נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני ברירה · סימן כג
הנה בדברי הרמב"ם הנ"ל בפרק א' מהלכות שמיטה ויובל דכתב דהאחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה שהבאנו לעיל פירוש הכסף משנה דהיינו שלא יחזור להיות שותפות אך שמחליפים החלקים:
הברכת הזבח בפרק ו' דעירוכין בדף כ"ו פי' באופן אחר דהאי חלקו ביובל היא ענין בפני עצמו דאם חלקו ביובל אין מחזירין זה לזה רק נשאר החלוקה לחלוטין וחמה הברכת הזבח דאנן קיי"ל כשמואל לקמן בפ' המוכר דהמוכר בשנת היובל דאינה מכורה כל עיקר והמעות חוזרים וכן פסק הרמב"ם שם א"כ גם באחים שחלקו ביובל הדין כן דנתבטל חלוקתן ואחר היובל חולקים ואינם יכולים לחלוק ביובל דכלקוחות דמי ע"כ יעו"ש:
ואפשר לומר דלשמואל דסובר דהמוכר בשנת היובל אינה מכורה כל עיקר בחלקו ביובל א"צ להחזיר לפי מה שהבאנו דברי הפוסקים דלענין ממון ספק ממונא לקולא ולא היה צריך להחזיר מספק אך שמחיוב להחזיר לקיים מצות השבה ומש"ה דעת הפ"י דחוזר ונוטל כל אחד חלקו דלענין ממון שלו הוא וכנראה מרש"י בגיטין בדף כ"ה דכתב והדר שקלי כדמעיקרא:
וא"כ בחלקו ביובל לשמואל דאמר דאינה מכורה כל עיקר בוודאי אין כאן מצות השבה דמצות השבה לא הוי רק בקנה קודם היובל שהשדה שלו ומצות התורה היא להשיב ביובל אבל בקנה ביובל שאינו חל הקנין כלל אין כאן מצות השבה אך גזל היא בידו אם מחזיק בדבר שאינו שלו:
וא"כ בחלקו ביובל דהוי רק ספק וספק ממונא לקולא א"צ להחזיר כל עיקר דמצד ממון ספק ממון לקולא ומצות השבה אין כאן ויהיה ניחא שיטת הרמב"ם לפי פירש הברכת הזבח דבחלקו ביובל א"צ לבטל החלוקה וא"צ להחזיר זה לזה:
אך הנה הגט פשוט תירץ על שיטת מהרש"ל דכיון דברירה היא רק ספק אמאי מחזירין ביובל נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותירץ דלא שייך בזה המוציא מחבירו עליו הראיה דקרקע בחזקת בעלי' עומדת והקרקע היא בחזקת היורשים ולא מקרי יורש מוחזק נגד יורש כמו שכתב הכה"ג בהגהות הב"י אות נ"ה יעו"ש והשער המלך חלק עליו דכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בוודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה יעו"ש וצריכין אנו לבוא לתירץ הפוסקים דאינו מחזיר רק לקיים מצות השבה:
וא"כ זה ניחא בחלקו אחר היובל אבל בחלקו ביובל כיון דאנן קיי"ל דבקנה ביובל אינה מכורה כלל ואם לא הוי יורש דאינו שלו לוקח לא הוי דביובל אינו חל הקנין ושוב מחוייב להחזיר מדינא דלא שייך בזה המוציא מחבירו עליו הראיה דיורש נגד יורש לא מקרי מוחזק ולוקח לא הוי וא"כ אדרבא בקנה ביובל מחוייב להחזיר מדינא:
ובזה אפשר ליישב מאי דקשה לשיטת האומרים דא"צ להחזיר רק מטעם מצות השבה ואח"כ כל אחד חוזר ולוקח חלקו כבתחילה וקשה כיון דכבר השיב לחבירו שוב הוי חבירו מוחזק ואיך יכול אח"כ להוציא מחבירו:
ולפי הנ"ל ניחא דמה שחבירו לוקח עתה חלק שלו לא מקרי מוחזק דזה הוי ביובל והוי כמו חלקו ביובל ולא הוי מוחזק דאם אין זה חלקו אינה מכורה כל עיקר וזה שהיה לו חלק זה קודם יובל שפיר הוי מוחזק ויכול להוציא מידו ודו"ק:
עוד אפשר לומר לפי דברי השיטה מקובצת בבבא בתרא בריש פרק המוכר פירות בפלוגתא ושמואל דהולכין אחר רוב דלרדיא זבין וז"ל והקשה הר"מ מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטי דזבני לשחיטה לחזקה דממונא וה"ל פלגא ופלגא ונימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשתנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר לא חשיבא חזקה יעו"ש:
ונראה פירוש דבריו כיון דמעיקרא היה המעות ביד הלוקח והוא נותנו למוכר לא מקרי המוכר מוחזק וה"ה מה שאחד החזיר לחבירו חלק שלו לא מקרי חבירו מוחזק ודו"ק: