נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
חידושים
סימן א
הנה הגמרא קאמר שם בסוכה דף ל"ה דבענביו מרובין מעליו דממעטין ביו"ט דלא נשמע מיני' רק דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי כגון היכא דאשחור בערב יו"ט אבל היכא דאשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה לא נשמע מיני' ולעולם הוי דיחוי והרמב"ם פסק סתמא דעבר ומיעטן כשר ולא חילק בין נראה ונדחה ובין דיחוי מעיקרא ותירץ הכסף משנה דהיכא דהוי בידו לא הוי דיחוי כאשר כתבו התוס' אך כיון דאסור למעט ביו"ט לא הוי בידו אבל הרמב"ם דפסק כר' אליעזר בר' שמעון דמותר למעט לאכילה שוב הוי בידו ולא הוי דיחוי אך חזר והקשה דהרי הגמרא מקשה על ר' אליעזר בר' שמעון מאי טעמא מתיר ומסיק דסבר כאבוה דדבר שאינו מתכוין מותר ומקשה דהא הוי פסיק רישא ולא ימות ומתרץ דאית לי' הושענא אחריתא וא"כ בלית לי' הושענא אחריתא דהוי פסיק רישא דאסור למעט שוב הוי דיחוי יא"כ הוי לי' להרמב"ם לחלק בין היכא דאית לי' הושענא אחריתא בין היכא דלית לי' הושענא אחריתא עכ"ד הכסף משנה:
והפני יהושע תירץ דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא מותר למעט לכתחילה דלא גזרו על שבות לבטל מצות עשה ומאי דהגמרא מתרץ הכא במאי עסקינן דאית לי' הושענא אחריתא היינו דע"כ מיירי דאית לי' הושענא אחריתא דבלית לי' הושענא אחריתא מותר למעט ביו"ט ד"ה:
והנה מצינו כמה פעמים שבטלו מצות עשה משום שבות כמו הך דאין עולין באילן וכן וכו' וע"ז תירץ הפני יהושע דהיכא דאפשר דאתי לידי חיוב חטאת גזרו ואפשר לומר דגם כאן איכא גזירה שיוכל לבוא לידי חיוב חטאת דהוי כעין מתקן מנא ויוכל לתקן מנא גמור וגם המרדכי הביא שיש כאן איסור דאורייתא דהוי מתקן מנא ממש ולא שייך לומר דלא בטלו מצות עשה משום שבות:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה שפיר נוכל לומר כשיטת התוס' לעיל דאף דאסור למעט ביו"ט מ"מ מקרי בידו למעט ונראה שיטתם דכיון דבידעבד אם עבר ומיעטו כשר מקרי בידו אף דאסור למעט ודבריהם סותרים בזה לדבריהם בזבחים בדף דשם כתבו דכיון דאסור למעט לא הוי בידו וכן כתב הר"ן כאן וכן נראה שיטת התוס' דכיון דאסור למעט ביו"ט לא הוי בידו ממש ולא מהני רק לענין דיחוי מעיקרא ולא לענין נראה ונדחה וחילוק זה לא מבואר שפיר:
ואפשר לומר דלעולם כיון דאם עבר ומיעטן כשר שפיר מקרי בידו לענין דיחוי אף דאסור למעט ביו"ט אעפ"כ כאן פסול משום דיחוי:
וראיתי סברא זו בילדותי בספר תולדת אדם מגאון אחד אבדק"ק טאלמשיו והוא דקשה במתני' אין ממעטין ביו"ט ובעבר ומיעטן כשר נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכעין שהקשה הפרי חדש על ביטול איסור נימא דלא מהני והנה ידוע קושית המרשד"ם דנימא דשוחט בשב' לא מהני ותירץ המהרי"ט דלא אמרינן דלא מהני רק היכא דיתוקן האיסור אבל בשוחט בשב' לא יתוקן האיסור דאף אם נימא דלא מהני ג"כ ישאר האיסור משום נטילת נשמה וכאן לא שייך זה דהאיסור הוא בשביל דמתקן מנא ויצא בו ידי חובת מצוה והיכא דלא יצא בו ידי המצוה לא יעשה איסור ומש"ה היכא דאית לי' הושענא אחריתא לא הוי פסיק רישא דאם לא יצא ידי מצוה לא יעשה איסור וא"כ קשה דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ושפיר יתוקן האיסור דאם נימא דלא מהני וההדס ישאר פסול לא יעשה איסור כיון דאינו ראוי למצוה:
וצריכין אנחנו לתירץ התוס' בתמורה דהקשו בצורם אוזן בכור נימא דלא מהני ותירצו דלא גרע מנפל בו מום מאליו דג"כ מותר ותירץ זה תירץ הפרי חדש על ביטל איסור דלא שייך בזה לא מהני דלא גרע מנתבטל מאליו ולא הביא שהתוס' בתמורה קדמוהו בתירץ זה וה"ה בהדס שמיעט ענבים ביו"ט לא שייך לומר לא מהני דלא גרע מנתמעט מאליו דג"כ כשר:
ולפי זה שפיר מקשה בגמרא דהוי דיחוי ולא נוכל לתרץ דלא הוי דיחוי משום דהוי בידו ע"ז שפיר אמרינן דלא הוי בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ואי משום דכיון דעבר ומיעטן כשר הא גם בעבר ומיעטן אינו כשר דלא מהני כיון דאסור למעט ביו"ט ולא שייך לומר דלא גרע מנתמעט מאליו דהא בנתמעט מאליו פסול משום דיחוי ולא הוי ההיתר רק משום שבידו למעט ושוב לא הוי בידו דלא מהני מעשיו כלל כיון דאסור למעט ביו"ט ומאליו פסול משום דיחוי וממילא לא הוי בידו דשוב לא מהני מעשיו כיון דאסור למעט ביו"ט ודו"ק:
אך הנה נודע מה שהגאון מו"ה יוסף ז"ל אבדק"ק פאזען שאל להנו"ב על דברי הריב"א בחולין דאמר דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ מלקו' אינו חייב דעכ"פ הל"ת נדחה והקשה כיון דהעשה אינו דוחה שוב הוי עבירה עכ"פ והוי מצוה הבאה בעבירה ולא הוי מצוה כלל ושוב אף הל"ת ג"כ איכא וחייב מלקו' דאין כאן עשה כלל שנדחה הל"ת כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ לו הנו"ב דהא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה לא הוי מקרא אך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ושב ואל תעשה עדיף וזה הוא קודם שעבר אז אמרינן דלא יעבור דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אך לאחר שעבר אז אמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה כלל בשביל שעבר על העשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ועי"ש בסוף ספרו:
וא"כ מעתה שוב קשה בנ"ד דלא הוי דיחוי משום דהוי בידו דאם עבר ומיעטן כשר ולא שייך לומר כנ"ל כיון דנתמעט מאליו יפסול משום דיחוי שוב בעבר ומיעטן פסול משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כנ"ל דהא בלא"ה קשה דניתי עשה דלולב וידחה ל"ת דיו"ט מאי דאסור לתקן אך צריך לומר דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כאשר מתרץ בגמרא בשבת לענין שמן שריפה ובפסחים לענין נותר וא"כ שוב היכא שעבר ועשה לא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהרי לא הוי עבירה כלל דאחר שעשה שוב אמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא שייך לומר כלל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דההתורה לא אמרה כלל לא תעביד דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה:
אך היכא דאית לי' הושענא אחריתא לא שייך לומר דאתי עשה ודחה ל"ת דהרי אפשר לקיים שניהם ושפיר מקשה בגמרא דהוי דיחוי אבל היכא דלית לי' הושענא אחריתא דשוב העשה דוחה ל"ת לא הוי דיחוי כלל וניחא דברי הרמב"ם דלא חילק בין היכא דאית לי' הושענא אחריתא או לא ודו"ק:
ועל מה שאמרנו לעיל דעשה דוחה ל"ת לא קשה דלא הוי בעידנא דהרי אפשר ללקט בשעה שהארבעה מינים בידו דאז שפיר הוי בעידנא דתיכף כשמלקט יוצא ידי המצוה ולקמן נתרץ עוד לענין בעידנא:
סימן ב
עוד אפשר ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דפסק בענביו מרובים מעליו דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ולא חילק בין אשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה והכסף משנה תירץ כיון דפסק כר' אליעזר בר' שמעון דמותר למעט לאכילה הוי בידו ולא הוי דיחוי וחזר והקשה דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא הוי פסיק רישא ואסור למעט והפני יהושע תירץ דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא לא גזרו על שבות במקום ביטול מצות עשה ובאמת מצינו שגזרו על שבות במקום ביטול מצוה וגם המרדכי כתב דהוי איסור דאורייתא:
ונראה דהנה בשב' בדף כ"ד ע"ב איתא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מאי טעמא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנא הני מילי וכו' רבא אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ר' אשי אמר יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:
והקשו בתוס' בד"ה ולא מינה שלא בזמנו דאתי' מק"ו וקשה לר"י דבפ"ק דביצה מבואר דרבא אית ני' דיו"ט עשה ול"ת הוא וא"כ קשה אמאי לא מתרץ רבא תירץ דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת הוא:
וכתב הפני יהושע וז"ל נראה שרש"י ז"ל נזהר מזה במה שכתב כאן בד"ה ואין עשה דבאש תשרופו וז"ל ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותר' הוא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרים גם זו לא יצא מהכלל עכ"ד נמצא דלפי זה שפיר מצינו למימר דרבא דאע"ג דבעלמא אית לי' דיו"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך האי טעמא כיון דלאו מלאכה גמורה הוא אפינו בשריפ' קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לא מטעם מלאכה אסרינן לה דהא לשיטת רש"י אמרינן מתוך שהותרה אף שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשבה רחמנא לשריפת קדשים ביו"ט כמו שפירוש רש"י להדיא בביצה בדף כ"ז גבי חלה שנטמאת א"כ מש"ה סובר רבא דלא שייך הכא האי טעמא דיו"ט עשה ול"ת הוא עכ"ד הפני יהושע:
והנה סברתו עדיין קשה להבין דאם נימא דאין האיסור מתורת מלאכה כלל איזה איסור יש כאן לומר דהתורה אחשבה להבערתו איסור לעשות ביו"ט הא התורה לא אסרה ביו"ט רק מלאכה ובפירוש כתב רש"י שם בביצה בדף כ"ז ע"ב וז"ל דאין מבערין קדשים ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותר' אפילו הכי בשמן שריפה לא וה"ה שמן תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא עכ"ד רש"י.
הרי דכתב בפירוש דרחמנא אחשב' דכתיב באש תשרף הלכך מלאכה הוא וכתב בפירוש דמלאכה הוא וכיון דהוי מלאכה שוב איכא עשה ול"ת ואם לא הי' מלאכה לא הי' אסור כלל ביו"ט אך בודאי לשיט' רש"י משום דאחשב' חשיב מלאכה אך אף דשאר מלאכו' לצורך היום מותר ואף שלא לצורך מותר מתוך שהותרה לצורך מ"מ בשריפת קדשים דרחמנא החשב' למלאכה אסור ואפשר סברת רש"י כסברת המגיני שלמה בביצה בדף י"ב בד"ה אלא בעירוב והוצאה דניהו דהותר לצורך ביו"ט וגם אמרינן מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך מ"מ לצורך גבוה אסור דנתמעט מלכם ולא לנכרים ולכם ולא לגבוה ודוקא שלא לצורך כלל התירה התורה אבל לצורך עכו"ם ולצורך גבוה נח התירה ואפשר דזה הוא סברת רש"י כאן דכיון דהתורה צותה לשרפה אסור דלצורך גבוה ולצורך מצוה אסור אף דשלא לצורך מותר:
אך במגיני שלמה שם נראה דרש"י לאו מהאי טעמא אתי עלה אך דבשריפת קדשים בלא"ה אסור דרחמנא אחשב' דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ואינו מובן דמאי נפקא מינ' שמלאכה הוא הא מלאכה גופה מותרת אף שלא לצורך ואפשר לומר כאשר ראיתי בפוסקים ובפני יהושע בסוגיא דמתוך בביצה בדף י"ב דלא אמרינן מתון אך בדבר שהותרה לצורך אוכל נפש בזה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אבל בדבר שלא הותרה לצורך כלל לא שייך מתוך וא"כ אפשר גומר דמלאכה זו דחשיבה מלאכה כיון דהתורה אחשב' להבערתו שהתורה צותה באש תשרף ועי"ז חשיב מלאכה זה לא הותרה לצורך אוכל נפש דמלאכה זו לא שייך לאוכל נפש שהרי המלאכה הזאת הוא רק בשביל שמקיים מצות הבערה ולא שייך בזה מתוך:
הדרן לדמעיקרא דע"כ שיטת רש"י כיון שמקיים מצות הבערה חשיב מלאכה ושוב קשה לרבא דהוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהרי רבא בעצמו סובר דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינו עולה ארוכה בתירץ הפני יהושע:
ואפשר לומר דר' אשי מתרץ שבתון עשה הוא ופירוש רש"י דמשמע שבות בו שגופו ישבות והנה התוס' הקשו בביצה בדף כ"ז בד"ה ועל החלה שנטמאת על רש"י דפירוש דאף להאכילו לכלבו אסור דרחמנא אחשב' להבערתו והקשו וז"ל וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה יעו"ש דבריהם ולשיטת רש"י צריך לומר דאף דאין בזה טורח מ"מ כיון דכתבה התורה באש ישרף חשיב מלאכה ואפשר לומר דמ"מ על עשה דשבתון אינו עובר לומר שגופו ישבות בו והוא אינו שובת דהא באמת אין בזה טורח וגופו שובת שפיר ואפשר לומר דאף בשריפה ממש שייך זה כיון דמשום מלאכת הבערה אין כאן איסור דהבערה הותרה לצורך ומתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אך דרחמנא אחשב' להבערתו ומשום קיום המצוה חשיב מלאכה וע"ז ליכא עשה דזה אינו ערות וגופו שובת:
אך עדיין צ"ע זה וכשאני לעצמי אפשר לומר מלתא בטעמא דכיון דלא חשיב מלאכה מצד עצמה רק כיון שמקיים המצוה לא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה:
ההנה התוס' בקידושין בדף ל"ד בד"ה מעקה ואבידה הקשו דאמאי אצטרך שם הגמרא לומר דנשים חייבין במעקה ושילוח הקן משום דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא הא בלא"ה חייבין דבכל הנהו איכא ל"ת ג"כ במעקה לא תשים דמים בביתיך ובשילוח הקן לא תקח האם על הבנים ותירצו שם. והריטב"א ז"ל תירץ וז"ל ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבהנהו היינו במעקה ושילוח הקן וכו' אע"ג דאית בהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומא לעשה וכו' כלומר לא תעכב מלעשות מצוה וכו' וכיון דעשה הוא עיקר אילו הי' נשים פטורו' מן העשה הי' פטורות מלאו שבו שאין הלאו אלא לקיום העשה ועי"ש:
והנה צריכין אנחנו לחלק בין הנהו ובין איסור יו"ט דגם נשים מצוות כמו בשמן שריפה לשרוף ביו"ט כדאיתא בתוס' וצריך לומר כאשר פריש המקנה שם דבריו דגבי שילוח הקן דהמצוה הוא בקום ועשה ומש"ה העיקר הוא העשה והל"ת אינו בא רק לחזק הלאו אבל גבי יו"ט נהפוך הוא דהמצוה הוא בשב ואל תעשה שלא לעשות מלאכה ומש"ה העיקר הוא הל"ת והעשה אינו בא רק לחזק הל"ת ועי"ש דבריו:
וא"כ לפי זה כמו במעקה ושילוח הקן דעיקר הוא העשה כיון שהעשה ליתא ממילא אף הל"ת ליתא א"כ גבי יו"ט שהוא בשב ואל תעשה שהעיקר הוא הל"ת אם הל"ת ליתא אף העשה ממילא ליכא:
וא"כ יוקשה על שיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דהא דאמרינן ביו"ט דעשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דמ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקו' רק העשה אינה נדחת יקשה כיון דהל"ת נדחה ממילא אף העשה ליכא דאין העשה בא רק לחזק הל"ת:
וצריכין אנחנו לחלק דדוקא גבי נשים לענין עשה דמעקה ושילוח הקן שהם פטורים לגמרי מהעש' ולגבייהו לא נכתב העשה כלל בזה אמרינן כיון שאין הל"ת בא רק לחזק העשה ובזה ליכא עשה אף הל"ת ליכא אבל בהך דריב"א דעשה דוחה הל"ת דשפיר יש כאן עשה ושפיר איכא אף הל"ת לחזק העשה ואף שהעשה דוחה הל"ת מ"מ העשה נשארה במקומה:
והנה שם בברכות קאמר בגמרא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דתניא הרי שהי' הולך נשחוט את פסחו ולמול את בנו ומת לו מת יכול לחזור אמרת אינו חוזר יכול אף למת מצוה כן ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה הרי דכבוד הבריו' דוחה פסח ומילה וקאמר בגמרא דלמא שב ואל תעשה שאני דאינו דוחה רק שב ואל תעשה ולא קום ועשה והקשה רש"י דהא בכהן דוחה אף קום ועשה שהרי הכהן מטמא למת מצוה מפסוק ולאחותו וזה הוי קום ועשה ותירץ רש"י דהא דמת מצוה דוחה טומאת כהן זה אינו דיחוי כלל דעל מת מצוה לא נאמר כלל טומא' כהן והקשו בתוס' דא"כ כל מקום דאמרינן דעשה דוחה ל"ת נימא דלא הוי דיחוי כלל אך במקום העשה לא נאמר הל"ת כלל ותירץ הרמב"ן לחלק דכאן בטומא' מת במת מצוה העשה והל"ת הכל הוא בדבר אחד דהל"ת הוא שלא לטמאו' והמצוה הוא לטמאו' וכיון שהכל הוא בדבר אחד ע"כ כיון דאיכא ע"ז מצו' עשה לטמאו' ליכא ע"ז מצו' ל"ת שלא לטמאו' כיון שהכל הוא על דבר אחד ואינו דומה לשאר עשה ול"ת דהמה על שני דברים נפרדים ודברי הרמב"ן הללו הובאו בישועות יעקב אורח חיים בסי' ח' ס"ק ט':
ובסי' כ"ב הביא בשם הרמב"ן והרשב"א חילוק אחר בין היכא דיש מציאו' להנ"ת בלא העשה עדיין לא הוי היתר גמור רק דיחוי דעדיין יש מציאו' להלא תעשה אבל היכא דאין מציאו' עוד להל"ת כלל בזה שפיר הוי היתר גמור יעו"ש:
ומעתה בנ"ד בשריפת קדשים אם נימא דמצד עצמו הי' מותר כשיט' רש"י דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אף שהוא ללא צורך כלל. אך בשריפ' קדשים אסור כיון דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב באש ישרף מש"ה אסור וא"כ הוי העשה והל"ת בדבר אחד דהל"ת בשביל שנכתב באש ישרף מש"ה אסור וזה הוא המצו' שישרף באש וזה הוא הל"ת שלא לעשו' זאת לקיים המצו' והוי הכל בדבר אחד וגם לא משכח' הל"ת בלא העשה דאם לא יהי' העשה דבאש ישרף לא יהי' הל"ת כלל דמתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך ולא הוי הל"ת רק בעת שהוי העשה דבאש ישרף ואז שוב העשה דוחה הל"ת ואין מקום לל"ת כלל ובזה אמרינן דהותר הל"ת כלל ולא נתנה ע"ז הנ"ס כלל כדברי הרמב"ן דלא שייך לומר שיש ע"ז ל"ת שלא לעשו' דרחמנא אחשבה מלאכה דכתיב באש ישרף דאדרבא מההוא טעמא העשה דוחה:
וא"כ ניחא שפיר מאי דרבא לא מתרץ יו"ט עשה ול"ת הוא כדברי הפ"י הנ"ל דהוא סובר דמצד עצמו לא הי' אסורה המלאכה דאמרינן מתוך רק משום דרחמנא אחשבה למלאכה ושוב לא אמרינן בזה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא מטעם הפ"י אך מטעם הנ"ל כאשר הבאנו לעיל לשיט' הריטב"א דכיון דביו"ט הל"ת עיקר והעשה בא רק לחזק הל"ת וכל שהל"ת ליתא אף העשה ליכא אך עכ"ז בכל מקום אמרינן דאין עשה דוחה ל"ה ועשה דאף דהל"ת נדחה כדברי הריב"א מ"מ העשה לשחר' משום דהל"ת שפיר איכא כאן אך דהוי דחוי' ועדיין נשאר' העשה אבל כאן בנ"ד כיון דמצד עצמו לא הוי מלאכה רק משום חשיבות המצוה דהתורה צותה באש ישרף וכיון דהעשה דבאש ישרף דוחה הל"ת לא נאמר כאן הל"ת כלל ואין כאן דיחוי רק הותר ולא נאמר כאן הל"ת כלל. ושוב אף העשה ליכא ולא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ודו"ק:
ומה שכתב הפני יהושע דרבא ס"ל כן ע"כ צ"ל דר' אשי לא סבירא לי' כן רק דמצד עצמה אסורה המלאכה ביו"ט שפיר הוי עשה ול"ת:
ובאמת אפשר לומר דרבא לשיטתו ע"כ ס"ל דביו"ט מצד עצמו המלאכה מותר' אם לא הי' נאמר באש ישרף דהרי רבא קאמר בריש פסחים שמע מיני' מר' עקיבא תלת ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותר' שלא לצורך הא אילו הי' סובר מתוך הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט משום מתוך אף דלא הוי צורך קצת ואי משום דצורך המצוה הוי צורך קצת גם בשמן שריפה הוי צורך קצת וע"כ דבשמן שריפה אסור מטעם דהתורה אמרה באש ישרף:
ושם בפסחים הביא הפ"י להקשות בשם הר"ש מלינו"ל על מאי דקאמר רבא ש"מ דלא אמרינן מתוך הא אף אם נימא מתוך אסור כמו דאסור בשריפת קדשים ולא אמרינן בזה מתוך אך אפשר ליישב דבשריפת קדשים אסור כיון דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ולא אמרינן מתוך כנ"ל דברי רש"י ובחמץ לא שייך זה כאשר כתב הנו"ב הובא גם באור חדש דזה לא שיין רק בשריפת קדשים דכתיב באש ישרף דהוי מצוה ועשה לכולי עלמא אבל בחמץ דלא הוי מצו' עשה רק לבעל החמץ ולא שייך לומר דלזה יהי' מלאכה ולהשאר לא יחשב מלאכה ושפיר התם אילו היינו אומרים מתוך הי' מותר. ושפיר מוכח לשיטת רבא דבלא הטעם דבאש ישרף הנאמר בשריפת קדשים הי' מותר מטעם מתוך ואינו אסור רק מדכתיב באש ישרף ושוב לא שייך דאין עשה דוחה ל"ת:
ובזה אפשר ליישב גם בסוגיא דידן מאי דאינו מחלק הרמב"ם בין אית לי' הושענא אחריתא ללית לי' הושענא אחריתא דבלית לי' הושענא אחריתא דאסור למעט ביו"ט שוב אסור באשחור ביו"ט משום דיחוי ולפי הנ"ל ניחא כדברי הפ"י הנ"ל דבלית לי' הושענא אחריתא ממילא מותר משום מצו' נטילת לולב ולא מטעמי' משום דאין מבטלין מצו' עשה משום שבו' דלפעמים מבטלין מצו' עשה משום שבו' וגם לדע' המרדכי הוי דאורייתא:
אך מטעם אחר מותר משום דהיכא דלית לי' הושענא אחריתא העשה דוחה הל"ת ולא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדברי הריטב"א הנ"ל כיון דעיקר הוא הל"ת אם הל"ת ליכא אף עשה אין כאן דכאן ג"כ לא הוי הל"ת רק משום העשה כיון דיקיים המצוה הוי מתקן מנא ואם לא יקיים המצוה לא יהי' כאן ל"ת כלל דהיכא דאית לי' הושענא אחריתא ויוכל להיו' שיקיים המצו' עשה בהושענא אחריתא ולא בזה אין כאן איסור וכל עיקר החיוב כיון שיקיים העשה ולא משכחת לה הל"ת בלא העשה וכיון דהעשה דוחה אין כאן ל"ת כלל וממילא אף העשה ליכא דעיקר הוא רק הלאו והעשה בא רק לחזק הלאו ולא שייך לומר יו"ט עשה ול"ת הוא ודו"ק:
והנה על דבר שאמרנו לעיל דבלית לי' הושענא אחריתא העשה דוחה הל"ת לא קשה דלא הוי בעידנא דשפיר יוכל להיו' בעידנא דנוטל בידו הלולב והאתרוג וערבו' וההדס ובשעה שהוא בידו ממעט הענבים ותיכף מקיים המצו' עשה ושפיר הוי בעידנא:
עוד אפשר לומר דהטעם דצריך להיו' בעידנא לא נלמד מקרא רק מסברא כדקאמר בביצה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה והוא מצד הסברא כיון דעדיין אינו מקיים העשה איך יוכל לעבור על הל"ת שמא לא יקיים העשה אח"כ וזה לא שייך בנ"ד דאם לא יקיים העשה אח"כ לא יעבור על הל"ת כדאיתא בגמרא דמשום הכי לא הוי פסיק רישא שמא לא יקיים המצוה בזו ולא יעבור על הל"ת רק כשיקיים העשה ושפיר הוי כמו בעידנא ודו"ק:
והנה שם בגמרא איתא עבר ולקטן פסול דברי ר' אליעזר בר' צדוק וחכמים מכשירין וקאמר דלמאי דמוקי דמש"ה פסול משום דיחוי כיון שנדחה פעם אחת שוב אינו ראוי א"כ קשה אמאי אין ממעטין ביו"ט כסתם מתניתן דנראה דבזה לא פליגי תנאי כלל וגם ר' אליעזר בר' צדוק ג"כ לא אמר רק עבר ומיעטן בדיעבד ולכתחלה אסור וקשה כיון דפסול ההושענא בדיעבד אמאי אין ממעטין דכל עיקר האיסור דאין ממעטין משום דמתקן מנא וכיון דפסול בעבר ומיעטן שוב לא הוי מתקן מנא ומותר לכתחלה למעט:
אך לפי דברי הר"ן ניחא דהקשה קושית התוס' אמאי הוי דיחוי הא הוי בידו למעט ותירץ דמשום דאסור למעט ביו"ט לא הוי בידו וא"כ ע"כ צריך לומר דאסור למעט דאם נימא דמותר למעט שוב הוי בידו ושוב יהי' כשר וצ"ע:
סימן א
הש״ך בסי' ר"ב ס"ק ג' כתב על המבואר שם ברמ"א דבקנין אגב קרקע דאף אם הן צבורין בתוכה צריך שיאמר קנה אגב קרקע:
וכתב ע"ז הש"ך וז"ל והיינו דוקא כשאין הקרקע משומר לדעתו דאל"כ קונה בתור' חצר עכ"ל סמ"ע וז"א אלא מהר"ן והרב המגיד מוכח דאף בחצר המשתמר לא מהני ציבורין וכן מוכח להדיא בהשגו' הראב"ד וכן משמע מסתימ' דברי הטור ומור"ם והטעם נראה לפענ"ד דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ הכא דחצירו ומתנתו באים כאחד עכ"ד הש"ך וכן כפל הש"ך בסי' קצ"ח בס"ק ז' וז"ל קנה המטלטלין שבו והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמו שכתבתי לעיל בר"ס ר"ב עכ"ד.
והנה דבריו תמוהים ממאי דאיתא בריש פרק הזורק דמקש' בגמרא דמאי מהני מה שנותן הגט לחצר' והא חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ דחצרה וגיטה באים כאחת וכמו בעבד דגיטו וידו באים כאחת:
וכן הקשה בקצו' שם ותירץ וז"ל ואפשר דגבי גט דחצר דאתתא משום יד אתרבאי וכדאי' בפ"ק דמציעא בדף י"ב התם הוא דאמרינן גיטה וידה באים כאחת אבל חצר דגברא דהוא מתור' שליחו' לא אמרינן חצירו ומתנתו באים כאחד וחזר והקשה ע"ז מהך דר' גמליאל וזקנים לפי מאי דאי' שם דבתור' חצר הקנה להם הרי מבואר דגם בחצר דהוא מטעם שליחו' מהני היכא שנקנים כאחד:
והנה בשיטה מקובצ' בבבא מציעא בדף כ"ה מבואר כדברי הש"ך גבי מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו והקשו בתוס' בד"ה דשתיך וא"ת ולקני לי' חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל והביא בשיטה מקובצת וז"ל ובתוס' תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר הי' שלו קודם שבאה המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני לו חצירו ומההוא טעמא ניחא הא דבעי בקידושין אי בעינן צבורין ומאי בעי לקני לו חצירו אלא ש"מ דלא קני לו חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באו לחצר עכ"ל וזה כדברי הש"ך וכ"כ בהגהו' אשר"י גבי מצא בגל שם הובאו דבריהם גם בקצו' החושן:
והנה השיטה מקובי' הוסיף דברים וכתב דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא כשהחצר היתה שלו קודם שבאה המציאה לתוך החצר נראה דעתו דדוקא שלא מדע' בעל החצר אינו קונה אלא היכא שהי' החצר שלו קודם שבאה המציאה לתוך החצר ואינו מובן מאי חילוק בזה בין היכא דהי' מדע' בעל החצר או שלא מדעתו כיון דחצרו של אדם קונה לו בע"כ:
אך הנה במחנה אפרים מהלכו' מכירה קנין משיכ' בסי' ה' הביא דברי התוס' בבבא בתרא בדף נ"ד בד"ה אדעתי' דהקשו על מאי דאיתא בבא קמא בדף מ"ט דהחזיק בשטר בנכסי הגר אדעת' לקנו' הקרקע דלא קנה אף השטר משום שלא הי' כוונתו לקנו' השטר והקשו אמאי אין ידו קונה לו כמו חצירו דחצר מתור' יד אתרבאי וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ותירצו כיון דידע שהוא בחצירו ולא נתכוין לקנו' גרע טפי ולא קנה וכתב ע"ז המחנה אפרים וז"ל נראה דלאו כולי עלמא מודים בזה דהתוס' אזלו לשיטתיהו דחצירו של אדם אתרבאי משום יד אבל לפי מה שכתבתי לדע' הרי"ף והר"ם ז"ל דחצר מתור' שליחו' אתרבאי איכא לאפלוגי ולומר דהמחזיק בנכסי הגר דעשה מעשה קנין לא קנה אלא מדעת ובכוונה אבל רשו' של אדם שקונה לו אף בלא כוונתו קונה דזכין לאדם שלא מדעתו וכן נראה מדברי מהרי"ט וראיתי בירושלמי פ"ד דמסכת שבועו' דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירו' שביעי' ר' ירמי' סובר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סובר אף אם נתנם לחוך כליו לא זכה בהם דאיהו סבור דאינן דידי' ולאו דידי' ונראה דבהא פליגי דר' ירמי' סובר שהלוקט פירו' שביעי' ניהו דאין ידו זוכו' לו משום שאינו מתכוין לזכו' שסבור שהם שלו מ"מ כל שנתנם לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכה לו מדין חצר כדמוכח בפ"ק דמציעא וקיי"ל דחצירו של אדם זוכה לו שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונה שלא מדעתו דחצר מדין שליחו' אתי וקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו ור' יוסי ס"ל חצירו מדין יד קא אתי וכשם שאם אחזם בידו וסבור שהן שלו לא קנה כך חצירו עכ"ד המחנה אפרים:
ומעתה ניחא דברי השיטה מקובצ' בשם התוס' לחלק דהיכא דהוי שלא מדעתו אינו קונה רק כשהחצר הי' מתחלה שלו דכבר הבאנו לחלק וכן כתב בקצו' דביד שפיר מהני אף בבאים כאח' כדאיתא בגמרא מפורש אבל בחצר דגברא דהוא מתור' שליחו' מוכרח להיו' החצר מתחילה שלו שיהי' שלוחו:
והנה בגמרא בבא מציעא איתא דחצר הוא משום יד ולא גרע משליחו' וכאשר פירשו בתוס' דבעומד סמוך לו הוא בתור' יד ואם אינו עומד בסמוך לו לא יוכל להיו' מתור' יד ושוב הוי מטעם שליחו' וכן הוא דעת רוב הפוסקים דחצר דגברא הוא ג"כ מתור' יד דילפינן מציאה מגט וע"כ צריכין אנחנו לומר כן להלכה שמוכרים החמץ לעכו"ם בתור' חצר ואי משום שליחי' אין שליחו' לעכו"ם.
וא"כ כיון דחצר דגברא הוי ג"כ מתור' יד שפיר מהני אף בבאים כאחד ולא צריך להיו' שהחצר יהי' שלו מתחילה דהרי גבי יד אמרינן גיטו וידו באים שאח':
אך זה היכא דהוי מדעתו אבל היכא דהוי שלא מדעתו לפי דברי המחנה אפרים בשלא מדעתו אינו קונה רק מתור' שליחו' דזכין לאדר שלא בפניו אבל בתור' יד אינו קונה דידו אינו קונה שלא מדעתו וכיון שאינו קונה רק בתור' שליחו' לא מהני בבאים כאח':
וא"כ שפיר ניחא דברי השיטה מקובצ' בטוב טעם דהיכא דהוי שלא מדעתו אינו קונ' רק היכא דהחצר הוי שלו מתחילה אבל כשלא הי' שלו מתחילה רק בא כאח' קנין החצר והחפצים שוב ממ"נ אינו קונה דבתור' יד אינו קונה כיון דהוי שלא מדעתו ולא יוכל לקנו' רק בתור' שליחו' דזכין לאדם שלא בפניו ובתור' שליחו' לא מהני בבאים כאח' אך צריך להיו' שלוחו מתחלה וניחא היטב דברי השיטה מקובצ' דאמר דחצירו של אדם אינו קונה לו שלא מדעתו אלא היכא שהחצר הי' שלו מקודם ודו"ק:
אך עדיין קשה מה שהביא השיטה מקובצ' ראי' לדבריו מהך דמטלטלין אגב קרקע דאף בציבורין בתוכו בעינן אגב ואינו קונה מתור' חצר משום דלא הוי החצר מתחל' שלו והא שם שפיר הוי מדעתו:
אך באמת ניחא דגם שם הוי שלא מדעתו דהרי הוא רצה לקנו' בתור' אגב ולא בתור' חצר וכדאיתא בעבוד' הגרשוני בסי' ק"ב שכתב הפירוש בדברי הטור לענין להקנו' הבהמ' לפטור מבכורה המחוור שבכל הקנינים שיקנה לו המקום לפטור מבכורה והקשה דהא אפשר להקנו' בכסף ובמשיכה דממ"נ אחד מהם קונה ותירץ דעדיין הוי חשש שמא באמ' כסף קונה והעכו"ם רוצה לקנו' במשיכה או להיפך וכדאי' בבבא מציעא בדף י' כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני שאין קנין מועיל בלא כוונה ומש"ה צריך לזכו' לו מקום דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו יעו"ש דברי עבוד' הגרשוני:
וראינו דעתו דהיכא דחפץ לקנו' בקנין אחר הוי ג"כ לענין קנין השני כמו דלא הוי לי' כוונה לקנו' ואינו קונה רק מתור' חצר דקונה לו שלא מדעתו ושוב אינו קונה רק כשהי' החצר מתחילה שלו כנ"ל דברי השיטה מקובצ' דשלא מדעתו אינו קונה רק כשהחצר הי' מתחילה שלו ובארנו לעיל מלתא בטעמא ודו"ק:
וניחא הקושיא מר' גמליאל וזקנים שהקנה בתור' חצר ולא הי' החצר שלהם מתחילה דשם רצו לקנו' מתור' חצר שפיר קונה אף שלא הי' החצר שלו מתחילה ודו"ק:
סימן ב
עוד אמרתי ליישב הקושיא הנ"ל לשיטת הש"ך והשיטה מקובצ' דאינו קונה בתור' חצר רק היכא שהחצר הי' מתחלה שלו ואיך הקנה ר' גמליאל לזקנים ע"י חצירו כיון דהחצר לא הי' מתחלה שלהם:
דהנה הש"ך כתב בסי' ר' ס"ק ה' אחר שהביא דברי הב"י בשם הר"ן ותלמידי הרשב"א דהקשו למה הצריכו לתקן משיכה ומסירה בסיטמא יקנה בד' אמות ותירצו דלא אמרו ד' אמו' אלא כשעומד ונותן לו בתוך ד' אמותיו הא אם קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי וכתב ע"ז הש"ך ונ"ל דדוקא במתנה ומכר מחלק הר"ן בכך אבל במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס בפ"ק דמציעא בדף י' וכו' יעו"ש:
ודעתו דבמציאה אף שלא קדם הד' אמו' והחפץ הי' מונח בתחילה באותו מקום ג"כ קונה:
ובאמת ע"כ מוכח כן בבבא מציעא ממאי דמקשה מהך דראה את המציאה ובא אחר והחזיק בה וכן בפיאה וכו' ואמאי הא קנה בד' אמו' וקשה מאי מקש' שם בגמרא הא היכא דהמציא' מונח' שם בתחילה ואח"כ הוא בא בד' אמו' אינו קונה אך ע"כ דבמציאה שפיר קונה אף שהחפץ הי' מונח בתחלה:
והנה החילוק בין מכר ומתנה למציאה מבואר ג"כ בב"י כאשר הביא הנ"י שאחר שהביא דברי הירושלמי דאף במכר תקנו ד' אמו' הקשה א"כ למה הצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמו' תירץ י"ל דלא אמרו בד' אמו' אלא כשעומד ונתנו לו תוך ד' אמותיו הא קדם דבר שיש לו בעלים לא זכה לו שמקום אותו דבר קנוי הוא לבעליו:
הרי בפירוש מבואר בנמוקי יוסף כחילוק הש"ך בין מכר ומתנה למציאה אך הוא כתב הטעם דבמכר דהחפץ הוא של בעלים היכא שמונח החפץ מתחלה נקנה המקום לבעל החפץ אבל במציאה דהחפץ אין לו בעלים לא שייך לומר דקנה המקום לבעלים ואף אם נימא דנקנה המקום לגוף החפץ מ"מ מי שיקנה החפץ קונה גם הד' אמו' וקונה החפץ וד' אמו' ביחד וכמו דאמרינן גיטה וידה באים כאח':
אך לדברי הש"ך כאן בסי' ר"ב דאף בחצר אינו קונה כל שלא קדם החצר להיו' שלו ולא מהני קנין החצר והחפץ ביחד א"כ שוב יוקשה דאף במציאה לא לקני דלענין חצר לא שייך טעם הנמוקי יוסף דלענין ד' אמו' שייך לומר דבקדם החפץ קנה החפץ המקום אבל בחצר של הלוקח לא שייך זה דהרי הוא קנה עתה החצר והחפץ ביחד דבשלמא לענין ד' אמו' אפשר לומר כיון דבעל החפץ קנה מתחילה הד' אמו' לא יוכל עתה הקונה לקנו' כיון שכבר קנוים לראשון כדברי הנמוקי יוסף אבל בחצר הרי המוכר הקנה לו החצר אעפ"כ לא יוכל הקונה לקנות החצר והמטלטלין ביחד וא"כ ה"ה במציאה ג"כ לא יוכל לקנו' ביחד הד' אמו' והחפץ ביחד דע"כ מה שאינו יכול לקנו' ביחד לא הוי מחמ' הטעם דהד' אמו' נקנה להראשון דבחצר לא שייך זה אך טעמא אחרינא איכא בדבר וא"כ אף במציאה צריך להיו' כן וד' אמו' לא עדיף מחצר דאם בחצר לא יוכל לקנו' החצר והחפץ ביחד וכ"ש בד' אמו' ובד' אמו' מצינו מפורש בגמרא דקונה ביחד:
וע"כ דטעמא אחרינא איכא בדבר דבמציאה והפקר די בקנין קל כמבואר בסי' ער"ה סעי' י"ג:
או טעמא אחרינא איכא בדבר אבל עכ"פ ראינו דבמציא' שפיר קונה החצר והחפץ בב"א מדאיתא בגמרא דאף ד' אמו' והחפץ קונה ביחד וד' אמו' לא אלימא כחצר:
ויש עוד ראי' דבמציאה קונה החפץ והחצר ביחד מהך דמצא בגל או בכותל דהקשו כולם דיקנה החצר ותירצו בתירוצים שונים ולא ניחא להו בתירץ השיטה מקובצ' דכיון דהי' קנין החצר והחפץ ביחד אינו קונה וע"כ דבמציאה לא שייך זה:
וא"כ ניחא ההוא מעשה דר"ג וזקנים דשפיר קנו שם אף שלא הי' החצר שלהם מתחילה דהנה רש"י פירוש שם על מאי דאי' בגמ' ב"מ דף י"א וכי לא הי' להם סודר לקנו' ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנו' בחליפין הכי נמי טוב' הנאה אינו ממון לקנו' ע"ג קרקע ופירוש רש"י וז"ל הכי נמי גבי קנין קרקע אינו ממון לקנו' ע"ג קרקע בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתור' חצר כשאר הפקר עכ"ל רש"י:
וא"כ כיון שקנתה להם חצירו כקונה מהפקר שפיר מהני אף שהמטלטלין וחצר קנו כאחד ולא הי' החצר שלהם מתחלה דמהפקר שפיר מהני הקנין מחצר ומטלטלין ביחד ודו"ק:
ובזה אפשר ליישב קושית הש"ך בסי' ר' ס"ק א' על הפוסקים שפסקו כרב פפא בסוגיא דידן דהיכא דדע' אחר' מקנה אותו מהני אף בחצר שאינו משתמר לדע' הלוקח רק משתמר לדע' המוכר דהרי בסוגיא דקידושין מוכח בדף כ"ז דאין הלכה כר' פפא דבעי למפשט התם מעיקרא דר"ג וזקנים דבעינן צבורין במטלטלין אגב קרקע ובתר הכי קאמר נמי איבעי' להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' אלמא דלא ס"ל לסתם ש"ס כשנויי דרב פפא דאל"כ היכא פשט מהתם דלמא התם לאו מדין אגב קרקע הוי אלא מטעם חצר וכשנויי דרב פפא:
ולפי הנ"ל ניחא דמאן דסובר דהקנה בתור' אגב א"כ ע"כ סובר טובת הנאה ממון ויכול להקנו' באגב שוב אינו יכול להקנו' בתור' חצר כיון דהחצר לא הוי של מתחלה ושפיר מוכח בגמרא דאגב קונה בשדה במכר ומטלטלין במתנה דאל"ה לא הי' מהני בתורת חצר כיון דהחצר לא הי' מתחלה שלהם ודו"ק:
סימן ג
עוד אפשר ליישב הקושיא הנ"ל. דכיון דקנין החצר והמטלטלין ביחד לא מהני איך הקנה ר' גמליאל החצר והמטלטלין ביחד:
דהנה לכאורה קשה אמאי לא יקנה החצר והמטלטלין ביחד ניהו דבשעת קנין החצר אינו יכול לקנות המטלטלין ביחד מכל מקום אחר שנעשה החצר שלו יקנה אח"כ החצר המטלטלין כיון דהמטלטלין מונחים בחצירו והי' אפשר לומר לשיט' זו כל היכא שהחפץ הי' מונח בתחל' בחצר זה אף שהלוקח יקנה מתחלה החצר ואח"כ המטלטלין לא יקנה אך דעת הפוסקים אינו כן דרק כאחת אינו יכול לקנות ויעו"ש בקצה"ח דרצה לתרץ דהאי מעשה דר"ג וזקנים מיירי דהקנה להם מתחלה החצר ואח"כ הקנה להם המטלטלין יעו"ש וג"כ דעתו דאף שהחפץ הי' מונח מתחלה שם אם הקנה מתחלה החצר ואח"כ החפץ קונה וא"כ קשה גם בהקנה כאחת מ"מ הוא יוכל לקנו' מתחלה החצר ואח"כ יקנה החצר החפצים:
אך כבר הבאנו לעיל דשם בקנין אגב בלא"ה אינו קונה בתורת חצר דלא הי' בדעתו לקנות בתורת חצר רק בתורת אגב אך חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אך לפי דברי התוס' בבבא בתרא בדף נ"ד דכי אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא רק היכא שאינו יודע שהוא בחצר אבל היכא שיודע שהוא בחצר ואינו חפץ לקנו' אינו קונה. ונסתפקתי דה"ה היכא שהוא יודע שהוא בחצר ואינו חפץ לקנו' בתורת חצר רק בקנין אחר גם כן החצר אינו קונה כיון שהוא יודע שהוא בחצר ואינו חפץ לקנו' בתורת חצר רק בקנין אחר ג"כ החצר אינו קונה כיון שהוא יודע שהוא בחצירו והוא לא רצה שחצירו יקנה לו והראיתי בזה פנים לכאן ולכאן וכאן אני מקצר ועולה אך יש מקום לומר דגם בזה אין החצר קונה:
אך כל זה למאן דאמר דהיכא דהי' לפניו שני קניינים והוא חפץ לקנו' באחד מהקניינים אין השני קונה אבל למ"ד דבשני קניינים אף דחפץ לקנות באחד גם קנין השני קונה כיון דעכ"פ דעתו לקנו' א"כ מכ"ש בחצר דקונה בכי האי גוונא דאף בקנין דבעי כוונה לקנות מ"מ כל שנתכוין לקנות בקנין אחר הוי ג"כ מתכוין לקנות מכ"ש בחצר דקונה לו שלא מדעתו היכא שלא ידע. עכ"פ בודאי היכא דנתכוין לקנות בקנין אחר וידע שהחפץ בחצירו אף שלא נתכוין לקנות בחצירו דקונה דהוי כמו כוונה לקנות לשיטה זו:
ובש"ע בסי' נפסק דאף דנפל עלה וגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד' אמו' לא ניחא דלקני מ"מ קונה בד' אמות ובלא"ה דעת הנמוקי יוסף דבקנין דאוריי' בודאי קונה אף שחפץ לקנות בקנין אחר כיון שדעתו לקנות עכ"פ ואם כן הוא הדין בחצר קונה כהאי גוונא אף שידע שהוא בחצירו וחפץ לקנו' בקנין אחר:
אך הנה אמרתי בסברא דאף לדעת האומרים דהיכא דהי' לפניו שני קניינים והוא חפץ לקנות באחד קונ' בקנין השני ג"כ כיון שעכ"פ הי' דעתו לקנו' זה דוקא היכא דשני הקניינים לפניו בבת אח' אבל אם שני הקניינים המה בזה אחר זה והוא חפץ לקנו' הראשון לא קנה אתר כך בקנין השני דבשעה שבא קנין השני אז אינו מתכוין לקנות עוד דסובר שכבר קנה בקנין הראשון דהוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה וכן להיפך היכא דהוא רצה לקנו' בקנין השני אינו קונה בקנין הראשון שאז עדיין אינו חפץ לקנו' וכי אמרינן דהיכא שחפץ לקנו' בקנין אחד קונה בקנין השני ג"כ היכא ששני הקניינים באים כאח':
ומצאתי כדברים האלה במשנה למלך בפ"ב מהלכות זכי' הלכה ט' יעו"ש:
ומעתה ניחא הכל מה שהקשינו לעיל דאמאי בציבורין בתוכו אינו קונה בתורת חצר ניהו דאינו יכול לקנו' החצר והמטלטלין ביחד מ"מ כשיקנה מתחלה החצר קונה אח"כ המטלטלין:
ולפי הנ"ל ניחא דבאמת אפשר לומר דאינו קונה בתורת חצר כלל כיון שלא הי' בדעתו לקנו' בחצר אף דחצירו של אדם קונה לו שנא מדעתו הוא דוקא היכא שאינו יודע שהחפץ בתוכו אבל אם ידע ואינו חפץ לקנות בהחצר אינו קונה אך כיון שדעתו לקנות בקנין אחר היינו בקנין אגב שוב ממילא קונה בתורת חצר דהוי כמכוין לקנו' זה הוא דוקא היכא שקונה שניהם ביחד ובשעה שרוצה לקנו' באגב קונה בחצר אבל לקנות אח"כ בתורת חצר שוב אינו קונה משום דאינו חפץ לקנות:
ומעתה ניחא ההוא מעשה דר"ג וזקנים שקנו שפיר בתורת חצר אף דהקנה כאח' דניהו דלא קנו תיכף בשעת קנין חצר קנו אח"כ ושם שפיר הי' מתכונים לקנו' בתורת חצר וקנו אח"כ ג"כ:
וניחא ג"כ ההוא דמצא בגל ובכותל דהוצרכו הראשונים לתירוצי' שונים מדוע לא קנה בעל הכותל בתורת חצר ולא תירצו דכיון דבשעה שקנה הכותל היו שם החפצים וקנין החצר והחפצים באו כאחת לא קנה:
ולפי הנ"ל ניחא דשם ניהו דלא קנו החפצים תיכף בשעת קנין הכותל קנו אח"כ בתורת חצר דהתם כיון שלא ידעו שהחפצים בחצירו שפיר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודו"ק:
סימן א
בטור בסי' קפ"ט בח"מ כתב דאם הי' לו פקדון בידו וכיוון לקנו' בסכום ידוע שאמר לו ליתן להמפקיד לא קנה עכ"ל והוא תמוה כיון דחצירו קונה לו והוא ברשותו אמאי לא קנה וכתב הט"ז דכאן לא מהני רשותו דהא כתב הרשב"ם בפרק הספינה בד' פ"ה שהרשות הנפקד שהחפץ מונח בתוכו הוי רשות המפקיד יעו״ש:
והקשה ע"ז הקצו' מהא דאמרינן בע"ז בפרק השוכר בהא דתנן בא עלי' ואח"כ נתן לה באתננה ומוקי לה בש"ס דקאי בחצרה דלא מחסרה משיכה וקשה כיון דה"ל החצר חצר של המפקיד היכא קניא לה חצירו וע"ז כתב דאפשר לתרץ דמיירי דבא הטלה לחצרה שלא מדעתה דבכהאי גוונא לא קנה המפקיד החצר דלא הי' כאן פקדון ואח"כ הוסיף להקשות מהא דתנן בפ"ב דקידושין בדף מ"ז האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת וקשה דכי נשתייר מאי הוי במאי מקדשה כיון דמחסרה משיכה וחצירה אינה קונה כיון דחצר דמפקיד הוא והניח בקושיא:
ונראה לפענ"ד דהנה המהרי"ט ח"א סי' ס"ה הביא דין זה שהי' מעשה שהמפקיד נתן מתנה להנפקד דבר שהוא בחצירו והביא בשם אחד מהגדולים שרצה לבטל המתנה מההוא טעמא דחצר של נפקד אינו קונה דהוי לי' רשות המפקיד וכתב ע"ז המהרי"ט דשפיר קנה דכיון דהנפקד מקנה הפקדון הוי חצירו ומתנתו באים כאחד דהא לא הוי חצרו של המפקיד אלא כל זמן שהחפץ של המפקיד מונח בתוכו אבל אם יקנה החפץ ממילא יהי' גם החצר שלו ואמרינן חצירו ומתלתו באים כאחד ע"כ:
אך לפי דברי הש"ך הנ"ל בסי' ר"ב דאין חצירו של אדם קונה לו אלא כשהוא כבר חצירו ואח"כ בא החפץ לחצירו משא"כ היכא דהחצר והמתנה באים כאחת אינו קונה א"כ גם בנ"ד הוא כן דכל זמן שהחפץ של המפקיד אף החצר שלו אך אימתי נעשה החצר של הנפקד בשעה שהחפץ נעשה שנו והוי קנין החצר והמתנה כאחת ואינו קונה:
אך הנה כבר הבאנו דלכאורה דברי הש"ך סותרים גמרא מפורשת דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחת וכן גיטה וידה באים כאחת:
וע"כ צריכין אנחנו לחלק כאשר מחלק גם בקצות החושן דרק ביד אמרינן דבאים כאחת ולא בשליח דע"כ צריך להיות שליח מקודם וצריכין אנו לומר לשיטה זו דחצר דאתתא משום יד אתרבאי וכדאיתא בפ"ק דמציעא וכדאי' בש"ע בסי' רמ"ג דמש"ה קטנה יש לה חצר אף דלאו בר שליחו' היא אבל לא קטן ומש"ה אמרינן באשה גיטה וחצרה באים כאח' כיון דהיא מתורת יד וביד אמרינן גיטה וידה באים כאח' אבל בחצר דגברא דהוא מתורת שליחו' לא אמרינן מתנתו וחצירו באים כאח' כאשר כתב בקצו' הנ"ל:
וא"כ שפיר ניחא דברי הטור דחצר של הנפקד אינו קונה להנפקד כיון שהוא שייך להמפקיד שיניח שם חפציו ולא אמרינן כיון דהנפקד יקנה החפץ ממילא יהיה החצר שלו והוי מתנתו וחצירו באים כאח' דהא בחצר דגברא מתורת שליחו' וצריך שיקדים החצר להיו' שלו קודם המתנה.
ולא קשה מהך דנתן טלה באתננה. ומהך דהתקדשי לי בפקדון זה אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת כיון דהחצר שלה נקנה להמפקיד ולא תוכל לקנות דבזה שפיר אמרינן דכיון דקנתה החפץ אף החצר נעש' שלה וחצרה ומתנתה באים כאח' דחצר דאתתא היא מתורת יד ושפיר מהני בחצרה ומתנתה באים כאחד כמו גיטה וידה באים כאח' ודו"ק: