אור ברסלב
נפש חיה על השס חידושים › סימן ב

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

חידושים · סימן ב

סימן א

עוד אפשר ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דפסק בענביו מרובים מעליו דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ולא חילק בין אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה והכסף משנה תירץ כיון דפסק כר' אליעזר בר' שמעון דמותר למעט לאכילה הוי בידו ולא הוי דיחוי וחזר והקשה דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא הוי פסיק רישא ואסור למעט והפני יהושע תירץ דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא לא גזרו על שבות במקום ביטול מצות עשה ובאמת מצינו שגזרו על שבות במקום ביטול מצוה וגם המרדכי כתב דהוי איסור דאורייתא:

ונראה דהנה בשב' בדף כ"ד ע"ב איתא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מאי טעמא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנא הני מילי וכו' רבא אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ר' אשי אמר יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

והקשו בתוס' בד"ה ולא מינה שלא בזמנו דאתי' מק"ו וקשה לר"י דבפ"ק דביצה מבואר דרבא אית ני' דיו"ט עשה ול"ת הוא וא"כ קשה אמאי לא מתרץ רבא תירץ דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא:

וכתב הפני יהושע וז"ל נראה שרש"י ז"ל נזהר מזה במה שכתב כאן בד"ה ואין עשה דבאש תשרופו וז"ל ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותר' הוא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרים גם זו לא יצא מהכלל עכ"ד נמצא דלפי זה שפיר מצינו למימר דרבא דאע"ג דבעלמא אית לי' דיו"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך האי טעמא כיון דלאו מלאכה גמורה הוא אפינו בשריפ' קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לא מטעם מלאכה אסרינן לה דהא לשיטת רש"י אמרינן מתוך שהותרה אף שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשבה רחמנא לשריפת קדשים ביו"ט כמו שפירוש רש"י להדיא בביצה בדף כ"ז גבי חלה שנטמאת א"כ מש"ה סובר רבא דלא שייך הכא האי טעמא דיו"ט עשה ול"ת הוא עכ"ד הפני יהושע:

והנה סברתו עדיין קשה להבין דאם נימא דאין האיסור מתורת מלאכה כלל איזה איסור יש כאן לומר דהתורה אחשבה להבערתו איסור לעשות ביו"ט הא התורה לא אסרה ביו"ט רק מלאכה ובפירוש כתב רש"י שם בביצה בדף כ"ז ע"ב וז"ל דאין מבערין קדשים ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותר' אפילו הכי בשמן שריפה לא וה"ה שמן תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא עכ"ד רש"י.

הרי דכתב בפירוש דרחמנא אחשב' דכתיב באש תשרף הלכך מלאכה הוא וכתב בפירוש דמלאכה הוא וכיון דהוי מלאכה שוב איכא עשה ול"ת ואם לא הי' מלאכה לא הי' אסור כלל ביו"ט אך בודאי לשיט' רש"י משום דאחשב' חשיב מלאכה אך אף דשאר מלאכו' לצורך היום מותר ואף שלא לצורך מותר מתוך שהותרה לצורך מ"מ בשריפת קדשים דרחמנא החשב' למלאכה אסור ואפשר סברת רש"י כסברת המגיני שלמה בביצה בדף י"ב בד"ה אלא בעירוב והוצאה דניהו דהותר לצורך ביו"ט וגם אמרינן מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ"מ לצורך גבוה אסור דנתמעט מלכם ולא לנכרים ולכם ולא לגבוה ודוקא שלא לצורך כלל התירה התורה אבל לצורך עכו"ם ולצורך גבוה נח התירה ואפשר דזה הוא סברת רש"י כאן דכיון דהתורה צותה לשרפה אסור דלצורך גבוה ולצורך מצוה אסור אף דשלא לצורך מותר:

אך במגיני שלמה שם נראה דרש"י לאו מהאי טעמא אתי עלה אך דבשריפת קדשים בלא"ה אסור דרחמנא אחשב' דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ואינו מובן דמאי נפקא מינ' שמלאכה הוא הא מלאכה גופה מותרת אף שלא לצורך ואפשר לומר כאשר ראיתי בפוסקים ובפני יהושע בסוגיא דמתוך בביצה בדף י"ב דלא אמרינן מתון אך בדבר שהותרה לצורך אוכל נפש בזה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אבל בדבר שלא הותרה לצורך כלל לא שייך מתוך וא"כ אפשר גומר דמלאכה זו דחשיבה מלאכה כיון דהתורה אחשב' להבערתו שהתורה צותה באש תשרף ועי"ז חשיב מלאכה זה לא הותרה לצורך אוכל נפש דמלאכה זו לא שייך לאוכל נפש שהרי המלאכה הזאת הוא רק בשביל שמקיים מצות הבערה ולא שייך בזה מתוך:

הדרן לדמעיקרא דע"כ שיטת רש"י כיון שמקיים מצות הבערה חשיב מלאכה ושוב קשה לרבא דהוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהרי רבא בעצמו סובר דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינו עולה ארוכה בתירץ הפני יהושע:

ואפשר לומר דר' אשי מתרץ שבתון עשה הוא ופירוש רש"י דמשמע שבות בו שגופו ישבות והנה התוס' הקשו בביצה בדף כ"ז בד"ה ועל החלה שנטמאת על רש"י דפירוש דאף להאכילו לכלבו אסור דרחמנא אחשב' להבערתו והקשו וז"ל וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה יעו"ש דבריהם ולשיטת רש"י צריך לומר דאף דאין בזה טורח מ"מ כיון דכתבה התורה באש ישרף חשיב מלאכה ואפשר לומר דמ"מ על עשה דשבתון אינו עובר לומר שגופו ישבות בו והוא אינו שובת דהא באמת אין בזה טורח וגופו שובת שפיר ואפשר לומר דאף בשריפה ממש שייך זה כיון דמשום מלאכת הבערה אין כאן איסור דהבערה הותרה לצורך ומתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אך דרחמנא אחשב' להבערתו ומשום קיום המצוה חשיב מלאכה וע"ז ליכא עשה דזה אינו ערות וגופו שובת:

אך עדיין צ"ע זה וכשאני לעצמי אפשר לומר מלתא בטעמא דכיון דלא חשיב מלאכה מצד עצמה רק כיון שמקיים המצוה לא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה:

ההנה התוס' בקידושין בדף ל"ד בד"ה מעקה ואבידה הקשו דאמאי אצטרך שם הגמרא לומר דנשים חייבין במעקה ושילוח הקן משום דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא הא בלא"ה חייבין דבכל הנהו איכא ל"ת ג"כ במעקה לא תשים דמים בביתיך ובשילוח הקן לא תקח האם על הבנים ותירצו שם. והריטב"א ז"ל תירץ וז"ל ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבהנהו היינו במעקה ושילוח הקן וכו' אע"ג דאית בהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומא לעשה וכו' כלומר לא תעכב מלעשות מצוה וכו' וכיון דעשה הוא עיקר אילו הי' נשים פטורו' מן העשה הי' פטורות מלאו שבו שאין הלאו אלא לקיום העשה ועי"ש:

והנה צריכין אנחנו לחלק בין הנהו ובין איסור יו"ט דגם נשים מצוות כמו בשמן שריפה לשרוף ביו"ט כדאיתא בתוס' וצריך לומר כאשר פריש המקנה שם דבריו דגבי שילוח הקן דהמצוה הוא בקום ועשה ומש"ה העיקר הוא העשה והל"ת אינו בא רק לחזק הלאו אבל גבי יו"ט נהפוך הוא דהמצוה הוא בשב ואל תעשה שלא לעשות מלאכה ומש"ה העיקר הוא הל"ת והעשה אינו בא רק לחזק הל"ת ועי"ש דבריו:

וא"כ לפי זה כמו במעקה ושילוח הקן דעיקר הוא העשה כיון שהעשה ליתא ממילא אף הל"ת ליתא א"כ גבי יו"ט שהוא בשב ואל תעשה שהעיקר הוא הל"ת אם הל"ת ליתא אף העשה ממילא ליכא:

וא"כ יוקשה על שיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דהא דאמרינן ביו"ט דעשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דמ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקו' רק העשה אינה נדחת יקשה כיון דהל"ת נדחה ממילא אף העשה ליכא דאין העשה בא רק לחזק הל"ת:

וצריכין אנחנו לחלק דדוקא גבי נשים לענין עשה דמעקה ושילוח הקן שהם פטורים לגמרי מהעש' ולגבייהו לא נכתב העשה כלל בזה אמרינן כיון שאין הל"ת בא רק לחזק העשה ובזה ליכא עשה אף הל"ת ליכא אבל בהך דריב"א דעשה דוחה הל"ת דשפיר יש כאן עשה ושפיר איכא אף הל"ת לחזק העשה ואף שהעשה דוחה הל"ת מ"מ העשה נשארה במקומה:

והנה שם בברכות קאמר בגמרא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דתניא הרי שהי' הולך נשחוט את פסחו ולמול את בנו ומת לו מת יכול לחזור אמרת אינו חוזר יכול אף למת מצוה כן ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה הרי דכבוד הבריו' דוחה פסח ומילה וקאמר בגמרא דלמא שב ואל תעשה שאני דאינו דוחה רק שב ואל תעשה ולא קום ועשה והקשה רש"י דהא בכהן דוחה אף קום ועשה שהרי הכהן מטמא למת מצוה מפסוק ולאחותו וזה הוי קום ועשה ותירץ רש"י דהא דמת מצוה דוחה טומאת כהן זה אינו דיחוי כלל דעל מת מצוה לא נאמר כלל טומא' כהן והקשו בתוס' דא"כ כל מקום דאמרינן דעשה דוחה ל"ת נימא דלא הוי דיחוי כלל אך במקום העשה לא נאמר הל"ת כלל ותירץ הרמב"ן לחלק דכאן בטומא' מת במת מצוה העשה והל"ת הכל הוא בדבר אחד דהל"ת הוא שלא לטמאו' והמצוה הוא לטמאו' וכיון שהכל הוא בדבר אחד ע"כ כיון דאיכא ע"ז מצו' עשה לטמאו' ליכא ע"ז מצו' ל"ת שלא לטמאו' כיון שהכל הוא על דבר אחד ואינו דומה לשאר עשה ול"ת דהמה על שני דברים נפרדים ודברי הרמב"ן הללו הובאו בישועות יעקב אורח חיים בסי' ח' ס"ק ט':

ובסי' כ"ב הביא בשם הרמב"ן והרשב"א חילוק אחר בין היכא דיש מציאו' להנ"ת בלא העשה עדיין לא הוי היתר גמור רק דיחוי דעדיין יש מציאו' להלא תעשה אבל היכא דאין מציאו' עוד להל"ת כלל בזה שפיר הוי היתר גמור יעו"ש:

ומעתה בנ"ד בשריפת קדשים אם נימא דמצד עצמו הי' מותר כשיט' רש"י דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אף שהוא ללא צורך כלל. אך בשריפ' קדשים אסור כיון דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב באש ישרף מש"ה אסור וא"כ הוי העשה והל"ת בדבר אחד דהל"ת בשביל שנכתב באש ישרף מש"ה אסור וזה הוא המצו' שישרף באש וזה הוא הל"ת שלא לעשו' זאת לקיים המצו' והוי הכל בדבר אחד וגם לא משכח' הל"ת בלא העשה דאם לא יהי' העשה דבאש ישרף לא יהי' הל"ת כלל דמתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך ולא הוי הל"ת רק בעת שהוי העשה דבאש ישרף ואז שוב העשה דוחה הל"ת ואין מקום לל"ת כלל ובזה אמרינן דהותר הל"ת כלל ולא נתנה ע"ז הנ"ס כלל כדברי הרמב"ן דלא שייך לומר שיש ע"ז ל"ת שלא לעשו' דרחמנא אחשבה מלאכה דכתיב באש ישרף דאדרבא מההוא טעמא העשה דוחה:

וא"כ ניחא שפיר מאי דרבא לא מתרץ יו"ט עשה ול"ת הוא כדברי הפ"י הנ"ל דהוא סובר דמצד עצמו לא הי' אסורה המלאכה דאמרינן מתוך רק משום דרחמנא אחשבה למלאכה ושוב לא אמרינן בזה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא מטעם הפ"י אך מטעם הנ"ל כאשר הבאנו לעיל לשיט' הריטב"א דכיון דביו"ט הל"ת עיקר והעשה בא רק לחזק הל"ת וכל שהל"ת ליתא אף העשה ליכא אך עכ"ז בכל מקום אמרינן דאין עשה דוחה ל"ה ועשה דאף דהל"ת נדחה כדברי הריב"א מ"מ העשה לשחר' משום דהל"ת שפיר איכא כאן אך דהוי דחוי' ועדיין נשאר' העשה אבל כאן בנ"ד כיון דמצד עצמו לא הוי מלאכה רק משום חשיבות המצוה דהתורה צותה באש ישרף וכיון דהעשה דבאש ישרף דוחה הל"ת לא נאמר כאן הל"ת כלל ואין כאן דיחוי רק הותר ולא נאמר כאן הל"ת כלל. ושוב אף העשה ליכא ולא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ודו"ק:

ומה שכתב הפני יהושע דרבא ס"ל כן ע"כ צ"ל דר' אשי לא סבירא לי' כן רק דמצד עצמה אסורה המלאכה ביו"ט שפיר הוי עשה ול"ת:

ובאמת אפשר לומר דרבא לשיטתו ע"כ ס"ל דביו"ט מצד עצמו המלאכה מותר' אם לא הי' נאמר באש ישרף דהרי רבא קאמר בריש פסחים שמע מיני' מר' עקיבא תלת ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותר' שלא לצורך הא אילו הי' סובר מתוך הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט משום מתוך אף דלא הוי צורך קצת ואי משום דצורך המצוה הוי צורך קצת גם בשמן שריפה הוי צורך קצת וע"כ דבשמן שריפה אסור מטעם דהתורה אמרה באש ישרף:

ושם בפסחים הביא הפ"י להקשות בשם הר"ש מלינו"ל על מאי דקאמר רבא ש"מ דלא אמרינן מתוך הא אף אם נימא מתוך אסור כמו דאסור בשריפת קדשים ולא אמרינן בזה מתוך אך אפשר ליישב דבשריפת קדשים אסור כיון דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ולא אמרינן מתוך כנ"ל דברי רש"י ובחמץ לא שייך זה כאשר כתב הנו"ב הובא גם באור חדש דזה לא שיין רק בשריפת קדשים דכתיב באש ישרף דהוי מצוה ועשה לכולי עלמא אבל בחמץ דלא הוי מצו' עשה רק לבעל החמץ ולא שייך לומר דלזה יהי' מלאכה ולהשאר לא יחשב מלאכה ושפיר התם אילו היינו אומרים מתוך הי' מותר. ושפיר מוכח לשיטת רבא דבלא הטעם דבאש ישרף הנאמר בשריפת קדשים הי' מותר מטעם מתוך ואינו אסור רק מדכתיב באש ישרף ושוב לא שייך דאין עשה דוחה ל"ת:

ובזה אפשר ליישב גם בסוגיא דידן מאי דאינו מחלק הרמב"ם בין אית לי' הושענא אחריתא ללית לי' הושענא אחריתא דבלית לי' הושענא אחריתא דאסור למעט ביו"ט שוב אסור באשחור ביו"ט משום דיחוי ולפי הנ"ל ניחא כדברי הפ"י הנ"ל דבלית לי' הושענא אחריתא ממילא מותר משום מצו' נטילת לולב ולא מטעמי' משום דאין מבטלין מצו' עשה משום שבו' דלפעמים מבטלין מצו' עשה משום שבו' וגם לדע' המרדכי הוי דאורייתא:

אך מטעם אחר מותר משום דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא העשה דוחה הל"ת ולא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדברי הריטב"א הנ"ל כיון דעיקר הוא הל"ת אם הל"ת ליכא אף עשה אין כאן דכאן ג"כ לא הוי הל"ת רק משום העשה כיון דיקיים המצוה הוי מתקן מנא ואם לא יקיים המצוה לא יהי' כאן ל"ת כלל דהיכא דאית לי' הושענא אחריתא ויוכל להיו' שיקיים המצו' עשה בהושענא אחריתא ולא בזה אין כאן איסור וכל עיקר החיוב כיון שיקיים העשה ולא משכחת לה הל"ת בלא העשה וכיון דהעשה דוחה אין כאן ל"ת כלל וממילא אף העשה ליכא דעיקר הוא רק הלאו והעשה בא רק לחזק הלאו ולא שייך לומר יו"ט עשה ול"ת הוא ודו"ק:

והנה על דבר שאמרנו לעיל דבלית לי' הושענא אחריתא העשה דוחה הל"ת לא קשה דלא הוי בעידנא דשפיר יוכל להיו' בעידנא דנוטל בידו הלולב והאתרוג וערבו' וההדס ובשעה שהוא בידו ממעט הענבים ותיכף מקיים המצו' עשה ושפיר הוי בעידנא:

עוד אפשר לומר דהטעם דצריך להיו' בעידנא לא נלמד מקרא רק מסברא כדקאמר בביצה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה והוא מצד הסברא כיון דעדיין אינו מקיים העשה איך יוכל לעבור על הל"ת שמא לא יקיים העשה אח"כ וזה לא שייך בנ"ד דאם לא יקיים העשה אח"כ לא יעבור על הל"ת כדאיתא בגמרא דמשום הכי לא הוי פסיק רישא שמא לא יקיים המצוה בזו ולא יעבור על הל"ת רק כשיקיים העשה ושפיר הוי כמו בעידנא ודו"ק:

והנה שם בגמרא איתא עבר ולקטן פסול דברי ר' אליעזר בר' צדוק וחכמים מכשירין וקאמר דלמאי דמוקי דמש"ה פסול משום דיחוי כיון שנדחה פעם אחת שוב אינו ראוי א"כ קשה אמאי אין ממעטין ביו"ט כסתם מתניתן דנראה דבזה לא פליגי תנאי כלל וגם ר' אליעזר בר' צדוק ג"כ לא אמר רק עבר ומיעטן בדיעבד ולכתחלה אסור וקשה כיון דפסול ההושענא בדיעבד אמאי אין ממעטין דכל עיקר האיסור דאין ממעטין משום דמתקן מנא וכיון דפסול בעבר ומיעטן שוב לא הוי מתקן מנא ומותר לכתחלה למעט:

אך לפי דברי הר"ן ניחא דהקשה קושית התוס' אמאי הוי דיחוי הא הוי בידו למעט ותירץ דמשום דאסור למעט ביו"ט לא הוי בידו וא"כ ע"כ צריך לומר דאסור למעט דאם נימא דמותר למעט שוב הוי בידו ושוב יהי' כשר וצ"ע:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה