כוחות הנפש · האם ביד האדם לגלות את כחות הנפש הטמונים בו, והיאך?
ידוע ומפורסם שהאדם הממוצע אינו מנצל אלא כחמישה או עד עשרה אחוזים מכוחות נפשו, והבעיה היא נוספת על האמור שהאדם לא מנצל כוחותיו, והוא לפי שלכל אדם יש כוחות נפש לפרט או לפרטים מסוימים, יש אחד שיש לו כוחות נפש לתורה, והאחר לתפילה, והאחר לזיכוי הרבים, והאחר לעיון, והאחר לבקיאות, והאחר למעשה חסד וכיוצא, ובכן כאן השאלה היאך ידע האדם למה נפשו מסוגלת לתת כוחה כדי שלפחות ידע הכיוון על מה עליו להשקיע.
ובזה יש לאדם לברר את מטרת תפקידו בעולמו הן בחלק ה''סור מרע'' והן בחלק ה''עשה טוב''.
ובכן הדברים מבוארים בספר שבט מוסר פכ''ז בסופו, וכן בספר ''צדקת הצדיק'' (אות מט) לרבי צדוק מלובלין והנה דבריו:
''כל אחד ידע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב''.
הרי שבחלק ה''סור מרע'' גילו לנו רבותינו שדוקא בדבר שלבו של אדם חושקו לרע ויצרו תקיף עליו ביותר אם במדה מסוימת או בתאוה מסוימת וכגון, יש מי שלבו מתפתה ביותר לכבוד ולגאוה, יש לממון, יש לאכילה, יש לעריות, זהו האתגר עבורו להתעלות על ידו, ובאם יתגבר על יצרו בדברים שלבו חושקו ביותר יזכה דוקא באותו דבר להיות בו נקי ובר לבב יותר משאר בני אדם.
לעיל נתבאר היאך ידע האדם מה תפקידו בעולמו בחלק ה''סור מרע'', היאך ידע האדם תפקידו בעולמו ושלכך נתן לו כחות נפש וכלים מתאימים בחלק ה''עשה טוב''?
ובכן הסימן לחלק ה''עשה טוב'' שידע האדם מהו עיקר תפקידו בעולמו, יש לדעת ג' פרטים:
א. למה הוא שואף ומשתוקק.
ב. האם לאותה שאיפה והשתוקקות יש לו את הכלים המתאימים לכך.
ג. האם רואה הוא קושי ונסיונות חיצונים לבצע את שאיפתו.
ב' הפרטים הראשונים ברורים הם כמו שהוכחנו לעיל.
ולגבי הפרט השלישי שהוא קושי ונסיונות להוציא לפועל את אותה שאיפה של תפקידו, זה ברור שכך חייב להיות, כמו בחלק הסור מרע של תפקידו שראינו בדברי רבי צדוק, אלא שבחלק ה''סור מרע'' הקושי הוא מצד הפנימיות - היצר והתאווה, ובחלק ה''עשה טוב'' הקושי הוא מצד המניעות והמפריעים החיצונים להוציא לפועל את שאיפותיו ואף שבפנימיותו חפץ ותאב הוא ליישמם.
הכלל, האדם אוהב לבצע או להמנע ממה שקל לו, אולם ממה שדורש ממנו מאמץ והשקעה, בורח האדם ומתנחם בכך שהינו מקיים דברים אחרים. אחד שכזה צריך לדעת, שיתכן שאינו ממלא כלל את תפקידו בעולמו, ודומה הוא לאחד שבורח מלבצע התפקיד שהוטל עליו ומבצע תפקיד אחר, וכי האחד שכזה ירצה לאדונו?!
האדם האמיתי לא יבצר ממנו מלדעת את תפקידו בעולמו, שהרי לא יתכן שהשאיר הקב''ה את האדם עם חידה סתומה מלדעת תפקידו הפרטי בעולמו, ולכן כיון שעיקר האדם הוא פנימיותו, יוכל לדעת זה איש האמת על פי פנימיותו מה חובתו, וכמוש ביארנו בתשובה הקודמת.
אלא שחשוב מאד להבהיר, דהאדם בתחילת דרכו חייב לעמול בתורה ובתיקון המידות ללמוד מוסר ולהתחזק בתפילה כאשר יוכל, ולא כאשר עדיין הנו ''בוסר'' כבר יחליט על כוון מסוים וינטוש את השאר, אלא שלאחר שקנה בסיס חזק ומוצק בכל, בתורה בתפילה ובחסד ועמל בהם כפי כוחו, ועברו עליו שנים של עבודה, ועתה הינו עומד בפרשת דרכים לאן ישים את עיקר השקעתו ומרצו מכאן ולהלאה, כאן יש לו לבדוק בסימנים הנזכרים בתשובה הקודמת, ואין טוב יותר מאשר יתייעץ האדם עם רבותיו שיורוהו הדרך בה ישכון אור, במה לתת כל כוחו ומרצו, לבל יהא יצרו שותף עמו בהחלטתו, דסוף סוף האדם נוגע אצל עצמו, ויש לחוש שהחלטתו תהא נובעת מעצלות ומרצון חומרי כל שהוא.
האדם נצרך לשאף לגדולות ולנצל את כחות נפשו בכל יכלתו, אולם הדבר צריך שיעשה בהדרגה, ובכן היאך ידע האדם אם הוא צועד קדימה כראוי, ולא שהוא צועד יותר מדי מהר ועלול הוא לפל, וכן מאידך אינו מפגר בצעדיו ועליו להזדרז יותר?
ב' תכונות בנפש האדם, האחד - שאיפה, והשניה - מצפון.
השאיפה היא באה בניחותא, שהאדם מתוך ישוב הדעת ומתינות מתבונן ביקרות העבודה ומכך שואף הוא לגדולות ונצורות, המצפון - הוא בא בריתחא, דהיינו הצעקה הפנימית על מחדל של עתה היא בריתחא, שכן האדם כועס על עצמו מתוך מצפונו על שלא יישם את אשר בכוחו ליישם, ולא על אשר בשאיפתו להגיע.
ובכן הסימן לאדם לדעת את מצבו, הוא כפי הצעקה הפנימית שמזדעקת מקרבו על מחדל שחדל מלעשותו זה עתה, כי היא לעולם לפי מדרגתו.
ולמשל: אדם שבכוחו ללמוד 8 שעות, אכן שואף הוא ללמוד 16 שעות אולם מצפונו לא יזדעק בקרבו על שאינו לומד 16 שעות אלא על שלא למד 8 שעותיו כראוי, או שלא הוסיף עליהם עוד שעה וכיוצא, כי הזעקה הפנימית היא לעולם לפי מידת היכולת שבאדם ולא לפי שאיפתו, ובכך ידע שזו מדריגתו עתה שעליו לפתחה ולהחזיק בה. ומעבר לזה זהו בגדר שאיפה, ואין לו לקפוץ יותר מדאי מעבר למה שלבו נוקפו.
וכמו כן בחלק הסור מרע, אם לבו נוקפו ומזדעקת לה אנחה מקרבו על לשון הרע, כעס, שמירת העינים, עליו להתיחס לכך ולא להזניח מלהתיחס לאותה צעקה פנימית, כי אז תדעך אותה צעקה, ולהבא תהא הצעקה רק על עבירה גסה יותר, וכבר לא תהא זעקה על דקדוקים כמו מקודם, להיות שאותו אדם הזניחם והתנכר והתכחש מלהתיחס להם.
לכן אם יזלזל האדם בזעקתו הפנימית ולא יתיחס לה, יותר לא תזדעק היא אצלו במדרגה של עתה, ומעתה הזעקה תרד בדרגה לזעוק על מחדל גס יותר.
ולעומתו המתיחס לזעקה הפנימית של עתה ומשפרה ומתקנה, יתעלה יותר, ומעתה זעקתו הפנימית תהא על דקדוקים יותר דקים ובכך יתעלה ביותר.
וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כלומר נלחם הוא ביצר דק יותר שהוא גדול וקשה יותר, להיותו אדם גדול שמתעלה הרבה אזי זוכה הוא שזעקתו הפנימית יותר ויותר תתקרב לשאיפתו שהיא בעצם המגלה את יכולת כוחות נפשו, והיותר יתכן הוא שבמקביל לכך שמתיחס הוא לזעקתו הפנימית ומקרבה לשאיפתו, אזי כמו כן שאיפתו תלך ותגדל לשאוף דברים שקודם לא העלה בדעתו לשאוף להם, וכך יעלה מעלה מעלה, הצעקה תגדל ובמקביל לה תגדל השאיפה.
והוא ענין: ''אם תעזבני יום - יומיים אעזבך'', שאם מזניח האדם צעקתו הפנימית על מחדלו מתורה יום אחד, בסופו של דבר הזעקה להבא תהא רק על יומים של ביטול תורה, וביטול יום אחד לא יחשב אצלו להזדעק עליו, וכן על זה הדרך.