אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

כוחות הנפש

כפייתיות

ידוע שהרע חבוי סבוך וסרוך ומשרש עמק בנפש האדם, כיצד נתן לגלות את אותו רע החבוי?

האדם בפנימיותו חופשי במחשבתו, ואילו בחיצוניותו מוגבל הוא במעשיו, ואין האדם עושה ככל אשר יעלה על רוחו, הן מפני הבושה מבני אדם, או מפני מוראה של מלכות, או מפני מעמדו בחיי החברה, הקהילה, המשפחה, שמוכרח הוא לנהוג בנוהגים מאופקים על מנת להיות מקובל בסביבתו.

כך שכל פעולה שלילית שיעשה אדם בחיצוניותו ולא ימנע מלעשותה על אף ההגבלות הנזכרות, הרי מוכיח הדבר שפנימיותו הרבה יותר גרועה, שהנה פרץ את כל המגבלות והמחסומים ובכל זאת עשה את תאוותו, ומכאן יוכל האדם לדעת את מהות נפשו בפנימיותה.

ולמשל.

חז''ל אמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה, חז''ל ירדו לעומק נבכי הנפש של האדם וקבעו שהאדם שבחיצוניותו כעסן, הרי שבפנימיותו יש לו שורש אף לכפור ולעבוד עבודה-זרה, אלא שמפני המוגבלות החיצוניות הנזכרות אינו מעיז לעשות כן, ומתבטא הדבר בכעסו, ובאם לא יחזק עצמו להגמל ממדה זו יוכל להגיע לעבודה זרה, כי הכעס כמוהו כמו עובד עבודה זרה, לפי שהכעס מבטא התיחסות לסיבות שעליהן הוא כועס ולראותו כגורם וכח מבלי להתיחס לסיבת כל הסיבות הוא הקב''ה כל יכול, והוא שורש עבודה-זרה.

דוגמא נוספת:

המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים, חז''ל כמו כן ירדו לעומק נבכי הנפש של זה המלבין פני חבירו, וראו בכך ליקוי בשורשו עד כדי שפיכות דמים, דהיינו שבשורשו יש לו נטיה לרצח ממש, אלא שמפני המגבלות החיצוניות הרי שלהוצאה לפועל של מעשה רצח ממש נמנע הוא, אומנם מתבטא הדבר לפחות בזה שהוא מסוגל לשפוך דמו של חבירו בבזיונות.

הוי אומר שראו חז''ל שאם אדם זה לא יעבוד על עצמו ולא יתקן כעסו בסופו של דבר יעבוד עבודה-זרה בפועל, וכמו כן זה המלבין פנים, באם לא יעבוד על עצמו ידע שבסופו של דבר יהא רוצח.

והנה לפניך מספר דוגמאות על חיצוניות המשקפת פנימיות:

המרגלים, שכלפי חוץ הביעו פחד ומורך מפני האויבים שבארץ ישראל, והעיזו להניא את בני ישראל מליכנס לארץ, אולם נבע זאת מפנימיותם שהיה בו שורש רע של כבוד, כמובא ברמח''ל (מסילת ישרים פי''א) ומקורו בזוהר (שלח דף קנח) שרצו להשאר במדבר להיות נשיאים, וחששו כשיכנסו לארץ פן יוסרו ממעמדם.

בן סורר ומורה, ירדה תורה לעומק שורש הרע שבקרבו שסופו ללסטם את הבריות.

אליאב אחי דוד, נתפס בקלקלת כעס, ואמרו חז''ל (פסחים ס''ו ע''ב) שבשביל כך מאסהו הקב''ה ממלוך מלך על ישראל, והביאור כנ''ל, בחיצוניות הוא רק כעס אולם מורה הוא על פנימיות בעלת שורש רע הרבה יותר עמוק.

הקמצן בממונו, נקרא בן בליעל כמו שנקרא העובד כוכבים, להיותו כלפי חוץ כקמצן בעלמא, אומנם בשורשו הוא אכזרי ובן בליעל.

שלא נהגו כבוד זה בזה, אדם כלפי חוץ אינו מכבד את חברו כראוי, בפנימיותו שורש הדבר לפי שמקנא הוא בו וצר עין הוא כלפיו, וכמו שמצינו בתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, ושורש הדבר לפי שהיו צרי עין זה בזה כנוסחת המדרש (בקהלת רבה פ' א' ה').

אדם ניכר בדיבורו, חז''ל בפסחים ג' ע''ב בדקו כהנים אם מיוחסים הם או לא מנוסח דיבורם, כי הדיבור בחיצוניות מורה על מהות שורש הפנימיות.

איזו מדה בנפש האדם נחוצה ביותר להביאו לתקון ולשלמות?

מדת ''האמת''! אדם שאוהב את האמת - ומוכן להשתעבד לאמת כפי מה שתחייבנו, וחינך עצמו לשאוף ולרצות לחיות עם האמת ולהיגעל מהשקר, במדה זו יכול האדם יותר בנקל להגיע לתיקון, ולעומתו זה שלא איכפת לו לחיות בסתירות עצמיות, משחית הוא את נפשו למאד ורחוק הוא מן התקון, ולמשל: הנה מצינו שנשתבחו אחי יוסף במידת האמת וכנאמר ''ולא יכלו דברו לשלום'', ואף שהוא באופן השלילי, מכל מקום שבח יש בו שאין אצלם פער גדול בין חיצוניותם לפנימיותם, ולא יכלו לחיות עם סתירה בין פנימיותם לחיצוניותם.

וכמו כן מצינו גבי הגנב שמשלם כפל, והגזלן לא, לפי שהגנב הגדיל פערו בין חיצוניותו לפנימיותו, לפי שהוא גונב בסתר, אולם הגזלן הגוזל בגלוי, כך שחיצוניותו קרובה לפנימיותו -פחות רע הוא מהגנב ודיו בתשלום קרן.

ועומק הענין הוא לפי שככל שהפער בין החיצוניות לפנימיות הוא גדול - קשה שיבוא אדם זה לתיקון ולהכרת האמת לפי שהשקר ירחיקהו מהאמת, וככל שיצטמצם הפער - קרוב הוא לתיקון ולהכרת האמת כי זה אשר געלה נפשו בשקר בסופו יזכה להצליח להשתעבד לאמת על כל אשר תחייבהו, לפי שאין נפשו יכולה לחיות עם השקר.

האם נתן לעקר את הרע שבאדם משרשו, או רק לכפותו לבל ירים ראש?

בדרך כלל ובפרט בדורות האחרונים חלושי הנפש וההכרה, אין אצלנו מושג של עקירת הרע משורשו, וכל תפקידנו לכפותו לבל ישתלט עלינו, והלואי נצליח בזה. וכגון שלא נכעס לפחות כלפי חוץ, ושלא נלבין פני אדם וכיוצא ואף שבפנימיות עדיין לקויים אנו במדות רעות, וכמו כן בענין התאוות, קשה מאד הוא המושג הזה של עקירת התאוה, והלואי שנזכה לפחות לכפות תאוותנו ולכבשם לבל ישלטו עלינו בפועל בחיצוניותנו.

האם ביד האדם לגלות את כחות הנפש הטמונים בו, והיאך?

ידוע ומפורסם שהאדם הממוצע אינו מנצל אלא כחמישה או עד עשרה אחוזים מכוחות נפשו, והבעיה היא נוספת על האמור שהאדם לא מנצל כוחותיו, והוא לפי שלכל אדם יש כוחות נפש לפרט או לפרטים מסוימים, יש אחד שיש לו כוחות נפש לתורה, והאחר לתפילה, והאחר לזיכוי הרבים, והאחר לעיון, והאחר לבקיאות, והאחר למעשה חסד וכיוצא, ובכן כאן השאלה היאך ידע האדם למה נפשו מסוגלת לתת כוחה כדי שלפחות ידע הכיוון על מה עליו להשקיע.

ובזה יש לאדם לברר את מטרת תפקידו בעולמו הן בחלק ה''סור מרע'' והן בחלק ה''עשה טוב''.

ובכן הדברים מבוארים בספר שבט מוסר פכ''ז בסופו, וכן בספר ''צדקת הצדיק'' (אות מט) לרבי צדוק מלובלין והנה דבריו:

''כל אחד ידע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב''.

הרי שבחלק ה''סור מרע'' גילו לנו רבותינו שדוקא בדבר שלבו של אדם חושקו לרע ויצרו תקיף עליו ביותר אם במדה מסוימת או בתאוה מסוימת וכגון, יש מי שלבו מתפתה ביותר לכבוד ולגאוה, יש לממון, יש לאכילה, יש לעריות, זהו האתגר עבורו להתעלות על ידו, ובאם יתגבר על יצרו בדברים שלבו חושקו ביותר יזכה דוקא באותו דבר להיות בו נקי ובר לבב יותר משאר בני אדם.

לעיל נתבאר היאך ידע האדם מה תפקידו בעולמו בחלק ה''סור מרע'', היאך ידע האדם תפקידו בעולמו ושלכך נתן לו כחות נפש וכלים מתאימים בחלק ה''עשה טוב''?

ובכן הסימן לחלק ה''עשה טוב'' שידע האדם מהו עיקר תפקידו בעולמו, יש לדעת ג' פרטים:

א. למה הוא שואף ומשתוקק.

ב. האם לאותה שאיפה והשתוקקות יש לו את הכלים המתאימים לכך.

ג. האם רואה הוא קושי ונסיונות חיצונים לבצע את שאיפתו.

ב' הפרטים הראשונים ברורים הם כמו שהוכחנו לעיל.

ולגבי הפרט השלישי שהוא קושי ונסיונות להוציא לפועל את אותה שאיפה של תפקידו, זה ברור שכך חייב להיות, כמו בחלק הסור מרע של תפקידו שראינו בדברי רבי צדוק, אלא שבחלק ה''סור מרע'' הקושי הוא מצד הפנימיות - היצר והתאווה, ובחלק ה''עשה טוב'' הקושי הוא מצד המניעות והמפריעים החיצונים להוציא לפועל את שאיפותיו ואף שבפנימיותו חפץ ותאב הוא ליישמם.

הכלל, האדם אוהב לבצע או להמנע ממה שקל לו, אולם ממה שדורש ממנו מאמץ והשקעה, בורח האדם ומתנחם בכך שהינו מקיים דברים אחרים. אחד שכזה צריך לדעת, שיתכן שאינו ממלא כלל את תפקידו בעולמו, ודומה הוא לאחד שבורח מלבצע התפקיד שהוטל עליו ומבצע תפקיד אחר, וכי האחד שכזה ירצה לאדונו?!

האדם האמיתי לא יבצר ממנו מלדעת את תפקידו בעולמו, שהרי לא יתכן שהשאיר הקב''ה את האדם עם חידה סתומה מלדעת תפקידו הפרטי בעולמו, ולכן כיון שעיקר האדם הוא פנימיותו, יוכל לדעת זה איש האמת על פי פנימיותו מה חובתו, וכמוש ביארנו בתשובה הקודמת.

אלא שחשוב מאד להבהיר, דהאדם בתחילת דרכו חייב לעמול בתורה ובתיקון המידות ללמוד מוסר ולהתחזק בתפילה כאשר יוכל, ולא כאשר עדיין הנו ''בוסר'' כבר יחליט על כוון מסוים וינטוש את השאר, אלא שלאחר שקנה בסיס חזק ומוצק בכל, בתורה בתפילה ובחסד ועמל בהם כפי כוחו, ועברו עליו שנים של עבודה, ועתה הינו עומד בפרשת דרכים לאן ישים את עיקר השקעתו ומרצו מכאן ולהלאה, כאן יש לו לבדוק בסימנים הנזכרים בתשובה הקודמת, ואין טוב יותר מאשר יתייעץ האדם עם רבותיו שיורוהו הדרך בה ישכון אור, במה לתת כל כוחו ומרצו, לבל יהא יצרו שותף עמו בהחלטתו, דסוף סוף האדם נוגע אצל עצמו, ויש לחוש שהחלטתו תהא נובעת מעצלות ומרצון חומרי כל שהוא.

האדם נצרך לשאף לגדולות ולנצל את כחות נפשו בכל יכלתו, אולם הדבר צריך שיעשה בהדרגה, ובכן היאך ידע האדם אם הוא צועד קדימה כראוי, ולא שהוא צועד יותר מדי מהר ועלול הוא לפל, וכן מאידך אינו מפגר בצעדיו ועליו להזדרז יותר?

ב' תכונות בנפש האדם, האחד - שאיפה, והשניה - מצפון.

השאיפה היא באה בניחותא, שהאדם מתוך ישוב הדעת ומתינות מתבונן ביקרות העבודה ומכך שואף הוא לגדולות ונצורות, המצפון - הוא בא בריתחא, דהיינו הצעקה הפנימית על מחדל של עתה היא בריתחא, שכן האדם כועס על עצמו מתוך מצפונו על שלא יישם את אשר בכוחו ליישם, ולא על אשר בשאיפתו להגיע.

ובכן הסימן לאדם לדעת את מצבו, הוא כפי הצעקה הפנימית שמזדעקת מקרבו על מחדל שחדל מלעשותו זה עתה, כי היא לעולם לפי מדרגתו.

ולמשל: אדם שבכוחו ללמוד 8 שעות, אכן שואף הוא ללמוד 16 שעות אולם מצפונו לא יזדעק בקרבו על שאינו לומד 16 שעות אלא על שלא למד 8 שעותיו כראוי, או שלא הוסיף עליהם עוד שעה וכיוצא, כי הזעקה הפנימית היא לעולם לפי מידת היכולת שבאדם ולא לפי שאיפתו, ובכך ידע שזו מדריגתו עתה שעליו לפתחה ולהחזיק בה. ומעבר לזה זהו בגדר שאיפה, ואין לו לקפוץ יותר מדאי מעבר למה שלבו נוקפו.

וכמו כן בחלק הסור מרע, אם לבו נוקפו ומזדעקת לה אנחה מקרבו על לשון הרע, כעס, שמירת העינים, עליו להתיחס לכך ולא להזניח מלהתיחס לאותה צעקה פנימית, כי אז תדעך אותה צעקה, ולהבא תהא הצעקה רק על עבירה גסה יותר, וכבר לא תהא זעקה על דקדוקים כמו מקודם, להיות שאותו אדם הזניחם והתנכר והתכחש מלהתיחס להם.

לכן אם יזלזל האדם בזעקתו הפנימית ולא יתיחס לה, יותר לא תזדעק היא אצלו במדרגה של עתה, ומעתה הזעקה תרד בדרגה לזעוק על מחדל גס יותר.

ולעומתו המתיחס לזעקה הפנימית של עתה ומשפרה ומתקנה, יתעלה יותר, ומעתה זעקתו הפנימית תהא על דקדוקים יותר דקים ובכך יתעלה ביותר.

וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כלומר נלחם הוא ביצר דק יותר שהוא גדול וקשה יותר, להיותו אדם גדול שמתעלה הרבה אזי זוכה הוא שזעקתו הפנימית יותר ויותר תתקרב לשאיפתו שהיא בעצם המגלה את יכולת כוחות נפשו, והיותר יתכן הוא שבמקביל לכך שמתיחס הוא לזעקתו הפנימית ומקרבה לשאיפתו, אזי כמו כן שאיפתו תלך ותגדל לשאוף דברים שקודם לא העלה בדעתו לשאוף להם, וכך יעלה מעלה מעלה, הצעקה תגדל ובמקביל לה תגדל השאיפה.

והוא ענין: ''אם תעזבני יום - יומיים אעזבך'', שאם מזניח האדם צעקתו הפנימית על מחדלו מתורה יום אחד, בסופו של דבר הזעקה להבא תהא רק על יומים של ביטול תורה, וביטול יום אחד לא יחשב אצלו להזדעק עליו, וכן על זה הדרך.

האם יש כח בנפש האדם לשנות טבעו במדה או בתאוה?

צריך לדעת, נפש האדם היא כמו עיסה הניתנת לעיבוד, לאדם נדמה שמדה רעה היא בנפשו ואין מה לשנות, זו טעות! אכן לעקור לגמרי מדה רעה או תאוה זה מתנת יחידים, אולם לפי שעה - לשכך את המדה או את התאוה זה בוודאי ביכולת האדם, ובהתבוננות מעמיקה יכול לפחות לפי שעה לצנן את רתיחת המדה או התאוה. כך בנויים כוחות הנפש באדם.

ולמשל ניקח דוגמא, אדם המאריך בתפילה, ובין לבין מתגנבת בקרבו מחשבת גאוה ויוהרא מפני הרואים, היש בכוחו להתגבר על כך?

התשובה היא, לפי שעה יש בכוחו לשנות טבעו, וכגון שיעמיק ויתבונן בעומק שכלו: מה יתן ומה יוסיף לי האדם, הלא אני עתה עומד לפני הבורא - נוכח פני ה' ומדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו שומע ומקשיב אליו (כלשון המסילת ישרים פי''ט), ומתחנן הנני לבקש צרכי מהכל יכול, עובד אני עבודת הלב להכל יכול על מנת למצוא חן בעיניו דוקא, ומה לי למצוא חן בעיני בני אדם ומה גם שבכך אדחה מפניו ח''ו, הכי שווה לי להתיחס לבני אדם שאין בידם לא להועיל ולא להזיק לי, וכולם תלויים בבורא, ובשביל התיחסות זו לעלמא דשקרא אפסיד את יחסי עם הבורא שרק ממנו תועלתי, וכיוצא יעמיק במחשבות אלו, ובכך ירגיל עצמו לעבוד עבודת ה' גם בעומדו בפני בני אדם מבלי להתרגש ולהיות מוטרד מה חושבים עליו לטוב או לרע, אלא יעשה את המוטל עליו מבלי להתחשב בכלום, והתבוננות זו תועיל לו אם יעמיק בה לפחות עתה לאותה תפילה.

וכן על זה הדרך, כשקופצת עליו תאוה מסוימת, ייסר עצמו במוסר מיד, ויועיל לפי שעה לקרר ולצנן את תאוותו, והוא בדוק ומנוסה, ולא כמו שחושבים ההמון שכאשר היצר מבעיר את האדם לתאוה אין מה לעשות נגדו, זו טעות, ואף שהדבר נראה כן בתחילה, אם ינסה ליישב עצמו יראה שיש בכוחו לשתק את יצרו ולפחות במדה מסוימת - בכל מצב.

כאשר הנפש עיפה, וכגון שלבו עתה אטום ומטמטם מכל רגש והתלהבות האם המבקש לצאת מזה ולהגיע להתלהבות, ואם לאו, אזי מה מטל על האדם במצב שכזה?

ברור הוא שכאשר האדם במצב של אטימות, ותפילתו ועבודתו קשה עליו, אין ביכלתו בן רגע להפוך לבבו ללב המתרגש והמתפעל, לכך נדרש זמן ועבודה ועוד תנאים אחרים, צריך שיעבור עליו זמן מה עד שיסולק הטמטום והאטימות.

ועל כן אין לו להצטער היאך הוא אינו יכול להפוך לבבו בן רגע מטמטום להרחבת השכל והמוחין, ולחוש אשמה ומחדל בחוסר יכולתו בזה, אלא עבודתו צריכה להיות כפי המצב שהוא עתה, להשתדל על פירוש המילות גרידא כאשר יוכל, וכן לעבוד על ''שויתי ה' לנגדי'' באשר יוכל, ואפילו באופן שטחי ודמיוני בלבד. זהו המוטל עליו, ובהמשך הזמן יחלוף מצב זה כידוע שקטנות וגדלות המוחין חולפים על האדם לפעמים אפילו מידי יום, ובפרט בימינו דור עקבות משיחא, שאין יציבות בנפש לכלום, וכל היציבות לכל היותר היא ב''מעשה'', אולם ב''הרגשים'' ובפרט בהתמדת ההרגשים - הנפש מעורערת ונתונה לתמורות החולפים עליה מידי יום, והעיקר הוא שמקומך אל תנח, להמשיך בחלק המעשה, [וגם בחלק המעשה להמשיך כאשר תוכל וכמו שיבואר לקמן], שהוא התפילה והלימוד ויתר המעשים הטובים ואף שחסר בהם ה''לב'', ואינם אלא מעשה חיצוני בעלמא אף על פי כן אֱחֹז בהם, ומהם תבוא להתרוממות הנפש, כי אם בגלל מעידת הנפש יחדול האדם גם ממעשיו החיצונים - יאבד לגמרי, ולכן טעות גדולה לאלה ש''עובדים'' רק כאשר הנפש חיה ומרגשת, וכשאין נפשם מרגשת חודלים מעבודתם ומזלזלים גם בחלק החיצוני, הלא בכך יפלו לגמרי, חלק החיצוני חייב שיעשה בכל אופן גם כשהוא בלא חיות והרגשים כלל, ורק בכך יחזור בקלות למעמדו הראשון, כי אם חלילה יניח מעשיו גם בכפי יכולתו קשה מאד שיחזור, כי אז תשבר נפשו ותדעך, בראותו כי רב המרחק ממנו לחזור למעמדו, אולם כשיחזיק לפחות בחיצוניות אף ללא ''לב'' הרי שאז כל הפתחים פתוחים לפניו לקבל מעתה התחדשות מחדש לפי שלא נותק לפחות מחלק המעשה, ואינו רואה עצמו מרוחק כלל.

ואף אם לא יוכל להחזיק ב''מעשה'' כהרגלו, יחזיק באשר יוכל, וזה כלל גדול: לעולם לא להניח את מה שאפשר לעשות בגלל מה שאי אפשר לעשות.

ובפרט שכאמור כלל לא נדרש ממך מה שאי אפשר לעשות, אלא רק מה שכן אפשר, ובמצב של קטנות וחושך אין מוטל על האדם בין רגע לחוש ולהרגיש את האור הערב והמתוק, אלא תפקידו אז לסחוב עצמו עם אשר יוכל, ואם אינו יכול ללמוד גמרא בעיון, ילמד בבקיאות, ואם גם זה לא יוכל ילמוד מדרשים, תנ''ך מאמרים המעודדים ומחזקים וכיוצא, ואם אינו יכול בשום אופן ללמוד כהרגלו סך כך וכך שעות ילמוד פחות, העיקר שיהא לו אחיזה של ממש במעשיו ובתפילתו, ואז בנקל ישוב למעמדו ולא יפול לעולם.

וכן בחלק הסור מרע, אם נכשל בעבירה, שלא יתיר לעצמו את הרצועה בטמטום של ''כאשר אבדתי אבדתי'', אלא יחזיק בכל כוחו לשמור עצמו מלסיים החטא, ואף שמאחריו כבר רוב החטא, וכן אם חטא חטא וסיימו, יקבל מיד גדר שלא לשוב לעשותו, כי נפש האדם חלשה, ומתיאשת ונשברת מהר, וכמנוסה, שכאשר האדם נכשל בעבירה חמורה, בנקל יכשל בה בשנית למחר או אפילו באותו יום באם לא יחליט לעצור עצמו ולהתחדש בתקוה ובהחלטה חדשה להיות איש אחר, והוא בדוק ומנוסה.

ובזה הוא שורש מפלתם של בני אדם, להיות שבזמני הירידה מרפים לגמרי אחיזתם אף ב''זנב העבודה'', ואם כן היאך פתאום יבוא לאחוז ב''ראש העבודה'', אולם אם ישכילו לאחוז לעולם בזנב יזכו לבסוף להיות לראש.

וכבר הארכנו בכמה מקומות שאין לאדם לחפוץ בדוקא שיהא לו ''הרגשים'', כי ''הרגשים'' זו ''מתנה'' שנותן הקב''ה לעובד, ואין הרגשת ההרגשים מתפקידו של האדם, אולם על האדם להפקיר עצמו לעבודת ה' בין כשמרגיש ובין כשלא, ובזה עושה נחת רוח גדול ליוצרו, שהגם שאין מרגיש - בתמימות עובד הוא את קונו, זהו העובד לשם שמים, ואילו זה המחפש ''הרגשים'' בדוקא מפסיד הוא גוון עבודה זו של תמימות היקרה אצל ה' מאד, והוא כמבואר - לעובדו בכל מצב אשר יהיה.

האם יש אפשרות ליראות את הנפש ביראת ה' גם כאשר אינה חשה ביראה, וכל יראתה אינה אלא מצות אנשים מלמדה?

בהחלט ביד האדם לייראות את עצמו ביראת שמים, ולהחדיר לעצמו מורא ה' עליו.

ויש לדעת, כי כל הכח להימנע מלחטוא ולשבור את התאוה הוא בדרך היראה, וכמו להבדיל מורא מלכות מסיר מבני אדם מחשבה מלגזול ולרצוח וכיוצא, והחרדה מסלקת מהם את הדמים של התאוה פן יתפסו בקלקלתם ויענשו.

כן הוא במורא שמים, ככל שימחיש האדם לעצמו את יראת העונש ופחדה, וכן בושתו ממנו יתברך, להתבונן בעומק המחשבה שה' עומד עליו ורואה ומביט במעשיו כן ימשיך לעצמו המורא, ואין הדבר מראה תוצאותיו לאחר יום או יומים, אולם מידי יום ביומו מוסיף האדם יראה ללבו, עד שלאחר זמן יראה שלימוד המוסר וההתבוננות פעלו בו.

וראה, ישנם בני אדם שבאו ליראת שמים באמת בגיל ה - 20 - 30 לשנות חייהם, וישנם עוד קודם לכן, וישנם שרק לאחר מכן, וכיוצא, הדבר תלוי באדם, ככל שיזדרז להתבונן ולהמשיך עליו היראה כן יזכה בהקדם, ולכן כמה חשוב שיעסוק האדם במוסר ויראת השם בבחרותו ומידי יום יוסיף מעט, כי אין הדבר ניכר לאחר יום או יומים, אלא לתקופת הימים יראה שהנה בראיה לאחורה, הרי שהיום אינו מסוגל לעשות מעשים שפעם היה עושה, וכן יופתע בכל פעם לראות התקדמות של ממש שהנה היום ירא הוא יותר מלפגום את לשונו ועיניו, היום ירא הוא יותר מביטול תורה וכיוצא, מה שפעם היה לו דברים הללו כהיתר, וכן ישים לב שמתחוללים בקרבו שינויים של ממש לטובה, והוא כלל גדול, לא לצפות לתוצאות מיד, אלא יאמין שמעט מעט יגורש הרע מקרבו משך הזמן, ולכך ככל שיחכם וישכיל להתחיל מוקדם יזכה ליראת שמים בעודו איש ואשרי לו, וכמו שאמרו חז''ל: ''אשרי איש ירא את ה''' - בעודו ''איש'', זוהי תורת נפש האדם, שבאם ייסרה במוסר ותוכחה תיכנע ותפחד מחטוא.

פעמים רבות קבלתי והחלטתי על דברים מסימים ולא עמדתי בהם, היאך א''כ משתמשים לנכון בעצה זו ''לקבל ולהחליט''?

האדם המקבל או המחליט על מדה או תאוה מסוימת בה הוא לקוי - לבלתי יחטא בה לזמן מרובה - לא תעלה בלבו החלטה או קבלה שכזו.

ההחלטה המצלחת ביד האדם היא כאשר: א. מחליט ומקבל קודם בוא הנסיון בפועל. ב. כאשר מחליט ומקבל לעכשו ממש. ונמחיש זאת בדוגמאות מוחשיות, ורק נקדים הקדמה חשובה, והיא כי בכוחות הנפש של האדם מוטבע להיות מנצח, ובפרט כאשר הוא היוזם את הלחימה, ולכך למשל בני אדם אף שאינם מפחדים כ''כ מחטאים - מפחדים מנדרים, להיות שהוא הנודר והוא היוזם את ההחלטה על עצמו, מבין הוא שנדרש ממנו להיות אחראי ביותר לקיימה, ובאם לאו חש בבגידה בה' יותר מכל חטא שצוהו ה', אחר שכאן הוא שניגש להבטיח הבטחה לבורא, ולכן רגיש הוא יותר לאחריות לקיימה, וכמו כן חש הוא בסיפוק גדול מכך באם יקיימה, אחר שהוא היוזם והוא המקיים.

א. כעס

אדם שיקבל עליו שלא לכעוס לתקופה - קשה מאד שיעלה בידו הדבר, לכך ההחלטה צריכה להיות לזמן קצר ביותר, ובפרט כשיודע האדם שזה עתה מחמת מקרה מסוים - עלול הוא להבעיר כעס ומחלוקת, ומחליט על נסיון זה: ''אני מקבל עלי שזה עתה בנסיון כעס זה העלול לבוא עלי - אעמוד בו לבלתי אכעס''. אזי ללא ספק יועיל מאד הדבר, וכאמור אחר שקבל עליו: א. קודם בוא הנסיון. ב. לאותה שעה ונסיון זה בלבד.

וכמו כן כשיקבל עליו האדם שלא יכעס למשך חצי יום או לאותו יום, אזי חידוש ההחלטה לזמן הקצר או למציאות הנסיון העכשוי תועיל לו למאד. והוא מוכרח, לפי שאם לא יחליט קודם הנסיון, וימתין לשעת הנסיון שאז ילחם ביצרו, בוודאי יכשל, שהרי וכי יוכל האדם לכלוא את הרוח כשמבטשת היא לצאת מקרבו, והיאך יעצור עצמו באמצע כעסו.

וכאמור אחר שזו החלטה שלו יחוש אחריות לקיימה, ויהא בסיפוק גדול באם יישם את קבלתו.

ב. לשה''ר, ליצנות, שקר

להחליט על אותו יום, או על מקרה מסוים שלבו בוער לומר איזשהו לשה''ר, או דיבור של ליצנות או של שקר, ומקבל ומחליט על אותו נסיון שיעמוד בו ושבשום אופן לא ידבר זה הלשה''ר, הרכילות, או שלא יוציא השקר או הליצנות מפיו, ובפרט כשעוסקים בתורה, ובוער בקרבו לומר באמצע הלימוד איזה חדשות או בדיחותא, ומחליט שבשום אופן לא יבטל הלימוד עתה - בוודאי יועיל לו למאד לגבור על יצרו.

ובכך שיתמיד בהחלטות כמו אלו יזכה להיות גבור הכובש את יצרו.

ג. שמירת העינים.

אם יודע הוא שעתה נצרך הוא לילך לאיזה סידור מסוים שעלול הוא שם להיכשל בפגם עיניו, ומקבל עליו בהחלטה שבמשך הליכתו לאותו סידור ועד חזרתו ישמור עיניו, ובשום אופן לא יפגמם כלל, בנקל יצליח, וכן בעלמא כשרואה שיצרו פוחז עליו להחטיאו ומקבל עליו שלא יחטא לחצי יום, או באותו יום, ואפילו למשך שעה הקרובה, הרי בזה שבר כח יצרו מעליו ויזכה לסיעתא דשמיא, וכאמור דאם לא יחליט קודם, וישאיר את המלחמה לכאשר תהא בעוצמתה, היאך יצליח לנצח והוא כבר תפוס בידי יצרו?!

ד. יקיצה

גם היקיצה בבקר להשכים בזמן לתורה ולתפילה תלוי בהחלטה מוקדמת, וכן שתהא לאותו יום בלבד, והוא כאשר עולה על יצועו ואז מחליט אימתי קם הוא למחר, וקובע בהחלטתו לקום בזמן שקבע - אז יצליח, אולם אם ישן הוא ללא שום חשבון ותכנית אימתי יקום, אזי קרוב לוודאי שיאחר את קימתו, שהרי וכי בבקר כשעיניו חצי סגורות והתנומה על עפעפיו אז יחליט אימתי לקום?! לכך הרוצה לגבור על יצרו יחליט קודם, כשיצרו עדיין אינו תקיף עליו, ואינו עתה בחזית המלחמה - זמן שדעתו מטורפת מסערת היצר, אלא קודם - כשדעתו מיושבת עליו אזי יחליט ויכין עצמו לקרב עם יצרו ואז ינצח בעת הלחימה.

ה. לימוד התורה

מעטים המה היכולים להחליט על שקידה לתקופה, לכן העצה היעוצה, ובפרט בזמן רפיון - להחליט על אותו סדר - שעה או שעתים שברצונו ללמוד עתה, או אפילו על רבע שעה או חצי שעה ראשונה של תחילת הסדר, דהיינו יחליט: אני עתה מקבל עלי ללמוד במשך רבע שעה! ויחליט ללמוד את הרבע שעה הראשונה בחשק, ובכך יצליח, ועיקר הצלחת ההחלטה הוא בכך שההחלטה תהא כמה שיותר קודם העימות עם היצר שאז דעתו מיושבת עליו ויכול הוא להחליט ולאזור אומץ להילחם, כי אילו ימתין עד רגע הנסיון, יהא קשה לו מאד אז להחליט ולקבל עליו לנצח.

ו. תפילה

להחליט לכוון בכל התפילות ובכל הברכות זו משימה קשה, אולם ניתן לעבוד בדרך שדברנו, להחליט קודם הברכה: ברכה זו עתה שאני אמור לברך אשתדל לברכה בכוונה הראויה, וכן יעשה קודם העמידה, שיחליט קודם תפילתו שברכת אבות לפחות יאמרה בכוונה הראויה, וכן ברכות אשר יצר שיברך היום יאמרם בכוונה הראויה, וכן ברכה ראשונה של ברהמ''ז יאמרנה מתוך הסידור ובכוונה וכיוצא.

ז. קדש עצמך במותר לך

קדושה היא עבודה לא קלה כלל, ולמשל כל אדם לקוי בתאוות אכילה, והקדושה במותר הוא הלא מעיקרי העבודה, וקשה לקבל ולהחליט על פרישות לתקופה וכיוצא, אולם כשמחליט על מאכל מסוים שאינו אוכלו וכגון שאינו אוכל בשר בימי שני וחמישי, או למשל התאב למעדנים כעוגות וממתקים ושתיה יתירה, יגדור עצמו קודם האכילה לכמות מסוימת שלא יאכל יותר מאותה כמות, וכן יפרוש ממעדן מסוים ביום שני או חמישי וכיוצא, ויחליט על כך יום קודם, דהיינו קודם שהנסיון קפץ עליו, כי כאשר הוא בתוך אש תאוותו לא יוכל אז להחליט, וכמאמר הגמ' (נדרים לב ע''ב) בעידנא דיצה''ר לית דמדכר ליה ליצר הטוב בהדיה, בזמן שכבר נעוץ האדם בצפרני יצה''ר ורק אז נזכר הוא להילחם ולהינצל ממנו בכח היצה''ט - קשה מאד שיצליח, כי בזמן כזה לא נזכר היצה''ט אצל האדם.

אדם שחסר בטחון בעצמו וחש הוא בשל כך נחיתות כלפי חבריו להיותו מנוע מלהשתלב בחברה כמותם, או מנוע מלטל על עצמו משימות כיתר חבריו וכיוצא, היאך נתן להשתחרר מסבל זה?

ראשית יש לדעת שסבל חוסר הבטחון העצמי הוא אתגר לתועלת גדולה ונפלאה שזוכה לה זה החסר בטחון בנקל מה שלא זוכים לה יתר בני האדם אם לא בעמל ויגיעה גדולה, והוא קנין ''הבטחון''.

החסר בטחון עצמי, בנקל לו יותר לרכוש בעצמו מדת הבטחון בה', כי אכן מוכרח הוא לרכשה כדי להישרד ולהחזיק מעמד בסבלו, ומגיע הוא בנקל למסקנה - ''כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'', ובנקל לו להגיע למסקנא אמיתית זו, לעומת האחרים שזו אמנם כמו כן חובתם לנטרל עצמם מבטחונם העצמי ולהשליכו על הקב''ה, ולו עד הפרט הקטן והקל ביותר, אולם עולה להם הדבר בקושי רב, הלא זו מלחמת האדם כל ימיו לנטרל עצמו מבטחון בעצמו בכל פרט, ולתלות את עיניו בבורא שיצליחו, ולכל בני האדם העבודה הזו קשה מאד, לפי שבוטחים המה על שכלם כחם ואפשריות הקשרים שיש להם מפה ומשם, ורק כשנואשים ממצבם פונים לה', ולעומתם זה החסר אמצעים ובטחון לבו מיד ירוץ לה' לסייעו.

ועוד צריך זה החסר בטחון להתבונן, שמה שנמנעים ממנו אפשרויות תקשורת ושילוב בחברה כמו כולם וחש הוא בבדידות עצמו, או שמנוע הוא מליטול משימות כיתר חבריו, כל אלו חסרונות כלפי בני האדם והעולם אשר להבל דמה, ובכח האמונה יצא אדם ממיצר זה, והוא בהיותו מאמין שלא כל מה שנחשב אצל בני אדם בהאי עלמא דשיקרא לְמַעֲלָה - הוא מעלה באמת, אלא דוקא מה שנחשב למעלה אצל הקב''ה הוא הנחשב למעלה. ואם כלפי הקב''ה פתוחה הדרך לפניו למצוא חן בעיני ה', מה לו כי ילין על אשר נמנע ממנו כל מיני שקרים שבני עלמא חובבם.

ועוד יש לו להחסר בטחון שידע שמצבו הוא מצב של יסורים המכפרים עוון, ויש לו לשמוח במצבו זה להיותו אהוב ה', כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וובפרט שאלו יסורי הנפש הקשים מיסורי הגוף שמכפרים ביותר, וביותר ישמח באהבת ה' הניכרת עליו שביסורים אלו הנו מוכרח להתקרב לה', כאמור שבכך בנקל לו להגיע למטרה שהוא הבטחון בה' ולנטרל האדם עצמו מבטחון בעצמו.

היאך יגמל האדם מנחיתות המביאה לקנאה כשהנו מכער בפניו, או כשהוא פחות חכם ומצליח, או שכשהוא בעל מום, או כשהוא אינו מקבל ונסבל בחברה ללא סבה מצדקת וכיוצא.

בכל אלו התשובה כנ''ל בתשובה הקודמת, אנו חיים בעלמא דשיקרא המכבד ומיקר את העשירים, את המכובדים, את הנאים והגבורים בגופם וביופיים, והלא המאמין יאמר לעצמו, מה לי לעשות חשבונות של שקר אשר יחשבו בני האדם לייקר ולכבד ולאהוב את אשר יבזה ויתעב ה', הכי יש לה' חפץ באדם לפי מידת גבורתו או כפי מידת יופיו, עושרו, חכמתו וכיוצא?! הלא אצל ה' נחשב זה העובדו והאוהבו המאמין בו ובוטח בו, ואם דרך זו לא נחסמה ממני, מי מאושר יותר ממני, ואדרבא כאמור, ישמח שכל הסיבות הגורמים לאיבוד האדם את עולמו נעדרים ממנו, הלא המה העושר והכבוד היופי החכמה והגבורה, הלא בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.

נשאלתי מאדם כיצד להתיחס לחרדה מהעברה, כשנדמה לו שהנו חרד לא בדוקא מאימת ה' וענשו, אלא חש הוא שנתפס לחרדה יתרה המפריעה ומציקה לו?

זה שישנה חרדה מהעבירה הוא דבר נפלא והשגה עצומה, אלא שצריך שחרדה זו תהיה מתוך שמחה, ובודאי לפחות שלא יתערב בה עצב. וכנאמר ''וגילו'' ברעדה, כלומר שמחו ברעדה שיש לכם, ולזה השואל יש לו חרדה מהחרדה, וזה אינו נכון, יש לו לקחת את חרדתו מהחטא בשמחה ובהרגשת זכות שזכה להחרד, ולא להכנס ללחץ ולהחרד מכך שהוא נחרד מהחטא ובורח ממנו יותר משאר בני אדם ולחוש עצמו כמשונה וקיצוני.

ובפרט בימינו שיראי ה' ימאסו וסר מרע נחשב למשתולל, יכולה בהחלט תחושה שלילית זו של חרדה מפני נחיתות ליפול על אלה הסרים מהרע, ולמשל אלה הנזהרים בשמירת העינים באופן הראוי והמחויב, הלא נחשבים המה לפנאטים בעיני ההמון או אלה השומרים לשונם כראוי מכל חשש דיבור אסור, שלצערנו מאוסים המה אצל ההמון הטיפש, צריכים אנו להיות חזקים בדעתנו, ולהאמין למה שנאמר (משלי י, כז): ''יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה''. יראת ה' אמיתית רק מוסיפה ימים ומסירה העצב, יראת ה' וחרדתו אינה סיבה לעצב ולחרדה מחמת נחיתות אלא אדרבא לשמחה ולטובה, אלא שכאשר האדם חלש בדעתו ונפול ברוחו, אזי נחרד מאימת עולם השקר המזלזלים בדבקים באמת לאמיתה.

ובפרט שלא חסרים ליצנים המפחידים את אלה שומרי המצוות כראוי באמור להם, בצורה כזו לא תתחתן היות ואף אחד לא ירצה בך כחתן... או באמור להם עלול עתה בדרך זו להשתבש... יפטרו אותך מהעבודה... וכיוצא בטענות של שקר המביאות את החלש לחלישות הדעת, ועל כך חייב האדם להיות חזק בדעתו כשנוקט הוא בדרך הנכונה ע''פ ההלכה, וכן ע''פ רב מורה דרך ירא ה' באמת שמתיעץ הוא עמו בספיקותיו, ואז ילך לבטח ולא יירא ולא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה' כמבואר בתחילת השו''ע שהוא יסוד גדול בשמירת ההלכה.

האם ה''כפיתיות'' הוא גדר יסורים המכפרים עוון?

בהחלט כן. אלו הם גוונים של יסורי נפש נוראים שראה הבורא בחכמתו לייסר את ברואיו, והכל בהשגחה פרטית מדה כנגד מדה כפי הידוע לבורא. והעובדא, שאין סבלו של אחד דומה לשני, וכולם תחת הכותרת ''כפייתיות'', יש שמחשבתו נכפית להיות מוטרדת מפרט כזה והשני מפרט אחר, והכל בהשגחה.

וברור שאלו הם יסורים המכפרים וממרקים מאד את הנפש. ואין לאדם להאשים עצמו ולחוש פושע בעצמו בתופעה זו, כמובן יש לו להשתדל להיגמל מתופעה זו כמו שיש להיגמל מכל חולי ויסורים, אולם אין לאדם לחוש פשיעה בעצמו, ולהילחץ ולחשוב שהוא הגורם זאת לעצמו, עליו להאמין, אלו יסורים שמביא הקב''ה על האדם, ויש להם זמן מסוים אימתי יכנסו ואימתי יצאו, ועליו להשתדל באופנים שכתבנו בנושא ''כפיתיות'' יעויין שם - כדי להקל מעליו את סבלו, אולם מעבר לכך עליו לשמוח ביסוריו, ולהאמין שכל לחץ והטרדה וכפיית מחשבה יש בה כפרה ותיקון גדול לנפשו, וביסורים אלו חוסך הוא מעצמו יסורים אחרים, ואשריו שמתיסר הוא על ד''ת ולא על דברים בטלים, אשריו שמתיסר הוא על תפילתו ויתר דקדוקים במצוות, שאומנם בטעות הוא כל יסוד ההטרדה שמוטרד הוא בהם, מ''מ אחר שקשה לו מאד לצאת מכפיית מחשבות אלו, ומה שאצל אחרים נעשה קיומם בנקל אצלו נעשה קיומם של מצוות אלו בקושי ובטורח, הרי שלגביו זוהי כפרה עד ירחם ה' עליו ויסייעו לצאת מצרתו.

באדם ישנם עליות וירידות, ימי אהבה וימי שנאה, ובכן השאלה היא, מדרגת האדם נקבעת כפי הנהגתו בימי עליתו, או כפי הנהגתו בימי הירידה?

ברור שהאמת שבקרב האדם נקבעת לפי ימי הירידה, ימי העליה הינם ימים של חיות והרגשה והכרה בשכל, אולם העיקר הוא ההשבה ללב, דברים שהאדם משיבם ללבו ומחליט עליהם שהמה רע גמור עד כדי שהלב המטומטם גם כן ישתכנע ויכנע לבלתי עשותם - זוהי התכלית, בימי הירידה שאז אין השכל בהכרה והלב באטימותו, אזי המבחן האם היתה כאן השבה אל הלב או לאו, ימי העליה שהמה ימים שהשכל וההכרה בעליה עדין אין בהם ראיה שכפו את הלב לאותו שכל.

ולכך יש לדעת, האדם מתענג על ימי העליה שחושב שבכך מדרגתו נקבעת, ומתעלם הוא ממחדליו בימי הירידה, אולם מתנחם ואף מתמוגג הוא במחשבתו שהינו בן עליה להיות שהנה יש לו ימים שבהם הוא בעליה, וזו טעות! יש לאדם לקבוע מדרגתו כפי ימי הירידה ולראות היאך נוהג הוא אז למעשה לכבוש יצריו או לאו.

והעיקר הוא המעשה, זה אשר לעולם מעשיו מרובים מחכמתו - ואלו הם ימי הירידה שהחכמה וההכרה חשוכים, ואז נדרש מעשה גם כשאין חכמה, ואם גם אז יסור מן הרע ויעשה הטוב, זהו שמדריגתו נעלית.

ובזה יובן דהיאך יתכן מעשיו מרובים מחכמתו, והלא סוף מעשה במחשבה תחילה? אלא כאמור דקאי על ימי הירידה, שהמחשבה והחכמה בחשיכה, ונשאר לאדם רק המעשה, ולכך זה שמעשיו מרובים מחכמתו דהיינו שגם בימי הירידה אוחז הוא בטוב, זהו שחכמתו מתקיימת.

ולעומתו יתכן איש רב ידע והשכל במושכלות המוסר והחכמה, אולם למעשה רחוק הוא מקודמו שהנו הפחות ממנו במושכלות וחכמות אולם מעשיו איתנים ויציבים ולא יזוז מהם כלום, זה האיש במדרגה חשובה יותר להיות שהצליח להשיב את לבו האטום לטוב.

[כאן הבאנו הדברים לפי פשוטן, והרוצה לעיין בעומקם של דברים יראה ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב מעמוד 36 והלאה)]

ובדומה לזה ביארנו במקום אחר, שיש לאדם מצפון הזועק לו מפנימיותו על מחדליו, מצפון זה הוא הלב שהשתרש בו הטוב במדה מסוימת והבחילה ברע במדה מסוימת, ובמדה שזכה האדם שלבו גם מושרש בטוב ובוחל ברע כן תזדעק מלבו הצעקה על מחדליו, ועל האדם להתיחס לצעקתו הפנימית, כי שם מדרגתו האמיתית התובעת ממנו לשמור על הקיים, כי במה שמצפונו זועק הנו ''בר הכי'' לקיים באהבה וברצון ולפחות שלא במיאוס ובכפיה, ובאם יתיחס לזעקת מצפונו יחזק את מדריגתו שהיא בלבו ויקבענה במסמרות בל תמוט, אולם אם יתן לרצונות והתאוות להשתלט וישתיק את זעקת מצפונו, במשך הזמן יפסיק מצפונו לזעוק ולקרוא לו וירד ממדרגתו.

מהו אתערותא דלתתא ומהו אתערותא דלעלא, ובמה תלוי קבלת האתערותא דלעלא?

היטיב לבאר זאת הרב ''מכתב מאליהו'' ח''ב עמ' 33-35.

אתערותא דלתתא זהו בחינת יראה - הכל בידי שמים חוץ מירא''ש. את מדת היראה מכניס האדם לנפשו בדרך עבודה שעובד על עצמו, אתערותא דלעילא היינו בחינת אהבה, שמקבל האדם בנפשו אור נערב ומתלהט לאהוב את ה'.

האדם משתדל במדת היראה וכנגדה משלים לו הקב''ה במדת האהבה, אלא שכאשר ישראל היו בחושך וכגון בגלות מצרים, מיד האיר להם הקב''ה במדת האהבה באופן שאינו כפי מדריגת יראתם, ובזה ישנה סכנה מב' סיבות, האחת שלרוב האהבה כשאין תחתיה יסוד של יראה - עלולים לבעוט, וכמו שאמרו בירושלמי ברכות (פ''ט) עשה מאהבה - שאין אוהב שונא, ועשה מיראה שאין ירא מבעט, א''כ הרי שהמשופע באהבה ואין בו מספיק יראה עלול לבעוט ולחוש קלות ראש בחינת ''ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו''.

ועוד סכנה שנית כשמתרבה האהבה - האתערותא דלעילא, והיראה עדיין אינה בדרגה הראויה שתביא לה את אותה אהבה, סכנתו הוא שבהסתלק אותו אור נערב של האהבה שלא בא אלא לזמן ובהכרח שיסתלק כדי שעבודת האדם תהא עבודה עצמית, ואז בהסתלק אור זה מתנסה האדם עד כמה ניצל אור זה, כך שהנסיון הבא לאחר הסתלקות אור זה מסוכן, כמו שמצינו בעם ישראל, שעל הים זכו לראיה של ''זה א-לי ואנוהו'', וכשסרה מהם הארה זו - וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים - חטאו והרהרו אחר הקב''ה, כן דרכו של הבורא שלאחר האתערותא דלעילא מנסה לאדם היעמדו לו ימי הארה בימי החשכה או לא, ולכן עדיף להתאמץ בעבודה עצמית שהיא בטוחה ואינה ניטלת מהאדם, מאשר לצפות לקבל אתערותא דלעילא במתנה, ולהסתכן בנסיונות שיבואו לאחריה לבחון לאדם האם אותה התעוררות עליונה נוצלה כראוי או לא.

ועיי''ש שכדאי לוותר על מדרגות והשגות גדולות שהינם בדרך מתנה - אתערותא דלעילא, והעיקר לשמור על הקיים שהיא מדת היראה לחזקה ולבססה, וזו היתה טענת בנ''י אל משה: ועתה אל ידבר עמנו אלקים ''פן נמות'', אל תביאנו למדת האהבה למעלה ממדרגתנו - פן נמות מיתה רוחנית ותיבטל מאתנו מדת היראה שלנו מחמת הנסיונות והמבחנים הקשים שיהיו בהכרח לאחר מכן, והצדיק הקב''ה טענתם - ''הטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים'', שישארו במדת היראה.

כך שאין לאדם להתלונן מדוע מדרגות האהבה והכיסופין אינם מתנת חלקו, כי אז הדבר יחייבהו לנהוג בהתאם למדרגות אלו, אלא ישמח בחלקו ויבסס מדת יראתו לירא את ה' באמת.

היאך מסירים פחד ודאגה ממארעות העולם המצויות?

העצה היא להתייאש מישועה ע''י גורמים וסיבות, ולהשליך עצמו על הליכות הגוזר. ומבואר בדברי הרב ''מכתב מאליהו'' כלל בכוחות הנפש של האדם, והנה לך דבריו, הנה אחד מכוחות הנפש, שמפחד האדם דוקא כל זמן שסבור הוא שעדיין קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון, אבל כשהוא מתיאש באין עצה, הפחד מצטמצם, למשל: אילו היה בעולם חלוקה בין חיים למתים, דהיינו יש כאלה שמתים ויש כאלה שחיים לעולם ולא מתים, אזי היה כל אדם חושש שמא היה מחלק אלה שמתים, אבל מכיון שאין כדבר הזה, וסוף כל אדם למיתה, לכך מתיאש האדם מלהציל עצמו מהמות הבטוח ופחדו פג ומצטמצם.

ועוד נראה כן בחוש, החייל מפחד בעת מלחמה עד שמגיע לקו האש ממש, אך מכיון שהגיע לאש - מתקטן אצלו הפחד, והטעם הוא לפי שהסכנה הברורה מולידה יאוש וע''י זה מתמעט הפחד.

וכמו כן אדם העומד לפני משפט הוא ירא וחרד מאד פן יכנס לכלא וכיוצא, אולם לאחר שכבר נחרץ משפטו לכלא ואין מנוס - מתמעט פחדו.

ולכך העצה להסיר הפחד הוא להתיאש מהעזרה ע''י גורמים ובני אדם ולבטוח בה' ולהשליך עליו את אשר יקרהו ולהאמין שהבורא עושה עבורו את הטוב ביותר. (ומקור הדברים גם בהרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'').

האם דמיון הבן לאב בתכונות באפי, במראה וכיוצא יש לו משמעות רוחנית למעשה או שכך הוא מטבע הבריאה?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 217) מבאר שבהחלט ישנו קשר בין האב לבן, ועל הבן להמשיך את עבודתו הרוחנית של האב ומה שהותיר האב מעבודתו הרוחנית ימשיכה הבן. ואפילו ירושת האב לבן היא בהשגחה כדי שימשיך הבן להשתמש בכלי האב לרוחניות באופן שעדיין לא תם שימושם אצל האב, ואלו דבריו:

''אלה תולדות יעקב ביוסף''. - כבר ביארנו גדר התורשה הרוחנית והגופנית (''האב זוכה לבנו בחמשה דברים -בנוי, בחכמה וכו'''), וכן גדר ירושת הנכסים. כל אחד כשבא לעולם מזמנים לו חלק מיוחד בתכלית הבריאה - בגילוי כבוד השי''ת בעולם, ולצורך מילוי החלק הזה נותנים לו כל הכלים הדרושים לזה, בין בכוחות הנפש ובמידות ובכשרונות, בין בנכסים בסביבה ובמקרים מכל המינים. כל אלה ביחד מהווים נסיונות חייו המיוחדים לו, ובאופן הגבתו עליהם יתבטא מילוי חלקו הרוחני בבריאה. בניו של אדם ממשיכים את עבודת ה' של האב, לכן מוצאים על פי רוב שהם מתדמים להוריהם בכשרונות ובמדות, וכן במראיהם החיצוני, כי מכל אלה מתרקמים נסיונות חלקם. וכן ירושת נכסי האב איננה מקרה בעלמא, אלא שכך גזרה חכמתו ית' שמה שהותירו ההורים מהכלים שניתנו להם לצרכי עבודתם הרוחנית ישתמשו בהם הבנים כנדרש להם לעבודתם. ובאם היה הרכוש נדרש רק לעבודת האב ולנסיונותיו ולא לבן, כמה סיבות ביד ה' לסבב שלא יגיע לבן.

ותלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, כי שייכותו של יוסף לחלקו של יעקב היתה יתירה משייכות שאר בניו, כי יוסף היה מאוחד עם יעקב בחלקו.

היאך אפשר לשנות את התאוות והרצונות הנמשכים מהנפש הבהמית שבאדם, הכי אפשר להשפיע על גדר ''בהמה''?

מבאר הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 259) הנפש הבהמית שבאדם עובדת כאינסטינקט, כלומר פועלת בלי הכרה - תת הכרה, והתאות ורצונות אלו שמשכנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה עולים המה אל ה''נפש המשכלת'' שבאדם היודעת לחשוב ועובדת מתוך הכרה דוקא היפך הנפש הבהמית, ואז נקבעים אותן הרצונות והתאוות שבנפש הבהמית בנפש השכלית החושבת, ועברו מעתה להיות קבועים במחשבה ובלב, ומעתה הנפש השכלית גם היא מושלטת בנגיעתה בדבר באותן תאוות, ודוחה משכלה את כל המחשבות והשכלים שיתנגדו לרצונות שעלו אליה, וזהו גדר ''טמטום הלב'', שעלו הרצונות השפלים של הנפש הבהמית אל הנפש השכלית ונהייתה נוגעת בדבר, ואטומה ומסרבת לשמוע מוסר.

ומה העצה לכך, לימוד מוסר בציור חי, דהיינו לצייר האדם עונשי הגיהנום, עונשי ויסוריו עוה''ז הקשים מנשוא, או כמו כן וישנן מאמרי מוסר פעמים רבות בגנות העבירה - עריות, גאוה, ביטול תורה ותפילה וכיוצא ובכך יפנימם עמוק בלב הנפש הבהמית עד שיכנסו בו בגדר תת הכרה ויהיו כאינסטינקט בנפשו שימנע מהם באופן טבעי כבורח מפני האש או מפני הנחש.

והרבה תפילה צריך האדם לשפוך לפני ה' על שיטהר לבו מטמטום הלב שנטמטמה נפשו השכלית מנפשו הבהמית, ויעתיר לה' שיטהר מטמטומו וישליט נפשו השכלית על נפשו הבהמית לבל תרים ראש, עד שאפילו מתוך תת הכרה יהא מורגל להכיר את ה' ולנוס מעוון ומחטא, כי זהו תפקיד האדם ובזה נמדדת שלימותו עד כמה משליט הוא את נפשו השכלית על נפשו הבהמית והופך את האינסטינקט שלו מרע לטוב, שבאופן טבעי ומתת הכרה נפרצת ממנו ההודאה לה', וההסתייגות מהעבירה אצלו בטבע, וזהו הצדיק הגמור שהשלים תפקידו בעולמו, וכמובן שכל מדרגה ומדרגה בזה ראויה לשבח.

אם כן הראנו לדעת שתכלית האדם להפוך את תחושתו להיות רגישה וסוערת באופן טבעי מכל מחדל ועוון, וכאילו ונצבטה ידו בכאב שבאופן טבעי הכאב מוחש כן יחוש באופן טבעי במחדל עשות טוב, או בעשות רע חלילה.

מה הם: הנפש, הנשמה, יצה''ר ויצה''ט?

הדברים מפורשים היטב בדברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 71) ונבאר תוכן דבריו בזה.

א. הנפש.

ה''אנוכי'' של האדם זו נפשו, ובנפש זו יש בה מדות רעות וטובות, ואלו הם יצרי הנפש הטבעיים: יצר טוב טבעי ויצר רע טבעי, ונפש זו גדולה היא מנפשות שאר הברואים כבהמות והחיות שגם בהם יש נפש, אלא שנפשו של האדם משכלת היא בחכמה שיש בה שכל דבור והסבר מה שאין בבעלי חיים.

ב. יצר טוב ויצר הרע

מלבד הטוב והרע המוטבעים בנפש ברא הקב''ה ב' מלאכים, האחד ידרוש טובת האדם ומלמדהו לטוב, ואח''כ ביום הדין מלמד עליו זכות והוא יצר הטוב, והשני הדורש להרע לאדם, והוא כח הטומאה והחושך הרוחני שבבריאה, והמלאך הזה הוא יצר הרע והוא השטן המקטרג על אדם זה תמיד להרע לו, וכן הוא המקטרג עליו ביום הדין, והוא מלאך המות המוציא נשמתו.

ג. נשמה

ואח''כ שם בו הקב''ה באדם נשמה קדושה הנקראת ''נשמת חיים'', והיא המסתלקת מהרשעים כשהם חוטאים, לכן רשעים בחייהם נקראים מתים, ואף שיש בהם ''נפש'' הנ''ל אולם להיות ומסתלקת מהם ה''נשמת חיים'' קרויים מתים. ולכך כשהאדם אינו מרגיש קדושה בעצמו כלל - זה לאות שאין בו נשמה ונסתלקה ממנו. ורק אם ישוב בתשובה תחזור אליו נשמתו. ובשבת יש באדם נשמה יתרה, ואכן אדם שאינו מרגיש בשבת קדושה יתרה סימן הוא כי אין בו אותה נשמה יתרה עיי''ש.

אדם הרואה סיעתא דשמיא גדולה בדרכו, אם זה בזכוי הרבים שעושה, או בצדקות וגמ''ח שעושה, או בתורה שהוא לומד, ורואה הצלחות למעלה מן המשער, האם בהכרח שהוא ברמה רוחנית גבוהה וראוי הוא באמת למה שהוא זוכה לפעל?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 243) מביא שם שיתכן שיתגלה ה' לאדם בס''ד גדולה לזכות לעשות מעשים ופעולות למעלה מן המשוער ואף שהוא אינו כדאי לכך ואדרבא, פגום הוא למאד, בהיות ועדיין הבורא רואה שישנה אפשרות ולא אפסה תקוה מאותו איש להשלים עצמו ולהיות נתקן מאותה השפעה טובה שמשפיע עליו ה' ית', כי אפשר שבדרך זו יבא להיטיב דרכו ולהתעלות כנדרש ממנו.

וע''ש ראייתו, שהנה אותם עשרה ניסים שהיו בבית ראשון התמידו גם לאחר שמנשה העמיד צלם בהיכל, והוא להיות שכל זמן שהיתה אפשרות לתיקון בקיום בית המקדש, נתקיימו הניסים במקדש.

על כן בוודאי יש לאדם לשמוח כאשר זוכה הוא לפעול פעולות גדולות, ורק יזהר שלא תזוח דעתו עליו, וכה יאמר קטנתי מכל החסדים שזיכני ה' לזכות למצוות גדולות כאלו.

והנה אני ראיתי בעיני, מנהלי ארגונים להפליא, שממש נפשות של ישראל בידם להמית או להחיות לזכותם בתורה ובתשובה וכיוצא, והנה הם כחיות ממש, מלאים בכעס וגאוה, ומי אשר יעיז לפגוע בהם או בארגונם - יבלעוהו חי בחמה שפוכה ואין אלקים לנגד עיניהם כלל.

ובספר מכתב מאליהו ח''ב עמ' 285 מבואר שאדם זה בתפקידו אינו אלא ככלי שמשתמש בו הבורא, וכדוגמת הזונה שנצטווה הושע הנביא לקחתה על מנת להמחיש הנבואה לעם ישראל, הרי שהוצרכה זונה להתקיים בעולם לשמש ככלי לנביא להביא נבואה לעם ישראל, כך שאל יקבע אדם מדריגתו כפי הנראה במעשיו כאשר לבו לא טהור, שהעיקר הוא הלב, וכל שהלב הוא שקוע בתאוות ומדות רעות אף שיהא אדם זה במעשיו ''מושיע ישראל'' אינו אלא כלי חיצון, כי לפעמים נצרך כדי להשקיט המקטרג, והוא בכך שיעמוד בראש ארגון שיש בו כדי להחיש ישועה - איש קשה ורע, וכמו כן נצרך הדבר לצורך הבחירה והנסיון לבל תחלש דעת המאמינים מאיש כזה המעורב רע בטוב.

הרואה הנהגה של גדול מצדיקי וקדושי הדורות הקדמונים ומתאוה וחומד להיות כמוהו, אימתי נכון הדבר ואימתי נובע זה מרברבנות להיותו מתימר להדמות לגדולים?

על האדם לפתח ב' תכונותיו, האחת שאיפה והשנית מצפון, השאיפה צריכה להיות ככל היותר, וכל המרבה הרי זה משובח. וכהא דאמרו ב''תנא דבי אליהו רבא'' (כה.): לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב - לא פחות! אלא שלמעשה יש לו לילך דרגה אחר דרגה, ושלבי התקדמותו יהיו כפי זעקת מצפונו הזועק לו על מחדליו. כי המצפון של האדם זועק לו על אשר יש ביכולת האדם לעשות ואינו עושה, ולכן ''השאיפה'' באה בניחותא, כי השאיפה היא על השגות גבוהות שעדיין אין ביכולת האדם לעשותן, ואילו המצפון בא בריתחא על אשר הוא בא בתביעה על מחדלי האדם מדברים שיש ביכולתו לעשותן זה עתה במצבו של עכשיו - ומתרשל מהן.

ולדוגמא,

אדם שיש ביכולתו ללמוד ב' שעות ביום ואמנם שאיפתו לזכות ללמוד עשר שעות ביום, לא ינקפנו מצפונו על אשר לא למד היום עשר שעות כי זה בשאיפתו ולא ביכולתו. אלא מצפונו תקפנו באם לא למד השעתיים שיכל ללמוד, וכן כיוצא בזה.

מהו ומהיכן נובע בלבול הדעת והיאך מישבים את הדעת המבלבלת?

גדר בלבול הדעת מבואר בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 97):

מי שעלול להתרשל מעבודת ה' שלו - תורה ותפילה - מכל סיבה קטנטנה שעומדת בדרכו - זהו בלבול הדעת, קטנות המוחין ונערות.

ועיי''ש שהוא מפני שהמושגים מבולבלים אצלו, האמת והשקר משמשים בערבוביא, עדיין אין מחודד אצלו מהו האמת ומהו השקר, ובשביל קצת שקר של עוה''ז כבר נטרד ומופרע מעבודת ה' האמיתית, כך שהשקר אצלו נוגע ומתערב עם האמת ויש אצלו לשקר משקל מכריע קרוב לאמת עד שיש בכוחו להסיר ולבלבל את האמת ממנו.

והעצה לזה לימוד מוסר והתבוננות להפריד בין האמת לשקר, עד שיחודד אצלו שכל שהוא שקר - ולו שיהא בעל ערך מדומה ביותר - לא יהא בו כדי להזיז את האמת, והוא בכך שיהביל את עניני החומר של עוה''ז, ויאמין שכל מלאכתו עשויה כפי הנגזר עליו מן השמים ושאין לשנות כלום ממה שנגזר, ומה יש לו מעתה להיטרד?! והוא בחינת שבת - לראות שכל מלאכתו עשויה, ואין ממה לדאוג, להתחרט ולהיטרד, כיון שבין כה אין בידו לעשות מאומה.

ולכך לעתיד תהא תכלית הישוב הדעת בהתגלות הדעת - ומלאה הארץ דעה את ה', וזוהי בעצם תכלית השמחה שתהא לעתיד להיות שהמושגים יהיו ברורים וחדים. העולה: לימוד המוסר מביא לרצינות וכובד ראש ומסלק המוחין דקטנות ואת התערערות שבנפש להיות הנפש יציבה ולא נתונה לתנודות.

ועיי''ש, שכמו כן התפילה מדבקת את האדם להקב''ה וממנה שורש הרצינות ויציבות הנפש.

היאך יתכן שישכח האדם ארועים כה גדולים העתידיים כגון המות, הגאלה העתידה שהאדם בעצם מאמין בהם, ועם כל זה מתעלם הוא מהם וכאלו ואינם בחשבונו?

אומר לנו ה''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 101): כלל גדול בכוחות הנפש, האהבה - מזכרת, והשנאה - משכחת. דהינו את אשר יאהב האדם - יזכרהו, ואת אשר ישנא - ישכחהו ויתעלם ממנו.

את המות האדם שונא, ולכך ישכחהו וידמה שלא יבוא עליו אלא לאחר זמן וזמנים... אולם בינתיים חזק הוא בדמיונו שהינו יציב בעולם הזה ואין מי שיקח ממנו את חייו.

וכן הוא לגבי הגאולה, איש עוה''ז לא ירצה בגאולה, כי מה לו ולעולם חדש שאין בו הנאה חומרית, והלא הוא איש עוה''ז שטוב לו בעוה''ז ואוהב הוא את הנאותיו, ולכך ביאת מלך המשיח אכן שכוח מלבבות בני אדם.

והרי זה סימן לאדם אם הוא איש עוה''ז וחומרי, או איש רוח, והנה זה שאינו מצפה לישועה סימן הוא שאינו רוצה בה, כי מי לא יקווה לדבר טוב שעתיד לבוא לו, אין זה אלא מפני שהחומריות היא רצונו ומה לו ולגאולה רוחנית.

והוא דברי המדרש (שמות רבה ל, כד):

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה