשירו ולבסוף מגלגלם להפסדים ואינו חדל מלהכות בהם, וכל זה מפני שבני אדם רואים עצמם קבועים בעולם הזה והוא עיקר אצלם.
עוד שם בדברי ''המכתב מאליהו''
כפי שאנו מתיחסים על ביסוסנו בעוה''ז - בזה מתבררת צפייתנו לישועה. עכשיו מובן למה משיח שכוח מהלבבות. ואולי זהו משאז''ל שמשיח הוא מהדברים שבאים בהיסח הדעת (סנהדרין צז.), שכן יהיה בימינו דור השקוע בחומריות ובחיצוניות. וידוע מש''כ רמח''ל ז''ל שצדיקים זוכים לגילויו גם טרם בואו, אבל הדור בדרך כלל ברור שביאתו אליהם תהיה בהיסח הדעת.
במה תלויה תופעה זו שישנם דברים שיטעה האדם עצמו וכגון שידמה שהוא עיף וחלש וכיוצא, וישנם דברים שהוא חזק בדעתו, ושום הטעיה אינה מטעתו?
הרב מכתב מאליהו (ח''ה עמ' 156) היה נותן הגדרה מדויקת בדבר.
בדברים שהאדם הפנים אותם לעצמו פנימה, ויש לו בהם רצון פנימי ולא חיצוני בלבד, אז לא יוכל כח ההטעיה להטעותו, ואילו בדברים שאין לו רצון פנימי בהם, ומקיימם רק מפני שֶׁבֹּשׁ הוא מהחברה והקהילה ביניהם מתגורר, הרי שאז בנקל ישלוט בו ההטעיה להניאו מלקיים חובתו.
והנה לך דבריו הנפלאים בזה:
האדם מטעה את עצמו רק לגבי ענינים שהם חיצוניים לו, כגון דברים שנתחנך בהם אבל לא נתיישבו בפנימיותו. לגבי מה שנקנה בפנימיותו לא שייכת הטעאה עצמית. למשל: אם ההתעוררות לקום וללכת להתפלל עם הציבור בבוקר באה מצד החינוך אז שייכת הטעאה עצמית, שיחשוב כי בודאי היה ראוי ללכת להתפלל אלא שאינו מרגיש כל כך טוב היום וראוי לחשוש לבריאותו וכדומה. זה אפשרי רק משום שבפנים לבו אינו רוצה להתפלל בציבור. אבל אם ההתעוררות באה מפנים לבבו וכואב לו באמת שלא יוכל לענות קדיש וקדושה עם הציבור, אז אין עוד שורש וסיבה להטעאה. כללו של דבר: כשהרצון הפנימי אינו מעוניין במצוה, אבל לבטלה במפורש הוא נגד חינוכו והוא יתבייש מזה, אז למען התחבא מבושתו הוא מטעה את עצמו.
מי קרוב יותר לתקון עצמו, המרחק כשיודע שהוא מרחק ואין אצלו הטעיות במהותו, או הקרוב יותר בתורה ומצוות אלא שישנם אצלו הטעיות במהותו?
הרחוק מה', אולם אין אצלו הטעיות במהותו קרוב הוא לשלימות והתיקון יותר. והדברים מבוארים במכתב מאליהו ח''ה (עמ' 156-157):
ויש בזה עוד דבר פלא ונורא הוא מאד. אמרו ז''ל ''אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי [היינו במצב של דביקות אל ה', לשמה, אהבה] או בדור שכולו חייב'' (סנהדרין צח.). ותמוה מהו הכח הטמון בדור שכולו חייב שעושהו מסוגל ביותר לביאת המשיח? וכבר דיברנו על זה כמה פעמים (עי' ח''ג עמ' 222 ועוד). ועיקר פירושו הוא ע''פ מהר''ל (נצח ישראל פרק מ ועוד מקומות) שהוא סוד עני ורוכב על החמור וגם חמור שרכב עליו משה, שאמנם החמור הוא מגושם ביותר - כמו ששמו מעיד עליו - אבל מעלה אחת יש בו, שהוא פשוט בלי סתירות ובלי עקמימות. פירוש: דור שכולו חייב אין לו במה לכסות את הרע שלו ולכן הוא בלי גניבת הלב ובלי הטעאה עצמית, ובבחינה זו הוא קרוב ביותר לתיקון. וזהו גדר ''כולו הפך לבן טהור הוא'' כמו שאמרו בגמרא (שם צז.).
מכאן למדנו דבר נורא שעיקר כל החוצצים בפני הקדושה והסותמים את אורה הוא כח ההטעאה העצמית וגניבת הדעת, לאמת את השקר מפני הרצון הסמוי בלב.
מכאן כמה חשוב הוא ההתבוננות ולימוד המוסר שיבקר האדם את עצמו ויהא מודע למחדליו, כי עצם הידיעה במחדליו חשובה היא למאד לקרב לעצמו את התיקון, ומבלעדי המוסר יחיה בטעות ויצדיק עצמו בכל מיני לימודי זכות שאינם אמת.
באדם ישנן ג' בחינות כמבאר בדברי האר''י והם נר''ן, נפש, רוח, נשמה, מהו הבטוי בו נתן להבחין בין מי שזכה לנפש, ומי שזכה לרוח או לנשמה?
היטיב לבאר זאת הרב מכתב מאליהו (ח''ה עמ' 13), ומדבריו עולה:
מי שיש בו דרגת נפש בלבד - עבודתו את ה' היא במעשים חיצוניים בלבד.
מי שזכה לרוח - מעשים צריך שיהיו עם התלהבות.
מי שזכה לנשמה - עבודתו צריך שתהא פנימית יותר, דהיינו להשיב אל לבו את האמת ולהכירה בפנימיותו.