אור ברסלב
נפש חיה על השס דיני עשה דוחה לא תעשה

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

דיני עשה דוחה לא תעשה

דיני ברירה

סימן א

הנה בירושלמי איתא שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח משום דחלה בכולל והתוס' הקשו ממאי דאיתא בשבועות בנשבע שלא אוכל נבילות וכשירות דליתא בלאו והן והא שבועה חלה בכולל אף לבטל מצוה ותירצו לחלק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דרק בשב ואל תעשה חלה בכולל לבטל מצוה ולא בקום ועשה:

והרי"ף הביא להלכה דברי הירושלמי דנשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול בלילי פסח. והקשה עליו הבעל המאור מסוגיא זו דמבואר דבנשבע שלא יאכל נבילות וכשירות דליתא בלאו והן וכתב הרמב"ן לחלק בתירץ התוס' בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה אך כתב הרמב"ן דעדיין קשה ממה ששנינו תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן והא במצות עשה משכחת לה בכולל דהוי שב ואל תעשה וכן הקשה ממאי שאמרו דלא הנחתי תפילין ליתא בלא אניח ואמאי הא משכחת לה בכולל דהוי בשב ואל תעשה וכתב ע"ז הרמב"ן אני אומר שאע"פ שאיסור שבועה חלה בכולל אם עבר ועשאה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיב ואימעטי דבר מצוה הלכך לענין חיוב קרבן ליתא בלא אניח ומ"מ אסור להניח כדעת הירושלמי ע"כ:

והנה קשה דא"כ שוב ממאי מוכח לחלק בין קום ועשה ושב ואל תעשה דלמא שפיר חייל בכולל אף לבטל מצוה בקום ועשה והגמרא קאמר דליתא בלאו והן לענין קרבן דאף דחלה שבועה לבטל מצוה מ"מ קרבן אינו חייב ועוד דאם נימא דמש"ה אינה חלה בכולל לענין קרבן כיון דקראי דקרבן רק בדבר הרשות כתיבי א"כ אף כולל לקיים מצוה לא תחול לענין קרבן והגמרא מקשה דליתני גבי יש אוכל אכילה אחת דמשכחת עוד קרבן לענין שבועה היכא דנשבע בכולל:

ומה שנראה לי דהנה הרמב"ם פסק גבי קונם דהיכא שאסר על עצמו מצה וסוכה ותפילין בקונם היכא דאכל מצה או ישב בסוכה או הניח תפילין לוקה וכתב עליו השער המלך דחולק על הריב"א בחולין בדף קמ"א דכתב דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו לוקה והחינוך בפרשת יתרו הקשה איך חל קונם על מצוה נימא דאתי עשה ודחי ל"ת ותירץ דבנדר איכא עשה ול"ת דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וא"כ ניהו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל שיטת הריב"א רק דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה חייב מלקות ג"כ:

ואנכי אמרתי דהנה הנו"ב הביא להקשות על דברי הריב"א דאמאי היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות והא מצוה הבאה בעבירה אינו מצוה וכיון דאין העשה נדחה נשאר עבירה והוי מצוה הבאה בעבירה ואינו מצוה כלל ואינו דוחה הל"ת ג"כ:

אך הנה בירושלמי איתא פרק האורג דמקשה דאמאי בקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה לא כן אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו אמר לי' תמן היא גופא עבירה ברם הכא איהו דקא עבר עלה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. ופירשו המפרשים דהוא כלשון בתמיה וכי נימא בהוציא מצה מרה"י לרה"ר לא יצא ידי חובתו:

ויש הרבה פירושים בדברי הירושלמי ופירוש הפשוט נראה בירושלמי לחלק בין מצה גזולה דהעבירה הוא על המצה ופסולה למצוה מאחר שהיא גזולה אבל בקורע על מתו בשבת הבגד אינו פסול לקריעה וכן בהוציא מצה מרה"י לרה"ר המצה אינה פסולה רק שהוא קא עבר עבירה שחילל יו"ט ולא בשביל זה לא קיים המצוה:

וא"כ מעתה ניחא דברי הריב"א דהריב"א מיירי התם לענין היכא דחרש ביו"ט לכסות דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה דיו"ט שפיר אמרינן דניהו דאין העשה נדחה מ"מ הל"ת נדחה ולא שייך לומר דהוי מצוה הבאה בעבירה דהתם ג"כ אין היא עצמה עבירה ואין העפר פסול רק שהוא עבר עבירה שעשה מלאכה ביו"ט ושפיר יצא מצות כיסוי ונדחה הל"ח:

ומעתה נלע"ד לחלק בין נדר לשבוע' דנדר הוי מיתסר חפצא עלי' ושבועה הוי דקאסר נפשי' מן חפצא וא"כ בנדר היכא דאסר על עצמו מצה והסוכה והלולב כיון דנדר הוי איסור חפצא הוי היא עצמו עבירה ואם אכל המצה או ישב בסוכה או נטל הלולב לא יצא ידי המצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה ושפיר פסק הרמב"ם דלוקה ולא אמרינן דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דנדר מ"מ הל"ת נדחה דהא כיון דאין העשה נדחה שוב הוי מצוה הבאה בעבירה ולא נדחה הל"ת ג"כ:

אבל בשבועה אף דשבועה חל לבטל מצוה בכולל מ"מ היכא דעבר על השבועה לא יתחייב מלקות דהעשה דוחה הל"ת דניהו דאין העשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ולא שייך לומר כיון דאין העשה נדחה שוב הוי מצוה הבאה בעבירה ואין כאן עשה כלל ואינו דוחה הל"ת דהא שבועה לא הוי איסור חפצא ולא הוי היא גופא עבירה ואין כאן שום איסור על החפץ אך הוא עשה עבירה שעבר על שבועתו שנשבע מתחילה אבל אין גוף הדבר עבירה ושפיר העשה דוחה הל"ת עכ"פ ואין כאן מלקות וממילא אינו חייב קרבן ג"כ כיון דליכא מלקות ממילא ליכא קרבן דכיון דליכא ל"ת אין כאן חיוב קרבן כדאיתא במכות בדף י"ג ע"ב דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ואף דהגמרא דחי דתלוי רק היכא דהוי ל"ת חייב קרבן מ"מ היכא דהלאו נדחה לגמרי בוודאי ליכא קרבן כדאיתא בתוס' בשבועות בדף כ"א ע"ב בד"ה ולא אמרו. דהקרבן תלוי בלאו יעו"ש:

וא"כ ניחא שפיר כל הנ"ל דלבטל מצות עשה אף דשבועה חלה בכולל מ"מ קרבן ליכא דכיון דהעשה דוחה הל"ת ליכא קרבן אך זה ניחא בביטל מצות עשה אבל בביטל מצות לא תעשה כגון שיאכל נבילות וכשירות אם היינו אומרים דחל בכולל שפיר הוי ג"כ חייב קרבן דבזה לא שייך לומר דהעשה דוחה הל"ת דאין כאן עשה כלל רק ל"ת ומש"ה הוכרחו התוס' והרמב"ן לחלק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דבקום ועשה אינו חל לבטל דאל"ה היה משכחת לה בלאו והן אף לענין קרבן. אך עדיין היה קשה קושית הרמב"ן לענין ביטול מצות עשה דשפיר היה חל בכולל כגון בהנחת תפילין ובשאר מצות עשה וע"ז שפיר נוכל לתרץ ניהו דהשבועה חלה בכולל מ"מ קרבן ליכא כנ״ל דהעשה ידחה הל"ת גבי שבועה אך זה ניחא בנשבע לבטל מצות עשה אבל מה נעשה בנשבע לבטל מצות ל"ת דליכא עשה דלדחיה וע"כ מוכרח החילוק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דלבטל בקום ועשה אינו חייל בכולל ודו"ק היטב:

אחר אמרי הדברים האלה הראו לי שכונתי בסברא הנ"ל דבנדר הוי היא גופא עבירה כיון דהוי מיתסר חפצא לדברי החמדת שלמה בסי' ל"א דכתב שם וז"ל ועל עיקר הקושיא על הריב"א כבר כתבתי במקום אחר דזה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דאין האיסור על החפץ ולא דמי ללולב הגזול וראיה לזה מירושלמי גבי הקורע על מתו וכתבתי ליישב בזה קושית השער המלך דאמאי באוסר עליו מצה ואכל לוקה הא עכ"פ העשה דוחה הל"ת ולפי מה שכתבתי י"ל כיון דאסר עליו המצה ונקרא שם האיסור על המצה הוי מהב"ב ולא קיים המצוה:

סימן ב

בביצה בדף ח' ע"ב על מאי דאיתא שם בברייתא דכי אין שוחטין אותו ביו"ט ומקשה דאם לית לי' אפר כירה ודקר נעוץ אף ודאי אין שוחטין ואם אית לי' אף ספק נמי ומתרץ דבספק אסור גזירה שמא יעביד כתישה ומקשה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומתרץ ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"א ומקשה אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו קא מקיים עשה הכא בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה הא לא קשיא בהדי דכתיש קא מכסה סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו':

ודברי הגמרא הללו אינם מובנים מאי דקאמר ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת משמע דרק בדיעבד כי עביד כתישה אתי עשה ודחי והא כיון דעשה דחי הל"ת מותר אף לכתחילה. ומדברי רש"י נראה דמדרבנן אסור ואינו ידוע מה איסור דרבנן יש כאן כיון דעשה דוחה לא תעשה:

וגם מה דהגמרא קאמר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה תמהו המפרשים דמשמע דיש שייכות לקושיא זו עם הראשונה ולתירץ הגמרא עדיין יוקשה כן ובאמת קושיא זו דיו"ט עשה ול"ת היא אין לו שייכות עם הקושיא הראשונה כלל דלא הוי בעידנא וקושיא זו היא קושי' בפני עצמה ותיכף היה יכול הגמרא להקשות על מאי דמתרץ ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי' ל"ת הא יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומלשון הגמרא דקאמר סוף סוף נראה דגם מתחילה היה ידע דיו"ט עשה ול"ת היא אך לבתר דמתרץ על הקושיא דלא הוי בעידנא ומתרץ דבעידנא דכתיש קא מכסה שוב יוקשה דיו"ט עשה ול"ת היא ואין שום ביאור לדברי הגמרא:

עוד ראיתי פעם אחת בספר ברוך טעם שהקשה לפי שיטת ריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה וא"כ אף אם יעבור ויכתוש לא יעבור רק על עשה א"כ איך שייך לומר דיבטל עתה מצות כיסוי דהיא מצות עשה משום ספק דשמא יעבור על עשה אחרת וידחה עשה ודאי משום ספק עשה. ולשיטת האומרים דכיון דאין עשה דוחה עשה נשאר אף הל"ת ניחא דאיכא כאן חשש דעשה ול"ת אבל לשיטת ריב"א קשה והביא שכן מבואר בפוסקים והרבה לדבר מזה:

עוד קשה מאי דקאמר הגמרא סוף סוף יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה למה לי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היה די לומר דאין עשה דוחה עשה וקושיא זו הקשה לי ג"כ במכתבו הגאון הצדיק אבדק"ק לובלין בעל המחבר נודע בשערים אשר בילדותי פלפלתי עמו והקשה כן. וכתב דידוע שיטת הרמב"ם דעשה דוחה עשה שהיא בלאו הבא מכלל עשה כמו חייבי מצרי ואדומי והא דאמרינן סוף חולין מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה היינו דווקא באם שני מצות עשה אשר מוטל עליו לעשותן ושניהם בקום ועשה וא"כ ביו"ט דהוי עשה בשב ואל תעשה שפיר היה עשה דכיסוי דוחה העשה ומש"ה הוצרך הגמרא לומר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל העשה גופ' היה דוחה ואין לשיטת התוספת ביבמות דאף חייבי עשה אין עשה דוחה קשה דלמה צריך דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא אף עשה גופ' אינו דוחה:

ומה שנראה לי דבאמת מתחילה ג"כ היה הגמרא ידע דיו"ט עשה ול"ת כדמשמע מלשון סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא אך הגמרא לא היה יכול להקשות האי קושיא רק לבתר דמתרץ בהדי דכתיש קא מכסה והגמרא שפיר מתחילה מתרץ דוודאי כי כתיש אתי עשה ודחי ל"ת ואין חשש דכתישה אף דיו"ט עשה ול"ת:

דהנה איתא במנחות בדף ס"ח לענין עומר דר' יוחנן וריש לקיש דאמרו תרוייהו דאף בזמן שבית המקדש היה קיים האיר מזרח מתיר החדש אף קודם שהקריבו העומר דכתיב עד עצם היום הזה ומקשה והא כתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם ומתרץ דהיא רק למצוה ופי' רש"י מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר ומקשה בגמרא ע"ז מדתנן משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד דלא הוי עומר האיר המזרח מתיר והשתא דאיכא עומר עומר מתיר ואי סלקא דעתך למצוה משום מצוה ניקום ונגזור:

ופירוש רש"י שם למצוה מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר ובתוס' בד"ה והא כתיב עד הביאכם למצוה כתבו וז"ל משמע דאיכא עשה מדאורייתא אלא דליכא לאו והא דדחיק משום מצוה ליקום ולגזור אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר:

ומעתה יש לומר בטוב טעם סוגית הגמ' דילן דשפיר ידע הגמרא דביו"ט איכא עשה ול"י עכ״ז שפיר מתרץ הגמרא דבספק מהאי טעמא אין מכסין משום גזירה דעביד כתישה ומקשה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומתרץ ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת אף דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה כשיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות וא"כ כיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה שוב לא שייך גזירה כדברי הגמרא הנ"ל דמשום מצוה ליקום ולגזור כנ"ל:

והנה התוס' הקשו שם במנחות מפרק קמא דביצה בדף ה' דאמר מתקנות ר' יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בית המקדש והא התם לא הוי רק מדרבנן ואעפ"כ עבדינן גזירה הנה זה אינו קושיא כ"כ דבאיסור דרבנן הוי ג"כ עשה ול"ת וכדאיתא בר"ן בסוף ר"ה גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דבדאורייתא לא דחי ה"ה בדרבנן דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה והוי ג"כ עשה ול"ת וכדאיתא במ"א בסי' תמ"ו לענין טלטול חמץ לבערו דהוי ג"כ עשה ול"ת משום מוקצה דרבנן יעו"ש וא"כ כיון דאף דבמוקצה דרבנן איכא ל"ת ועשה שפיר יש מקום לגזור אבל אה"נ דבעשה לחודי' ליכא גזירה דטעם הגזירה משום ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ומשמרת הוי רק ל"ח:

וניחא שפיר מאי דהגמרא קאמר ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת דבאמת לכתחילה אסור לכתוש דאין עשה דוחה עשה ול"ת אך גזירה לא שייך בזה כיון דאף דעביד כתישה עכ"פ הל"ת נדחה כנ"ל:

וגם אפשר לומר כקושית הברוך טעם הנ"ל דכיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה לא שייך גזירה שמא יעבור על עשה דהרי עתה בוודאי יעבור על מצות עשה דכיסוי וזה לא הוי רק גזירה שמא יעבור על עשה כנ"ל:

והנה בנודע ביהודה מביא מה שחתנו הג' מוה' ר"י מפ"ב הקשה לו דאמאי לשיטת ריב״א אף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות הא כיון דהעשה לא נדחת שוב הוי מצוה הבאה והנה בעבירה ואינו יוצא כלל העשה:

והנה בירושלמי בשבת בפרק האורג איתא דהקשה דאמאי בקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה לא כן אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתה אמר לי' תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח ופירשו המפרשים דהיא בלשון בתמיה וכי אתה אומר שאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר ג"כ לא יצא ידי חובתו וע"כ שיש חילוק בין היכא שהיא גופה עבירה בין היכא שהוא קא עבר עבירה:

וא"כ לא יוקשה קושית הגאון הנ"ל על ריב"א דשם בחורש ביו"ט שפיר אמרינן דניהו דאין עשה דכיסוי דוחה ל"פ ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ולא הוי הבאה בעבירה מה שחרש ביו"ט דהוא קא עבר עבירה:

אך קצת פוסקים כתבו דאין חילוק בין היכא שהוא עבר ובין היכא שגופא עבירה והפרי חדש הביא בא"ח בסי' תנ"ד ס"ד בשם המ"כ בספר בית עומד דמצה שהוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה כיון שנעבדה בה עבירה כמו מצה גזולה כיון שנעבדה בה עבירה:

ואפשר דהוא פירש כן הירושלמי ג"כ דאמר כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו היא בלשון ניחותא ואינו בלשון בתמיה וא"כ שפיר גם חרישה הוי מצוה הבאה בעבירה:

והנה בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בסוכה בדף ל' הקשה על מה דכתבו התוס' שם דלמ"ד יאוש כדי קנה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאזדא ליה איסורא קודם המצוה לא הוי מצוה הבאה בעבירה וכי הוי מצוה הב"ב היכא דהאיסור היא עוד בשעת המצוה וא"כ קשה מאי מדמה הירושלמי הקורע על מתו להוציא מצה מרה״ר לרה"י דבקורע על מתו הוי העבירה בשעת המצוה אבל במוציא מצה מרה"י לרה"ר בשעת אכילתו כבר כלתה העבירה דהוצאה וכתב ע"ז וז"ל ואולי י"ל דראיות הירושלמי מהמוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמר העבירה דבליעתו זה הנחתו כדאיתא בשבת בדף ק"ב ע"א תוס' ד"ה והוציאו וכן היא בתוס' בכריתות בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו:

וא"כ בחרישה היכא דחרש מתחלה וכיסה אח"כ ג"כ לא שייך לומר דלא יצא ידי הכיסוי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהרי העבירה נעשה מתחילה ובשעת המצוה כלתה העבירה עכ"ד הגאון הנ"ל ואנכי בחידושי פלפלתי ג"כ בזה:

ומעתה מיושב בטוב טעם סוגית הגמרא דהגמרא שפיר מתרץ בתחלה ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחה ל"ת והיינו כנ"ל דאף דיו"ט עשה ול"ת היא ואסור לכתוש ביו"ט מ"מ אין לגזור משום הכתישה דמ"מ הל"ת נדחה וכיון דליכא לאו אין לגזור משום זה כנ"ל ולא קשה כיון דהעשה נשאר שוב הוי מצוה הבאה בעבירה וליכא עשה כלל ועובר גם על הל"ת דכיון דכתיש מתחלה ומכסה אח"כ שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה דכלתה העבירה בשעת קיום המצוה:

ומקשה בגמרא אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו קא מקיים עשה הכא בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה ומתרץ הא לא קשיא בהדי דכתיש קא מכסה אך כיון דמתרץ דבהדי דכתש קא מכסה שוב קשה יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהיינו דאינו דוחה לא העשה ולא הל"ת דכיון דאינו דוחה העשה שוב הוי מצוה הבא בעבירה דכיון דבהדי דכתיש קא מכסה והוי העבירה בשעת המצוה ואינו מקיים העשה כלל ועובר גם על הל"ת ושפיר איכא למגזר כיון דיעבור גם על הל"ת ויתיישבו כל הספיקות והקושיות הנ"ל דגם מעיקרא הוי ידע דיו"ט עשה ול"ת כדמשמע מלשון סוף סוף אך עכ"ז מעיקרא היה ניחא דעכ"פ דוחה הל"ת אך עתה קשה דאינו דוחה לא העשה ולא הל"ת וניחא מאי דקאמר דאין עשה דוחה ל"ח ועשה ודו"ק:

(ומה דהגמרא קאמר שם בשבת בדף האי לישנא דאין עשה דוחה ל"פ ועשה אפשר ג"כ לומר לפי מה שכתבו התוס' שם דרק קדשים טמאים אסור שריפתן מדאורייתא אבל תרומה טמאה מותר לשרוף מדאורייתא דמותר להנות ממנו רק שהיא אסור מטעם גזירה דשרפת קדשים טמאים יעו"ש לשיטת ר"י וא"כ ג"כ צריך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאם הל"ת היתה נדחה ולא נשאר רק העשה לא שייך גזירה):

ומאי דהגמרא קאמר בפסחים אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ודחי העשה הל"ת כשיטת הריב"א הנ"ל דאף דאינו דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה ולא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה ניחא לפי' דברי הא"ע שם בד"ה ראויה לכתשו' דכתב דשם הסוגיא אזלא אליבא ורבה דסבור הואיל ורבה סובר דלא בעינן בעידנא ואף דלא מקיים העשה מיד אעפ"כ עשה דוחה ל"ת ורק רב אסי סובר בפרק ר' אליעזר דמילה בדף קל"ב ע"ב דבעינן בעדינא ויעו"ש דמתרץ בזה קושית התוס' לקמן בדף ס"ב ע"א:

ולפענ"ד בל"ה צריך לומר דשם אזלא הסוגיא למאן דסובר דלא בעינן בעידנא דאל"ה לא שייך הואיל וחזי לכיסוי דם צפור דאף אה יזדמן לו אח"כ דם צפור לא יהיה בעידנא ולקמן יבואר באורך:

וא"כ שפיר ניחא שם דאינו חייב מלקות משום הואיל דחזי לכיסוי דם צפור דניהו דאינו דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה ולא הוי מצוה הבא בעבירה דלא הוי בעידנא והכא בביצה ממאי דאיתא אמר רבא אפר כירה מוכן לוודאי ואינו מוכן לספק צריך להיות הגירסא אמר רבא כדאיתא בהגהות וכדאיתא אח"כ ואזדא רבא לטעמי' ולפי מה שגורסים התוס' בשבת בדף קל"ב שם רבה ולא רבא ניחא מאי דהגמרא קאמר כאן דבעינן בעידנא ודוק:

סימן ג

הנה מאי דקאמר כאן הגמרא על הקושיא אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגן מילה בצרעת כיון דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה וקאמר הא לא קשיא בעידן דכתיש קא מכסה:

אינו מובן כיון דאנו גוזרין שמא יבוא לעשות שלא כדין א"כ איכא חשש ג"כ שמא יכתוש שלא בעידן כסוי ובשלמא אם יבוא לשאול אנו אומרים לו שיכתוש בעת שיכסה אבל באמת אם לשאול אותנו אנו נאמר לו שלא יכסה כלל כפי שיטת רש"י דעכ"פ איסור דרבנן איכא וכפי שימתינו עדיין עשה איכא אך דאיכא חשש שהוא בעצמו ישכח ויכתוש א"כ איכא חשש שמא יכתוש שלא בשעת כיסוי:

ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' בפסחים בדף נ"ט בד"ה אתי עשה דהא דבעינן בעידנא לענין דחיות העשה הל"ת היינו רק הל"ת שהוא חמור אבל עשה החמורה שדוחה עשה הקלה א"צ בעידנא וכתב הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח דכ"ש אם עשה דוחה לאו שאין לוקין עליהם דלא בעינן בעידנא:

וא"כ מאי דהגמ' מקשה כאן דלענין כתישה אין עשה דוחה ל"ת משום דהוי בעידנא יוקשה כיון דעכ"פ אף אם לא יכסה כלל מ"מ לא יתחייב מלקות מטעם הואיל אם מתרמי לו דם צפיר וכיון דאינו חייב מלקות עכ"פ א"כ כשבאמת מכסה אח"כ שוב העשה דוחה ל"ת אף דלא הוי בעידנא אך באמת זה אינו דכיון דאמרינן דעשה דכיסוי אינו דוחה לאו דכתישה כיון דלא הוי בעידנא שפיר חייב מלקות דלא שייך הואיל וחזי לכיסוי דם צפור וידחה העשה הל"ת דהרי אין העשה דוחה כלל הל"ת כיון דלא הוי בעידנא:

ושפיר מתרץ הא לא קשיא דבעידנא דכתיש קא מכסי דכיון דרק משכחת לה דעשה דכיסוי דחי ל"ת דכתישה שוב אינו חייב מלקות משום הואיל דאם הי' כאן דם צפור תיכף בשעת כתישה אינו חייב מלקות וממילא אף דלא הוי בעידנא שפיר דוחה דכיון דאינו חייב מלקות דוחה אף דלא הוי בעידנא וקאמר ע"ז סוף סוף יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' דהיכא דהוי בעידנא שוב אין העשה דוחה לא העשה ולא הל"ת ושוב לא שייך הואיל כנ"ל דלא יבוא לעולם לידי דיחוי בין אם יהי' בעידנא בין אם לא יהי' בעידנא:

סימן ד

שם בפסחים בדף מ"ז ע"ב יעו"ש ובתוס' בדבור המתחיל כתישה ביו"ט מי שרי על מאי דמקשה שם בגמרא אכתישה לא לחייב הואיל וחזו לכיסוי דם צפור ומתרץ באבנים מקורזלות ומקשה ראיות לכותשן וקאמר כתישה ביו"ט מי שרי ראיות לכותשן כלאחר יד:

ומקשה ריב"א מאי פריך על כתישה הא ודאי שרי כמו חרישה ועוד מאי פריך דחרישה לשתרי הואיל וחזו לכיסוי דם צפור הא יו"ט עשה ול"ת הוא ור"ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא ומסיק כתישה ביו"ט מי שרי כיון דמשום יו"ט אסור משום דאית בי' עשה ול"ת גם משום כלאים לא שייך למפטר בהואיל דאף אם הי' שם דם צפור אסור ובתחלה נמי הוי מצי לשנוי חרישה ביו"ט מי שרי אלא דמשני לה בענין אחר:

ודבריהם הללו צ"ע מאד דהרי מקשה אח"כ ראוין לכתשן לאחר יד ואלו הי' קאמר חרישה ביו"ט מי שרי לא הי' קשה כלל:

ומה שנראה לי ליישב קושיתם דבאמת הריב"א קאמר בחולין בדף קמ"א דהגמ' שפיר מקשה אחרישה לא לחייב הואיל וחזו לכיסוי דם צפור אף די"ט עשה ול"ת הוא מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות:

ולדעת האומרים דהקושיא הוא רק מכלאים ולא מיו"ט נראה דעתם דעל יו"ט שפיר איכא מלקות כיון דאיכא עשה ול"ת ולא אמרינן דהל"ת נדחה והוא כשיטת רבינו יוסף מארץ ישראל בקידושין בדף ל"ד על מאי דאיתאן שם בגמ' דמעקה ואבידה ושילוח הקן הוי מ"ע שלא הזמן גרמא והקשו בתוס' בד"ה מעקה ואבידה דבלאו הכי נשים חייבות בזה דאיכא לאו בכל אחד ותירצו התוס' בשם יש מפרשים דאיכא נפקותא כשיהי' לאשה לקיים מצות עשה אם לא הי' לגבי נשים רק הלאו הי' העשה דוחה אבל כיון דאיכא עשה ג"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה רבינו יוסף מארץ ישראל על פירוש זה דאם כן גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הי' אפשר להדליק ע"י נשים דלגבה ליכא עשה דיו"ט דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ושוב ידחה העשה דשמן שריפה הל"ת דיו"ט אלא ע"כ דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי' לעשה יעו"ש:

וא"כ כיון דרבינו יוסף מארץ ישראל סובר דהיכא דאיכא עשה ול"ת אף בנשים דליכא העשה מ"מ הלאו שבא ביחד עם העשה הלאו אלים ואין עשה דוחה אותו מכ"ש לענין אנשים דאיכא עשה ול"ת דהלאו אלים ואין העשה יכולה לדחות הלאו ג"כ ושפיר חייב מלקות ג"כ ומש"ה לא פי' ר"ת דהקושיא הוא אחרישה דיו"ט לא לחייב כיון דהעשה דוחה הל"ת דהא ביו"ט דאיכא עשה אין העשה דוחה הל"ת ג"כ ובזה יתפרש ג"כ לשון הגמ' דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דשניהם אינו דוחה לא העשה ולא הל"ת כנ"ל דאם הי' דוחה הל"ת לא הי' מקום לגזור בכסוי דלמא כתיש ובשמן תרומה אטו קדשים דכל היכא דליכא לאו רק עשה לא גזרינן כדברי התוס' במנחות בדף ס"ב שהבאתי לעיל ומש"ה קאמר הגמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דכיון דאיכא עשה אף הלאו אלים ואין עשה דוחה אותו:

ומש"ה פי' ר"ת דהקושיא דאחרישה לא לחייב קאי אכלאים דבכלאים ליכא רק לאו ושפיר העשה דוחה הלאו ולא הי' יכול הגמ' להקשות חרישה ביו"ט מי שרי דניהו דהחרישה ביו"ט אסור מ"מ בחרישה דכלאים ליכא מלקות דהעשה דוחה אותו דהא אף על החרישה גופה ניהו דאינו דוחה העשה הל"ת הי' דוחה אי לאו דכיון דאיכא עשה עם הלאו אף הלאו אלים אבל בכלאים דליכא רק לאו גריד' שפיר העש' דוח' אף דבחריש' דיו"ט אינו דוח':

אך הגמרא מקשה כתישה ביו"ט מי שרי דאף דחרש כבר מ"מ הכתישה אסור וא"כ כיון שלא יוכל לכתוש לא יבוא כלל לכסוי ושפיר חייב מלקות אף על כלאים דלא שייך לומר דעשה דכסוי דוחה ל"ח דכלאים דלא יקיים כלל מצות כסוי אף שיהי' לו דם צפור דלא יוכל לכתוש:

שבתי וראיתי קצת כעין דברים אלו באבן העוזר והגאון ר' קקיבא איגר ז"ל קלסו למאוד אך עכ"ז אין דבריו דברינו שהוא כתב בסתימות דאף דעל חרישה אינו דוחה יו"ט מ"מ על כלאים דוחה אבל כיון דלא יוכל לכתוש ולא יקיים מצות כסוי כלל שוב אין העשה דוחה:

ולדבריו עדיין יוקשה כיון דאמרינן דאף דאחת אינו דוחה דוחה השני א"כ בחרישה ביו"ט נמי נימא כן דאף דאינו דוחה העשה ידחה הל"ת אך לפי דברינו ניחא דהיו"ט כיון דאיכא עשה אף הלאו אלים:

והראו לי אח"כ שבספר ישועות יעקב בסי' תצ"ה מביא בשם בנו להקשות על דברי אבן העוזר הללו וכפי אשר פרשנו אנחנו ג"כ דהקושיא הוא כחיש' ביו"ט מי שרי היינו כיון דאסור לכתוש לא יקיים מצות כסוי ואין כאן עשה בלל א"כ קשה מאי קאמר אפשר לכתשן כלאחר יד דהרי מ"מ מדרבנן אסור לכתוש אף כלאחר יד ושוב לא יכתוש ואין כאן מ"ע דכסוי:

אך הנה השאגת ארי' כתב בס' לענין אם מותר לשחוט בהמות עתה אם ע"י חומרות דרבנן הוי מחצה כשירות ומחצה טריפות וצידד מתחלה דהוי ספק דאורייתא ניהו דמדאורייתא מותרים רובא מ"מ כיון דעתה על ידי חומרות לא יאכל מחצה וכיון שלא יאכל אותם שוב לא הוי אוכל נפש ואסור מדאורייתא ומסיק כמו דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחים אינו אסור מדאורייתא וכן בבהמה מסוכנת דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית מבעוד יום. יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל הואיל דאי בעי למיכל מצי אכיל וא"כ ה"ה בבהמות אף שמצד החומרא טריפות דרבנן לא יאכל מ"מ אי בעי למיכל מצי אכיל מדאו' אין כאן איסור רק מדרבנן והוי ספק דרבנן ולקולא:

והוכיח מזה הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל דבאיסור דרבנן אמרינן הואיל ואם עבר ועשה אין כאן חיוב דאורייתא והביא ראי' לזה לפי מאי דאיתא בגמרא דמשום עירובי תבשילין אין יכולין להתיר איסור דאורייתא אך משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזו לי' ואין כאן איסור דאורייתא וקשה מאי נעביד למי שדר בכפר ובתוך התחום לא שכיחי אורחים ולא יוכלו לבוא מאי הואיל שייך בזה ואיך מותר לבשל ע"י ערובי תבשילין ועל כרחך כיון דמדאורייתא מותר לבוא בתוך התחום שוב מדאורייתא אמרינן הואיל הואיל ואם יעברו ויבואו תוך התחום יעו"ש:

וא"כ ניחא שפיר דכיון דראוין לכתשן כלאחר יד שפיר אמרינן הואיל אף דמדרבנן אסור לכתשן מ"מ לענין זה בעצמו אמרינן הואיל ואם עבר וכתשן דכיון דמדאורייתא מותר לכתוש כלאחר יד רק מדרבנן אסור שוב אמרינן הואיל אם עבר ועשה כנ"ל:

והנה התוס' בפסחים בדף ס"ב בד"ה האי מחוסר מעשה הקשו לפי מאי דאיתא שם דבמחוסר מעשה למול עצמו לא אמרינן הואיל והקשה ריב"א דבפרק אלו עוברין מסיק כתישה ביו"ט מי שרי משמע אי הוי שרי אמרינן הואיל אע"ג דמחוסר מעשה ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי:

ותמה אבן העוזר על קושיתם דהכא לא צריך לומר הואיל ואי בעי כחיש אך הואיל וחזו לכסוי דם צפור שאם יהי' לו דם צפור ממילא מותר לחרוש ואין כאן חיוב מדאורייתא על החרישה וכן על הכתישה משום הואיל זה דחזו לכסוי דם צפור מותר לחרוש ולכתוש ואין אנו אומרים הואיל על הכתישה רק הואיל ויתרמי לי' דם צפור שאז מותר לעשות לו כל זאת:

ולפי הנ"ל אפשר לומר דאף דכתישה שרי מדאורייתא מ"מ מדרבנן בוודאי אסור לכחוש כנ"ל וא"כ שפיר חייב על החרישה דאף דיתרמי לי' דם צפור לא יוכל לקיים מצות כסוי משום דלכתחלה לא יוכל לכתוש וע"כ דאנו אמורין הואיל ואם עבר וכתש ושוב אמרינן הואיל גם על הכתישה וזה מחוסר מעשה ודו"ק היטב:

והנה על גוף ספק הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל אם באיסור דרבנן אמרינן מדאורייתא הואיל ואם עבר ועשה כיון דמדאורייתא מותר ואין כאן איסור דאורייתא הי' אפשר לחלק בין דין השאגת ארי' דהתם מה שאנו מחמירין מצד חומרא שאין אנו יודעין ומחמירין ואף דרוב בהמות כשרות המה אנו מחמירין מספק ע"ז אפשר לומר דבאמת אין כאן שום איסור כלל ואף איסור דרבנן אין כאן:

סימן ה

בכתובות בדף ל' מאי דאיתא שם ולו תהי' לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הוי' רבי שמעון בן מנסיא, אומר אשה הראוי' לקיימה מאי בינייהו וכו' איכא בנייהו בעולה לכהן גדול:

ופירוש רש"י שהיתה בעולה מקודם והתוס' כתבו בשם ר"ח דאף כהן גדול שאנס בתולה ג"כ נעשית בעולה וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו דמקשה על אלמנה לכהן גדול היכא דמי אילימא כדרכה תיפוק לי' דהוי בעולה:

אך הנה מפשטות הש"ס כאן נראה כדברי רש"י שהיתה בעולה מקודם דהרי קאמר בבעולה לכהן גדול ולכן נראה לי דסוגיות חלוקות כאן ולפי סוגיות הש״ס דידן מיירי דוקא שהיתה בעולה מקודם:

דהנה לקמן בדף מ' מקשה בגמרא דאף באשה פסולה ניתי עשה ודחי ל"ת ומתרץ דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל:

והקשו בתוס' ישנים דאמאי איצטרך קרא בפרק קמא דיבמות דאין עשה דכיבוד דוחה שבת דשם ג"כ אם אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל ותירצו דהכא גבי דידה ליכא עשה דאי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן ביש מותרות.

וקשה לפענ"ד לפי מאי דאיתא בסוף נדרים באומרת טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת והקשה הר"ן דהא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא וכתב הרשב"א ז"ל בשם הר"א ממיטץ דזונה לא מוזהרת לכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר וכדאמרינן ביבמות דכל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת דלא יקחו כתיב וכו':

ודעתו דבאיסורי כהונה לא הוי איסור שלה רק משום איסור שלו וכל היכא דאין עליו איסור גם עלי' ליכא איסור:

וא"כ קשה באונס באיסור כהונה כגון אלמנה או בעולה לכהן גדול שוב תקשה דליתא עשה ולדחי ל"ת ואי משום דעלי' איכא ג"כ ל"ת ועשה ליכא עליו משום דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה מ"מ עליו איכא עשה ואין איהו מוזהר ואף איהי אינה מוזהרת ושפיר אינה צריכה לומר לא בעינא ויהי' עלי' עשה ולא יהי' עלי' איסור כמו כיבוד אב דאין האב צריך לומר לא בעינא כיון דעליו ליכא איסור:

אך הנה הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל הביא שהעולם מקשין דלא תוכל העשה לדחות כיון שהדחי' בא ע״י פשיעתו שאנס אותה וכדברי התוס' בעירובין בדף ק' לענין מתן ד' שנתערב במתן א':

ואפשר לומר כנראה מדברי התוס' דהס"ד דגמרא הוי דגם עליה איכא עשה דלו תהי' לאשה אך דמסיק בגמרא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה היינו דמש"ה ליכא עליו עשה דכן כתבו בתוס' דגבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא אבל הס"ד הוי דגם עלי' איכא העשה והיא לא פשעה ושפיר העשה שלה דוחה הל"ת אף דאצלו אינו דוחה דבא ע"י פשיעה מ"מ גם הוא יכול לעבור ע"י עשה שלה כמבואר בפסחים בדף נ״ט דכהנים יכולים לעבור על עשה דהשלמה שיקריב מחוסר כפרים פסחו וכדאיתא בתוס' בריש שבת בדף ד' דהיכא דלא פשע חבירו שפיר מותר הוא לחטוא כדי שיזכה חבירו:

וגם בל"ה אף גבי דידי' נראה דלא שייך דאין העשה דוחה ל"ת משום דפשע דהא העשה הוא בשביל לתא דידה תחת אשר פנה ולא שייך לומר בשביל שהוא פשע יפקע זכות דידה דהיא לא פשעה:

ושפיר מתרץ בגמרא דמשום לתא דידה אין לעבור דאי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל וא"כ ע"כ צריכה לומר לא בעינא כדברי התוס' כיון שגם היא עוברת על הל"ת ולא שייך לומר כיון דאצלו ידחה הל"ת אף היא לא תעבור דהא מצדו לא ידחה כלל הל"ת שהדחי' בא ע"י פשיעתו:

והנה אנכי הקשיתי על שיטת התוס' דהיכא דבא ע"י פשיעה אינו דוחה מגמרא זבחים בדף צ"ז דמקשה על מאי דכתיב יקדש להיות כמוה דאם פסולה היא תפסול ואמאי ניחא עשה ולדחי ל"ת וקשה מאי קושיא הא הדחי' באה ע"י פשיעה שנתערב כמו שם במתן ד' שנתערב במתן א' ותירצתי לנפשי וכן מצאתי הקושיא והתירץ בשער המלך בהלכות נדרים בשם החכם הכולל מו"ה שלמה ספמי דשם גבי קדשים פסולים שנתערבו בקדשים כשרים מיירי דבקדשים פסולים גופייהו ליכא שיעור להתחייב רק דהיתר מצטרף לאיסור ואיכא שיעורא וא"כ ע"י פשיעתו בא החיוב הלא תעשה ואלו לא פשע לא הי' כאן הל"ת ג"כ בזה שפיר דוחה אף שע"י פשיעתו גרם הדחי' דהא ע"י פשיעתו בא כל עיקר הל"ת גם כן יעו"ש בשער המלך:

ומעתה מיושב בטוב טעם דשפיר קאמר בגמ' דאיכא בינייהו בעולה לכהן גדול היינו שהיתה בעולה בתחלה אף דבבתולה גם כן נעשית עתה בעולה מ"מ שוב נוכל לומר דעשה דוחה הל"ת דבזה שפיר עשה שלו דוחה הל"ת אף דבא ע"י פשיעתו הדחי' מ"מ גם הל"ת בא כאן ע"י פשיעתו דאלו לא פשע ואנס אותה היתה מותרת לו וגוף האיסור בא גם כן ע"י הפשיעה ושפיר העשה דוחה מצדו ושוב לא צריכה היא למימר לא בעינא דעלי' אין איסור גבי איסור כהונה רק משום דכיון דאיהו מוזהר גם איהי מוזהרת וכיון שאצלו דוחה העשה אין איהי מוזהרת כנ"ל ומש"ה צריך לומר בעולה לכהן גדול שהיתה מתחלה בעולה ושוב אין העשה דוחה כיון דבא ע"י פשיעה:

והנה אף דבבעולה לכהן גדול איכא עשה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מ"מ עשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה ויעו"ש בש"א בסי' ל"ג ובפרי מגדים בא"ח בסי' צ' בס"ק ל' ובח"ס באה"ע בסי' קנ"א ובברוך טעם בדיני עשה דוחה לא תעשה בדף ל"ח ודעת הרמב"ן והרשב"א דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה:

ואפשר דבזה פליגי הסוגיות חלוקות ביבמו' ובכתובות כנ"ל:

סימן ו

בפסחים בדף נ"ט דקאמר שם בגמ' דמחוסר כפורים מביא קרבנותיו לאחר התמיד רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה מביא קרבנותיו ומקשה בגמרא בשלמא לתנא קמא יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה היינו עשה דאכילת קדשים מעשה דהשלמה:

והקשיתי לשיט' האומרי' דעש' דקום ועש' דוח' עשה דשב ואל תעשה כאשר הבאנו לעיל בס' הקדום וכן נראה לשון הגמ' בכל מקום דקאמר אין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע הא עשה לחודי' דשב ואל תעשה דוחה א"כ מאי מקשה בגמ' הא עשה דאכילת קדשים דהוא קום ועשה דוחה דעשה דהשלמה דהוא שב ואל תעשה ובש"א בס' נראה דרמז על קושיא זו:

ולפענ״ד אפשר לומר דגם האי עשה דהשלמה הוי קום ועשה דהעשה לא הוי שלא להקריב קרבנות אחר התמיד דהי' שב ואל תעשה אך העשה הוי להקריב תמיד לבסוף אחר כל הקרבנות ועלי' השלם כל הקרבנות ואם מביא קרבן אחר התמיד עובר למפרע בעשה דקום ועשה שלא הקריב קרבן התמיד אחר כל הקרבנות:

ועוד אפשר לומר דהנה הקשיתי על מאי דקאמר דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה הא הגמ' קאמר בזבחים בדף צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ גם כאן אמאי דוחה העשה עשה שבמקדש:

ותירצתי לנפשי כמו שכתבו התוס' בכאן דאף דבכל מקום דעשה דוחה ל"ת בעינן דוקא בעידנא ובל"ה אינו דוחה זה דוקא בל"ת דחמור (והיינו כמו דאמרינן בזבחים בדף ז' דעשה דוחה ל"ת אף דחמור מני') אבל עשה החמור שפיר דוחה עשה הקל אף דלא הוי בעידנא ה"ה כן נוכל לומר לענין עשה שבמקדש דאף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הוא דוקא עשה ול"ת כיון דל"ת חמור מני' אבל עשה החמור עשה הקל שפיר דוחה אף עשה שבמקדש ומצאתי דברים אלו בצל"ח יעו"ש:

וא"כ ניחא נמי קושיא הנ"ל דזה ניחא לענין פסח שיש בו כרת דהוי עשה החמור שדוחה עשה הקל שפיר דוחה אף עשה שבמקדש אבל מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שאין כאן עשה החמור אף למ"ד דעשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה עכ"פ אינו דוחה עשה שבמקדש:

אך עדיין יש לספק בזה ולומר דרק עשה דדוחה ל"ת דחמור מיני' בעינן בעידנא וה"ה שאינו דוחה עשה שבמקדש אבל עשה דקום ועשה שדוחה עשה דשב ואל תעשה דשניהם שוים אפשר דא"צ ג"כ בעידנא ודוחה אף עשה שבמקדש וזאת לא שמענו דרק היכא דל"ת חמור שמענו שאינו דוחה אם אינו בעידנא והיכא דהעשה חמור שמענו שדוחה גבי פסח אבל היכא דשניהם שוים לא שמענו ואם נימא דבשניהם שוים גם כן אינו צריך בעידנא וה"ה לענין עשה שבמקדש שדוחה גם כן צריך לומר כתירץ הראשון דעשה דהשלמה הוי ג"כ קום ועשה:

סימן ז

ובדברים הנ"ל יתיישב לנו הסוגיא דנוגע בחרסו של תנור בפסחים בדף ע"ו דאיתא שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אלי' יטול את מקומו משום דאזיל רוטב ומרתח לי' לחרס והדר חרס ומרתח לי' לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר:

והקשו המפרשים דלמה לי' למימר הטעם דכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותו דחרס ולא קאמר משום דנבלע הרוטב בפסח והרוטב אסורה משום צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר:

אך הנה הגמ' מקשה בזבחים בדף צ"ו על קרא דאם פסולה היא תפסול ואמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת ומתרץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ור' אשי תירץ יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

וקשה דכאן ג"כ דצלי מחמת דבר אחר לאו הבא מכלל עשה דצלי אש ולא מחמת ד"א ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה א"כ יוקשה דידחה העשה דאכילת פסח הלאו הבא מכלל עשה דצלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר וכן לשיטת הש"א דעשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה כאשר הבאנו בס' הקדום ולתירץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש יהי' תלוי בספק הנ"ל דאם עשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל מעשה שבמקדש:

ובל״ה קשה לתירץ ר' אשי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דיקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וזה לא שייך כאן דכאן ליכא עשה דשב ואל תעשה גרידא שנדחה מפני עשה דקום ועשה לשיטת הפוסקים הנ"ל ויעו"ש בברוך טעם בדף ל"א ע"ב דעשה דאכילת פסח דוחה עשה דשלא למנויו ג"כ מטעמים הנ"ל וה"ה דדוחה העשה דצלי אש ולא מחמת דבר אחר:

אך הנה רש"י פי' שם על מאי דמקשה בגמ' גבי יקדש דניתי עשה ולדחי ל"ת ופי' רש"י דהיינו דעשה דקדשים כשרים ידחה הל"ת דקדשים פסולים והיינו כאשר פירשו המפרשים דעל קדשים פסולים ליכא עשה דהתורה לא צותה לאכול קדשים פסולים אך דהקושיא הוא דאיכא כאן תערובות קדשים כשרים בפסולים וידחה העשה דכשרים הל"ת דפסולים:

וא"כ גם כאן אלו לא הי' החשש רק משום שנבלע הרוטב שהוא צלי מחמת דבר אחר בפסח שהוא כשר שפיר הי' העשה דאכילת פסח שהוא כשר דחי הל"ת דרוטב שנבלע כאן שנצלה מחמת דבר אחר ומש"ה מקשה הגמ' דכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת דבר אחר ונעשה כולו פסול ולא שייך דלדחי העשה הלא תעשה ודו"ק:

סימן ח

בראש השנה בדף כ"ח בסוגיא דהתוקע בשופר של עולה אמר רבי יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה דבת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מצות לא ליהנות נתנו:

והנה המפרשים הקשו דאמאי לא יצא בשופר של הקדש ולא אמרינן דאתי עשה דשופר ודחי ל"ת דהקדש ותירצו דיש לו שופר אחר ואפשר לקיים שניהם ולא דחי אך הנה החמדת שלמה בסי' כ"ט תירץ קושית התוס' בסוכה דלמה לי קרא דאינו יוצא במצה של טבל בלאו הכי אינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ מתחלה דנ"מ לענין שוגג דבשוגג לא הוי מצוה הבא בעבירה וחזר והביא ראי' מסוגיא דידן דתקע בשופר שלמים לא יצא ועל כרחך משום דהוי מצוה הבא בעבירה אף דהוי שוגג ועל כרחך דבשוגג ג"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ואח"כ סיים דהיכא דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דלא עשה איסור כלל ופטור בשוגג מקרבן בוודאי לא הוי מצוה הבאה בעבירה ומשכחת כה"ג גבי טבל וע"ז אצטרך קרא דאינו יוצא בטבל וכתב אח"כ ואין להקשות לפי זה בשופר של הקדש נימא ג"כ דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דהוי טועה בדבר מצוה די"ל דמיירי שאין כאן רק שופר של שלמים ולא מקרי טועה בדבר מצוה דכיון דאין לו שופר לא מקרי טרוד עכ"ד וא"כ שוב קשה כיון דאין לו שופר אחר יוקשה דידחה העשה הל"ת:

וגם בל"ה קשה מאי יהי' היכא דאין לו שופר אם מותר לתקוע בשופר של הקדש:

ולפענ"ד נראה דבשופר של הקדש אף שאין לו שופר אחר אסור לתקוע ולא אמרינן בי' דאתי עשה ודחי ל"ת כאשר מבואר בפוסקים והוא בדברי הרשב"א באיזה מקום לא אדע כעת מקומו איו אך הדבר מבואר מצד עצמו דבגזל לא שייך דלדחי העשה ל"ת דגזל דהעשה אינו דוחה רק איסור ולא ממון חבירו דבשביל דהוא צריך לקיים המצוה לא יוכל ליקח ממון חבירו ולכן נראה דאף בהקדש לא שייך דלדחי העשה הל"ת דמה לי גזל הדיוט מה לי גזל גבוה:

שבתי וראיתי שכוונתי בדברים אלו לדעת הש"א בסי' צ"ו שכתב דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דהקדש כיון דקי"ל דאינו יוצא במצה גזולה א"כ מה לי גזל הדיוט מה לי גזל גבוה וכל זמן שלא נפדה יש כאן משום גזל גבוה ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הגדולה:

שבתי וראיתי בשב שמעתתא ו' פרק ד' דמסופק בזה אם הקדש יש לו דין ממון של חבירו לענין אם נאמן עד אחד בזה והביא מה שכתב הר"ן בחידושיו בפרק זה בורר גבי מי שאמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום ובשדה שבידו ליטלן דבריו קיימין והקשה דהא מעשר שני איסורא הוא וע"א נאמן באיסורין וכתב שם הרמב"ן דמעשר שני אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסורא גרידא ולא לענין ממון להוציא מרשות לרשות וכ"כ הר"ן בפ' האומר והש"ש מחלק דבמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הוי הוצאות ממון ואין עד אחד נאמן בו אבל להיפך להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן במקדש משום תורת ממון שבו אלא מתורת איסור ומש"ה אמרינן עד אחד נאמן באיסורין בדבר שבידו כדאיתא בגמ' ביבמות בדף פ"ח דאם הי' עליו תורת ממון לא הי' נאמן משום שבידו רק משום מיגו יעו"ש:

ועוד הביא ראי' מדברי התוס' במעילה גבי פרוטה בכיס זה הקדש דהקשו דלבטל ברובא ואם נימא דיש על ההקדש תורת ממון לא בטל כדאיתא בביצה דממון לא בטל גבי האשה ששאלה מים ומלח מחברתה יעו"ש דבריו:

ודעתו להיפך מדברינו ולא כהש"א דהקדש אין בו תורת ממון:

אך לפענ"ד נראה ראי' ברורה לדברינו דגם בהקדש יש תורת ממון ממעילה בדף י"ח ע"ב דאיתא שם איתבי' רבא אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר ואפילו מכאן עד שלש שנים מניין שהם מצטרפים זה עם זה תלמוד לומר תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליו יום הכיפורים אמרי כי מכפר יום כיפור על איסורא על ממונא לא מכפר ע"כ הרי בפירוש מבואר דהקדש דין ממון יש לו:

וכן ראיתי ברי"ט אלגזי דעובר בהקדש על לאו דלא תגזול וכן איתא בתוס' באלו נערות בדף ל' ע"ב בדבור המתחיל זר שאכל תרומה שכתבו וז"ל וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולא ממונא דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משום ממון שגזל הקדש יעו"ש:

מכל הנ"ל מבואר דהקדש ג"כ תורת ממון יש עליו והוי ג"כ כמו גזל ולא שייך בזה דידחה עשה הל"ת וכאשר מצאנו דברים אלה גם בש"א:

ובזה יתיישב לי מה שהקשה בטורי אבן באבני שוהם על מאי דאמר רבא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בדיעבד והקשה הא כיון דאסור לתקוע אף אם תקע לא יצא דהוי דיחוי כאשר אמר רבא גופי' בזבחים בדף ע"ג השתא דאמר רבנן לא נקרב אי קרב לא מרצה כיון דנדחה פעם אחת ובישועות יעקב הובא בשם הגאון מליסא שפלפל בזה ג"כ:

ולפי הנ"ל ניחא דהנה התוס' כתבו בסוכה בדף ל"ב לענין לולב של אשירה דבשל עכו"ם לא הוי כתותי מכתית שיעורא דאפשר בביטל ויוצא בה ביום שני אבל לא ביום ראשון דכל זמן שלא קנה לא הוי לכם ואם יזכה בה שוב הוי אשרה של ישראל שאין לה ביטול ואעפ"כ אם בטלה העכו"ם יוצא בה ביום ראשון גם כן ולא הוי דיחוי משום שקודם ביטול לא הי' אפשר לצאת בו ביום ראשון דא״כ מי שנתנו לו לולב ביום טוב לא יצא ואע"ג דלא דמי' כולי האי דשל ע"ז אין לו תקנה בשום ענין מ"מ כיון דמשום איסור ע"ז דאיכא השתא לא מפסל אין לנו לחושבו דיחוי מחמת שאינו שלו יעו"ש:

ומעתה ניחא קושיא הנ"ל דבשופר של עולה לא הוי דיחוי כיון דמצד איסור הקדש הי' עשה דוחה ל"ת רק משום דהוי כמו גזל כיון דאינו שלו ובגזל אין העשה דוחה וא"כ הוי הפסול רק בשביל שאינו שלו וזה לא הוי דיחוי ודו"ק:

והנה אף דאנן קי"ל דבשופר הגזול יוצא הנה זה הוא מהירושלמי ובירושלמי אינו מבואר רק לענין שופר של ע"ז ולפי הס"ד דבהקדש אינו יוצא אף בגזול אינו יוצא ודעת הא"ז בשם הגאונים הובא בב"י ובהגהות אשרי דאף לדידן אינו יוצא בשופר הגזול ובסוגיא דשופר של עולה הארכתי בזה:

והנה לכאורה יש להביא ראי' דהקדש לא הוי איסור שיש בו ממון מתשב״ץ בסי' קנ"ה דהביא גם בשם הרשב"א דאדם נאמן לומר על עצמו שהוא אנוס בנדרו וא"צ עדים שיכירו באונסו דאם כן גם אף על הפתח לא נאמינו אך א"צ שיכירו באונסו אלא במכר לבדו אבל גיטא ומתנתא לא וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו ומש"ה נאמן גם על הפתח יעו"ש:

ואם נימא דהקדש יש לו דין ממון שוב קשה איך נאמן מל הפתח ואנן קי"ל דיש שאלה בהקדש ולפי דברי הש"ש בשמעתתא ו' פרק ד' הנ"ל דאם הי' על הקדש תורת ממון אינו נאמן אף בדבר שבידו רק מתורת מיגו:

אך אף אם נימא דהקדש לא הוי ממון רק איסור יוקשה ממה שהביא הר"ן בנדרים בדף פ"ה בד"ה רבא אמר בשם הרשב"א דהיכא דאסר על עצמו איזה דבר הוי הפקר ויכול אחר ליטלו בע"כ והיכא שנשאל אח"כ על נדרו חכם עוקר הנדר מעיקרו ומחוייבין לשלם לו והר"ן חלק על זה דכיון דכבר זכה בו חבירו קנין ממון של חבירו אינו בטל ע"י שאלה יעו"ש:

וקשה ניהו דלשיטת הרשב"א מהני אף בזה שאלה מ"מ זה הוי לענין ממון ושוב קשה איך מהימן על הפתח ונראה דבזה גלתה התורה דאחרים מוחלין לו ע"י פתח וחרטה ולדברי התשב"ץ צ"ע:

סימן ט

בביצה בדף י"ב תני תנא קמי' דר' יצחק בר' אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה אמר לי' דאמר לך מני ב"ש היא דאי ב"ה הא אמרו מתוך:

והקשו בתוס' דלימא השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה דב"ש סוברים דאין מביאין עולת חובה:

ומה שנראה דהנה אנכי הקשיתי לפי מאי דאיתא בפסחים בדף פ"ג דמקשה אמאי אין שורפין נותר ביו"ט ניתי עשה ולדחי ל"ת ותירץ רב אשי דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן תירץ ר' אשי ג"כ בשבת בד' כ"ד דמקשה אמאי אין שורפין שמן שריפה ביו"ט ותירץ ג"כ ר' אשי משום דיו"ט עשה ול"ת היא ופירש ג"כ הרשב"א דהקושיא היא דיהיה מותר לשרוף משום דעשה דוחה ל"ת והביא שם הרשב"א בשם הרמב"ן דאף דאפשר לשרוף למחר מ"מ לא מקרי זה אפשר לקיים שניהם דעתה לא יוכל לקיים העשה:

וא"כ קשה גם כאן בנדרים ונדבות דאיכא עשה בהבאתן דידחה הל"ת דיו"ט וע"כ צריכין אנחנו לתרץ דיו"ט עשה ול"ת היא ושוב קשה לשיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ בל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ושוב קשה אמאי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה:

וראיתי אח"כ להמפרשים והישועות יעקב שהקשו בסתימת קושיא זו דניתי עשה ולדחי ל"ת אך באמת אפשר לתרץ כיון דאפשר להקריב למחר הוי אפשר לקיים שניהם אך לפי דברי הרשב"א הנ"ל קשה דכיון דלא אפשר לעשות תיכף לא הוי אפשר לקיים שניהם ואפשר לחלק דרק שמן שריפה ונותר הוי המצוה לשורפן תיכף כמצות התורה דבאש ישרופו אבל בנדרים ונדבות לא הקפידה התורה רק על בל תאחר שהיא בשלשה רגלים ואין המצוה להקריב תיכף:

אך עדיין קשה לפי מה שהקשה הח"צ בסי' י"ג על מאי דקאמר הגמרא לקמן בדף י"ט ועל פירוש רש"י שם דצריך להביא הקרבן תודה קודם סוכות שלא יוכל להקריב בפסח מפני חמץ ובעצרת מפני שהוא יו"ט ובשלש רגלים יעבור על בל תאחר והקשה דהא בל"ה צריך להקריב תיכף ברגל ראשון דאל"ה עכ"פ יעבור בעשה כדאיתא בר"ה בדף יוד דברגל ראשון עובר בעשה דבאתם שמה והבאתם שמה ותירץ בפני יהושע דאינו עובר בעשה רק כשהפריש הקרבן ושם מיירי שלא הפריש עדיין וא"כ שוחט עולת נדבה דכבר הפריש הקרבן דבזה שוב איכא עשה להביא ברגל ראשון ובזה בוודאי קשה דיבא עשה וידחה ל"ת ואף דאינו דוחה ל"ת ועשה מ"מ מלקות אינו חייב:

והנה יש לספק לענין העשה שעובר ברגל ראשון אם יש לו תשלומין כל שבעה ולפי פשטות הסוגיא נראה דאין לו תשלומין כל שבעה וכן נראה מדברי הצל"ח בביצה שם בדף י"ט אך אף אם נימא דיש לו תשלומין כל שבעה מ"מ בוודאי עיקר המצוה שלא לאחר הרגל ועכ"פ לא גרע מנותר ומשמן שריפה אף דאפשר לשרוף למחר מ"מ כיון דמצוה לשרוף תיכף העשה דוחה לא תעשה כנ"ל דברי הרשב"א:

ולישב כל זה נראה לי דהנה הקשתי על מה דמקשה בגמרא בנותר דליתי עשה ולידחי ל"ת הא דחיות הלא תעשה בא ע"י פשיעתו שהותיר על חמשה עשר ועי"ז מוכרח לעבור על ל"ת וכל שבא ע"י פשיעה אינו דוחה כדברי התוס' בעירובין בדף ק':

וצריכין אנחנו לומר כאן כסברת הגאון ר' עקיבא איגר על מאי דמקשה הגמרא בכתובות על מאי דכתיב ולו תהיה אשה אשה הראוי' לו ולא פסולה ואמאי ניחא עשה ולדחי ל"ת ומקשין העולם דהא שם גם כן הדחיה בא ע"י פשיעתו שאנס אותה ותירץ הגאון הנ"ל דשם אם לא היה פשע לא היה עליו חיוב העשה כלל ולא היה מקיים עשה וע"י פשיעתו גרם עשה בכה"ג דוחה שפיר ואין דומה לדברי התוס' הנ"ל במתן ד' שנתערב במתן א' דקודם שנתערב היה יכול לקיים העשה במתן ד' בלי דחיות לא תעשה:

וא"כ גם בנותר הוי כן שאולי לא פשע לא היה עליו העשה דשריפה וע"י פשיעתו גרם העשה בכה"ג שפיר דוחה:

אך עדיין קשה משמן שריפה דבא ע"י פשיעתו הדחיה שהיה יכול לשרוף מאתמול קודם יו"ט ולקיים העשה בלא דחיה אך ע"ז אפשר לומר דקושית הגמרא דיהיה מותר לשרוף שמן שריפה שנטמא ביו"ט:

אך עוד לא הונח לאביי דיליף דשריפת נותר אינו דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואברים שלא הקטיר מבעוד יום אין מעלין אותן בשבת ויו"ט וקשה דאין ראיה משם דשם אינו דוחה משום דהדחי' בא ע"י פשיעה דהיה יכול להקטיר האברים מערב יו"ט ולקיים העשה בלא הדחיה אך ע"ז אפשר לומר דעל אברים שנתותרו איכא ג"כ עשה בפני עצמו לשרפם כנראה ביומא בד' מ"ה דר' מאיר יליף לה מאש תמיד תוקד על המזבח ורבנן מפסוק אשר תאכל אש את העולה ושפיר הפשיעה גרם עשה הזאת ושפיר דוחה:

ולפי הנ"ל ניחא דבנדרים ונדבות ביו"ט שפיר אין העשה דוחה הל"ת דהא בא ע"י פשיעתו שהיה יכול להקריב מאתמול ולקיים העשה ג"כ ושפיר חייב מלקות דאין העשה דוחה הל"ת:

ומיושב קושית התוס' דלא היה יכול למתני עולת חובה דלא היה יכול להקריב מאתמול ושוב העשה דוחה וניהו דאין העשה דוחה הל"ת מ"מ הלא תעשה נדחה ואינו חייב מלקות ודו"ק:

והנה גם העשה דבאתם שמה והבאתם שמה היה ג"כ אפשר לקיים אתמול דבעת שבא לירושלים יש עליו העשה להביא הקרבנות ובוודאי העשה דבאתם שמה והבאתם שמה אינו דוקא על יו"ט דביו"ט אין מביאים נדרים ונדבות אך העשה היא בעת שיבוא לירושלים יביא קרבנותיו וברגל ראשון שעולה לרגל שמחיוב בראי' שלש פעמים בשנה עובר בעשה:

סימן י

עוד אפשר לתרץ הקושיא הנ"ל דהשוחט עולת נדבה לוקה ולא קשה דליתי עשה ולדחי ל"ת ועכ"פ אינו חייב מלקות:

דאפשר לומר דהשוחט עולת נדבה שלוקה מיירי ששחט אחר ולא הבעלים דבדידי' ליכא עשה ושפיר חייב מלקות דלא שייך לומר דעשה דוחה ל"ת דעליו לא הוי עשה (ואף דאיתא בפסחים בדף נ"ט דכהנים עוברים על עשה דהשלמה שהמחוסר כפורים מביא קרבנותיו כבר הקשו ע"ז בתוס' בשבת בדף ד' בד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ותירצו דהיכא דלא פשע אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך וזה לא שייך בנ"ד דלא הוי בשביל שיזכה חבירך דבאמת אסור לשחוט דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אך דנ"מ אם חייב מלקות אם העשה דחי ל"ת עכ"פ ולא שייך בזה בשביל שיזכה חבירך וגם בנ"ד הוי פשיעה ג"כ שלא הקריב מאתמול):

ובזה היה מקום ליישב קושית הפ"י מאי דקאמר שם בגמרא דלב"ה דסברי דאמרינן מתוך בשוחט עולת נדבה אינו לוקה והקשה דבשוחט איכא עוד איסור משום חובל וחובל הוא משום מפרק דהוא תולדה דדש ולא אמרינן בי' מתוך כדאיתא בירושלמי וברמב"ם אך חובל אינו חייב רק בצריך הדם לכלבו כדאיתא בשבת בדף ק"ו ומש"ה בכל שוחט אינו חייב משום חובל אבל בקדשים דצריך הדם להקריב שוב חייב משום חובל ולא אמרינן מתוך:

ולפי הנ"ל אפשר לומר לפי מאי דאיתא בשבת בד' ק"ג התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ומקשה בגמרא אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו וכו' לא צריכי דקא עביד בארעא דחברי' וכתבו בתוס' בד"ה בארעא דחברי' פירוש דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והתוס' בדף ק"ו כתבו בד"ה בחובל וצריך לכלבו דהיכא דאינו צריך לכלבו חוץ מקלקל הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה:

וא"כ ניחא דלב"ה אינו לוקה דאם שחט עולת נדבה שלו העשה דוחה הל"ת ואינו חייב מלקות ואם שחט של חבירו שוב אמרינן מתוך ומשום חובל אינו חייב דכיון דהוי של חבירו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כאשר מתרץ בגמרא בארעא דחברי' ודו"ק:

סימן יא

עוד אפשר לתרץ קושיא הנ"ל דנימא דאתי עשה ודחי ל"ת ואינו חייב מלקות לפי מה שהבאנו שם בהסוגיא דקשה אמאי לב"ה אמרינן מתוך וכאשר כתבו בתוס' דהוי צורך קלת שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם והא הגמרא קאמר בדף ך' ע"ב בעבר ושחט דרבא אמר זורק את הדם להתיר הבשר באכילה רבה בר רב הונא אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב וקאמר בגמרא איכא בינייהו נטמא הבשר או שאבד לרבא לא זריק וכתב הפ"י דה"ה בעולות כיון דליכא בשר להקטיר אינו זורק אם הדם וקשה דשוב לא הוי צורך קצת כיון דלא יזרוק את הדם ויפסל הקרבן וראיתי שכן הקשה בצל"ח ותירץ דמ"מ כיון שדעתו להקריב מקרי צורך קצת כאשר כתבו בתוס' במבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט אף דאסור באכילה הוי צורך קצת כיון דדעתו לאכול וה"ה בעונת נדבה כיון דדעתו להקריב:

וא"כ לא קשה אמאי חייב מלקות דהא העשה דוחה הל"ת עכ"פ ואינו חייב מלקות:

ולפי הנ"ל דהעשה אינו דוחה דבאמת לא יקיים העשה דהקרבן יפסל דלא יזרוק הדם אח"כ כיון שאין כאן בשר להתיר באכילה ושפיר חייב מלקות:

ומיושב קושית התוס' אמאי תני דוקא עולת נדבה הוי לי למתני שלמי נדבה ולפי הנ"ל ניחא דבשלמי נדבה דבוודאי מותר לזרוק הדם אח"כ שוב אינו חייב מלקות דהעשה דוחה ל"ת וכנ"ל דאיכא ביו"ט ראשון ג"כ עשה דבאתם שמה והבאתם שמה ודו"ק:

וגם התוס' כתבו דעל שלמי נדבה אינו חייב מלקות כיון דיש בהן צורך אדם אך אינו מובן הטעם דמ"מ אסור להקריבן ביו"ט ולפי הנ"ל ניחא ודו"ק:

סימן יב

והנה עוד קשה לי בענין הנ"ל לפי דעת הרשב"א והרמב"ן דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ויעו"ש בח"ס בסי' קנ"א באה"ע ובברוך טעם בדין עשה דוחה ל"ת בדף ל"ח א"כ קשה אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לפי דברי התוס' בביצה בדף י"ב דכיון דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אך נדרים ונדבות אין קרבין משום לכם ולא לגבוה שוב לא הוי רק לאו הניתק לעשה ושוב העשה דנדרים ונדבות דוחה לאו הבא מכלל עשה והיינו כאשר בארנו לעיל דאף דאפשר להקריב למחר מ"מ העשה דוחה וגם דאיכא עשה ביו"ט דבאתם שמה והבאתם שמה כדאיתא בפרק קמא דר"ה הכל כאשר הבאנו לעיל:

ומכ"ש דקשה לפי דברי הש"א בסי' ל"ג דהוכיח מדברי הרמב"ם דעשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה וכתב דמוכח כן מדברי הגמרא דקאמר עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע הא עשה לחודא היה נדחה מפני עשה א"כ בוודאי קשה דעשה דלכם ולא לגבוה דהוי עשה בשב ואל תעשה יודחה מפני העשה דנדרים ונדבות וגם העשה דבאתם שמה והבאתם שמה:

והנה שם בשמן שריפה לא קשה דשם הוי שפיר עשה ול"ת כאשר מתרץ בגמרא דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דשם לא אמרינן מתוך דלא הוי צורך קצת ומשום המצוה לא הוי צורך קצת כנראה מדברי התוס' שם בשבת בדף כ"ד וכן מבואר בדבריהם בביצה בדף י"ב דכתבו דנדרים ונדבות הוי צורך קצת משום שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ולא כתבו דמשום המצוה הוי צורך קצת כמו שכתבו שם גבי קטן למולו וע"כ משום דאפשר להקריב למחר או מטעם אחר אבל בנדרים ונדבות קשה דלדחי העשה הלאו הבא מכלל עשה ולפענ"ד אם היינו אומרים גם בשריפת קדשים דהוי צורך קצת ואמרינן ביה מתוך לא היה אסור משום לכם ולא לגבוה כלל דמה דמיעטה התורה לכם ולא לגבוה היא רק הקרבת קרבן דהוי לגבוה אבל שריפת קדשים פסולים לא הוי קרבן לגבוה רק שמצוה לשורפם ואין זה בכלל לכם ולא לגבוה וכעין שכתבו התוס' שם בשבת דלא אמרינן בתרומה טמאה משולחן גבוה קא זכו דלא דמי לנדרים ונדבות שעושין מהם לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין מהם לגבוה כלל וליכא למימר משולחן גבוה קא זכו יעו"ש וע"כ דהא דשריפת קדשים אסור לא הוי משום לכם ולא לגבוה רק משום דלא הוי צורך קצת וכן הוא ברא"ש בביצה בדף י"ב דהקשה על שיטת רש"י דסובר דאמרי' מתוך אף דלא הוי צורך קצת יוקשה אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט יעו"ש דמשמע לשיטת התוס' ניחא דאין שורפין קדשים כיון דלא הוי צורך קצת וכתב דצורך קצת לא הוי אלא קטן למולו לולב לצאת בו ועולת נדבה שלא יהיה שולחנך מלא יעו"ש אך במגיני שלמה תירץ באמת לשיטת רש"י דמש"ה אין שורפין ביו"ט קדשים פסולים ביו"ט משום דהוי צורך גבוה ונתמעט מלכם ולא לגבוה אך שיטת הרא"ש אינו כן אך דשם הוי הטעם משום דלא הוי צורך קצת ושפיר הוי יו"ט עשה ול"ת אבל בנדרים ונדבות קשה:

וצריך ג"כ לומר כסברתינו הנ"ל דבזה אין העשה דוחה כיון דבא ע"י פשיעתו שהיה יכול להקריב מאתמול ואפשר לומר עוד לפי מאי דאיתא בזבחים בדף צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אפשר דה"ה לענין העשה דלכם ולא לגבוה דמקרי ג"כ עשה שבמקדש כיון דלהדיוט מותר ורק לגבוה אסור מטעם לכם ולא לגבוה וכאשר בארנו דלגבוה היינו דוקא לקרבן להקריב לגבוה והוי עשה שבמקדש ואינו נדחה מפני עשה ודו"ק:

ולדעת האומרים דאין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה דדינו ג"כ כעשה בל"ה ניחא:

סימן יג

ועוד יש להעיר בענין זה לפי מה שהקשו התוס' בקידושין בדף ל"ד דהקשו דנשים יהיו מותרין לשרוף שמן שריפה ביו"ט לפי מאי דמקשה בגמרא בשבת דיהיה מותר לשרוף שמן שריפה ביו"ט משום דעשה דוחה ל"ת ומתרץ בגמרא דיו"ט עשה ול"ת הוא ובנשים ליכא מצות עשה דיו"ט דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ולדידהו ליכא רק לאו גרידא ושוב העשה דוחה ותירצו דכל היכא דאיכא עשה בהדי הל"ת אף הל"ת אלים ולא דחי ליה העשה:

וקשה לפי מאי דאיתא בנזיר בדף נ"ח דעשה דמצורע דוחה עשה ול"ת דהקפה בנזיר משום דהוי לאו שאינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים כדאיתא שם בתוס' וביבמות בדף ה' ע"ב בד"ה ואכתי אצטרך וא"כ קשה גם כאן גבי שריפת קדשים כיון דעשה דיו"ט ליכא גבי נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שוב ידחה העשה ול"ת דהוי עשה שאינו שוה בכל:

אד הא לא קשיא דניהו דאין העשה שוה בכל מ"מ הלאו שוה בכל ואף דהל"ת מצד עצמה נדחת אף דהוי שוה בכל דל"ת נדחת מפני עשה בכל גוונא והעשה מצד עצמה ג"כ נדחת דהוי אינה שוה בכל מ"מ שניהם ביחד אינם נדחים ובזה אפשר ליישב בטוב טעם דהקשו המפרשים על מאי דקאמר רב אשי יו"ט עשה ולא תעשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא קאמר דאין עשה דוחה עשה ולפי הנ"ל ניחא דכל אחד לחודי' שפיר היה דוחה דהעשה היתה דוחה כיון דהוי אינו שוה בכל והל"ת לחודי' ג"כ היתה דוחה אף דשוה בכל אך שניהם ביחד אינו דוחה דרק אם העשה ול"ת שניהם אינם שוים בכל אז דוחה אותם העשה אבל אם הלאו הוא שוה בכל אז אינו נדחה רק הוא לבדו ולא בצירוף עשה אף שאינה שוה בכל ושפיר קאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ורק שניהם ביחד אינו דוחה:

אך עדיין יוקשה דאשה תוכל לשרוף שמן שריפה דגבי דידה ליכא רק לאו גרידא והעשה דוחה ולא נוכל לתרץ כתירץ התוס' דכל היכא דאיכא עשה בהדי הל"ת אף הל"ת אלים ולא תוכל העשה לדחות אותה כמו שאינה דוחה העשה דכאן אין העשה מאלמת הל"ת דהרי עשה זו גופה היתה נדחת מפני עשה כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל ואיך נוכל לומר דהלאו אלים ואינו נדחה מפני העשה כיון דאיכא עשה בהדה דהרי עשה זו גופה היתה ג"כ נדחת מפני עשה דבשלמא היכא דיש כאן עשה ול"ת אמרינן כנ"ל דשניהם ביחד אינו דוחה אף דכל אחד בפני עצמו נדחה אבל כאן ליכא רק ל"ת גרידא אך כיון דיש עשה ג"כ ועשה אינה נדחת מפני ל"ת אף הלאו אלים וזה אינו שייך כאן דהרי העשה ג"כ נדחת. ואולי אפשר לומר דמ"מ כיון דאיכא עשה עם הלאו אף הלאו דינו כעשה ושאינה נדחת מפני עשה והלאו שפיר הוי שוה בכל והוי כעשה ששוה בכל שאינה נדחת מפני עשה:

אך אחר כל אלה עדיין יוקשה על נדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט לפי מה שכתבו התוס' דכיון דאמרינן מתוך ורק נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט משום לכם ולא לגבוה ולא הוי רק לאו הבא מכלל עשה שוב יוקשה דידחה העשה דנדרים ונדבות העשה דלכם ולא לגבוה אף אם נימא דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה דג"כ אינה נדחת מפני עשה מ"מ כאן שפיר ידחה העשה דנדרים ונדבות העשה דלכם דלא הוי שוה בכל דעשה דיו"ט אין נשים מצוות דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכאן לא הוי רק עשה גרידא ול"ת ליכא כלל וכיון דאף עשה ול"ת שאינה שוה בכל נדחת מפני עשה מכ"ש עשה גרידא:

ונסתפקתי אם לאו הבא מכלל עשה נוהג בנשים דאפשר דאף דלאו הבא מכלל עשה מ"מ לענין נשים דינו כלאו ומסתברא דדינו כעשה דאיתא בקידושין בדף ל"ה הטעם דעל ל"ת נשים מצוות דאמר קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ופירוש רש"י בד"ה לכל עונשין וז"ל ולאוין עונשן מלקות הן וא"כ בלאו הניתק לעשה דאינו חייב מלקות דלא הוי רק עשה לענין חיוב מלקות בוודאי נשים פטורות ואינו דומה ללאו הניתק לעשה דשם שפיר איכא מלקות אך כשמקיים העשה מתקן הלאו וגם אינו דומה ללאו שאין בו מעשה דמצד עצמו איכא לאו אך שלא עשה מעשה אבל בלאו הבא מכלל עשה שאין כאן חיוב מלקות כלל כמו ל"ת אך דדינו כעשה בוודאי נשים פטורות וקשה כנ"ל דהוי לאו שאינו שוה בכל וידחה מפני עשה דנדרים ונדבות ודא ודאי קושיא:

אך לפי אשר בארנו לעיל דגוף העשה דנדרים ונדבות אינו דוחה הל"ת דיו"ט משום דאפשר להביא למחר ואינו דומה לשמן שריפה דשם החיוב שיעשה תיכף או משום דהדחיה בא ע"י פשיעה דהיה יכול להביא אתמול אך הבאנו לעיל דעדיין יוקשה כפי מאי דאמר רבא בראש השנה בדף מ' דברגל ראשון עובר בעשה דבאתם שמה והבאתם שמה ידחה עשה זו ל"ת דיו"ט וע"ז לא אפשר לעשות אחר יו"ט כנ"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה