כוחות הנפש · האם ה''כפיתיות'' הוא גדר יסורים המכפרים עוון?
בהחלט כן. אלו הם גוונים של יסורי נפש נוראים שראה הבורא בחכמתו לייסר את ברואיו, והכל בהשגחה פרטית מדה כנגד מדה כפי הידוע לבורא. והעובדא, שאין סבלו של אחד דומה לשני, וכולם תחת הכותרת ''כפייתיות'', יש שמחשבתו נכפית להיות מוטרדת מפרט כזה והשני מפרט אחר, והכל בהשגחה.
וברור שאלו הם יסורים המכפרים וממרקים מאד את הנפש. ואין לאדם להאשים עצמו ולחוש פושע בעצמו בתופעה זו, כמובן יש לו להשתדל להיגמל מתופעה זו כמו שיש להיגמל מכל חולי ויסורים, אולם אין לאדם לחוש פשיעה בעצמו, ולהילחץ ולחשוב שהוא הגורם זאת לעצמו, עליו להאמין, אלו יסורים שמביא הקב''ה על האדם, ויש להם זמן מסוים אימתי יכנסו ואימתי יצאו, ועליו להשתדל באופנים שכתבנו בנושא ''כפיתיות'' יעויין שם - כדי להקל מעליו את סבלו, אולם מעבר לכך עליו לשמוח ביסוריו, ולהאמין שכל לחץ והטרדה וכפיית מחשבה יש בה כפרה ותיקון גדול לנפשו, וביסורים אלו חוסך הוא מעצמו יסורים אחרים, ואשריו שמתיסר הוא על ד''ת ולא על דברים בטלים, אשריו שמתיסר הוא על תפילתו ויתר דקדוקים במצוות, שאומנם בטעות הוא כל יסוד ההטרדה שמוטרד הוא בהם, מ''מ אחר שקשה לו מאד לצאת מכפיית מחשבות אלו, ומה שאצל אחרים נעשה קיומם בנקל אצלו נעשה קיומם של מצוות אלו בקושי ובטורח, הרי שלגביו זוהי כפרה עד ירחם ה' עליו ויסייעו לצאת מצרתו.
באדם ישנם עליות וירידות, ימי אהבה וימי שנאה, ובכן השאלה היא, מדרגת האדם נקבעת כפי הנהגתו בימי עליתו, או כפי הנהגתו בימי הירידה?
ברור שהאמת שבקרב האדם נקבעת לפי ימי הירידה, ימי העליה הינם ימים של חיות והרגשה והכרה בשכל, אולם העיקר הוא ההשבה ללב, דברים שהאדם משיבם ללבו ומחליט עליהם שהמה רע גמור עד כדי שהלב המטומטם גם כן ישתכנע ויכנע לבלתי עשותם - זוהי התכלית, בימי הירידה שאז אין השכל בהכרה והלב באטימותו, אזי המבחן האם היתה כאן השבה אל הלב או לאו, ימי העליה שהמה ימים שהשכל וההכרה בעליה עדין אין בהם ראיה שכפו את הלב לאותו שכל.
ולכך יש לדעת, האדם מתענג על ימי העליה שחושב שבכך מדרגתו נקבעת, ומתעלם הוא ממחדליו בימי הירידה, אולם מתנחם ואף מתמוגג הוא במחשבתו שהינו בן עליה להיות שהנה יש לו ימים שבהם הוא בעליה, וזו טעות! יש לאדם לקבוע מדרגתו כפי ימי הירידה ולראות היאך נוהג הוא אז למעשה לכבוש יצריו או לאו.
והעיקר הוא המעשה, זה אשר לעולם מעשיו מרובים מחכמתו - ואלו הם ימי הירידה שהחכמה וההכרה חשוכים, ואז נדרש מעשה גם כשאין חכמה, ואם גם אז יסור מן הרע ויעשה הטוב, זהו שמדריגתו נעלית.
ובזה יובן דהיאך יתכן מעשיו מרובים מחכמתו, והלא סוף מעשה במחשבה תחילה? אלא כאמור דקאי על ימי הירידה, שהמחשבה והחכמה בחשיכה, ונשאר לאדם רק המעשה, ולכך זה שמעשיו מרובים מחכמתו דהיינו שגם בימי הירידה אוחז הוא בטוב, זהו שחכמתו מתקיימת.
ולעומתו יתכן איש רב ידע והשכל במושכלות המוסר והחכמה, אולם למעשה רחוק הוא מקודמו שהנו הפחות ממנו במושכלות וחכמות אולם מעשיו איתנים ויציבים ולא יזוז מהם כלום, זה האיש במדרגה חשובה יותר להיות שהצליח להשיב את לבו האטום לטוב.
[כאן הבאנו הדברים לפי פשוטן, והרוצה לעיין בעומקם של דברים יראה ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב מעמוד 36 והלאה)]
ובדומה לזה ביארנו במקום אחר, שיש לאדם מצפון הזועק לו מפנימיותו על מחדליו, מצפון זה הוא הלב שהשתרש בו הטוב במדה מסוימת והבחילה ברע במדה מסוימת, ובמדה שזכה האדם שלבו גם מושרש בטוב ובוחל ברע כן תזדעק מלבו הצעקה על מחדליו, ועל האדם להתיחס לצעקתו הפנימית, כי שם מדרגתו האמיתית התובעת ממנו לשמור על הקיים, כי במה שמצפונו זועק הנו ''בר הכי'' לקיים באהבה וברצון ולפחות שלא במיאוס ובכפיה, ובאם יתיחס לזעקת מצפונו יחזק את מדריגתו שהיא בלבו ויקבענה במסמרות בל תמוט, אולם אם יתן לרצונות והתאוות להשתלט וישתיק את זעקת מצפונו, במשך הזמן יפסיק מצפונו לזעוק ולקרוא לו וירד ממדרגתו.