נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני עשה דוחה לא תעשה · סימן ב
בביצה בדף ח' ע"ב על מאי דאיתא שם בברייתא דכי אין שוחטין אותו ביו"ט ומקשה דאם לית לי' אפר כירה ודקר נעוץ אף ודאי אין שוחטין ואם אית לי' אף ספק נמי ומתרץ דבספק אסור גזירה שמא יעביד כתישה ומקשה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומתרץ ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"א ומקשה אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו קא מקיים עשה הכא בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה הא לא קשיא בהדי דכתיש קא מכסה סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו':
ודברי הגמרא הללו אינם מובנים מאי דקאמר ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת משמע דרק בדיעבד כי עביד כתישה אתי עשה ודחי והא כיון דעשה דחי הל"ת מותר אף לכתחילה. ומדברי רש"י נראה דמדרבנן אסור ואינו ידוע מה איסור דרבנן יש כאן כיון דעשה דוחה לא תעשה:
וגם מה דהגמרא קאמר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה תמהו המפרשים דמשמע דיש שייכות לקושיא זו עם הראשונה ולתירץ הגמרא עדיין יוקשה כן ובאמת קושיא זו דיו"ט עשה ול"ת היא אין לו שייכות עם הקושיא הראשונה כלל דלא הוי בעידנא וקושיא זו היא קושי' בפני עצמה ותיכף היה יכול הגמרא להקשות על מאי דמתרץ ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי' ל"ת הא יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומלשון הגמרא דקאמר סוף סוף נראה דגם מתחילה היה ידע דיו"ט עשה ול"ת היא אך לבתר דמתרץ על הקושיא דלא הוי בעידנא ומתרץ דבעידנא דכתיש קא מכסה שוב יוקשה דיו"ט עשה ול"ת היא ואין שום ביאור לדברי הגמרא:
עוד ראיתי פעם אחת בספר ברוך טעם שהקשה לפי שיטת ריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה וא"כ אף אם יעבור ויכתוש לא יעבור רק על עשה א"כ איך שייך לומר דיבטל עתה מצות כיסוי דהיא מצות עשה משום ספק דשמא יעבור על עשה אחרת וידחה עשה ודאי משום ספק עשה. ולשיטת האומרים דכיון דאין עשה דוחה עשה נשאר אף הל"ת ניחא דאיכא כאן חשש דעשה ול"ת אבל לשיטת ריב"א קשה והביא שכן מבואר בפוסקים והרבה לדבר מזה:
עוד קשה מאי דקאמר הגמרא סוף סוף יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה למה לי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היה די לומר דאין עשה דוחה עשה וקושיא זו הקשה לי ג"כ במכתבו הגאון הצדיק אבדק"ק לובלין בעל המחבר נודע בשערים אשר בילדותי פלפלתי עמו והקשה כן. וכתב דידוע שיטת הרמב"ם דעשה דוחה עשה שהיא בלאו הבא מכלל עשה כמו חייבי מצרי ואדומי והא דאמרינן סוף חולין מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה היינו דווקא באם שני מצות עשה אשר מוטל עליו לעשותן ושניהם בקום ועשה וא"כ ביו"ט דהוי עשה בשב ואל תעשה שפיר היה עשה דכיסוי דוחה העשה ומש"ה הוצרך הגמרא לומר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל העשה גופ' היה דוחה ואין לשיטת התוספת ביבמות דאף חייבי עשה אין עשה דוחה קשה דלמה צריך דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא אף עשה גופ' אינו דוחה:
ומה שנראה לי דבאמת מתחילה ג"כ היה הגמרא ידע דיו"ט עשה ול"ת כדמשמע מלשון סוף סוף יו"ט עשה ול"ת היא אך הגמרא לא היה יכול להקשות האי קושיא רק לבתר דמתרץ בהדי דכתיש קא מכסה והגמרא שפיר מתחילה מתרץ דוודאי כי כתיש אתי עשה ודחי ל"ת ואין חשש דכתישה אף דיו"ט עשה ול"ת:
דהנה איתא במנחות בדף ס"ח לענין עומר דר' יוחנן וריש לקיש דאמרו תרוייהו דאף בזמן שבית המקדש היה קיים האיר מזרח מתיר החדש אף קודם שהקריבו העומר דכתיב עד עצם היום הזה ומקשה והא כתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם ומתרץ דהיא רק למצוה ופי' רש"י מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר ומקשה בגמרא ע"ז מדתנן משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד דלא הוי עומר האיר המזרח מתיר והשתא דאיכא עומר עומר מתיר ואי סלקא דעתך למצוה משום מצוה ניקום ונגזור:
ופירוש רש"י שם למצוה מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר ובתוס' בד"ה והא כתיב עד הביאכם למצוה כתבו וז"ל משמע דאיכא עשה מדאורייתא אלא דליכא לאו והא דדחיק משום מצוה ליקום ולגזור אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר:
ומעתה יש לומר בטוב טעם סוגית הגמ' דילן דשפיר ידע הגמרא דביו"ט איכא עשה ול"י עכ״ז שפיר מתרץ הגמרא דבספק מהאי טעמא אין מכסין משום גזירה דעביד כתישה ומקשה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומתרץ ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת אף דיו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה כשיטת הריב"א בחולין בדף קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות וא"כ כיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה שוב לא שייך גזירה כדברי הגמרא הנ"ל דמשום מצוה ליקום ולגזור כנ"ל:
והנה התוס' הקשו שם במנחות מפרק קמא דביצה בדף ה' דאמר מתקנות ר' יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בית המקדש והא התם לא הוי רק מדרבנן ואעפ"כ עבדינן גזירה הנה זה אינו קושיא כ"כ דבאיסור דרבנן הוי ג"כ עשה ול"ת וכדאיתא בר"ן בסוף ר"ה גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דבדאורייתא לא דחי ה"ה בדרבנן דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה והוי ג"כ עשה ול"ת וכדאיתא במ"א בסי' תמ"ו לענין טלטול חמץ לבערו דהוי ג"כ עשה ול"ת משום מוקצה דרבנן יעו"ש וא"כ כיון דאף דבמוקצה דרבנן איכא ל"ת ועשה שפיר יש מקום לגזור אבל אה"נ דבעשה לחודי' ליכא גזירה דטעם הגזירה משום ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ומשמרת הוי רק ל"ח:
וניחא שפיר מאי דהגמרא קאמר ודאי נמי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת דבאמת לכתחילה אסור לכתוש דאין עשה דוחה עשה ול"ת אך גזירה לא שייך בזה כיון דאף דעביד כתישה עכ"פ הל"ת נדחה כנ"ל:
וגם אפשר לומר כקושית הברוך טעם הנ"ל דכיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה לא שייך גזירה שמא יעבור על עשה דהרי עתה בוודאי יעבור על מצות עשה דכיסוי וזה לא הוי רק גזירה שמא יעבור על עשה כנ"ל:
והנה בנודע ביהודה מביא מה שחתנו הג' מוה' ר"י מפ"ב הקשה לו דאמאי לשיטת ריב״א אף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות הא כיון דהעשה לא נדחת שוב הוי מצוה הבאה והנה בעבירה ואינו יוצא כלל העשה:
והנה בירושלמי בשבת בפרק האורג איתא דהקשה דאמאי בקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה לא כן אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתה אמר לי' תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח ופירשו המפרשים דהיא בלשון בתמיה וכי אתה אומר שאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר ג"כ לא יצא ידי חובתו וע"כ שיש חילוק בין היכא שהיא גופה עבירה בין היכא שהוא קא עבר עבירה:
וא"כ לא יוקשה קושית הגאון הנ"ל על ריב"א דשם בחורש ביו"ט שפיר אמרינן דניהו דאין עשה דכיסוי דוחה ל"פ ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ולא הוי הבאה בעבירה מה שחרש ביו"ט דהוא קא עבר עבירה:
אך קצת פוסקים כתבו דאין חילוק בין היכא שהוא עבר ובין היכא שגופא עבירה והפרי חדש הביא בא"ח בסי' תנ"ד ס"ד בשם המ"כ בספר בית עומד דמצה שהוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה כיון שנעבדה בה עבירה כמו מצה גזולה כיון שנעבדה בה עבירה:
ואפשר דהוא פירש כן הירושלמי ג"כ דאמר כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו היא בלשון ניחותא ואינו בלשון בתמיה וא"כ שפיר גם חרישה הוי מצוה הבאה בעבירה:
והנה בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בסוכה בדף ל' הקשה על מה דכתבו התוס' שם דלמ"ד יאוש כדי קנה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאזדא ליה איסורא קודם המצוה לא הוי מצוה הבאה בעבירה וכי הוי מצוה הב"ב היכא דהאיסור היא עוד בשעת המצוה וא"כ קשה מאי מדמה הירושלמי הקורע על מתו להוציא מצה מרה״ר לרה"י דבקורע על מתו הוי העבירה בשעת המצוה אבל במוציא מצה מרה"י לרה"ר בשעת אכילתו כבר כלתה העבירה דהוצאה וכתב ע"ז וז"ל ואולי י"ל דראיות הירושלמי מהמוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמר העבירה דבליעתו זה הנחתו כדאיתא בשבת בדף ק"ב ע"א תוס' ד"ה והוציאו וכן היא בתוס' בכריתות בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו:
וא"כ בחרישה היכא דחרש מתחלה וכיסה אח"כ ג"כ לא שייך לומר דלא יצא ידי הכיסוי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהרי העבירה נעשה מתחילה ובשעת המצוה כלתה העבירה עכ"ד הגאון הנ"ל ואנכי בחידושי פלפלתי ג"כ בזה:
ומעתה מיושב בטוב טעם סוגית הגמרא דהגמרא שפיר מתרץ בתחלה ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחה ל"ת והיינו כנ"ל דאף דיו"ט עשה ול"ת היא ואסור לכתוש ביו"ט מ"מ אין לגזור משום הכתישה דמ"מ הל"ת נדחה וכיון דליכא לאו אין לגזור משום זה כנ"ל ולא קשה כיון דהעשה נשאר שוב הוי מצוה הבאה בעבירה וליכא עשה כלל ועובר גם על הל"ת דכיון דכתיש מתחלה ומכסה אח"כ שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה דכלתה העבירה בשעת קיום המצוה:
ומקשה בגמרא אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו קא מקיים עשה הכא בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה ומתרץ הא לא קשיא בהדי דכתיש קא מכסה אך כיון דמתרץ דבהדי דכתש קא מכסה שוב קשה יו"ט עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהיינו דאינו דוחה לא העשה ולא הל"ת דכיון דאינו דוחה העשה שוב הוי מצוה הבא בעבירה דכיון דבהדי דכתיש קא מכסה והוי העבירה בשעת המצוה ואינו מקיים העשה כלל ועובר גם על הל"ת ושפיר איכא למגזר כיון דיעבור גם על הל"ת ויתיישבו כל הספיקות והקושיות הנ"ל דגם מעיקרא הוי ידע דיו"ט עשה ול"ת כדמשמע מלשון סוף סוף אך עכ"ז מעיקרא היה ניחא דעכ"פ דוחה הל"ת אך עתה קשה דאינו דוחה לא העשה ולא הל"ת וניחא מאי דקאמר דאין עשה דוחה ל"ח ועשה ודו"ק:
(ומה דהגמרא קאמר שם בשבת בדף האי לישנא דאין עשה דוחה ל"פ ועשה אפשר ג"כ לומר לפי מה שכתבו התוס' שם דרק קדשים טמאים אסור שריפתן מדאורייתא אבל תרומה טמאה מותר לשרוף מדאורייתא דמותר להנות ממנו רק שהיא אסור מטעם גזירה דשרפת קדשים טמאים יעו"ש לשיטת ר"י וא"כ ג"כ צריך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאם הל"ת היתה נדחה ולא נשאר רק העשה לא שייך גזירה):
ומאי דהגמרא קאמר בפסחים אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ודחי העשה הל"ת כשיטת הריב"א הנ"ל דאף דאינו דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה ולא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה ניחא לפי' דברי הא"ע שם בד"ה ראויה לכתשו' דכתב דשם הסוגיא אזלא אליבא ורבה דסבור הואיל ורבה סובר דלא בעינן בעידנא ואף דלא מקיים העשה מיד אעפ"כ עשה דוחה ל"ת ורק רב אסי סובר בפרק ר' אליעזר דמילה בדף קל"ב ע"ב דבעינן בעדינא ויעו"ש דמתרץ בזה קושית התוס' לקמן בדף ס"ב ע"א:
ולפענ"ד בל"ה צריך לומר דשם אזלא הסוגיא למאן דסובר דלא בעינן בעידנא דאל"ה לא שייך הואיל וחזי לכיסוי דם צפור דאף אה יזדמן לו אח"כ דם צפור לא יהיה בעידנא ולקמן יבואר באורך:
וא"כ שפיר ניחא שם דאינו חייב מלקות משום הואיל דחזי לכיסוי דם צפור דניהו דאינו דוחה העשה מ"מ הל"ת נדחה ולא הוי מצוה הבא בעבירה דלא הוי בעידנא והכא בביצה ממאי דאיתא אמר רבא אפר כירה מוכן לוודאי ואינו מוכן לספק צריך להיות הגירסא אמר רבא כדאיתא בהגהות וכדאיתא אח"כ ואזדא רבא לטעמי' ולפי מה שגורסים התוס' בשבת בדף קל"ב שם רבה ולא רבא ניחא מאי דהגמרא קאמר כאן דבעינן בעידנא ודוק: