נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני עשה דוחה לא תעשה · סימן ט
בביצה בדף י"ב תני תנא קמי' דר' יצחק בר' אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה אמר לי' דאמר לך מני ב"ש היא דאי ב"ה הא אמרו מתוך:
והקשו בתוס' דלימא השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה דב"ש סוברים דאין מביאין עולת חובה:
ומה שנראה דהנה אנכי הקשיתי לפי מאי דאיתא בפסחים בדף פ"ג דמקשה אמאי אין שורפין נותר ביו"ט ניתי עשה ולדחי ל"ת ותירץ רב אשי דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן תירץ ר' אשי ג"כ בשבת בד' כ"ד דמקשה אמאי אין שורפין שמן שריפה ביו"ט ותירץ ג"כ ר' אשי משום דיו"ט עשה ול"ת היא ופירש ג"כ הרשב"א דהקושיא היא דיהיה מותר לשרוף משום דעשה דוחה ל"ת והביא שם הרשב"א בשם הרמב"ן דאף דאפשר לשרוף למחר מ"מ לא מקרי זה אפשר לקיים שניהם דעתה לא יוכל לקיים העשה:
וא"כ קשה גם כאן בנדרים ונדבות דאיכא עשה בהבאתן דידחה הל"ת דיו"ט וע"כ צריכין אנחנו לתרץ דיו"ט עשה ול"ת היא ושוב קשה לשיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ בל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ושוב קשה אמאי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה:
וראיתי אח"כ להמפרשים והישועות יעקב שהקשו בסתימת קושיא זו דניתי עשה ולדחי ל"ת אך באמת אפשר לתרץ כיון דאפשר להקריב למחר הוי אפשר לקיים שניהם אך לפי דברי הרשב"א הנ"ל קשה דכיון דלא אפשר לעשות תיכף לא הוי אפשר לקיים שניהם ואפשר לחלק דרק שמן שריפה ונותר הוי המצוה לשורפן תיכף כמצות התורה דבאש ישרופו אבל בנדרים ונדבות לא הקפידה התורה רק על בל תאחר שהיא בשלשה רגלים ואין המצוה להקריב תיכף:
אך עדיין קשה לפי מה שהקשה הח"צ בסי' י"ג על מאי דקאמר הגמרא לקמן בדף י"ט ועל פירוש רש"י שם דצריך להביא הקרבן תודה קודם סוכות שלא יוכל להקריב בפסח מפני חמץ ובעצרת מפני שהוא יו"ט ובשלש רגלים יעבור על בל תאחר והקשה דהא בל"ה צריך להקריב תיכף ברגל ראשון דאל"ה עכ"פ יעבור בעשה כדאיתא בר"ה בדף יוד דברגל ראשון עובר בעשה דבאתם שמה והבאתם שמה ותירץ בפני יהושע דאינו עובר בעשה רק כשהפריש הקרבן ושם מיירי שלא הפריש עדיין וא"כ שוחט עולת נדבה דכבר הפריש הקרבן דבזה שוב איכא עשה להביא ברגל ראשון ובזה בוודאי קשה דיבא עשה וידחה ל"ת ואף דאינו דוחה ל"ת ועשה מ"מ מלקות אינו חייב:
והנה יש לספק לענין העשה שעובר ברגל ראשון אם יש לו תשלומין כל שבעה ולפי פשטות הסוגיא נראה דאין לו תשלומין כל שבעה וכן נראה מדברי הצל"ח בביצה שם בדף י"ט אך אף אם נימא דיש לו תשלומין כל שבעה מ"מ בוודאי עיקר המצוה שלא לאחר הרגל ועכ"פ לא גרע מנותר ומשמן שריפה אף דאפשר לשרוף למחר מ"מ כיון דמצוה לשרוף תיכף העשה דוחה לא תעשה כנ"ל דברי הרשב"א:
ולישב כל זה נראה לי דהנה הקשתי על מה דמקשה בגמרא בנותר דליתי עשה ולידחי ל"ת הא דחיות הלא תעשה בא ע"י פשיעתו שהותיר על חמשה עשר ועי"ז מוכרח לעבור על ל"ת וכל שבא ע"י פשיעה אינו דוחה כדברי התוס' בעירובין בדף ק':
וצריכין אנחנו לומר כאן כסברת הגאון ר' עקיבא איגר על מאי דמקשה הגמרא בכתובות על מאי דכתיב ולו תהיה אשה אשה הראוי' לו ולא פסולה ואמאי ניחא עשה ולדחי ל"ת ומקשין העולם דהא שם גם כן הדחיה בא ע"י פשיעתו שאנס אותה ותירץ הגאון הנ"ל דשם אם לא היה פשע לא היה עליו חיוב העשה כלל ולא היה מקיים עשה וע"י פשיעתו גרם עשה בכה"ג דוחה שפיר ואין דומה לדברי התוס' הנ"ל במתן ד' שנתערב במתן א' דקודם שנתערב היה יכול לקיים העשה במתן ד' בלי דחיות לא תעשה:
וא"כ גם בנותר הוי כן שאולי לא פשע לא היה עליו העשה דשריפה וע"י פשיעתו גרם העשה בכה"ג שפיר דוחה:
אך עדיין קשה משמן שריפה דבא ע"י פשיעתו הדחיה שהיה יכול לשרוף מאתמול קודם יו"ט ולקיים העשה בלא דחיה אך ע"ז אפשר לומר דקושית הגמרא דיהיה מותר לשרוף שמן שריפה שנטמא ביו"ט:
אך עוד לא הונח לאביי דיליף דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואברים שלא הקטיר מבעוד יום אין מעלין אותן בשבת ויו"ט וקשה דאין ראיה משם דשם אינו דוחה משום דהדחי' בא ע"י פשיעה דהיה יכול להקטיר האברים מערב יו"ט ולקיים העשה בלא הדחיה אך ע"ז אפשר לומר דעל אברים שנתותרו איכא ג"כ עשה בפני עצמו לשרפם כנראה ביומא בד' מ"ה דר' מאיר יליף לה מאש תמיד תוקד על המזבח ורבנן מפסוק אשר תאכל אש את העולה ושפיר הפשיעה גרם עשה הזאת ושפיר דוחה:
ולפי הנ"ל ניחא דבנדרים ונדבות ביו"ט שפיר אין העשה דוחה הל"ת דהא בא ע"י פשיעתו שהיה יכול להקריב מאתמול ולקיים העשה ג"כ ושפיר חייב מלקות דאין העשה דוחה הל"ת:
ומיושב קושית התוס' דלא היה יכול למתני עולת חובה דלא היה יכול להקריב מאתמול ושוב העשה דוחה וניהו דאין העשה דוחה הל"ת מ"מ הלא תעשה נדחה ואינו חייב מלקות ודו"ק:
והנה גם העשה דבאתם שמה והבאתם שמה היה ג"כ אפשר לקיים אתמול דבעת שבא לירושלים יש עליו העשה להביא הקרבנות ובוודאי העשה דבאתם שמה והבאתם שמה אינו דוקא על יו"ט דביו"ט אין מביאים נדרים ונדבות אך העשה היא בעת שיבוא לירושלים יביא קרבנותיו וברגל ראשון שעולה לרגל שמחיוב בראי' שלש פעמים בשנה עובר בעשה: