נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני אין איסור חל על איסור · סימן יב
על דברי הרמב"ם דפסק בפ' ז' מהלכות תרומות הלכה א' דכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינה בלאו שהרי אינה קודש והוא כדאמר שמואל משום ר' אליעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינה במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדאיתא בסנהדרין בדף פ"ג ובחולין בדף קי"ג ע"ב ובגמרא בחולין קאמר שם שני טעמים או דבעלמא איסור חל על איסור ושאני הכא דמיעט רחמנא ומחו בו כי יהללהו או דבעלמא ג"כ אין איסור חל על איסור וקשה כיון דהרמב"ם ס"ל דאין איסור חל על איסור אף על חיסור פשה כגון במתנה לעני לא אצטריך קרא דמחוללת ועומדת:
אך הנה דעת מהרי"ט הובא גם בשער המלך בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דהא דאין אחע"א היינו דרק שני חיובים ליכא אבל היכא דהתרו בו משום השני ולא משום הראשון שפיר חייב על השני. והנה לכאורה סותר מגמרא יבמות דקאמר דכיון דאחות אשה לא חייל התיבה יבומי והא איסור השני ג"כ איכא אך זה בל"ה קשה על הרבה פוסקים דס"ל דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ שני איסורים איכא וצריך לומר דלבתר דמתרץ איסור אחות אשה מתלי תלוי וקאי נכלל בזה דיש כאן שני איסורים אך שני חיובים ליכא:
אך לפי זה על איסור עשה שפיר חייל איסור השני דשני איסורים איכא בל"ה ועל איסור הראשון ליכא מלקות חייב על איסור השני מלקות:
אך כבר הארכנו בענין נשבע על דבר מצוה דהקשה הנו"ב מאי דהגמרא קאמר דנשבע שלא לאכול נבלות מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא קאמר הטעם דאין איסור חל על איסור והארכנו שם וכן הביא האבני מלואים בסוף הפרו בתשובה בסי' י"ב דבכל איסורים אף דאארע"א היינו רק שני חיובים ליכא אבל שני איסורים רביע עליה ונ"מ לקברו בין רשעים גמורים אבל בשבועות אין השבועה חלה כלל כיון דמושבע ועומד הוא דשבועה אינה חלה רק על דבר הרשות כדיליף מקרא:
וא"כ שפיר יש מקוה לחלק דבתרומה טמאה כיון דלא הוי רק בעשה שפיר היה חייב על טומאת הגוף ולא שייך בו תרחע"א דהוא רק לענין שני חיובים ובעשה ליכא חיוב שוב חייב על טומאת הגוף אבל בשבועה לענין מתנה לעני כיון דמושבע ועומד הוא אין שבועה חלה כלל ואף דלא הוי רק עשה מ"מ מושבע ועומד הוא:
עוד אפשר לומר דאיכא נ"מ בין הטעמים דלטעם דא"א חל על איסור הוא דוקא היכא דטומאת התרומה קדים דאז אין איסור דטומאת הגוף חייל על איסור דטומאת תרומה אבל אה טומאת הגוף קדים לא שייך בזה אאחע"א דאדרבא טומאת הגוף קדים כדאיתא בחולין בדף ק"א לענין קודש דנכמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר כ"ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים אבל להטעם דמחוללת ועומדת אף בנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר ג"כ אין בו מלקות והוצרך הרמב"ם נטעה דמחוללת ועומדת היכא דנטמא הגוף קודם:
הנה קשה דאף בטמא שאכל תרומה טהורה גם כן לא יתחייב מלקות דכיון שנגע בה קודם שאכלה טמא אותה כדאיתא לעיל בדף ק"א ובשלמא לטעם דאין אחע"א ניחא דטמא שאכל תרומה טהורה אף כשנגע בה טימא אותה מ"מ שוב טומאת הגוף קדים וחייב מלקות אבל לטעם דמחוללת ועומדת קשה דבשעת אכילה כבר היא מרוצצת וכן הקשו בתוס' לעיל בד' ק"א בד"ה בנטמא הגוף דלרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאוה היכא משכחת טמא שאכל תרומה שיהיה במיתה דהא מכי נגע בה טמאה פירוש דבקודש פליגי דר' יוסי הגלילי פוטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ורבנן לא גמרו מתרומה והביאו ראיה דאם נימא דבקודש טמא אינו חייב אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאוה וקשה לרבנן גופייהו איך יסברו בתרומה שנאמר בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת לחד לישנא לקמן בד' קי"ג וקשה ג"כ כיון שנגע בו טמאוה ובתוס' תירצו דנ"מ היכא שתחב לו חבירו לבית הבליעה וקשה דא"כ אף בקודש משכחת לה כן ובתוס' תירצו בדוחק דידעו דלא איירי בהכי ולתירץ השני דתרצו דמיירי דלא הוכשרו לקבל טומאה אפשר לומר דבקדשים לא שייך זה דחיבת הקודש מכשיר כדאיתא בפסחים בדף כ':
אבל עכ"פ קשה על הרמב"ם דפסק שם בפרק ד' מהלכות תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים ולפיכך לוקה ותרומה טמאה אינו לוקה שאינו קודש וקשה דהוי לי' לבאר דאף בתרומה טהורה אינו לוקה רק כשתחב לו חבירו לבית הבליעה או שלא הוכשרה דאל"ה כיון שנגע בה טמאוה ומהקנות התוס' כאן נראה דאף לטעם שמחוללת ועומדת אינו פטור ממלקות רק היכא דטומאת התרומה קדים ולא היכא דטומאת הגוף קדים אבל לפי שבארנו בשיטת הרמב"ם דמש"ה הוצרך לטעם דמחוללת ועומדת ולא מטעם דאין איסור חל על איסור דמש"ה אף דטומאת הגוף קדים ג"כ פטור א"כ קשה באכל תרומה טהורה כיון שנגע בה טמאוה ויעו"ש בראש יוסף דכתב ג"כ לשיטת הרמב"ם דאף היכא דטומאת הגוף קדים ג"כ פטור ממלקות ושוב יוקשה דאף בתרומה טהורה כן דכיון שנגע בה טמאוה:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה שם במכות בד' י"ד ע"ב איתא מנין דנלמד אזהרה לטמא שאכל את הקודש ריש לקיש אמר משום בכל קודש לא תגע ור' יוחנן אמר מקרא אחר ומקשה ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ההוא אזהרה לתרומה ואח"כ איתא שם טמא שנגע בקודש ריש לקיש אמר לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה ריש לקיש אומר לוקה בכל קודש לא תגע ר' יוחנן אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה. והנה לפי פשטות הסוגיא שם נראה דאיכא מלקות בנגיעה לריש לקיש בקודש ולר' יוחנן בתרומה ולא מצינו בשום פוסק שיתחייב מלקות על הנגיעה וגם בסוף הסוגיא שה נראה דאינו חייב מלקות על הנגיעה דמסיק שם בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא לנוגע וכו' והנראה משיטת הש"ס שם דלא תגע קאי על האכילה ואפקה לאכילה בלשון נגיעה וכן איתא ביבמות בד' ע"ה וכן הוא ברש"י בחומש בפרשת אמור כ"ב ג' כל איש אשר יקרב אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמר אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל וכו' וכפי סוגי' הש"ס במכות וביבמות אליבא דר' יוחנן קאי בכל קודש לא תגע על תרומה ובתוס' במלקות בד"ה ההוא לתרומה הקשו אמאי נכתב זאת בתרומה ולא בקודש וגם אינו מובן למה נאמר אכילה בלשון נגיעה:
ולפי הנ"ל אפשר לומר כיון דבתרומה נאמר ומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וא"כ יוקשה דאף בתרומה שאכל את הטהורה כיון שנגע בה טמאוה ולכן אפקה רחמנא לאוכל בלשון נגיעה מתחיל האיסור משעה שקירב אליו לאכילה ואז עדיין לא היתה מחוללת ומש"ה נכתב בכל קודש לא תגע ודו"ק:
והתוס' שם במכות בד' י"ד ע"ב בד"ה ההוא לתרומה כתבו דהפירוש לא תגע לפסול את התרומה לא לענין מלקות אך בגמרא קאמר דההוא קרא לענין אכילה כנ"ל: