נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני ברירה · סימן י
הנה הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ד' דאמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין
ותמהו עליו כל נושאי כליו מדוע לא הביא הדין דאיבעי' בגמרא דאמר לסופר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ורצה לפשוט ממתניתן מכתוב לאיזה שארצה אגרש בו וקאמר דלא נפשט ממתניתן דהוי תולה בדעת עצמו ברירה אבל תולה בדעת אחרים אפשר דיש ברירה ותמהו מדוע הרמב"ם לא הביא דין זה כלל:
והלחם משנה תירץ וז"ל הא דלא הביא הרב תולה בדעת אחרים דהיא איבעי' בגמרא נ"ל כיון דס"ל דהכא הוי ספק מגורשת גבי תולה בדעת עצמו פשיטא בתולה בדעת אחרים הוי ספק ובגמרא דפליגי אמוראי אי הוי ריח הגט או דאף ריח הגט אין בו ומש"ה בעי בתולה בדעת אחרים אם הוי ספק אבל הרמב"ם דפסק בתולה בדעת עצמו הוי ספק מכ"ש בתולה בדעת אחרים וכתב עוד אח"כ וכ"ת דאיכא למטעי דתולה בדעת אחרים הוי מגורשת ודאי זה לא יעלה על הדעת ומה ששאל האיבעי' אי הוי ספק מגורשת אבל ודאי מגורשת לא אסיק אדעתי':
ותמהו עליו המפרשים דבוודאי למאי דבעי הגמרא אי אמרינן ברירה בתולה בדעת אחרים היינו שתהי' ודאי מגורשת ולא ספק והוי לי' לרמב"ם להביא דין זה בתולה בדעת אחרים לענין שלא תהיה ודאי מגורשת:
אך הנה המשנת חכמים הקשה על מאי דקאמר בגמרא קא בעי מיני' תולה בדעת אחרים וקא פשיט לי' תולה בדעת עצמו דהיינו כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי תולה בדעת עצמו והקשה דלאיזה שארצה אגרש הוי ג"כ תולה בדעת אחרים דהא הכתיבה לשמה כותב הסופר ובאומר הבעל לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש והסופר כותב לאיזה שירצה הבעל הוי הסופר תולה בדעת אחרים ותירץ דכבר האריכו התוס' והרא"ש דבעינן שליחות בכתיבה דמה שהסופר כותב לשמה היא שליחות הבעל והנה כל מקום דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וכאן אם יכתוב הוא לאיזה שירצה יגרש לא מהני דהוי תולה בדעת עצמו ממילא אף שהשליח כותב ולגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ג"כ לא מהני דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וכדברים האלה ראיתי בפתח הבית ג"כ בדיני ברירה בס"ו ענף ג' ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד:
אך יש סתירה לזה מדברי הבית שמואל בסי' קמ"ז סק"א דהביא לשיטת הרמב"ם דכל שהוזכר התנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול משום שלא נכתב לשם כריתות גמור דעדיין אגידא בי' דדלמא לא יתקיים התנאי ואף אם נתקיים אח"כ לא מהני משום דאין ברירה והביא הב"ש בשם חידושי הרש"ק בשם מהריב"ל דרוצה לצדד להקל אף אם הזכיר התנאי קודם הכתיבה כל שאין הסופר יודע מהתנאי דהוי גיטא:
ולפי הנ"ל גם שם קשה כיון דכתיבה היא מטעם שליחות א"כ מאי מהני מה שהסופר אינו יודע מהשליחות נימא כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואם הוא עצמו היה כותב לא היה מהני דכוונתו על תנאי וכבר עמדתי ע"ז בתשובה באה"ע בסי' ל"ז:
ואמרתי שם לפי דברי המשנה למלך בפרק תשיעי מהלכות אישות הלכה ו' דנסתפק על מאי דאיתא בנזיר בדף י"ב דהשולח שליח לקדש אשה וקידש השליח אשה שהיתה אשת איש בשעה שעשאו זה שליח ונתגרשה אח"כ לא מהני משום דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ובשעה שעשאו שליח הוא לא היה יכול לקדש דהיתה אשת איש ונסתפק וז"ל ויש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ועשה שליח שיקדש לו אשה ואח"כ נתגרשה מי אמרינן דחשיב שליח כיון דאם הוא בעצמו קדשה בשעה שהיה בה ספק קידושין היו תופסין בה קידושין מספק חשיב בזה מלתא דאיהו מצי עביד ושפיר משוי שליח או דלמא כיון דלא מצי לקדשה קידושין גמורים חשוב מלתא דלא מצי עביד:
וכתב בסוף וז"ל ודע דבפרק י"א דיבמות תנן גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אין נותנים להם להקריב ואין מוציאין שלהם מידיהם ופי' רש"י ללשון ראשון וז"ל שם בדף צ"ט ע"ב בד"ה ואין מוציאין אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן ותניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו כל שעה שירצה ואפי' במשמר שאין שלו ת"ל ובא בכל אוות נפשו ושרת ומניין שעבודתו ועורו שלו וכו' ותערובות הללו הואיל ואחד מהם כהן אין ב"ד יכולין להוציא מידם בע"כ ולתתם לאנשי משמר וכו' או יעשו שליח לכל כהן שירצו להקריב קרבנם וכתב אח"כ רש"י וז"ל וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל דהיכא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי והתוס' כתבו דאינו קושיא כיון דהוי ספק כהן מצי משוי שליח ושם כתבו דהדבר מפורש בירושלמי דספיקות משוי שליח וסיים המשנה למלך וז"ל והנה ע"פ הדברים האלו נראה דהספק שנסתפקנו היא מחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שהיא מחמת ספק לא מצי משוי שליח ולדעת התוס' דכיון דמאי דלא מצי עביד הוי רק מחמת ספק משוי שליח והיינו אם השליח קידש יהיו ודאי קידושין עכ"ד המ"ל:
וא"כ ניחא דברי המריב"ל והב"ש הנ"ל דאף לשיטת הרמב"ם בהתנה התנאי קודם לתורף הגט פסול מ"מ אם הסופר לא ידע מהתנאי כשר הגט ולא קשה דהא כל מלתא דלא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואם כתב הוא הגט פסול משום דדעתו על תנאי שהרי דעת הרמב"ם דאף אם נתקיים התנאי הגט פסול משום דאין ברירה ודעת הרמב"ם דאף דאין ברירה עכ"פ ספק הוי וא"כ כיון דלדידי' הוי ספק שוב היכא דהשליח עשה הוי ודאי כיוון דהשליח לא ידע מהתנאי וכתב בסתם ולא שייך בזה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי דהספיקות משוי שליח ושפיר הוי ע"י השליח ודאי כדברי המ"ל הנ"ל:
ומעתה יתיישב שיטת הרמב"ם בטוב טעם ודעת דלפי הס"ד בגמרא דכיון דאין ברירה לא הוי אף ריח הגט שפיר בעי בגמרא מאי יהיה בתולה בדעת אחרים היכא דאמר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ולא קשה קושית הגאונים הנ"ל דהרי אף באומר כתוב לאיזה שארצה אגרש הוי ג"כ תולה בדעת אחרים דהסופר כותב לאיזה שירצה הבעל דמ"מ כיון דתולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה אף מה שהשליח כותב לא מהני משום דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי ואם היה כותב בעצמו היה תולה בדעת עצמו כנ"ל אך זה היא לפי הס"ד דכיון דאין ברירה לא הוי אף ריח הגט ה"ה אף בשליח לא מהני אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דאף תולה בדעת עצמו הוי ספק ומכ"ש תולה בדעת אחרים שוב לא נשאר לנו עוד ספק שמא תולה בדעת אחרים הוי ודאי דזה מוכח ג"כ מהך דכתוב לאיזה שארצה אגרש דאף דזה הוי תולה בדעת עצמו מ"מ כיון שהסופר כותב אצלו הוי תולה בדעת אחרים ולא שייך לומר כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי כיון דאף אצלו עכ"פ ספק הוי שוב לגבי השליח הוי ודאי דלגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ולא שייך בזה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כיון דגם אצלו הוי ספק עכ"פ וכאשר כתב מהריב"ל דהיכא דהשליח לא ידע מהתנאי הוי הגט כשר וה"ה היכא שהשליח ידע מ"מ לגבי השליח הוי תולה בדעת אחרים ודו"ק היטב:
ואף דהמשנה למלך שם מביא דספק פלוגתא לא הוי כספיקא דדינא מ"מ מאי דאמרינן דתולה בדעת עצמו הוי ספק לא הוי ספק פלוגתא לפי שבארנו דאף למ"ד אין ברירה מ"מ ספיקא הוי: