נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני עשה דוחה לא תעשה · סימן א
הנה בירושלמי איתא שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח משום דחלה בכולל והתוס' הקשו ממאי דאיתא בשבועות בנשבע שלא אוכל נבילות וכשירות דליתא בלאו והן והא שבועה חלה בכולל אף לבטל מצוה ותירצו לחלק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דרק בשב ואל תעשה חלה בכולל לבטל מצוה ולא בקום ועשה:
והרי"ף הביא להלכה דברי הירושלמי דנשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול בלילי פסח. והקשה עליו הבעל המאור מסוגיא זו דמבואר דבנשבע שלא יאכל נבילות וכשירות דליתא בלאו והן וכתב הרמב"ן לחלק בתירץ התוס' בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה אך כתב הרמב"ן דעדיין קשה ממה ששנינו תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן והא במצות עשה משכחת לה בכולל דהוי שב ואל תעשה וכן הקשה ממאי שאמרו דלא הנחתי תפילין ליתא בלא אניח ואמאי הא משכחת לה בכולל דהוי בשב ואל תעשה וכתב ע"ז הרמב"ן אני אומר שאע"פ שאיסור שבועה חלה בכולל אם עבר ועשאה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיב ואימעטי דבר מצוה הלכך לענין חיוב קרבן ליתא בלא אניח ומ"מ אסור להניח כדעת הירושלמי ע"כ:
והנה קשה דא"כ שוב ממאי מוכח לחלק בין קום ועשה ושב ואל תעשה דלמא שפיר חייל בכולל אף לבטל מצוה בקום ועשה והגמרא קאמר דליתא בלאו והן לענין קרבן דאף דחלה שבועה לבטל מצוה מ"מ קרבן אינו חייב ועוד דאם נימא דמש"ה אינה חלה בכולל לענין קרבן כיון דקראי דקרבן רק בדבר הרשות כתיבי א"כ אף כולל לקיים מצוה לא תחול לענין קרבן והגמרא מקשה דליתני גבי יש אוכל אכילה אחת דמשכחת עוד קרבן לענין שבועה היכא דנשבע בכולל:
ומה שנראה לי דהנה הרמב"ם פסק גבי קונם דהיכא שאסר על עצמו מצה וסוכה ותפילין בקונם היכא דאכל מצה או ישב בסוכה או הניח תפילין לוקה וכתב עליו השער המלך דחולק על הריב"א בחולין בדף קמ"א דכתב דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו לוקה והחינוך בפרשת יתרו הקשה איך חל קונם על מצוה נימא דאתי עשה ודחי ל"ת ותירץ דבנדר איכא עשה ול"ת דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וא"כ ניהו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות וע"כ דהרמב"ם לא ס"ל שיטת הריב"א רק דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה חייב מלקות ג"כ:
ואנכי אמרתי דהנה הנו"ב הביא להקשות על דברי הריב"א דאמאי היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות והא מצוה הבאה בעבירה אינו מצוה וכיון דאין העשה נדחה נשאר עבירה והוי מצוה הבאה בעבירה ואינו מצוה כלל ואינו דוחה הל"ת ג"כ:
אך הנה בירושלמי איתא פרק האורג דמקשה דאמאי בקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה לא כן אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו אמר לי' תמן היא גופא עבירה ברם הכא איהו דקא עבר עלה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. ופירשו המפרשים דהוא כלשון בתמיה וכי נימא בהוציא מצה מרה"י לרה"ר לא יצא ידי חובתו:
ויש הרבה פירושים בדברי הירושלמי ופירוש הפשוט נראה בירושלמי לחלק בין מצה גזולה דהעבירה הוא על המצה ופסולה למצוה מאחר שהיא גזולה אבל בקורע על מתו בשבת הבגד אינו פסול לקריעה וכן בהוציא מצה מרה"י לרה"ר המצה אינה פסולה רק שהוא קא עבר עבירה שחילל יו"ט ולא בשביל זה לא קיים המצוה:
וא"כ מעתה ניחא דברי הריב"א דהריב"א מיירי התם לענין היכא דחרש ביו"ט לכסות דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה דיו"ט שפיר אמרינן דניהו דאין העשה נדחה מ"מ הל"ת נדחה ולא שייך לומר דהוי מצוה הבאה בעבירה דהתם ג"כ אין היא עצמה עבירה ואין העפר פסול רק שהוא עבר עבירה שעשה מלאכה ביו"ט ושפיר יצא מצות כיסוי ונדחה הל"ח:
ומעתה נלע"ד לחלק בין נדר לשבוע' דנדר הוי מיתסר חפצא עלי' ושבועה הוי דקאסר נפשי' מן חפצא וא"כ בנדר היכא דאסר על עצמו מצה והסוכה והלולב כיון דנדר הוי איסור חפצא הוי היא עצמו עבירה ואם אכל המצה או ישב בסוכה או נטל הלולב לא יצא ידי המצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה ושפיר פסק הרמב"ם דלוקה ולא אמרינן דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דנדר מ"מ הל"ת נדחה דהא כיון דאין העשה נדחה שוב הוי מצוה הבאה בעבירה ולא נדחה הל"ת ג"כ:
אבל בשבועה אף דשבועה חל לבטל מצוה בכולל מ"מ היכא דעבר על השבועה לא יתחייב מלקות דהעשה דוחה הל"ת דניהו דאין העשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות ולא שייך לומר כיון דאין העשה נדחה שוב הוי מצוה הבאה בעבירה ואין כאן עשה כלל ואינו דוחה הל"ת דהא שבועה לא הוי איסור חפצא ולא הוי היא גופא עבירה ואין כאן שום איסור על החפץ אך הוא עשה עבירה שעבר על שבועתו שנשבע מתחילה אבל אין גוף הדבר עבירה ושפיר העשה דוחה הל"ת עכ"פ ואין כאן מלקות וממילא אינו חייב קרבן ג"כ כיון דליכא מלקות ממילא ליכא קרבן דכיון דליכא ל"ת אין כאן חיוב קרבן כדאיתא במכות בדף י"ג ע"ב דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ואף דהגמרא דחי דתלוי רק היכא דהוי ל"ת חייב קרבן מ"מ היכא דהלאו נדחה לגמרי בוודאי ליכא קרבן כדאיתא בתוס' בשבועות בדף כ"א ע"ב בד"ה ולא אמרו. דהקרבן תלוי בלאו יעו"ש:
וא"כ ניחא שפיר כל הנ"ל דלבטל מצות עשה אף דשבועה חלה בכולל מ"מ קרבן ליכא דכיון דהעשה דוחה הל"ת ליכא קרבן אך זה ניחא בביטל מצות עשה אבל בביטל מצות לא תעשה כגון שיאכל נבילות וכשירות אם היינו אומרים דחל בכולל שפיר הוי ג"כ חייב קרבן דבזה לא שייך לומר דהעשה דוחה הל"ת דאין כאן עשה כלל רק ל"ת ומש"ה הוכרחו התוס' והרמב"ן לחלק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דבקום ועשה אינו חל לבטל דאל"ה היה משכחת לה בלאו והן אף לענין קרבן. אך עדיין היה קשה קושית הרמב"ן לענין ביטול מצות עשה דשפיר היה חל בכולל כגון בהנחת תפילין ובשאר מצות עשה וע"ז שפיר נוכל לתרץ ניהו דהשבועה חלה בכולל מ"מ קרבן ליכא כנ״ל דהעשה ידחה הל"ת גבי שבועה אך זה ניחא בנשבע לבטל מצות עשה אבל מה נעשה בנשבע לבטל מצות ל"ת דליכא עשה דלדחיה וע"כ מוכרח החילוק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דלבטל בקום ועשה אינו חייל בכולל ודו"ק היטב:
אחר אמרי הדברים האלה הראו לי שכונתי בסברא הנ"ל דבנדר הוי היא גופא עבירה כיון דהוי מיתסר חפצא לדברי החמדת שלמה בסי' ל"א דכתב שם וז"ל ועל עיקר הקושיא על הריב"א כבר כתבתי במקום אחר דזה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דאין האיסור על החפץ ולא דמי ללולב הגזול וראיה לזה מירושלמי גבי הקורע על מתו וכתבתי ליישב בזה קושית השער המלך דאמאי באוסר עליו מצה ואכל לוקה הא עכ"פ העשה דוחה הל"ת ולפי מה שכתבתי י"ל כיון דאסר עליו המצה ונקרא שם האיסור על המצה הוי מהב"ב ולא קיים המצוה: