אור ברסלב
נפש חיה על השס דיני ברירה

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

דיני ברירה

סימן א

הנה בענין ברירה דפליגי תנאי אי יש ברירה או אין ברירה:

מבואר בפוסקים הראשונים דמאי שאנו צריכין לבוא לברירה הוא רק היכא דצריך הדבר לחול קודם שיבורר ונצרך לומר הוברר הדבר למפרע אבל באם אומר עתה בעת שאינו מבורר עדיין שיחול בעת שיתברר זה אינו ענין לברירה כלל דאף שאומר עתה בעת שאינו מבורר מ"מ חלות הדבר יהי' בעת שיהי' מבורר:

ומקור הדברים בבבא קמא בדף ס"ט דמקשה על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ומקשה מהך דחנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו והא כיון שכבר נלקט אינו ברשותו ואיך יכול לחלל ומתרץ דאימת כל המתלקט שעתידין ללקוט וקאמר אחר כך בגמרא דכל המתלקט שעתידין ללקוט שוב תלוי בברירה וכתבו בתוס' בד"ה כל הנלקט מזה וז"ל תימא מתי היו אומרים כן דלמה שמלקטים אחר אמירה לא הי' מועיל וא"כ וכי בכל שעה היו אומרים בלי הפסק וכי תימא שבכל ערב היו אומרים כן לא הי' תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואומר ר"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהי' מחולל אחר הלקיט' וכו' עכ"ד התוס':

וא"כ יוקשה דשוב תלוי בברירה כיון שאומר לכשיהי' נלקט יהי' מחולל ע"ז כתב הר"ש בפרק ה' דמעשר שני וז"ל ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאל"כ לא הי' תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהי' מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהי' מחולל על מה שילקטו אח"כ עכ"ד וכן כתב שם בשיט' מקובצ' בב"ק גם כן סברא זו דברירה לא הוי רק כשיחול מעכשיו בעת בעדיין אינו מבורר אבל באומר לכשיהי' נלקט אז יהי' מחולל אין זה ענין לברירה ומהני לד"ה:

ואם כי דעת התורת חיים בב"ק דאף בזה שייך ברירה לא הי' למראה עיניו דברי הפוסקים הנ"ל:

והנה עוד גדולה מזו השמיענו הרשב"א בתולדות אדם בסי' פ"ב דהיכא דאפשר לחול אח"כ חל למפרע ג"כ אף למ"ד דאין ברירה:

וז"ל שם שהקשה לו אחד על מאי דקי"ל דבמוכר לחבירו אחד מקרקעותיו סתם שיתן לו איזה שירצה הא אין ברירה וכתב וז"ל דאין דין ברירה אלא מה שאנו צריכי לומר הוברר הדבר למפרע שמה שהוא עכשיו כבר הי' חל אז מעיקרא שאולי לא הוברר הדבר אין לו קיום כההוא דלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכו' וכן ההוא דרב דוסא דכל שילקטו עניים היום יהי' הפקר דאי אין ברירה שלא קדם ההפקר נמצא אוכלים גזל וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט יהי' מחולל על מעות הללו שאלו לא חל החילול בתחלה נמצא אוכלין באיסור וכן כולן וכן בהרי זה גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה הוי לי' גט לאחר מיחה וכו' אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קנוי לו דאפילו לא נתן עד עכשיו הרי זה קיים ואינו צריך לקיום המקח והמתנה לדמעיקרא וכו' ואל תשיבני שאף במכר שייך דין ברירה שאנו צריכין לשעת המקח ממש כיצד הרי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בביתו בתשרי ולוה במרחשון ובירר משדותיו ונתן לו בכסלו ובא המלוה לגבות אותו שדה מהלוקח ואם לא שנאמר הוברר הדבר שקדם המקח משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה הימנו. דמ"מ לקיומו של מכר אין אנו צריכין לברור' וכמו שאמרתי וכיון דלקיומו אין אנו צריכין לבריר' ונתקיים המקח באותו שדה שוב אין אנו צריכין לברירה והלואה שנעשה בין מכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה אי נמי באם מתי שאם אין ברירה הוי לי' גט לאחר מיתה ומיחל ושיתה שאם אין ברירה אי אפשר לו לשתות דהוי לי' טבל ואם בא חכם למזרח שאם אין ברירה נמצא שאין כאן עירוב ואין באפשרי ללכת וכן כולן עכ"ד:

ופירשו האחרונים דבריו וכן איתא בדברי חיים דע"כ דעת הרשב"א כיון שיכול לחול אח"כ חייל גם למפרע כיון דגוף המכר ע"כ חל אף אם אין ברירה שעכ"פ יחול להבא מש"ה חייל למפרע ג"כ ואין הבע"ח יכול לגבות ממנו וסברא זו איתא בנתיבות המשפט בח"מ בסי' ס"א והוא כתב סברא זאת מדעתו:

וכן המקנה בקידושין בדף ס"ד בתוס' בד"ה רבי סבר מה לי לשקר כתב ג"כ סברא זאת מדעת עצמו דכתב שם וז"ל אך לפי מה שכתבתי בק"א בסי' ל"ח גבי ע"מ שירצה אבא דדוקא דבתנאי דמעכשיו שייך ברירה אבל לכשמגרשה לאחר שיבורר מהני אף למאן דלית לי' ברירה וכו' ולפי מה שכתבתי שם דכל היכא דיכול לעשות מעשה זה לאחר שיבורר מהני אפילו מעכשיו עכ"ד יעו"ש וכולם התנבאו בסגנון אחר:

ובזה תירצתי בחידושי דברי הרמב״ם מה שפסק ברפ"ז מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם ששמע הדבר אינה מקודשת:

ותמהו עליו מסוגיא דגיטין בדף כ"ה דמביא ראי' דר' יהודא ור' שמעון אית להו ברירה ר' יהודא ס"ל ברירה גבי האומר הרי זה גיטך אם מתי דלכי מיית הוי גיטא ור"ש ס"ל ברירה גבי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא ואם רצה האב מקודשת והרמב"ם פסק דמדאורייתא אין ברירה לחומרא ופסק דע"מ שירצה אבא מקודשת ודאי ואע"ג דכתב הר"ן דקי"ל כהך משנה דהרי את מקודשת לי ע"מ שירצה האב מקודשת משום דקי"ל ע"מ שירצה היינו ע"מ שלא ימחה אבא וזה אינו ענין לברירה אבל הרמב"ם דפסק דבשתק אינה מקודשת ורק באמר אין וא"כ ודאי תלוי בברירה:

אך הנה רש"י שם כתב בגיטין ולכי מיית הוי גיטא וז"ל אע"ג דכשנתן הגט הי' מספק' לי' אם יחי' או ימו' ותג' התנאי בדעת מי שמותו וחייו תלוים בידו כשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה הי' ראוי למות מחולי זה וה"ל גט מההוא שעתא שע"מ כן מסרו לה ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימו כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים עכ"ד:

הנה רש"י תירץ בזה דכל תנאי לא דמי לברירה משום דבידו לקיימו והוי תיכף דעתו לקיימו בשעה שהתנה וא"כ לפי זה יהי' לשיטת רש"י דין חדש דכל תנאי שאינו בידו תלוי בברירה ויוקשה מכמה מקומות וביומא בדף י"ג דאמר לה ע"מ שתמות חבירתך או על מנת שלא תמות חברתך ותלה ג"כ התנאי במי שמותו וחייו תלוים בו ולקמן יבואר:

וגם יוקשה לפי מה שכתבו התוס' בגיטין בדף ע"ג ע"ב בד"ה תני ובלבד שימות שכתבו באמצע דבריהם וז"ל ואפילו לא מת מאותו חולי יהי' לנו לומר שתהי' מגורשת מספק ולא אמרינן הוברר הדבר שלא חל יעו"ש דכמו דאם אין ברירה אף אם נתקיים הוי ספק הוא הדין אף אם לא נתקיים הוי ספק עכ"פ וצריך לומר לשיטת רש״י דבשאר תנאים דאין ענינם לברירה כמו היכא דנתקיים התנאי הוי ודאי ולא ספק משום דאמרינן כמו דקיים עתה כן הי' דעתו מתחלה לקיים כן בלא קיום התנאי שוב אמרינן להיפך דבוודאי לא הוי גט וקידושין דכמו דלא קיים עתה כן לא

ולפי זה יוקשה מההוא דאמר אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ואתא בסוף תלתין יומין ופסקא מברא מתיא דאין טענות אונס בגיטין וקשה דניהו דאין טענות אונס מ"מ כיון שרצונו הי' לבוא וא"כ עכ"פ לא הוי ודאי קיים התנאי כן מתחלה הי' דעתו שלא לקיימו דהרי באמת גם עתה רצה לקיימו אך שהאונס עכבו אך לשיטת הפוסקים תעשה אינו ענין לברירה ניחא דהתם בהך דלא אתינא מכאן ועד תלתין יומין הוי תנאי דשב ואל תעשה ואין ענינו שקידש ע"מ שיבוא ליום פלוני ואירע אונס דאיכא גם כן פלוגתא דאין טענות אונס הובא בח"מ בסי' כ"א והתם שוב תלוי בברירה:

וגם גוף סברת רש"י אינו מובן והחילוק שבין תולה בדעת בדעת עצמו גרע עוד:

לפי דברי הרשב"א הנ"ל ממילא ניחא דכל תנאי שיחול בעת שיהי' מבורר בוודאי אינו ענין לברירה דאז כבר הוא מבורר אך אף אם מתנה שיחול מעכשיו מ"מ

ובגמרא לא מביא ראי' דר' יהודא אית לי' ברירה רק מהיום אם מתי דהתם אם אינו חל צריכין לבוא לברירה וכאשר כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דהרי זה גיטך אם מתי תלוי בברירה שאם אין ברירה שירצה אבא דבזה ג"כ אם אינו חייל תיכף בקידושי ביאה אינו יכול לחול אח"כ דכלתה ביאתו כמו במשיכה היכא בפתח תחלה צריך להיות הכתיבה תיכף לשמה ויעו"ש בפ"י ובטוב גיטין) וכאשר איתא בתשובת הרשב"א נ"ל:

לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת אף דהוא פסק דאין ברירה דהוא לא מיירי בתוס' קידושין בדף ס"ב ובכסף אף אחר כך מקודשת ואף לאחר שנתאכלו המעות מקודשת כדאיתא בגמרא ושפיר חייל למפרע ג"כ והגמרא לא מקשה רק מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא

דברי הרמב"ם הנ"ל ומתחילה חילק בסברא זאת מדעתו דברירה לא אמרינן רק לענין שיחול הדבר למפרע שלא הי' למראה עיניו שהן הן דברי הר"ש ודברי השיטה מקובצת הנ"ל והוא כתב זאת מדעתו והרבה להביא ראיות בקידושי כסף שיכול לחול אח"כ ואינו ענין לברירה כלל ועדיין לא הונח לי דהרי הרמב"ם פסק דאומר על מנת לבוא לברירה יעו"ש:

ולפי אשר בארנו לעיל ניחא דכיון דרק יוכל לחול להבא הי' בדעתו מתחלה לקיים:

אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמי' גט משום דאין ברירה דכאן לא שייך לומר כמו דעתה לא וכדאיתא בר"ן גבי על מנת שירצה אבא דתנאי דשב ואל לברירה אך עדיין יוקשה מאי דאפלגו בירושלמי באחד הוי קום ועשה ושוב קשה דניהו דאין טענות אונס מ"מ עצמו לתולה בדעת אחרים נראה להיפך דהיכא דתלוי אך שבעולם אינו ענין לברירה לא מיבעי' אם מתנה כיון שיכול לחול אח"כ חייל למפרע:

למפרע לא יכול לחול אח"כ דאין גט לאחר מיתה וע"כ אנו הוי לי' גט לאחר מיתה וכן מביא ראי' מהריני בועליך ע"מ דכלתה משיכתו (ובכתוב לאיזה שארצה אגרש ולאיזה שתצא וא"כ יהי' ניחא שיטת הרמב"ם שפיר דפסק האומר מקדושי ביאה אך בסתם קידושין דהוא בכסף כדאיתא מקודשת אף למ"ד דאין ברירה כיון שיוכל לחול אחר כך וראיתי בש"א בהלכות חמץ רצה ליישב כעין זה אבל לענין שיחול אחר שיבורר אינו ענין לברירה ותמוה ע"ז ואח"כ כתב לתרץ בזה שיטת הרמב"ם דהוא מיירי כאומר מעכשיו דמי ושוב אף בקידושי כסף צריכין אנחנו שוב חייל למפרע ג"כ וא"כ בקידושי כסף דיוכל לחול אח"כ ממילא חייל למפרע ג"כ אבל בביאה דאינו יכול לחול אח"כ שפיר תלוי הדבר בברירה ודו"ק:

סימן

סימן ב

ובזה ישבתי בחידושי לכתובות בדף ג' מאי דקאמר שם הגמרא כל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקיעונהו רבנן לקידושין מיני' אמר לי' רבינא לרב אשי תינח קידש בכספא קידש בביאה מאי איכא למימר ואינו מובן האי קושיא מאי חילוק בין קידש בכספא לקידש בביאה:

ולפי הנ"ל ניחא דהנה הקשיתי וכן ראיתי שהקשה הגאון מו"ה עקיבא איגר דכיון דכל קידושין הוי על דעת משה וישראל והוי ע"מ שירצו רבנן והוי כמו ע"מ שירצה אבא ותלוי בברירה (ולפי שיטת האומרים דבשב ואל תעשה מהני ניחא יעו"ש):

אך בקידש בכספא ניחא כיון דיכול לחול אח"כ חייל למפרע ומהני אף בע"מ שירצה אבא אבל בקידש בביאה באמת תלוי בברירה ושפיר מקשה בגמרא תינח קידש בכספא קידש בביאה מאי איכא למימר דבזה אי אפשר לומר דקידש על דעת רבנן דשוב תלוי בברירה.

ומתרץ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כשיטת התוס' בבבא בתרא בדף מ"ח בד"ה תינח קידש בכספא דשיטתם שמה שיש להם כח לעקור דבר מהתורה ואף היכא דלא קידש אדעתם יכולין לעשות בעילתו בעילת זנות כמו שכתבו שם גבי תלוהו וקדש כיון דעשה שלא כהוגן אפקעינהו לקדושין מינה אף היכא דלא שייך דקידש אדעתם יעו"ש אך הם כתבו שם דרק היכא דעשה שלא כהוגן יש להם כח להפקיע כדי שלא תקשה סוגיא דידן דאל"כ לא הי' צריך כאן לומר הטעם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אך משום דאפקיעונהו לקידושין אך לפי הנ"ל אפשר לומר דבאמת בכל מקום יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין דכיון דיש להם כח לעקור דבר מהתורה נראה דאין חילוק בין עשה כהוגן או לא ומאי דהגמרא מתחלה מתרץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דבקידושי כסף לא הי' צריך לטעם דיכולין לעקור דבר מהתורה אך בל"ה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אך כיון דמקשה אחר כך מקידושי ביאה שפיר מתרץ דשויהו רבנן לבעילתו בעילת זנות דיש להם כח לעקור דבר מהתורה ויכולים לעשות בעילתו בעילת זנות כאשר פירשו שם בתוס' בבבא בתרא הפירוש דשויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דיש להם כח לעקור דבר מהתורה ודו"ק:

סימן ג

והנה בדברי הרשב"א שהבאנו בסי' א' דכתב דההוא דלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששותה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכו' וכן בצנועין שאמרו כל המתלקט יהי' מחולל על ממות הללו שאלו לא חל החילול בתחלה נמצא אוכלין באיסור:

ולפי שבארו האחרונים הנ"ל דבריו דהיכא דיכול לחול אח"כ בעת שנתברר חייל למפרע גם כן. לא יובנו דברי הרשב"א הנ"ל דניהו דאם לא יהי' תרומה למפרע ושתה טבלים אבל מ"מ התרומה גופא תהי' תרומה וחל לכשיתברר וממילא חל למפרע ג"כ דכל שיכול לחול אח"כ חייל למפרע ג"כ וממילא לא שתה טבלים למפרע:

אך באמת ניחא דעל זה היין ששתה לא יחול התרומה אח"כ כיון שאין על מה לחול שכבר נאכל הטבל הזאת ולא יוכל להפריש עלי' תרומה עוד דאינה עוד בעולם וכדאי' בפרק ד' דטבול יום משנה ד' נשברה החביות הלוגין בטבלן נשברו הלוגין החביות בטבלה וכן איתא בפ"ז דדמאי בירושלמי נשרפו הפירות התרומה בטבלה וא"כ ע"ז שכבר שתה מתחלה קודם שהפריש אינו יכול להפריש תרומ' ואף בעת ההפרשה אינו חל על זה ששתה אם לא נימא שחייל למפרע ובזה שוב אמרינן אין ברירה וכן בהך דצנועין שאמרו כל המתלקט ג"כ אי אפשר לחול אחר הלקיטה כיון דאינו ברשותו דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וגם כן על כרחך אנו צריכין לומר שחייל למפרע ותלוי בברירה:

והנה בשיטת הרשב"א הנ"ל יתיישב לנו דברי הרמב"ם דפסק בפרק ט' מהלכות מעשר הלכה ת' ט' הי' לו תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר שאני מפריש אחריהם מעשר ולמחר מפריש ואוכל וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים התנאי:

והוא ממשנה דדמאי בפרק ז' הלכה ה' וכתב שם הרמב"ם וז"ל תדע כי מה שנאמר בתאנים של טבל אינו הלכה לפי שהטבל חייב במתנות מדאורייתא והעיקר דבדאורייתא אין ברירה ואין לו תקנה אלא א"כ הוציא אלו המתנות קודם אכילתו וזה מותר בשבת בשביל התנאי שהקדים מערב שבת עכ"ד:

פירוש דבריו דבמשנה נראה דיוכל להפריש לאחר שבת משום ברירה אבל אנן קי"ל דמדאורייתא אין ברירה מש"ה אריך להפריש קודם אכילתו ועל פי הדברים האלה פסק הרמב"ם כן בחיבורו דמותר להפריש קודם אכילתו:

ועדיין צ"ע דכיון דאין ברירה שוב איני יכול להפריש בשבת משום התנאי הראשון דאין ברירה אך עתה עושה תרומה מחדש ושוב הוי מתקן בשבת:

ואפשר לומר דעת הרמב"ם דכיון דאיסור הפרשה בשבת אינו רק מדרבנן ומדרבנן אמרינן ברירה אך עדיין צ"ע לומר כן דכיון דגוף האיסור טב הוי מדאורייתא ואינו מותר משום התנאי הראשון רק משום הפרשה דעתה ושוב הוי מתקן:

וגם יוקשה לפי שיטת רש"י בסוף מעילה שהבאתי בס' דדעתו דאף דאין ברירה לא אמרינן דאינו חל כלל אך שיש בתוכו תרומה ומעשר ואין אנו יודעין איזה הוא והוי תולין ותרומה מעורבין ביחד וא"כ לא מהני הפרשה מחדש ג"כ דשמא תרומה אחרת מעורבת בו שנעשית תרומה ולא זו שהפריש ולשיטת הר"י קורקס גם שיטת הרמב"ם כן כאשר בארנו בס' וא"כ לא מהני כלל ההפרשה לענין שיאכל אחר שיפרוש ג"כ כיון דאין ברירה:

אך לפי הנ"ל ניחא דכיון שמפריש קודם שיאכל ואם כן אף דאמרינן אין ברירה מכל מקום חל התרומה בעת ההפרשה דעדיין הפירות בעולם ויוכל לתול בעת שיתברר ממילא חייל ג"כ למפרע מעת התנאי קודם שבת כשהתנה ושפיר יכול להפריש בשבת דלא הוי מעשר בשבת דתל ההפרשה למפרע בערב שבת:

ועם דברי הרשב"א הללו יתישב לנו קושיות התוס' בעירובין בדף ל"ז בד"ה אלא מעתה היו לפניו שני רמונים דהקשו שם על מאי דקאמר הגמרא מתחלה דטעמא דרבי יוסי ור' שמעון דאסרו בשני לוגין שאני עתיד להפריש משום דאין ברירה ומקשה דר"ש אית לי' ברירה בעירוב ואמר רבה דטעמא דר' שמעון דאוסר בשני לוגין משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין אמר לי' אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהי' זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום יהי' זה תרומה על זה ה"נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום:

והקשו בתוס' ואם תאמר לפרוך ה"נ אי הוי טעמא משום דאין ברירה ולפי שיטת הרשב"א ניחא שם דכיון דיכול לחול אח"כ בעת שיתברר בסוף היום אם ירדו גשמים או לא ירדו דע"כ שניהם יהי' עוד לפניו דהרי אמר אם ירדו יהי' זה תרומה על זה ואם לא ירדו יהי' זו תרומה על זו ויוכל עכ"פ לחול אז וממילא חייל למפרע ודו"ק:

והנה כבר הבאנו לעיל דהתוס' בעצמם סוברים בסוגיא דצנועין דהיכא דחייל הדבר לאחר שנתברר אינו ענין לברירה אך נראה דזאת לא סבירא להו לומר כיון דיכול לחול אח"כ חייל למפרע ג"כ ומש"ה הקשו קושיתם:

סימן ד

ביומא בדף י"ג ע"ב אי' דמגרש לה לחדא ואמר לה ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת דאי מיתא הא קיימא הא ואי מיתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דלמא מיתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד לי' עבודה למפרע בשני בתים אי חזו לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע:

והתוס' שם ביומא ד"ה ודלמא לא מתה הקשו אמאי מתחלה גבי דידה נקט ע"מ שלא תכנסי לבית הכנסת וגם דידי' אח"כ שינה ונקט על מנת שאכנס לבית הכנסת ותירצו ובתוס' ישינים הניחו זאת בתימה:

ועוד הקשו בתוס' ישנים דלמהק אמר הגמרא דקדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דההוא גיטא למפרע וא"ת לאחר מיתה נמי אם ילך לבית הכנסת תהי' מגורשת למפרע כדאמרינן במי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט ואף דלבסוף קיום התנאי לאחר י"ב חדש כבר מת ותירצו וז"ל דלא דמי דהתם קיימתה לתנאי אחר י"ב חדש אבל הכא הרי מתה קודם שנתקיים התנאי ודבריהם סתומים מלהבין דהתם ג"כ הוא מת קודם התנאי ופירוש בשער המלך בפרק ת' מהלכות גירושין דהחילוק הוא בין היכא שהוא מת קודם קיום התנאי דשפיר תל הגט ובין היכא שהיא מתה קודם קיום התנאי דאין להגט על מה לחול יעו"ש:

ולפי דבריהם גם באומר הרי זה גיטך אם לא באתי קודם י"ב חדש ומתה היא קודם י"ב חדש אף שלא בא אח"כ תוך י"ב חדש אינו גט כיון דבשעת גמר קיום התנאי מתה היא ואין להגט על מה לחול כחילוקם הנ"ל:

ולפי זה אין מקום לתמיהתם הראשונה דמדוע גבי דידי' שינה ונקט ע"מ שאכנס לבית הכנסת ולא ע"מ שלא אכנס לבית הכנסת כמו שאמר מתחלה גבי דידה ולפי הנ"ל לא הי' אפשר לומר גבי דידי' ע"מ שלא אכנס לבית הכנסת דע"כ הי' צריך לומר ע"מ שלא אכנס כל יום הכפורים כפירוש רש"י גבי ע"מ שלא תכנסי או עכ"פ על מנת שלא אכנס עד אחר גמר העבודה איזה שעה דהחשש הוא לענין עבודה פן לא ימותו שניהם דאז השני' תהי' מגורשת דאמר לה ע"מ שלא תמות חברתך ואז ע"כ צריך לעשות שזו לא תהי' מגורשת ולבטל הגט ע"י שיכנס לבית הכנסת דהגט הוי ע"מ שלא יכנס וכיון שיכנס יבטל הגט והגט לא יכול לבטל עד אתר גמר העבודה דבאמצע העבודה עדיין איכא חשש שמא תמות היא ולא תהי' חברתה מגורשת ויצטרך שתהי' היא מגורשת למפרע ולא יכנס לבית הכנסת כדי שתהי' מגורשת למפרע אך לאתר גמר העבודה כיון שלא מתה היא וחברתה מגורשת יכנס הוא לבית הכנסת לבטל הגט שלה והיתה היא אשתו בשעת עבודה ואם כן ע"כ צריך להתנות עמה ע"מ שלא יכנס לבית הכנסת עד אחר העבודה איזה שתה כדי שיהי' לו פנאי לבטל הגט אחר העבודה כשלא תמות היא:

וקשה כיון דמתנה שתהי' מגורשת באופן שלא יכנס לבית הכנסת עד אחר גמר העבודה עדיין לא יתוקן החשש דשמא תמות בפלגא דעבודה וכיון שהיא תמות לא תהי' חברתה מגורשת ויהי' לו שני בתים ויהי' העצה שלא יכנס לבית הכנסת ומשוי לה עישא דהאי גיטא למפרע ולא הי' לו שני בתים ולפי הנ"ל זה לא מהני אם דהרי אם היא תמות בפלגא דעבודה לא מהני אח"כ קיום התנאי מה שלא יכנס הוא לבית הכנסת דהרי התנאי ע"כ הוי שלא יכנס לבית הכנסת עד שעה אחר גמר העבודה ואז כבר מתה היא ולא הוי הגט גט כלל כיון דקיום התנאי הוי לאחר מיתה דידה והוי ממש כמו התם אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומתה היא קודם אף שלא בא עד י"ב חדש אינה מגורשת כיון דבשעת גמר קיום התנאי מתה היא ואין להגט על מה לחול ולא הי' יכול בגמרא לומר דמתנה אם לא יכנס לבית הכנסת ממ"נ כנ"ל דאם מתנה שלא יכנס עד אמצע העבודה לא יתקן כשלא תמות ואם מתנה אם לא יכנס עד שעה אחר העבודה לא מהני כשתמות בפלגא דעבודה וע"כ צ"ל בגמרא דמתנה דמגרש לה ע"מ שיכנס לבית הכנסת וכיון דחזי לה דבעי למימת קדם הוא ועייל לבית הכנסת קודם שתמות ומשוי לי' לגיטא דהאי גיטא וזה ברור ואמת ויציב ואין מקום לתמיהת התוס' ישנים לפי שיטת עצמם ותימה לתמיהתם:

ולכן נראה לפענ"ד דבאמת סברת השער המלך דקה וקלושה מאד דמאי חילוק יש בין שמתה היא קודם או שמת הוא קודם דהא גם היכא שמת הוא קודם ג"כ אין גט לאחר מיתה:

ולכן נראה לענ"ד דסברת התוס' ישנים סובבת הולכת אל סברתינו הנ"ל שהבאנו בס' הקדום דרש"י הקשה דבכל תנאים שבעולם נימא אין ברירה ואף כשיתקיים התנאי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע ופירשנו לעיל לחלק דבכל תנאים שבעולם דיוכל לחול אחר שיבורר ממילא חייל למפרע ג"כ אך הגמרא מקשה מהרי זה גיטך אם מתי דבשעה שנתברר לא יוכל הגט לחול דאין גט לאחר מיתה ומש"ה אינו חל למפרע ג"כ דאין ברירה וא"כ שפיר קאמר בגמרא דאי חזי לה דבעי למימת קדים הוא ועייל לבית הכנסת שיתקיים התנאי קודם שתמות אבל אם יכנס לבית הכנסת אחר שתמות דאז לא יוכל לחול הגט דאין גט לאחר מיתה לא אמרינן כיון שנכנס לבית הכנסת אח"כ הוברר הדבר למפרע דנתגרשה דאין ברירה דכיון שלא יכול לחול אח"כ אינו חייל למפרע:

ומש"ה ניחא דלא קשה מהך דהרי זה גיטך אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט דבזה לא שייך לומר אין ברירה כדברי הר"ן לחלק דמאי שמבואר בקידושין הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא מקודשת למ"ד ע"מ שלא ימחה אבא אינו ענין לברירה דכיון דהוי בשב ואל תעשה אינו ענין לברירה וה"ה באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אף שמת קודם י"ב חדש מגורשת ואין זה ענין לברירה כיון דהוי בשב ואל תעשה כאשר בארנו בס' הקדום והחילוק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דבשב ואל תעשה כבר תיכף בשעת הגירושין והקידושין התנאי נתקיים וכל זמן שלא עבר על התנאי חלין הקידושין והגירושין אבל בקום ועשה כל זמן שלא קיים התנאי בפועל ולא עשה מעשה אינם חלים הקידושין והגירושין ואף שאח"כ עשה מעשה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע ויש לכוין דברים אלו גם בדברי התוס':

ומעתה שפיר תמהו בתוס' דהוי לי' לומר התנאי ע"מ שלא אכנס לבית הכנסת ואי משום דע"כ הוי התנאי שלא יכנס עד איזה שעה לאחר העבודה וא"כ אם תמות בפלגא דעבודה לא מהני קיום התנאי כיון שמתה קודם ולפי הנ"ל ניחא דאם יאמר ע"מ שלא אכנס שוב הוי שב ואל תעשה ושפיר מהני אף דנגמר קיום התנאי לאחר מיתה דדוקא באומר ע"מ שאכנס דהוי קום ועשה צריך להיות קדים הוא ועייל ודו"ק:

סימן ה

קשה לי על דברי הרשב"א הנ"ל בתולדות אדם דכתב דכל המתלקט תלוי בברירה כיון דאם לא חל החילול למפרע נמצא אוכלין באיסור והבאנו בס' דעל כרחך דברי הרשב"א בזה לאו דוקא אך פירוש דבריו דאם לא יחול למפרע לא יוכל לחול אח"כ בשעת הליקוט דאז הוא אינו ברשותו:

וקשה לי דא"כ בהך דינא דבית בביתי אני מוכר לך וקודם שבירר לו השדה הלוה המוכר מאחד ג"כ נימא כן דאינו חל המכר למפרע לפי דברי רש"י בפסחים בדף ל' בד"ה היכא דזבין לוה והקדיש לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף ופירוש רש"י וז"ל ואפילו למ"ד דעד עכשיו הי' ברשות נוה מודה הוא דאין מכירתן לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנים הם למלוה ואע"פ שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו יעו"ש:

מבואר ברש"י דהיכא דהלוה לוה מאחר אינו יכול למכור משום דהוי אינו ברשותו ואם כן שוב קשה באומר בית בביתי אני מוכר לך וקודם שבירר לו השדה לוה מאחר נימא דאין ברירה ולא שייך לומר דאף אם לא יחול למפרע עכ"פ יחול מכאן ולהבא דהא מכאן ולהבא אחר ההלואה אינו יכול לחול המכר דהא אינו ברשותו והוי ממש כמו התם בכל המתלקט:

וראיתי אח"כ בדברי חיים בסי' מ"ג הרגיש בזה ותי' דשאני הלואה דיכול לסלקו בדמים ועדיין אין זה מספיק דכ"ז דאינו מסלקו בדמים הוי אינו ברשותו:

ורציתי לחלק דשאני בהך דבית בביתי אני מוכר לך דבשעת המכירה הי' עכ"פ יכול לחול המכירה מכאן ולהבא אחר הבירור דאז לא הלוה עוד ואינו דומה לאומר כל המתלקט יהי' מחולל דאז תיכף לא יכול לחול בשעת הבירור דהבירור תהי' ע"י הלקיטה ואז אינו ברשותו:

ורציתי להביא ראי' לזה מדברי הירושלמי בפרק האומר דאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים דהדין דמקודשת לשני ואם מת או גירש השני תוך שלשים יום מקודשת לראשון וקשה מ"ש מאיבעי' דר' אושיעא בקידושין בדף ס"ב ע"ב הנותן שני פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשך מהו וכתב הרשב"א דלא דמי למקדש את האשה לאחר שלשים יום דכאן הי' זמן בנתים שלא היתה ראוי' לקידושין וקשה דגם התם בדין הירושלמי היתה זמן בנתים שהיתה מקודשת לאחר ולא היתה ראוי' לקידושי ראשון:

וע״כ צריכין אנחנו לחלק דשאני בההוא דירושלמי דבשעה שקדשה היו הקידושין ראוים לחול לאחר שלשים אך אח"כ בא אחר ואפסיקה:

אך אם באנו לדמותו לדברי הירושלמי לא הי' צריך הרשב"א לומר כיון שחל עתה חל למפרע ג"כ ולא הוי קדים המלוה אך מכאן ולהבא ג"כ חל אף דהמלוה קדים דמ"מ בשעה שמכר לו הי' ראוי לחול בעת שיתברר דאז עדיין לא הי' חייב הלוה:

אך באמת לא דמי כלל להך דירושלמי דשם בשעה שקידשה היתה ראוי' לקידושין וגם בשעה שחלים הקידושין לאחר שלשים יום רק בנתים אפסקה אחר אבל הכא בשעה שראוי לחול הקנין אז אינו יכול לחול דכבר קדמו אחר ואם נבוא לדמותו לקדשה לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה לדמותו להיכא דבא אחר וקדשה תוך ל' ועדיין חי הוא דהדין דמקודשת לשני אף דבשעה שקדשה הראשון היתה ראוי' להתקדש אליו לאחר שלשים מ"מ כיון קודם שחלו הקידושין קדמו קידושי שני וכן באומר בית בביתי אני מוכר לך וקודם שבירר לו השדה הלוה מאחר דלא שייך לומר דאם אינו חל למפרע יחול מכאן ולהבא דאז אינו יכול לחול דקדם המלו' ואף דמתחל' הי' ראוי לחול בעת הבירור כנ"ל:

וכל זה ברור ופשוט אך הארכתי קצת בזה לפי שראיתי בדברי חיים בקונטרס מים חיים בסי' מ"ה בשם הגאון מו"ה אליעזר אופרבאך ז"ל דנסתפק היכא דהקנה לו דבר לאחר זמן ואז הי' ראוי להיות ברשותו באותו זמן ובנתיים נעשה אינו ברשותו אם חל והביא ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל דקדשה לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה ומת דמקודשת לראשון ואח"כ הביא ראי' מדברי הרשב"א גבי בית בביתי דאינו חל דאל"ה לא הוצרך לטעם דחל הקנין למפרע הכל כאשר אמרתי בראשית הסימן:

אך באמת אין סתירה מדברי הירושלמי לדברי הרשב"א דהתם בשעה שראוים לחול הקידושין שפיר יכולים לחול כנ"ל:

אך עכ"ז נראה לפענ"ד דדברי הרשב"א לענין ברירה נכונים המה כיון דדעת הרשב"א גבי ברירה דכל מה דיכול לחול להבא חל למפרע ג"כ בזה שפיר יש מקום לחלק דהיכא דהקנה דבר שיתברר אח"כ לאחר זמן ובשעה שהקנה הי' עכ"פ מקום לחול הקנין בעת הבירור אף דאח"כ בא אחר וקדמו כמו שם שהלוה מאחר קודם הבירור מ"מ כיון דבשעה שהקנה הי' ראוי לחול לאחר זמן וממילא הי' חל אז למפרע ג"כ כיון שהי' ראוי לחול אז ולא הוי קדים המלוה כלל ואינו דומה להך דכל המתלקט דתיכף בשעת אמירה לא הי' ראוי לחול בעת הבירור:

עוד אפשר לומר דהתם גבי בית בביתי שלוה מאחר קודם שבירר לו השדה אלו לא קדמה ההלואה הי' אז בעת הבירור ג"כ מקו' לחול המכר אך שהלוא' קודמ' וא"כ אדרב' כיון שאנו אומרים דבעת שנתברר חל המקח מעכשיו למפרע לא מעכשיו לבד א"כ לא קדמה המלוה כלל דהרי המכר חייל מעכשיו למפרע וכמו שקאמר הרשב"א דההלואה שנעשה בין המכר ובין ברירת השדה אינו מגרע כח המכר והיינו כנ"ל כיון דהמכר מצד עצמו יוכל לחול אח"כ ממילא חל מעכשיו למפרע ולא קדמה המלוה כלל:

אבל שם באומר כל המתלקט דאז בעת הליקוט הפירות אינם ברשותו שאחר נטלם ופרי שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ולא לחלל והוי כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש כיון שאכל מתחלה אינו יכול לחול אחר כך ומצד עצמו אינו יכול לחול עתה החילול ממילא אינו חייל למפרע ג"כ:

ולפי אשר בארנו בבית בביתי אני מוכר לך אף שמכר בנתים השדה לאחר ואח"כ בירר להראשון שדה זו ג"כ קונה הראשון כיון דלאחר הברירה חל הקנין למפרע ומכירתו קודמת:

אך במוכר בית אחד לאחר אפשר לומר דגם זה בכלל הברירה דבמכירה זו גלי דהבית הזה שלו ואינו מכור להראשון כיון שמכרו לשני אך היכא שמכר אחר כך כל הבתי' לאחרי' בזה אפש' לומר כיון דבירר אח"כ שדה להראשון קנה הראשון מעכשיו למפרע וקדמה מכירתו למכירת השני:

סימן ו

ויש להביא ראיה לדברינו אלה מחולין בדף ס"ט דאיתא שם המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים אתמר יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע היא קדוש וכיון דנפיק רובא אגלאי מלתא למפרע דמעקרא קדוש הוי ומאי דזבין לאו כלום זבין רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא היא קדוש ומאי דזבין שפיר זבין וכו' תנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח (פי' ואח"כ משליך לכלבים) ואי אמרת למפרע היא קדוש יקבר מיבעי' ליה אלא הכא במאי עסקינן במחתך ומשליך ע"כ:

ואינו מובן סוגית הגמרא כיון דלמפרע היא קדוש גם מחתך ומשליך אסור דהא למפרע היא קדוש פי' רש"י לא מחתך ומשליך כיון דלסניהו אמאי תחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא דהא כי שדי קמא חולין הוי אבל ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו אגלאי מלתא וחיילי למפרע ומבטלה המכירה עכ"ד

ועדיין אינו מובן מאי חילוק יש בין ישנן לפנינו בין אינם לפנינו דגם בישנן לפנינו כיון שמתחלה מכרן לנכרי שוב אינו יכול לחול עתה הקדושה דהוי של נכרי וע"כ צריך לומר דחייל למפרע א"כ אף שאין עסה לפנינו מ"מ כיון דאמרינן דקדוש למפרע ואז הוי בעולם ושפיר אמרינן דאגלאי מלתא דהיה קדוש למפרע בעת שהיה בעולם:

אך הנה אנכי אמרתי מעצמי דאפשר דהאי פלוגתא אי למפרע היא קדוש היינו שנימא דלאחר שיצא רובו לאויר העולם אגלאי מלתא למפרע דכל אבר היה קדוש משעה שיצא לאויר העולם תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל גבי החולץ למעוברת והפילה דחד אמר דכיון דהפילה אגלאי מלתא למפרע דשפיר חלץ וחד אמר אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כדאיתא בהחולץ:

וראיתי אח"כ בחידושי הרי"ט אלגזי בבכורות דכתב כן דהנה הרמב"ם פסק כרב הונא דאמר למפרע היא קדוש והרי"ף פסק כרבה דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש והקשה דהוי לי' לפסוק כרב הונא במקום רבה וכתב הרי"ט אלגזי דהיינו טעמא דהרי״ף כיון דאנן קיי"ל בחולץ למעוברת דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן מש"ה ג"כ לא אמרינן דלמפרע הוא קדוש:

אך לפי זה יוקשה על הרמב"ם דהוא פסק בחולץ למעוברת דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע וכאן פסק כרב הונא דקדוש למפרע יעו"ש:

אך נראה לפענ"ד דאגלאי מלתא למפרע הוי כעין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע והתוס' שם כתבו בהחולץ לר"ל דאמר אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן אע"ג דגבי ספיקות שקידש אחת מב' אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהאי קידש לא דמי דהכא אין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה יעו"ש נראה ג"כ מדבריהם דהך דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן הוא כמו דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע אף דלא נוכל להחליט דמאן דסובר אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן סובר דאין ברירה בכל מקום וכן להיפך מאן דסובר דאגלאי מלתא למפרע אמרינן דסובר דיש ברירה בכל מקום דחילוקים רבים יש בעניני ברירה גופא ואחד יסבור במקום אחד ברירה ובמקום אחר אין ברירה כמבואר בתוס' ופוסקים אך עכ"פ נראה דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן היא כמו דהוברר הדבר למפרע לא אמרינן:

וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם אף דהוא פסק גבי החולץ למעוברת דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע מ"מ פסק כאן דלמפרע היא קדוש כמו דיש חילוק בענין הוברר הדבר למפרע כיון דיכול לחול בעת שיתברר חייל למפרע ג"כ וה"ה היכא שיגמור אח"כ יציאת הרוב כיון דעכ"פ אז קדוש כולו חייל למפרע ג"כ ואינו דומה לחולץ למעוברת דאם אינו חל למפרע עתה אינו חולץ כלל:

וניחא שפיר החילוק בין חותך ומניח ובין חותך ומשליך דבחותך ומניח כיון דעכ"פ עתה חיילי הקדושה על כולה חיילי למפרע ג"כ אף דעתה כבר הוא מכור לנכרי ולא יכול לחול עליו הקדושה מ"מ כיון דיכול לחול עתה חייל למפרע ג"כ וחייל עתה הקדושה למפרע ולא היה יכול למכרו לעכו"ם כלל דחייל עתה הקדושה למפרע קודם המכירה וקדים ההקדש למכר אבל בחותך ומשליך לכלבים שאין כאן עתה על מה לחול הקדושה כלל לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע היא קדוש בעת שהיה בעולם דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כמו דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע ואינו קדוש למפרע:

ומבואר בכאן החילוק שלנו בין בית בביתי אני שכר לך ובנתים הלוה או מכר לאחר דחל המכר הראשון משעה ראשונה וקדים המכר הראשון לההלואה או למכר השני ובין שני לוגין שאני עתיד להפריש וקודם שהפריש אכל בנתיים ואין עוד היין בעולם בשעת הפרשה דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דהמעשר היה חל מתחלה בעת שהיה בעולם ודו"ק:

סימן ז

והנה התחלת דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל אינם מובנים מה שכתב שהקשה לו אחד על מאי דקיי"ל דבמוכר לחבירו אחד מקרקעותיו סתם שיתן לו איזה שירצה האי אין ברירה. ולכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דניהו דאין ברירה לומר הוברר הדבר שזה שנתן לו מכור לו אבל עכ"פ אחת מכור לו ויש לו אצלו שדה אחת וראיתי בדברי חיים בסי' מ"ג שהקשה כן על הרשב"א ותירץ דכוונת הרשב"א דקשה אמאי בע"ח מאוחר אינו גובה הא יוכל להיות שהחליף לו ואינה זאת הקרקע שמכר לו מתחלה ושוב הוי כמוכר לו עתה אמנם המעיין ברשב"א יראה שזאת הקשה אח"כ ומתחלה לא הי' כוונתו על קושיא זו:

ומה שנראה לי דהנה הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות זכיה ומתנה הלכה ה' וז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים המכר כמו שבארנו כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי קנוין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר לו תן לי בפחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן נו אבל אם אמר לו חלק כך וכך משדה פלונית הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מהפחות שבאותו שדה ע"כ:

והקשה הראב"ד ע"ז מהך דסוף מנחות בית בביתי אני מוכר לך או שור בשורי נותן לו הגרוע ואם נפל בית אחד מראהו המפולת ואם מת שור אחד מראהו המת דיד בעל השטר על התחתונה ואמאי לא אמרינן כיון דלא סיים לא קנה כלל:

והרב המגיד תירץ בד"ה אבל אם אמר לו וז"ל ואפשר לומר שאלו המפורשים מחלקים בין מתנה למכר והטעם שבמתנה המוציא מחבירו עליו הראי' וכיון שכן יוכל לדחותו בכל קרקע לומר לא זהו אבל במכר ניהו דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ אין זה קרוי המוציא מחבירו כיון שדמים הוא נותן ואע"פ שכתב המחבר כשם שהמוכר וכו' לא להשוותן לגמרי אמר כן עכ"ד ודעתו דבמכר לא הוי המוציא מחבירו כיון שעכ"פ נתן לו דמים על שדה אחת ואפשר לומר עוד דמיירי שהמוכר אינו רוצה להחזיר לו מעותיו וע"כ מחויב ליתן לו קרקע אחת:

אך גוף דברי הרב המגיד תמוהים במה שאמר דבמתנה אינו צריך ליתן כלל משום דיוכל לדחותו בכל הקרקע לומר לא זה הוא וקשה איך יוכל לדחותו בכל הקרקע לומר לא זהו כיון דעכ"פ אחת מגיע לו מאתו כמו באבדה לו דרך שדהו כדאי' בכתובות בדף ק"ט ובח"מ בסי' קמ"ח דאם ד' שדות מד' אנשים מקיפין שדהו כל אחד יוכל לומר לו אצלו היא אבל אם ד' שדות המקיפין של אדם אחד הוא מחויב ליתן לו דרך אחד עכ"פ דעכ"פ הדרך אצלו היא:

ועוד דאם מההוא טעמא נבוא עלה שאינו מחויב ליתן לו משום דעל כל אחד יאמר לו לא זהו אמאי כתב הרמב"ם דאם אמר לו חלק כך וכך משדה פלונית הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותו שדה ואמאי לא נימא ג"כ דא"צ ליתן לו כלל דעל כל חלק יאמר לו זהו וכן הביא שם הרב המגיד בס"ק הקודם להקשות כן דהביא וז״ל וחכמי הדורות חולקין עליו ואמרו שטעם זה לחלק בין סיים לו השדה ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו. דכשאינו מסיים לו כלל יוכל לדחותו ולומר לו על כל חלק לא זהו שנתתי לך ה"ה בחלקי השדה יוכל לדחותו ולומר לו בכל חלק משדה זו לא זהו שנתתי לך ע"כ:

וע"כ נראה לפענ"ד דבוודאי עיקר טעם הרמב"ם משום דכל היכא דאינו מסיים מהו שמוכר או שנותן לא קנה כלל דקנין מוכרח להיות על דבר מסויים שיחול עליו הקנין ועל דבר שאינו מבורר אינו חל קנין ובס' רמ"א ס"ד בח"מ איכא ב' דעות בזה אם יוכל למכור דבר שאינו מסוים יעו"ש:

ומאי דאמרי' בגמ' במנחות בית בביתי אני מוכר לך דנותן לו הגרוע אבל עכ"פ המקח חל אף דהוי דבר שאינו מסוים היא כפי דאיתא ברשב"א בחולין בדף י"ג ובסוכה בדף כ"ג ע"ב בד"ם מיחל דקשיא לי' בדברי ר"מ דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהני והא אין שירי' ניכרין ותירץ כיון דר"מ אית ליה ברירה וכשיפריש הוברר הדבר למפרע שזה הוא שוב הוי שירי' ניכרין ויעו"ש בקצות בסי' ס"א:

ונראה ברור דגם לענין דבר שאינו מסוים היא כך דאף למ"ד דאינו יכול להקנות דבר שאינו מסוים מ"מ היכא שמברר לו אח"כ ונותן לו בית בביתו ואמרינן הוברר הדבר שזהו שוב הוי דבר מסוים.

ומעתה ניחא דברי הרשב"א ומאי דהקשה לו אחד על הא דקיי"ל דבמוכר לחבירו אחד מקרקעותיו כתם שיתן איזה שירצה הא אין ברירה וכיון דאין ברירה שוב אינו חל הקנין כלל דהוי דבר שאינו מסוים ולא אמרינן דעכ"פ אחת מכר לו דזה הוי דבר שאינו מסוים ותירץ הרשב"א דבזה לא שייך ברירה כיון דיכול לחול בעת שיבורר ושפיר חל המכירה על זה שיברר לו ושפיר הוי דבר מסוים וכפי סיום דברי הרשב"א דחל למפרע ג"כ:

אך זה הוא היכא שמברר לו אח"כ אחת ואמרינן דזהו שמכר לו לא הוי דבר שאינו מסוים כיון. דנתברר המכר ע"ז וכעין סברת הרשב"א לענין שירי' נכרין דכיון דאמרינן ברירה שפיר הוי שירי' נכרין כנ"ל אבל אם אינו מברר המקח אח"כ ואינו נותן לו כלל שוב הוי דבר שאינו מסוים ואינו חל המקח כלל וכאשר פירוש רש"י בעירובין שם בדף נ"ז בד"ה ואיבעית אימא דכשנבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרע דבשלמא כשהפריש אח"כ אמרינן הוברר הדבר למפרע אבל כשלא יפריש אח"כ לא שייך הוברר הדבר למפרע יעו"ש וזה הוא למאן דס"ל ברירה וה"ה למאן דלא ס"ל ברירה אך דאמרינן כסברת הרשב"א כיון שיכול לחול בעת שנתברר חל למפרע וזה היא כשנתברר אח"כ אבל כשלא נתברר כלל בוודאי אינו חל:

ומעתה ניחא בטוב טעם חילוק הרב המגיד דבמתנה כשנתן לו במתנה קרקע אחת מנכסיו אינו מחיוב ליתן לו כלל כיון שמוציא מחבירו עליו הראיה ויוכל לדחותו בכל קרקע לומר לא זהו ותמוה דהא עכ"פ אחת היא אצלו ומחיוב ליתן לו אחת ולפי הנ"ל ניחא דכיון דעכ"פ על כל אחת יוכל לדחותו לומר לא זהו שוב ממילא אינו מגיע לו כלל דשוב לא יתברר הדבר דעל כל אחת יוכל לומר לא זהו ושוב הוי דבר שאינו מסוים ואינו קונה כלל:

אבל במכר לשיטת הרב המגיד דעכ"פ מחויב ליתן לו אחת בעד המעות או כנ"ל דאינו רוצה להחזיר לו המעות כיון שנותן לו אחת שפיר הוא נקנה לו בהקנין שהקנה מתחילה ולא הוי דבר שאינו מסוים דכיון שמברר זאת הוברר שזאת מכר לו ושפיר הוי דבר מסוים:

וניחא גם חילוק הרמב"ם דהיכא דאמר לו חלק מן וכך בשדה פלונית האיל וסיים השדה אע"פ סיים החלק נוטל חלק הפחות שמאותו שדה והקשו עליו כנ"ל דאף בחלקי השדה יוכל לדחותו בכל חלק לומר לא זהו שנתתי לך:

ולפי הנ"ל ניחא דכיון דלהרמב"ם בסיים השדה מקרי דבר מסוים שפיר עכ"פ מחויב ליתן לו אתם ואינו יכול לדחותו בכל חלק לומר לא זהו דעכ"פ אחת מגיע לו כמו באבדה דרך שדהו וגם כאן עכ"פ חלק אחת אית לי' אצלו אבל בדבר שאינו מסוים היכא דמדחהו מכל חלק לומר לא זהו אינו מגיע לו כלל דשוב הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר אח"כ ודו"ק:

סימן ח

והנה הרב הגאון מוה' אביגדור יהודא ני' אבד"ק קויל כתב אלי כדברים האלה.

דיש לספק בכוונות הרשב"א ניהו דיש לדון אח"כ גם על למפרע היינו רק באופן דתחלה צריך עכ"פ כמו רגע להיות חל בלא למפרע ואח"כ יוכל להתפשט גם על למפרע אבל אם מתחלה צריך להיות תיכף על למפרע זה לא אמרינן:

ונ"מ באם ראובן מכר אחת משדותיו לשמעון ושמעון חייב לבע"ח שהלוה מאתו אחר שלקח ולא כתב לו דאקני לענין דאם שמעון בעצמו יקח השד' לעצמו ולענין גוביינא שלו א"צ למפרע אם יוכל אח"כ גם הבע"ח ליקח משמעון אף דלענין הגוביינא שלו צריך להיות למפרע מ"מ כיון שכבר חל. יוכל להיות חל אח"כ ולהתפשט למפרע אבל הבע"ח אם ילך לגבות מראובן וצריך שיהיה תיכף בתורח למפרע אפשר דלא מהני:

וממילא נפקא מינ' בקדשה ע"מ שירצה אבא (וכוונתו בקדשה בכסף כאשר בארנו לעיל דיוכל לחול אח"כ חייל למפריע ג"כ) וקדשה אחר בנתיים לא מהני (כוונתו דלא מהני קידושי ראשון כיון דאם לא יחול למפרע לא יחול אח"כ ג"כ שכבר קדמו אחר):

וראיה לזה מדברי הרשב"א בגיטין בדף מ"ב על האי דאמרינן דהיכא דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכתב הרשב"א איכא דקשיא ליה והא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין (פירוש וא"כ קודם שעמד בדין אחר שהפיל את שינו עדיין לא יצא לחירות ואין מגיע לו דמי עין) ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון שהוא ברשות אחרים מ"מ כשעמד בדין לבסוף אגלאי מלתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות עכ"ד:

וקשה למה לא יוכל למכרו וצריך לחלק ג"כ דכשהוא גובה אז חל עכשיו ומתפשט למפרע אבל שאחר יהיה גובה דצריך תיכף חלות למפרע זה לא אמרינן עכ"ד הרב הגאון הנ"ל:

ואנחנו כתבנו לעיל בסי' היפך מזה דאף היכא דאלו לא היה חל למפרע לא יוכל לחול גם עתה מ"מ אמרינן דחייל עתה למפרע דאל"ה יוקשה על גוף דברי הרשב"א כיון דהמוכר לוה אח"כ מאחר הוי אחר הלואה השדה אינו ברשותו כדברי רש"י בפסחים וע"כ דקונה עתה למפרע וקדם הקנין להמלוה:

והראי' שהביא הגאון הנ"ל מדברי הרשב"א גבי קנס דאף כשעמד בדין גובה למפרע פ"מ אינו יכול להורישה לבניו זה אינו קושיא דהיורש לא יוכל כלל לעמוד בדין רק הבע"ד וכל זמן שלא עמד בדין אינו כסף עוד וכן כשמכר לאחר ג"כ זה האחר לא יוכל לעמוד בדין דלא הוי בע"ד שלו והאחר לא קנה כלל דכל זמן שלא עמד בדין עדיין אינו ממון כלל אך כשעמד בדין קונה למפרע אבל כל זמן שלא עמד בדין הוי כמו התם היכא שלא נתברר אח"כ כאשר בארנו לעיל בסי' הקדום דאף היכא דמוכר לו בית בביתו כשמברר לו אח"כ השדה קונה למפרע זה היא היכא שבירר לו אח"כ בית או שדה אבל כשאינו מברר לו אח"כ כלל אינו חל כלל כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש דכשמפריש חייל למפרע אבל כשנשבר הנוד ואינו מפריש כלל שותה טבלים למפרע כיון שלא בא לידי בירור כנ"ל וכ"ש בקנס היכא שלא עמד בדין שלא נעשה לעולם ממון כלל והיורש או הלוקח אינו יכול לעמוד בדין שהמה אינם הבעלי דברי' והיורש לא ירש עדיין וכן הלוקח לא קנה עדיין שאינו ממון ואה"נ אם הבע"ד בעצמו עומד אח"כ בדין קנה הלוקח למפרע ולזה יודה ר"ת:

ושני דינים שחידש הרב הגאון הנ"ל באחד יצדק ובהשני לא כן אנכי עמדי לענין הדין הראשון היכא דהמוכר מכר אחת משדותיו להלוקח כל זמן שלא נתן המוכר ללוקח השדה ולא בירר לו לא יוכל הבע"ח לגבות כנ"ל מאחר שלא בא לידי בירור כלל לא קנה הלוקח עדיין השדה כאשר בארנו לעיל דכל זמן שלא בא לידי בירור שוב הוי דבר שאינו מסוים ואינו חל הקנין על שום בית או שדה אך כשבא אח"כ לידי בירור הוי למפרע דבר מסיום:

אך על הדין השני הכיא דקידש בכסף ע"מ שירצה אבא כאשר בארנו לעיל דאמרינן בזה ברירה דכיון שיוכל לחול אח"כ דקידושי כסף חיילין אח"כ אף שנתאכלו המעות חיילים למפרע אף שקודם שרצה האב קבלה האשה קידושין משני מ"מ כיון שאח"כ נתרצה האב חיילי קידושי ראשון למפרע ולא חיילי קידושי שני אף דאם נימא דאינו חל למפרע לא חייל אח"כ ג"כ שכבר קדמו קידושי שני ולא נוכל לומר מתחילה שחייל עכ"פ עתה אף אם אינו חייל למפרע דהא אם אינו חייל למפרע גם עתה לא חייל מ"מ בזה אמרינן שפיר שחייל מעתה למפרע וממילא לא תפסו קידושי שני וכאשר הבאתי ראי' מבהמה המקשה לילד אף שמכר מתחלה לעכו"ם מ"מ אמרינן דלאחר שיצא רובא חיילי הקדושה למפרע ואינו חל הקנין לעכו"ם ודו"ק:

סימן ט

והנה כבוד חותני הגאון מאור הגולה מוהר"ר יהושע שליט"א אבד"ק קוטנא.

שפך סוללה על כל דברי האחרונים בפי' דברי הרשב"א ואמר שאין כוונת דברי הרשב"א לחלק בין היכא שיחול למפרע בין היכא שיחול אח"כ אך תירץ הרשב"א דשם אינו תלוי בברירה כלל דעכ"פ שדה אחת הקנה לו או זו או זו כאשר כתבו התוס' בעירובין בדף נ' ע"ב על תודה שנשחטה על שמונה חלות דהיכא דאמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו וכתבו שם בתוס' בד"ה ומר סבר דאין זה ענין לברירה דלא שייך כאן ברירה דלא צריכא לבירורן דקדשים כל היכא דאיתניהו בתערובתן וכן היא כוונת הרשב"א דשם אינו ענין לברירה דעכ"פ שדה אחת קנה יהיה איזה שיהיה. והנה אנחנו לעיל בסי' ז' הקשוני זאת דרך קושיא על הרשב"א דמאי הקשה המקשן כלל ניהו דאין ברירה ואין אנו יודעין איזה אבל מ"מ אחת קנה וחותני הגאון ני' דעתו דכן הוא באמת תירץ הרשב"א אמנם מלשון הרשב"א לא נראה כן וממרוצת דבריו הוא רק לחלק בין היכא שיצטרך לחול למפרע ובין שיוכל לחול אח"כ בעת שנתברר:

אך עוד הקשה חותני הגאון ני' דאם נימא דכוונת הרשב"א לחלק כיון שעכ"פ יחול אח"כ חל למפרע ג"כ זה ניחא היכא דהקנה בכסף דאף אם נימא דאינו חל למפרע עכ"פ חל הקנין מכאן ולהבא אבל אם הקנה בקנין סוד דאז אם אינו חל למפרע הקנין לא יחול אח"כ ג"כ דאז הדרא סידרא למארי' וברשב"א כתב בפירוש האי דינא אף בקנין סודר שכתב ואל תשיבני שאף במכר שייך דין ברירה כיצד הרי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בביתי בתשרי ולוה במרחשוון ובירר משדותיו ונתן לו בכסליו ובא המלוה לגבות אותו שדה מהלוקח ואם לא שנאמר הוברר שקדם הלוקח משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה כולו יעו"ש הרי דכתב האי דינא אף במכר בקנין דאינו יכול לחול אח"כ רק למפרע ודא ודאי קושיא:

אך באמת קושיא זו לכל הפירושים יוקשה על הרשב"א דהרשב"א לא הקשה רק משום דאם לא נימא ברירה שוב חוב המלוה קדים והמלוה יכול לגבות וקשה כנ"ל כיון דמיירי דהקנה בקנין סודר בל"ה קשה דע"כ צ"ל דקונה למפרע דמכאן ולהבא לא יקנה דהדרא סודרא למרא:

וע"כ צריכין אנחנו לפרש דברי הרשב"א במה שאמר מתחלה אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קנוי לו דאפילו לא נתן עד עכשיו הרי זה קיים ואינו צריך לקוים המכר והמתנה לדמעקרא שאם אתה אומר כן בטלה משנת האומר חצי שדה אני מוכר משמנין ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר אלא נדבה באומר הרי זו:

צריך לומר כוונתו דאין הפירוש שקונה בקנין הראשון אך שקונה השדה במה שנותן לו עתה השדה והחזיק בה והוא קונה אותה עכשיו בקנין:

וכן מבואר מסוף דברי הרשב"א שם במה שמסיים כלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא בדבר וכו' שאם אין ברירה הוי לי' גט לאחר מיתה אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר וצדקה וקרבן בנדר זה לא שייך דין ברירה שהרי שעה שנתן לו ממכרו אפילו למ"ד אין ברירה אין מעכב דין ברירה:

הרי שכתב בפירוש שהרי בשעה שנתן לו ממכרו אפילו למ"ד אין ברירה אין מעכב דין ברירה היינו שקנה עכ"פ בשעה שנתן לו ממכרו עתה:

אף דלכאורה אינו מובן לומר שהקנין שיעשה עתה מחדש יועיל למפרע דבשלמא אם הקנין ראשון אף שלא יועיל למפרע עכ"פ יועיל להבא אפשר לומר כיון דקנין זה עכ"פ מועיל להבא קונה למפרע ג"כ אבל שני קנינים נפרדים נראה לכאורה דקשה לומר כן כיון שקנין החדש מועיל להבא קנין הראשון קונה למפרע:

אך עכ"ז נראה כן דעת הרשב"א כיון דקנין הראשין תלוי ועומד בפסק עד שיתברר וזה הבירור יהי' מצד עצמו קנין שמכר לו שדה אחת משדותיו היינו השדה שיתן שיברור לו אח"כ ליתן לו ובזה הבירור עכ"פ הלוקח יקנה השדה בעת שיתן לו קנה ג"כ למפרע:

ולבאר יותר דברי הרשב"א נראה דדעתו שמתחילה אף שהקנה לו דבר שאינו מסוים מ"מ היה עליו חיוב שיעבוד הגוף ליתן לו שדה אתם וכשמקיים החויב ונותן לו שדה אחת קנה אותה למפרע ודומה הדבר לאומר הרי עלי עולה שנתחייב גופו בעולה ואח"כ כשהפריש העולה קיים בזה נדרו והרי זה קרבנו שנדר מתחלה כן היכא שמכר לו שדה אחת משדותיו ונתן לו אח"כ שדה אחת בקנין אמרינן שהיא השדה שהקנה לו למפרע ונתחייב ליתן לו. ובאמת לפי זה היה מקום לומר דרק בכה"ג אומר הרשב"א בשביל שנתחייב מתחלה בשעבוד הגוף ליתן לו שדה אחת כשמקנה לו אח"כ שדה אחת אמרינן זהו השדה שנתחייב מתחלה ליתן לו אך באמת ז"א דניהו שבזה שמקנה לו עתה השדה קיים ההתחייבות שלו ונפטר מהתחייבות אך גוף השדה לא נקנה לו למפרע וכן שם בעולה לא נעשית עולה למפרע אך בזה קיים נדרו ומש"ה באמת חייב באחריותה ולא הוי כאלו הקדישה תיכף בשעת נדרו דהוי נדבה ואינו חייב באחריותה וכל דברי הרשב"א בפרט קשה מאוד לפרש אך נראה תוכן סברתו כנ"ל כיון דמתחילה הקנה לו אחת שאינו מבורר ותלה הדבר דזה שיברר לו מקנה לו כיון דהבירור הזה בעצמו קנין הוא שפיר קונה אף למפרע:

סימן י

הנה הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ד' דאמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין

ותמהו עליו כל נושאי כליו מדוע לא הביא הדין דאיבעי' בגמרא דאמר לסופר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ורצה לפשוט ממתניתן מכתוב לאיזה שארצה אגרש בו וקאמר דלא נפשט ממתניתן דהוי תולה בדעת עצמו ברירה אבל תולה בדעת אחרים אפשר דיש ברירה ותמהו מדוע הרמב"ם לא הביא דין זה כלל:

והלחם משנה תירץ וז"ל הא דלא הביא הרב תולה בדעת אחרים דהיא איבעי' בגמרא נ"ל כיון דס"ל דהכא הוי ספק מגורשת גבי תולה בדעת עצמו פשיטא בתולה בדעת אחרים הוי ספק ובגמרא דפליגי אמוראי אי הוי ריח הגט או דאף ריח הגט אין בו ומש"ה בעי בתולה בדעת אחרים אם הוי ספק אבל הרמב"ם דפסק בתולה בדעת עצמו הוי ספק מכ"ש בתולה בדעת אחרים וכתב עוד אח"כ וכ"ת דאיכא למטעי דתולה בדעת אחרים הוי מגורשת ודאי זה לא יעלה על הדעת ומה ששאל האיבעי' אי הוי ספק מגורשת אבל ודאי מגורשת לא אסיק אדעתי':

ותמהו עליו המפרשים דבוודאי למאי דבעי הגמרא אי אמרינן ברירה בתולה בדעת אחרים היינו שתהי' ודאי מגורשת ולא ספק והוי לי' לרמב"ם להביא דין זה בתולה בדעת אחרים לענין שלא תהיה ודאי מגורשת:

אך הנה המשנת חכמים הקשה על מאי דקאמר בגמרא קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים וקא פשיט לי' תולה בדעת עצמו דהיינו כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי תולה בדעת עצמו והקשה דלאיזה שארצה אגרש הוי ג"כ תולה בדעת אחרים דהא הכתיבה לשמה כותב הסופר ובאומר הבעל לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש והסופר כותב לאיזה שירצה הבעל הוי הסופר תולה בדעת אחרים ותירץ דכבר האריכו התוס' והרא"ש דבעינן שליחות בכתיבה דמה שהסופר כותב לשמה היא שליחות הבעל והנה כל מקום דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וכאן אם יכתוב הוא לאיזה שירצה יגרש לא מהני דהוי תולה בדעת עצמו ממילא אף שהשליח כותב ולגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ג"כ לא מהני דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וכדברים האלה ראיתי בפתח הבית ג"כ בדיני ברירה בס"ו ענף ג' ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד:

אך יש סתירה לזה מדברי הבית שמואל בסי' קמ"ז סק"א דהביא לשיטת הרמב"ם דכל שהוזכר התנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול משום שלא נכתב לשם כריתות גמור דעדיין אגידא בי' דדלמא לא יתקיים התנאי ואף אם נתקיים אח"כ לא מהני משום דאין ברירה והביא הב"ש בשם חידושי הרש"ק בשם מהריב"ל דרוצה לצדד להקל אף אם הזכיר התנאי קודם הכתיבה כל שאין הסופר יודע מהתנאי דהוי גיטא:

ולפי הנ"ל גם שם קשה כיון דכתיבה היא מטעם שליחות א"כ מאי מהני מה שהסופר אינו יודע מהשליחות נימא כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואם הוא עצמו היה כותב לא היה מהני דכוונתו על תנאי וכבר עמדתי ע"ז בתשובה באה"ע בסי' ל"ז:

ואמרתי שם לפי דברי המשנה למלך בפרק תשיעי מהלכות אישות הלכה ו' דנסתפק על מאי דאיתא בנזיר בדף י"ב דהשולח שליח לקדש אשה וקידש השליח אשה שהיתה אשת איש בשעה שעשאו זה שליח ונתגרשה אח"כ לא מהני משום דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ובשעה שעשאו שליח הוא לא היה יכול לקדש דהיתה אשת איש ונסתפק וז"ל ויש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ועשה שליח שיקדש לו אשה ואח"כ נתגרשה מי אמרינן דחשיב שליח כיון דאם הוא בעצמו קדשה בשעה שהיה בה ספק קידושין היו תופסין בה קידושין מספק חשיב בזה מלתא דאיהו מצי עביד ושפיר משוי שליח או דלמא כיון דלא מצי לקדשה קידושין גמורים חשוב מלתא דלא מצי עביד:

וכתב בסוף וז"ל ודע דבפרק י"א דיבמות תנן גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אין נותנים להם להקריב ואין מוציאין שלהם מידיהם ופי' רש"י ללשון ראשון וז"ל שם בדף צ"ט ע"ב בד"ה ואין מוציאין אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפי' במשמר שאין שלו ת"ל ובא בכל אוות נפשו ושרת ומניין שעבודתו ועורו שלו וכו' ותערובות הללו הואיל ואחד מהם כהן אין ב"ד יכולין להוציא מידם בע"כ ולתתם לאנשי משמר וכו' או יעשו שליח לכל כהן שירצו להקריב קרבנם וכתב אח"כ רש"י וז"ל וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל דהיכא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי והתוס' כתבו דאינו קושיא כיון דהוי ספק כהן מצי משוי שליח ושם כתבו דהדבר מפורש בירושלמי דספיקות משוי שליח וסיים המשנה למלך וז"ל והנה ע"פ הדברים האלו נראה דהספק שנסתפקנו היא מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שהיא מחמת ספק לא מצי משוי שליח ולדעת התוס' דכיון דמאי דלא מצי עביד הוי רק מחמת ספק משוי שליח והיינו אם השליח קידש יהיו ודאי קידושין עכ"ד המ"ל:

וא"כ ניחא דברי המריב"ל והב"ש הנ"ל דאף לשיטת הרמב"ם בהתנה התנאי קודם לתורף הגט פסול מ"מ אם הסופר לא ידע מהתנאי כשר הגט ולא קשה דהא כל מלתא דלא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואם כתב הוא הגט פסול משום דדעתו על תנאי שהרי דעת הרמב"ם דאף אם נתקיים התנאי הגט פסול משום דאין ברירה ודעת הרמב"ם דאף דאין ברירה עכ"פ ספק הוי וא"כ כיון דלדידי' הוי ספק שוב היכא דהשליח עשה הוי ודאי כיוון דהשליח לא ידע מהתנאי וכתב בסתם ולא שייך בזה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי דהספיקות משוי שליח ושפיר הוי ע"י השליח ודאי כדברי המ"ל הנ"ל:

ומעתה יתיישב שיטת הרמב"ם בטוב טעם ודעת דלפי הס"ד בגמרא דכיון דאין ברירה לא הוי אף ריח הגט שפיר בעי בגמרא מאי יהיה בתולה בדעת אחרים היכא דאמר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ולא קשה קושית הגאונים הנ"ל דהרי אף באומר כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי ג"כ תולה בדעת אחרים דהסופר כותב לאיזה שירצה הבעל דמ"מ כיון דתולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה אף מה שהשליח כותב לא מהני משום דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי ואם היה כותב בעצמו היה תולה בדעת עצמו כנ"ל אך זה היא לפי הס"ד דכיון דאין ברירה לא הוי אף ריח הגט ה"ה אף בשליח לא מהני אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דאף תולה בדעת עצמו הוי ספק ומכ"ש תולה בדעת אחרים שוב לא נשאר לנו עוד ספק שמא תולה בדעת אחרים הוי ודאי דזה מוכח ג"כ מהך דכתוב לאיזה שארצה אגרש דאף דזה הוי תולה בדעת עצמו מ"מ כיון שהסופר כותב אצלו הוי תולה בדעת אחרים ולא שייך לומר כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי כיון דאף אצלו עכ"פ ספק הוי שוב לגבי השליח הוי ודאי דלגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ולא שייך בזה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כיון דגם אצלו הוי ספק עכ"פ וכאשר כתב מהריב"ל דהיכא דהשליח לא ידע מהתנאי הוי הגט כשר וה"ה היכא שהשליח ידע מ"מ לגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ודו"ק היטב:

ואף דהמשנה למלך שם מביא דספק פלוגתא לא הוי כספיקא דדינא מ"מ מאי דאמרינן דתולה בדעת עצמו הוי ספק לא הוי ספק פלוגתא לפי שבארנו דאף למ"ד אין ברירה מ"מ ספיקא הוי:

סימן יא

והנה שם בגיטין בדף כ"ה בעא מיני' רב הושעי' מרב יהודא אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו א"ל תגיתוה כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול איתיבי' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו אמר לי' הושעי' ברי מאי ענין פסחים אצל גיטין הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן כדי לזרזן במצות דיקא נמי דקתני כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אמנינהו לאחר שחיט' מי קא מתמני והתנן נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט:

ואינו מובן פירוש הגמרא מאי דאמר לי' מתחילה הושעי' ברי מה ענין פסחים אצל גיטין משמע דהוי חילוק בין פסחים לגיטין ובאמת אין חילוק בין פסחים לגיטין אך התם לא הוי ענין כלל לברירה:

אך הנה מאי דמתרץ כאן בגמרא דאמנינהו מעקרא אינו מובן דהוא אמר בפירוש דשוחט את הפסח על מי שיעלה מהם ראשון לירושלים ואמרתי לפרש מעצמי דהפירוש היא דכך אמר להם תיכף שהוא שוחט את הפסח על מי שיעלה מהם ראשון לירושלים והוא יזכה ויזכה את אחיו עמו לא שהוא אח"כ מעצמו זוכה את אחיו עמו דאז לא מהני דכיון דנמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט אך הפירוש דכך אמר להם אביהם שמי שיכנס ראשון ראשו ורובו יהיה זוכה ומזכה לאחיו עמו וכל אחד יזרז את עצמו שהוא יהיה הזוכה ומזכה ומש"ה מהני דדעת אביהם היה תיכף שיזכו כולם אך מי שיעלה ראשון הוא יהיה המזכה אבל עכ"פ יזכו כולם והוי כנתמנו כולם מחיים ומש"ה אין זה ענין לברירה ג"כ:

וכן ראיתי אח"כ ברש"י בפסחים בדף פ"ט בד"ה ומזכה את אחיו עמו וז"ל בגמרא מפרש היכא מתמני ומתרץ דאמנינהו אביהן מעיקרא וכדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו וכך הודיעם עכ"ל מבואר בפירוש כנ"ל וכן ראיתי בטוב גיטין שהביא כן בשם הראשונים ביתר ביאור:

אך עדיין אנו צריכין לברירה אף דדעת אביהם היה שכולם יזכו אך מי שיעלה ראשון יהיה הזוכה והמזכה לכולם גם בזה צריכין אנחנו לברירה כדאיתא במהרי"ט בסי' כ"ב שהבאתי לעיל בס' ט"ו שנשאל על שכיב מרע שצוה לפני מותו שינתן לחמשה יתומים סך ידוע והיתומים יהיו מי שירצה פלוני וכתב דזה תלוי בברירה שיהיו אלו יתומים שירצה פלוני יעו"ש וגם בזה שנימא שמי שיעלה ראשון לירושלים הוא יהיה המזכה גם זה תלוי בברירה אף שבין כך ובין כך יזכו כולם מ"מ זה תלוי בברירה מי שיהיה המזכה:

ובספר גט מקושר להרב הספרדי ר' יינה נבון ז"ל הקשה לפי מה דקאמר הגמרא מתחלה וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה וא"כ מאי מקשה הגמרא מפסחים לגיטין דלמא בגיטין אין ברירה משום דבעינן לה לשמה וכדברי התוס' שצריך שיהיה מבורר תיכף בשעת כתיבה לשם מי נכתב ותירץ דגם בפסחים כתיב ולקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית דמשמע משעת לקיחה צריך שיהיה מבורר בעליו מי הוא הנמנה על הפסח ולשם מי נשחט וזה דומה ממש לגט דכתיב בי' וכתב לה יעו"ש וכן איתא בפני יהושע דכמו דבעינן בגט לה לשמה ה"ה בעינן בפסח בשעת טביחה שיהיה מבורר:

וא"כ מעתה ניחא לבתר דמתרץ דאמנינהו מעיקרא והיינו כנ"ל דדעת אביהם היה שכולם יתמנו על הפסח אך מי שיעלה ראשון לירושלים הוא יהיה זוכה והמזכה עבורם דאינו ענין לברירה כיון דדעתו למנות כולם אף דעדיין ספק מי יהיה המזכה עבורם וגם זה תלוי בברירה כנ"ל ע"ז שוב נוכל לומר דאין ראיה מגיטין דכתיב וכתב לה לשמה ובעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה ולא נוכל לומר דגם בפסח בעינן שיהיה מבורר בשעת שחיטה מי שנתמנה עליו דהרי כאן בפסחים באמת כולם מנוים עליו ומי שיכנס ראשון יזכה עבור כולם אך שלא נודע מי יהיה המזכה וע"ז שפיר אמרינן ברירה ככל ברירה דעלמא ולא שייך לומר שצריך שיהיה מבורר בשעת שחיטה מי המה הנמנים על הפסח דהרי כולם מנוים אך שלא נודע מי יהיה המזכה להם ועל זה שפיר אמרינן ברירה שמי שיכנס ראשון הוא יהיה המזכה:

ושוב אין ראיה מגיטין לפסחים דשם בגיטין צריך להיות מבורר בשם כתיבה ומיושב שפיר לשון הגמרא דקאמר לי' הושעי' ברי מאי ענין פסחים אצל גיטין התם דאמנינהו מעיקרא דכיון דהתם מיירי דאמנינהו מעיקרא שוב אין ראיה מפסחים לגיטין ודו"ק:

סימן יב

לבאר הדין למ"ד דאין ברירה מהו הדין באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה אם אינו חל הקריאת שם כלל ולא הוי כלל תרומה או דעכ"פ שני לוגין הן תרומה אך שאינו ידוע איזו הם:

והנה רש"י כתב בסוף מעילה וז"ל בד"ה ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון אוסרים עד שיפריש ממש דקסברי אין ברירה ועל כל כוס וכוס יש לומר שהיא תרומה ומעשר אף מראשון ע"כ:

מבואר מדבריו דאף דאין ברירה מ"מ קריאת שם יש כאן ועכ"פ שני לוגין בתוכן תרומה אך שאינו ידוע איזו הם דאם נימא כיון דאין ברירה אין כאן קריאת שם כלל הוי הכל טבל ולא תרומה ומדקאמר רש"י דעל כל כוס וכוס יש לומר שהיא תרומה ומעשר ע"כ דקריאת שם יש כאן אך שאינו ידוע איזו היא התרומה והמעשר:

ולפי זה היכא דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה למ"ד דאין ברירה לא מהני עוד שיפריש ויאכל אח"כ אחר הפרשה דהוי כחולין ותרומה מעורבין זה בזה ואין עוד עצה לתקן מיני' ובי' ולעיל בסי' ג' הבאתי דברי הרמב"ם דכיון דמדאורייתא אין ברירה היכא שאמר קודם שבת שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לא יוכל לאכול בשבת קודם שיפריש ומוכרח להפריש תחילה ואח"כ יאכל ולפי שיטת רש"י הנ"ל לא מהני אף שיפריש מתחלה ואח"כ יאכל (ושם אמרנו ראיה מזה לשיטת הרשב"א דכיון שיכול לחול אח"כ חייל למפרע אף למ"ד דאין ברירה:

ובאמת לא מצינו חידוש דין כזה דהיכא דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה דלא מהני עוד הפרשה למ"ד דאין ברירה:

אך הנה יוקשה על שיטת רש"י מהך דאיתא שם בגמרא אמרו לו אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע הרי בפירוש מבואר בגמרא דיהיה טבל ולא תרומה ומעשר מעורבין. והיה אפשר לומר דהיכא דיבקע הנוד ולא יבוא עוד לידי הפרשה שפיר יהיה טבל ולא תרומה ומעשר מעורבין כיון דלא קיים התנאי כלל אבל היכא דהפריש תרומה ומעשר אך דאמרינן דאין ברירה שמא לא זהו תרומה הב' לוגין שהפריש הוא אז הוי חולין ותרומה מעורבין. אך עדיין לא נתקררה דעתי בזה דגם כשהפריש אם נימא דאלו שהפריש לא הוי תרומה הוי כלא הפריש כלל דאלו שהפריש לא הוו תרומה והשאר לא הפריש כלל וע"כ צריך לומר כיון דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה הרי עשה שני לוגין תרומה אף שהוא אמר שאלו שיפריש יהיה תרומה ולא אחרים ע"ז אמרינן אין ברירה דנימא דהוברר הדבר דאלו שיפריש יהיה תרומה ולא אחרים ושוב הוי ספק על כל שנים ושנים שמא המה תרומה וא"כ ה"ה אף בלא הפריש כלל הוי ספק על כל אחת ואחת שמא תרומה היא ובגמרא קאמר ונמצא שותה טבלים למפרע (ולקמן יבואר דעכ"ז יש מקום לחלק בין הפריש אח"כ בין לא הפריש):

אך אפשר לומר דכל זה למ"ד דאין ברירה אבל למ"ד יש ברירה כמו היכא דהפריש אח"כ אמרינן דהוברר הדבר שזה היא תרומה למפרע כמו שהתנה דשני לוגין שעתיד להפריש הרי הן תרומה ולא השאר וא"כ היכא שלא הפריש כלל הוי הכל טבל ולא תרומה ומעשר מעורבין דהרי למ"ד יש ברירה אין לספק כלל באלו שלא הפריש שיהיו תרומה וכיון שלא הפריש כלל נשאר הכל טבל:

וא"כ שפיר ניחא מאי דאמרו לו אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע היינו לדידי' דסובר דיש ברירה עדיין איכא חשש שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע דלמ"ד יש ברירה הוי טבל היכא דנבקע הנוד ולא תרומה ומעשר מעורבין:

שבתי וראיתי בדרוש וחידוש להגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל במסכת עירובין במערכה ד' שכתב לשיטת רש"י ומהר"י שנביא לקמן דאף דאין ברירה מ"מ התרומה והמעשר היא בתוכו והקשה ג"כ מהך דאיתא בגמרא שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע יעו"ש וראיתי שגם הגאון הנ"ל פירוש כן שיטת רש"י דאף דאין ברירה עכ"פ בתוכו היא תרומה והקושיא שהקשה מהך דנמצא שותה טבלים למפרע נראה לענ"ד דלא קשה דהיינו דלמ"ד יש ברירה שפיר שותה טבלים למפרע:

והנה בזה יונח לנו שיטת רש"י בעירובין בדף ל"ז בד"ה מיחל ושותה מיד וז"ל שם מעשר שני שהוא יכול לתקן מיד בלא הפרשה לאחר שקרא עליו שם יחללנו בכל מקום שהיא על המעות ושותה מיד והקשו בתוס' דאינו יכול לחלל דדווקא בכפא דהך מתניתין גבי דמאי קתני ומחלל על המעות משום דקבע לו מקום דהוי כמו הפרשה אבל כאן שאינו יכול לקבוע מקום דמיירי בוודאי טבל דאסור לקבוע מקום בשבת אם היה שותה בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע עכ"ד:

ולפי הנ"ל ניחא דרש"י לשיטתו דאם נימא דאין ברירה עכ"פ הוי חולין ותרומה מעורבין ביחד ולא הוי עוד טבל והרשב"א כתב בסוכה בדף כ"ג ע"ב דשיטת רש"י כל שאפשר לעשות בלא ברירה לא סמכינן על ברירה וא"כ שפיר במעשר שני צריך לעשות באופן דלא נצטרך לסמוך על ברירה היינו דמחלל ג"כ על המעשר בכל מקום שהיא וא"כ אין שום ספק עוד דאם נימא אין ברירה הוי תיכף חולין ומעשר מעורבין ביחד ושוב מהני החילול עליו בכל מקום שהיא אך לפי זה אף במעשר שני צריך להפריש אח"כ ג"כ דאם לא יפריש עדיין אינו מתקן בזה שחילל על מעות אחר דאדרבא שמא יש ברירה ולא הוי חולין ותרומה מעורבין ביחד ואם אינו מפריש הוי טבלים למפרע ולא היה מהני החילול אך כשמפריש אח"כ המעשר מותר ממ"נ דאם יש ברירה הוי תרומה אלו התשעה לוגין שמפריש אח"כ והוברר הדבר למפרע שהמה תרומה ונתחללו על המעות שחילל עתה דאגלאי מלתא למפרע דלוגין היה מעיקרא מעשר שני והיה חל עליהם החילול ואם אין ברירה שוב תיכף מעשר וחולין מעורבין ביחד ומהני החילול במעשר שני דבכל מקום שנמצאים התשעה לוגין מחוללים על המעות הללו:

ובזה יתיישב גם קושית הרשב"א שם בסוכה בדף כ"ג הנ"ל דהקשה על רש"י דהך שאני עתיד להפריש קאי על כולהו גם על תשעה מעשר שני ולשיטת רש"י גבי מעשר שני אינו צריך להפריש כלל רק מחלל על המעות ולפי הנ"ל ניחא דגם גבי מעשר שני צריך להפריש אח"כ דאל"ה לא מהני החילול דשמא יש ברירה וכשלא יפריש אח"כ הוי טבל למפרע ולא היה על מה לחול החילול:

ובזה יתיישב לנו ג"כ מה שהקש' לי ידידי הרב הגאון אבד"ק בלאשקע מוה' אביגדור יהודא ני' וכעת אבד"ק קויל על שיטת רש"י דכתב דבמעשר שני מחלל מיד וע"כ דהיא מטעם שכתב הרשב"א הנ"ל בסוכה בדף כ"ג משום דכל מה דאפשר למעבד בלא ברירה עדיף טפי וכיוון שמחלל תיכף א"צ לבוא לידי ברירה והקשה דאעפ"כ צריך לבוא לידי ברירה דאל"ה חייב מלקות משום שהקדים מעשר שני לראשון דאם אין ברירה עדיין המעשר ראשון לא הופרש והמעשר שני הופרש והקדים מעשר שני לראשון ולוקה דשום מלאתך ודמעך לא תאחר כדאיתא בריש תמורה:

ולפי הנ"ל ניחא דאם אין ברירה שוב אף במעשר ראשון ג"כ חולין ומעשר מעורבים זה בזה דאם אין ברירה ואינו חל המעשר על אלו שיפריש יש כאן בתוך הכרי מעשר ואינו ידוע איזו היא ולא הקדים מעשר שני לראשון:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה