אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת כוחות הנפש › האם יש כח בנפש האדם לשנות טבעו במדה או בתאוה?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

כוחות הנפש · האם יש כח בנפש האדם לשנות טבעו במדה או בתאוה?

האם ביד האדם לגלות את כחות הנפש הטמונים בו, והיאך?

צריך לדעת, נפש האדם היא כמו עיסה הניתנת לעיבוד, לאדם נדמה שמדה רעה היא בנפשו ואין מה לשנות, זו טעות! אכן לעקור לגמרי מדה רעה או תאוה זה מתנת יחידים, אולם לפי שעה - לשכך את המדה או את התאוה זה בוודאי ביכולת האדם, ובהתבוננות מעמיקה יכול לפחות לפי שעה לצנן את רתיחת המדה או התאוה. כך בנויים כוחות הנפש באדם.

ולמשל ניקח דוגמא, אדם המאריך בתפילה, ובין לבין מתגנבת בקרבו מחשבת גאוה ויוהרא מפני הרואים, היש בכוחו להתגבר על כך?

התשובה היא, לפי שעה יש בכוחו לשנות טבעו, וכגון שיעמיק ויתבונן בעומק שכלו: מה יתן ומה יוסיף לי האדם, הלא אני עתה עומד לפני הבורא - נוכח פני ה' ומדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו שומע ומקשיב אליו (כלשון המסילת ישרים פי''ט), ומתחנן הנני לבקש צרכי מהכל יכול, עובד אני עבודת הלב להכל יכול על מנת למצוא חן בעיניו דוקא, ומה לי למצוא חן בעיני בני אדם ומה גם שבכך אדחה מפניו ח''ו, הכי שווה לי להתיחס לבני אדם שאין בידם לא להועיל ולא להזיק לי, וכולם תלויים בבורא, ובשביל התיחסות זו לעלמא דשקרא אפסיד את יחסי עם הבורא שרק ממנו תועלתי, וכיוצא יעמיק במחשבות אלו, ובכך ירגיל עצמו לעבוד עבודת ה' גם בעומדו בפני בני אדם מבלי להתרגש ולהיות מוטרד מה חושבים עליו לטוב או לרע, אלא יעשה את המוטל עליו מבלי להתחשב בכלום, והתבוננות זו תועיל לו אם יעמיק בה לפחות עתה לאותה תפילה.

וכן על זה הדרך, כשקופצת עליו תאוה מסוימת, ייסר עצמו במוסר מיד, ויועיל לפי שעה לקרר ולצנן את תאוותו, והוא בדוק ומנוסה, ולא כמו שחושבים ההמון שכאשר היצר מבעיר את האדם לתאוה אין מה לעשות נגדו, זו טעות, ואף שהדבר נראה כן בתחילה, אם ינסה ליישב עצמו יראה שיש בכוחו לשתק את יצרו ולפחות במדה מסוימת - בכל מצב.

כאשר הנפש עיפה, וכגון שלבו עתה אטום ומטמטם מכל רגש והתלהבות האם המבקש לצאת מזה ולהגיע להתלהבות, ואם לאו, אזי מה מטל על האדם במצב שכזה?

ברור הוא שכאשר האדם במצב של אטימות, ותפילתו ועבודתו קשה עליו, אין ביכלתו בן רגע להפוך לבבו ללב המתרגש והמתפעל, לכך נדרש זמן ועבודה ועוד תנאים אחרים, צריך שיעבור עליו זמן מה עד שיסולק הטמטום והאטימות.

ועל כן אין לו להצטער היאך הוא אינו יכול להפוך לבבו בן רגע מטמטום להרחבת השכל והמוחין, ולחוש אשמה ומחדל בחוסר יכולתו בזה, אלא עבודתו צריכה להיות כפי המצב שהוא עתה, להשתדל על פירוש המילות גרידא כאשר יוכל, וכן לעבוד על ''שויתי ה' לנגדי'' באשר יוכל, ואפילו באופן שטחי ודמיוני בלבד. זהו המוטל עליו, ובהמשך הזמן יחלוף מצב זה כידוע שקטנות וגדלות המוחין חולפים על האדם לפעמים אפילו מידי יום, ובפרט בימינו דור עקבות משיחא, שאין יציבות בנפש לכלום, וכל היציבות לכל היותר היא ב''מעשה'', אולם ב''הרגשים'' ובפרט בהתמדת ההרגשים - הנפש מעורערת ונתונה לתמורות החולפים עליה מידי יום, והעיקר הוא שמקומך אל תנח, להמשיך בחלק המעשה, [וגם בחלק המעשה להמשיך כאשר תוכל וכמו שיבואר לקמן], שהוא התפילה והלימוד ויתר המעשים הטובים ואף שחסר בהם ה''לב'', ואינם אלא מעשה חיצוני בעלמא אף על פי כן אֱחֹז בהם, ומהם תבוא להתרוממות הנפש, כי אם בגלל מעידת הנפש יחדול האדם גם ממעשיו החיצונים - יאבד לגמרי, ולכן טעות גדולה לאלה ש''עובדים'' רק כאשר הנפש חיה ומרגשת, וכשאין נפשם מרגשת חודלים מעבודתם ומזלזלים גם בחלק החיצוני, הלא בכך יפלו לגמרי, חלק החיצוני חייב שיעשה בכל אופן גם כשהוא בלא חיות והרגשים כלל, ורק בכך יחזור בקלות למעמדו הראשון, כי אם חלילה יניח מעשיו גם בכפי יכולתו קשה מאד שיחזור, כי אז תשבר נפשו ותדעך, בראותו כי רב המרחק ממנו לחזור למעמדו, אולם כשיחזיק לפחות בחיצוניות אף ללא ''לב'' הרי שאז כל הפתחים פתוחים לפניו לקבל מעתה התחדשות מחדש לפי שלא נותק לפחות מחלק המעשה, ואינו רואה עצמו מרוחק כלל.

ואף אם לא יוכל להחזיק ב''מעשה'' כהרגלו, יחזיק באשר יוכל, וזה כלל גדול: לעולם לא להניח את מה שאפשר לעשות בגלל מה שאי אפשר לעשות.

ובפרט שכאמור כלל לא נדרש ממך מה שאי אפשר לעשות, אלא רק מה שכן אפשר, ובמצב של קטנות וחושך אין מוטל על האדם בין רגע לחוש ולהרגיש את האור הערב והמתוק, אלא תפקידו אז לסחוב עצמו עם אשר יוכל, ואם אינו יכול ללמוד גמרא בעיון, ילמד בבקיאות, ואם גם זה לא יוכל ילמוד מדרשים, תנ''ך מאמרים המעודדים ומחזקים וכיוצא, ואם אינו יכול בשום אופן ללמוד כהרגלו סך כך וכך שעות ילמוד פחות, העיקר שיהא לו אחיזה של ממש במעשיו ובתפילתו, ואז בנקל ישוב למעמדו ולא יפול לעולם.

וכן בחלק הסור מרע, אם נכשל בעבירה, שלא יתיר לעצמו את הרצועה בטמטום של ''כאשר אבדתי אבדתי'', אלא יחזיק בכל כוחו לשמור עצמו מלסיים החטא, ואף שמאחריו כבר רוב החטא, וכן אם חטא חטא וסיימו, יקבל מיד גדר שלא לשוב לעשותו, כי נפש האדם חלשה, ומתיאשת ונשברת מהר, וכמנוסה, שכאשר האדם נכשל בעבירה חמורה, בנקל יכשל בה בשנית למחר או אפילו באותו יום באם לא יחליט לעצור עצמו ולהתחדש בתקוה ובהחלטה חדשה להיות איש אחר, והוא בדוק ומנוסה.

ובזה הוא שורש מפלתם של בני אדם, להיות שבזמני הירידה מרפים לגמרי אחיזתם אף ב''זנב העבודה'', ואם כן היאך פתאום יבוא לאחוז ב''ראש העבודה'', אולם אם ישכילו לאחוז לעולם בזנב יזכו לבסוף להיות לראש.

וכבר הארכנו בכמה מקומות שאין לאדם לחפוץ בדוקא שיהא לו ''הרגשים'', כי ''הרגשים'' זו ''מתנה'' שנותן הקב''ה לעובד, ואין הרגשת ההרגשים מתפקידו של האדם, אולם על האדם להפקיר עצמו לעבודת ה' בין כשמרגיש ובין כשלא, ובזה עושה נחת רוח גדול ליוצרו, שהגם שאין מרגיש - בתמימות עובד הוא את קונו, זהו העובד לשם שמים, ואילו זה המחפש ''הרגשים'' בדוקא מפסיד הוא גוון עבודה זו של תמימות היקרה אצל ה' מאד, והוא כמבואר - לעובדו בכל מצב אשר יהיה.

האם יש אפשרות ליראות את הנפש ביראת ה' גם כאשר אינה חשה ביראה, וכל יראתה אינה אלא מצות אנשים מלמדה?

בהחלט ביד האדם לייראות את עצמו ביראת שמים, ולהחדיר לעצמו מורא ה' עליו.

ויש לדעת, כי כל הכח להימנע מלחטוא ולשבור את התאוה הוא בדרך היראה, וכמו להבדיל מורא מלכות מסיר מבני אדם מחשבה מלגזול ולרצוח וכיוצא, והחרדה מסלקת מהם את הדמים של התאוה פן יתפסו בקלקלתם ויענשו.

כן הוא במורא שמים, ככל שימחיש האדם לעצמו את יראת העונש ופחדה, וכן בושתו ממנו יתברך, להתבונן בעומק המחשבה שה' עומד עליו ורואה ומביט במעשיו כן ימשיך לעצמו המורא, ואין הדבר מראה תוצאותיו לאחר יום או יומים, אולם מידי יום ביומו מוסיף האדם יראה ללבו, עד שלאחר זמן יראה שלימוד המוסר וההתבוננות פעלו בו.

וראה, ישנם בני אדם שבאו ליראת שמים באמת בגיל ה - 20 - 30 לשנות חייהם, וישנם עוד קודם לכן, וישנם שרק לאחר מכן, וכיוצא, הדבר תלוי באדם, ככל שיזדרז להתבונן ולהמשיך עליו היראה כן יזכה בהקדם, ולכן כמה חשוב שיעסוק האדם במוסר ויראת השם בבחרותו ומידי יום יוסיף מעט, כי אין הדבר ניכר לאחר יום או יומים, אלא לתקופת הימים יראה שהנה בראיה לאחורה, הרי שהיום אינו מסוגל לעשות מעשים שפעם היה עושה, וכן יופתע בכל פעם לראות התקדמות של ממש שהנה היום ירא הוא יותר מלפגום את לשונו ועיניו, היום ירא הוא יותר מביטול תורה וכיוצא, מה שפעם היה לו דברים הללו כהיתר, וכן ישים לב שמתחוללים בקרבו שינויים של ממש לטובה, והוא כלל גדול, לא לצפות לתוצאות מיד, אלא יאמין שמעט מעט יגורש הרע מקרבו משך הזמן, ולכך ככל שיחכם וישכיל להתחיל מוקדם יזכה ליראת שמים בעודו איש ואשרי לו, וכמו שאמרו חז''ל: ''אשרי איש ירא את ה''' - בעודו ''איש'', זוהי תורת נפש האדם, שבאם ייסרה במוסר ותוכחה תיכנע ותפחד מחטוא.

פעמים רבות קבלתי והחלטתי על דברים מסימים ולא עמדתי בהם, היאך א''כ משתמשים לנכון בעצה זו ''לקבל ולהחליט''?

האדם המקבל או המחליט על מדה או תאוה מסוימת בה הוא לקוי - לבלתי יחטא בה לזמן מרובה - לא תעלה בלבו החלטה או קבלה שכזו.

ההחלטה המצלחת ביד האדם היא כאשר: א. מחליט ומקבל קודם בוא הנסיון בפועל. ב. כאשר מחליט ומקבל לעכשו ממש. ונמחיש זאת בדוגמאות מוחשיות, ורק נקדים הקדמה חשובה, והיא כי בכוחות הנפש של האדם מוטבע להיות מנצח, ובפרט כאשר הוא היוזם את הלחימה, ולכך למשל בני אדם אף שאינם מפחדים כ''כ מחטאים - מפחדים מנדרים, להיות שהוא הנודר והוא היוזם את ההחלטה על עצמו, מבין הוא שנדרש ממנו להיות אחראי ביותר לקיימה, ובאם לאו חש בבגידה בה' יותר מכל חטא שצוהו ה', אחר שכאן הוא שניגש להבטיח הבטחה לבורא, ולכן רגיש הוא יותר לאחריות לקיימה, וכמו כן חש הוא בסיפוק גדול מכך באם יקיימה, אחר שהוא היוזם והוא המקיים.

א. כעס

אדם שיקבל עליו שלא לכעוס לתקופה - קשה מאד שיעלה בידו הדבר, לכך ההחלטה צריכה להיות לזמן קצר ביותר, ובפרט כשיודע האדם שזה עתה מחמת מקרה מסוים - עלול הוא להבעיר כעס ומחלוקת, ומחליט על נסיון זה: ''אני מקבל עלי שזה עתה בנסיון כעס זה העלול לבוא עלי - אעמוד בו לבלתי אכעס''. אזי ללא ספק יועיל מאד הדבר, וכאמור אחר שקבל עליו: א. קודם בוא הנסיון. ב. לאותה שעה ונסיון זה בלבד.

וכמו כן כשיקבל עליו האדם שלא יכעס למשך חצי יום או לאותו יום, אזי חידוש ההחלטה לזמן הקצר או למציאות הנסיון העכשוי תועיל לו למאד. והוא מוכרח, לפי שאם לא יחליט קודם הנסיון, וימתין לשעת הנסיון שאז ילחם ביצרו, בוודאי יכשל, שהרי וכי יוכל האדם לכלוא את הרוח כשמבטשת היא לצאת מקרבו, והיאך יעצור עצמו באמצע כעסו.

וכאמור אחר שזו החלטה שלו יחוש אחריות לקיימה, ויהא בסיפוק גדול באם יישם את קבלתו.

ב. לשה''ר, ליצנות, שקר

להחליט על אותו יום, או על מקרה מסוים שלבו בוער לומר איזשהו לשה''ר, או דיבור של ליצנות או של שקר, ומקבל ומחליט על אותו נסיון שיעמוד בו ושבשום אופן לא ידבר זה הלשה''ר, הרכילות, או שלא יוציא השקר או הליצנות מפיו, ובפרט כשעוסקים בתורה, ובוער בקרבו לומר באמצע הלימוד איזה חדשות או בדיחותא, ומחליט שבשום אופן לא יבטל הלימוד עתה - בוודאי יועיל לו למאד לגבור על יצרו.

ובכך שיתמיד בהחלטות כמו אלו יזכה להיות גבור הכובש את יצרו.

ג. שמירת העינים.

אם יודע הוא שעתה נצרך הוא לילך לאיזה סידור מסוים שעלול הוא שם להיכשל בפגם עיניו, ומקבל עליו בהחלטה שבמשך הליכתו לאותו סידור ועד חזרתו ישמור עיניו, ובשום אופן לא יפגמם כלל, בנקל יצליח, וכן בעלמא כשרואה שיצרו פוחז עליו להחטיאו ומקבל עליו שלא יחטא לחצי יום, או באותו יום, ואפילו למשך שעה הקרובה, הרי בזה שבר כח יצרו מעליו ויזכה לסיעתא דשמיא, וכאמור דאם לא יחליט קודם, וישאיר את המלחמה לכאשר תהא בעוצמתה, היאך יצליח לנצח והוא כבר תפוס בידי יצרו?!

ד. יקיצה

גם היקיצה בבקר להשכים בזמן לתורה ולתפילה תלוי בהחלטה מוקדמת, וכן שתהא לאותו יום בלבד, והוא כאשר עולה על יצועו ואז מחליט אימתי קם הוא למחר, וקובע בהחלטתו לקום בזמן שקבע - אז יצליח, אולם אם ישן הוא ללא שום חשבון ותכנית אימתי יקום, אזי קרוב לוודאי שיאחר את קימתו, שהרי וכי בבקר כשעיניו חצי סגורות והתנומה על עפעפיו אז יחליט אימתי לקום?! לכך הרוצה לגבור על יצרו יחליט קודם, כשיצרו עדיין אינו תקיף עליו, ואינו עתה בחזית המלחמה - זמן שדעתו מטורפת מסערת היצר, אלא קודם - כשדעתו מיושבת עליו אזי יחליט ויכין עצמו לקרב עם יצרו ואז ינצח בעת הלחימה.

ה. לימוד התורה

מעטים המה היכולים להחליט על שקידה לתקופה, לכן העצה היעוצה, ובפרט בזמן רפיון - להחליט על אותו סדר - שעה או שעתים שברצונו ללמוד עתה, או אפילו על רבע שעה או חצי שעה ראשונה של תחילת הסדר, דהיינו יחליט: אני עתה מקבל עלי ללמוד במשך רבע שעה! ויחליט ללמוד את הרבע שעה הראשונה בחשק, ובכך יצליח, ועיקר הצלחת ההחלטה הוא בכך שההחלטה תהא כמה שיותר קודם העימות עם היצר שאז דעתו מיושבת עליו ויכול הוא להחליט ולאזור אומץ להילחם, כי אילו ימתין עד רגע הנסיון, יהא קשה לו מאד אז להחליט ולקבל עליו לנצח.

ו. תפילה

להחליט לכוון בכל התפילות ובכל הברכות זו משימה קשה, אולם ניתן לעבוד בדרך שדברנו, להחליט קודם הברכה: ברכה זו עתה שאני אמור לברך אשתדל לברכה בכוונה הראויה, וכן יעשה קודם העמידה, שיחליט קודם תפילתו שברכת אבות לפחות יאמרה בכוונה הראויה, וכן ברכות אשר יצר שיברך היום יאמרם בכוונה הראויה, וכן ברכה ראשונה של ברהמ''ז יאמרנה מתוך הסידור ובכוונה וכיוצא.

ז. קדש עצמך במותר לך

קדושה היא עבודה לא קלה כלל, ולמשל כל אדם לקוי בתאוות אכילה, והקדושה במותר הוא הלא מעיקרי העבודה, וקשה לקבל ולהחליט על פרישות לתקופה וכיוצא, אולם כשמחליט על מאכל מסוים שאינו אוכלו וכגון שאינו אוכל בשר בימי שני וחמישי, או למשל התאב למעדנים כעוגות וממתקים ושתיה יתירה, יגדור עצמו קודם האכילה לכמות מסוימת שלא יאכל יותר מאותה כמות, וכן יפרוש ממעדן מסוים ביום שני או חמישי וכיוצא, ויחליט על כך יום קודם, דהיינו קודם שהנסיון קפץ עליו, כי כאשר הוא בתוך אש תאוותו לא יוכל אז להחליט, וכמאמר הגמ' (נדרים לב ע''ב) בעידנא דיצה''ר לית דמדכר ליה ליצר הטוב בהדיה, בזמן שכבר נעוץ האדם בצפרני יצה''ר ורק אז נזכר הוא להילחם ולהינצל ממנו בכח היצה''ט - קשה מאד שיצליח, כי בזמן כזה לא נזכר היצה''ט אצל האדם.

אדם שחסר בטחון בעצמו וחש הוא בשל כך נחיתות כלפי חבריו להיותו מנוע מלהשתלב בחברה כמותם, או מנוע מלטל על עצמו משימות כיתר חבריו וכיוצא, היאך נתן להשתחרר מסבל זה?

ראשית יש לדעת שסבל חוסר הבטחון העצמי הוא אתגר לתועלת גדולה ונפלאה שזוכה לה זה החסר בטחון בנקל מה שלא זוכים לה יתר בני האדם אם לא בעמל ויגיעה גדולה, והוא קנין ''הבטחון''.

החסר בטחון עצמי, בנקל לו יותר לרכוש בעצמו מדת הבטחון בה', כי אכן מוכרח הוא לרכשה כדי להישרד ולהחזיק מעמד בסבלו, ומגיע הוא בנקל למסקנה - ''כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'', ובנקל לו להגיע למסקנא אמיתית זו, לעומת האחרים שזו אמנם כמו כן חובתם לנטרל עצמם מבטחונם העצמי ולהשליכו על הקב''ה, ולו עד הפרט הקטן והקל ביותר, אולם עולה להם הדבר בקושי רב, הלא זו מלחמת האדם כל ימיו לנטרל עצמו מבטחון בעצמו בכל פרט, ולתלות את עיניו בבורא שיצליחו, ולכל בני האדם העבודה הזו קשה מאד, לפי שבוטחים המה על שכלם כחם ואפשריות הקשרים שיש להם מפה ומשם, ורק כשנואשים ממצבם פונים לה', ולעומתם זה החסר אמצעים ובטחון לבו מיד ירוץ לה' לסייעו.

ועוד צריך זה החסר בטחון להתבונן, שמה שנמנעים ממנו אפשרויות תקשורת ושילוב בחברה כמו כולם וחש הוא בבדידות עצמו, או שמנוע הוא מליטול משימות כיתר חבריו, כל אלו חסרונות כלפי בני האדם והעולם אשר להבל דמה, ובכח האמונה יצא אדם ממיצר זה, והוא בהיותו מאמין שלא כל מה שנחשב אצל בני אדם בהאי עלמא דשיקרא לְמַעֲלָה - הוא מעלה באמת, אלא דוקא מה שנחשב למעלה אצל הקב''ה הוא הנחשב למעלה. ואם כלפי הקב''ה פתוחה הדרך לפניו למצוא חן בעיני ה', מה לו כי ילין על אשר נמנע ממנו כל מיני שקרים שבני עלמא חובבם.

ועוד יש לו להחסר בטחון שידע שמצבו הוא מצב של יסורים המכפרים עוון, ויש לו לשמוח במצבו זה להיותו אהוב ה', כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וובפרט שאלו יסורי הנפש הקשים מיסורי הגוף שמכפרים ביותר, וביותר ישמח באהבת ה' הניכרת עליו שביסורים אלו הנו מוכרח להתקרב לה', כאמור שבכך בנקל לו להגיע למטרה שהוא הבטחון בה' ולנטרל האדם עצמו מבטחון בעצמו.

היאך יגמל האדם מנחיתות המביאה לקנאה כשהנו מכער בפניו, או כשהוא פחות חכם ומצליח, או שכשהוא בעל מום, או כשהוא אינו מקבל ונסבל בחברה ללא סבה מצדקת וכיוצא.

בכל אלו התשובה כנ''ל בתשובה הקודמת, אנו חיים בעלמא דשיקרא המכבד ומיקר את העשירים, את המכובדים, את הנאים והגבורים בגופם וביופיים, והלא המאמין יאמר לעצמו, מה לי לעשות חשבונות של שקר אשר יחשבו בני האדם לייקר ולכבד ולאהוב את אשר יבזה ויתעב ה', הכי יש לה' חפץ באדם לפי מידת גבורתו או כפי מידת יופיו, עושרו, חכמתו וכיוצא?! הלא אצל ה' נחשב זה העובדו והאוהבו המאמין בו ובוטח בו, ואם דרך זו לא נחסמה ממני, מי מאושר יותר ממני, ואדרבא כאמור, ישמח שכל הסיבות הגורמים לאיבוד האדם את עולמו נעדרים ממנו, הלא המה העושר והכבוד היופי החכמה והגבורה, הלא בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.

נשאלתי מאדם כיצד להתיחס לחרדה מהעברה, כשנדמה לו שהנו חרד לא בדוקא מאימת ה' וענשו, אלא חש הוא שנתפס לחרדה יתרה המפריעה ומציקה לו?

זה שישנה חרדה מהעבירה הוא דבר נפלא והשגה עצומה, אלא שצריך שחרדה זו תהיה מתוך שמחה, ובודאי לפחות שלא יתערב בה עצב. וכנאמר ''וגילו'' ברעדה, כלומר שמחו ברעדה שיש לכם, ולזה השואל יש לו חרדה מהחרדה, וזה אינו נכון, יש לו לקחת את חרדתו מהחטא בשמחה ובהרגשת זכות שזכה להחרד, ולא להכנס ללחץ ולהחרד מכך שהוא נחרד מהחטא ובורח ממנו יותר משאר בני אדם ולחוש עצמו כמשונה וקיצוני.

ובפרט בימינו שיראי ה' ימאסו וסר מרע נחשב למשתולל, יכולה בהחלט תחושה שלילית זו של חרדה מפני נחיתות ליפול על אלה הסרים מהרע, ולמשל אלה הנזהרים בשמירת העינים באופן הראוי והמחויב, הלא נחשבים המה לפנאטים בעיני ההמון או אלה השומרים לשונם כראוי מכל חשש דיבור אסור, שלצערנו מאוסים המה אצל ההמון הטיפש, צריכים אנו להיות חזקים בדעתנו, ולהאמין למה שנאמר (משלי י, כז): ''יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה''. יראת ה' אמיתית רק מוסיפה ימים ומסירה העצב, יראת ה' וחרדתו אינה סיבה לעצב ולחרדה מחמת נחיתות אלא אדרבא לשמחה ולטובה, אלא שכאשר האדם חלש בדעתו ונפול ברוחו, אזי נחרד מאימת עולם השקר המזלזלים בדבקים באמת לאמיתה.

ובפרט שלא חסרים ליצנים המפחידים את אלה שומרי המצוות כראוי באמור להם, בצורה כזו לא תתחתן היות ואף אחד לא ירצה בך כחתן... או באמור להם עלול עתה בדרך זו להשתבש... יפטרו אותך מהעבודה... וכיוצא בטענות של שקר המביאות את החלש לחלישות הדעת, ועל כך חייב האדם להיות חזק בדעתו כשנוקט הוא בדרך הנכונה ע''פ ההלכה, וכן ע''פ רב מורה דרך ירא ה' באמת שמתיעץ הוא עמו בספיקותיו, ואז ילך לבטח ולא יירא ולא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה' כמבואר בתחילת השו''ע שהוא יסוד גדול בשמירת ההלכה.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה