אור ברסלב
נפש חיה על השס דיני אין איסור חל על איסור › סימן י

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

דיני אין איסור חל על איסור · סימן י

סימן ט

במכות בדף כ"ב דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עלי' משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשין כלאים בכרם ובשביעית ויו"ט כהן ונזיר אבות הטומאה ופריך ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מיגו דחייל שבועה בחול חייל נמי ביו"ט ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה:

והקשה הגאון באבני מלואים בסוף ספרו בתשובה בסי' ט"ו דאמאי לא חשיב עוד לאו דבל יחל משום נזיר כאשר כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות נזירות דנזיר העובר על אחד מהאסורין המיוחדים בו עובר משום בל יחל כמו בשאר נדרים כדאיתא בנזיר בדף ל"ח ובנדרים בדף ג' וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות נזירות הלכה ב' עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר וא"כ איכא תשעה לאוין:

אד הנה הש"א בסי' ס' הקשה כיון דההוא תנא דיש חורש תלם אחד איסור כולל לית ליה כהן ונזיר אבות הטומאה דמתחייב משום נזיר קשה ג"כ דאין טומאה דנזיר חיילא על טומאה דכהן דקדים ורצה לתרץ כפי מאי דאיתא בפ' ד' אחין ביבמות כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאיסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי קא אתו א"כ לפי מאי דקיי"ל בפרק יוצא דופן בנדה בדף מ"ו דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר וה"ה לנזירות כדמוכח בסוף פ"ד דנזיר בדף כ"ט וא"כ משכחת לה במופלא סמוך לאיש שקיבל עליו נזירות שיחול עליו ברגע של הבאת ב' שערות דהשתא איסור טומאה וכהן הוי לי' לגבי דהאי איסור בת אחת וכתב ע"ז דהוא דוחק ועוד דא"כ גם בשבועה משכחת לה בכה"ג שנשבע שברגע של הבאת ב' שערות תחול עליו השבועה של חרישה ואייתי ב' שערות ביו"ט דג"כ הוי בת אחת יעו"ש דבריו:

והנה מה שכתב שהוא דוחק לאוקמי כן הנה בכריתות בהך דיש אוכל אכילה אחת הרמב"ם בפי' המשניות כתב כן דמשכחת לה טמא חלב על חלב הוא שיהיה האוכל נטמא קודם שיביא ב' שערות וחל עליו איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה בשעה אחת והרשב"א ביבמות הביא שם בדף ל"ד בד"ה ר' מאיר אומר שכן מצא בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתוב כך מפורש היכא משכחת לה כגון דאיטמא קודם שיביא שני שערות דאיסור חלב ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתי. והנה באמת השאגת ארי' בסי' ס' הרבה להקשות על הרמב"ם דכתב דחלב וטומאה בב"א משום דנטמא קודם שהביא ב' שערות דבכריתות אמרו בפירוש הטעם משום דטומאה הוי כולל. והנה כבר בארנו שהרשב"א הביא באמת שהגי' הי' כן בכריתות ובטח בספרי הרמב"ם היה כתוב כך. אך עוד הוסיף שם הש"א להקשות דא"כ אמאי אמר הרמב"ם דהקדש חל משום דהוי מוסיף לענין הנאה והא ע"כ הבהמה היתה קודש ג"כ קודם שהביא שתי שערות דאם לא היתה קדושה לא היה עדיין איסור טומאה וכיון שהיתה הקדש קודם א"כ הוי הקדש ג"כ איסור ב"א. ועוד דא"כ ממאי מוכיח הגמרא שם ביבמות מהך משנה דיש אוכל אכילה אחת דס"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א דלמא הכל הוא משום ב"א וגם בקושיות אנו קדמו הרשב"א ז"ל ביבמות בדף ל"ג בד"ה אלא מליקה בב"א היא דמשכחת לה והוא הוסיף שם בקושית עוד. דא"כ משכחת לה גיד ומוקדשין בב"א באופן זה יעו״ש. אך הוא הקשה רק לשיטת הראב"ד ועל שיטת הרמב"ם ורבינו חננאל והגירסא בכריתות לא הקשה כלל כאשר יבואר אח"כ:

ואמרתי מסברא דנפשאי דהוי איסור ב"א בשביל שנטמא קודם שהביא ב' שערות לא שייך רק באיסור שאינו על החפץ רק אקרקפתא דגברא כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב' שערות דבזה שפיר אמרינן דלא אמרינן דלא אתי איסור זרות וחייל על איסור טומאה דעליו חייל איסור טומאה ואיסור זרות ביחד אבל איסורים שחלים על החפץ כגון הקדש על חלב כיון דאין איסור חל איסור א"כ לא יוכל לחול איסור הקדש על חלב וכיון שעל חלב לא חל איסור הקדש אף שהוא נעשה עתה י"ג שנים ועליו חלים האסורים ביחד מ"מ אין האיסור הקדש חל עליו לבד רק חל על החפץ על החלב על כל העולם וכיון שאיסור הקדש זה לא יכול לחול על חתיכת חלב זה ממילא גם עליו אינו חל אף שהוא נעשה עתה י"ג שנים כיון שלא מצא מקום ההקדש לחול על חתיכה זו שוב אינו חל. וכאשר כתבתי סברא זו לענין חתיכה נבלה טהורה עם נבלה טמאה אינו מצטרף כדאיתא במעילה בדף י"ז מטעם אין איסור חל על איסור אף שלא אכל מטמאה רק חצי שיעור מ"מ אין אנו משגיחין על מה שאכל הוא חצי שיעור אך על גוף חלות האיסור וגוף חלות האיסור נבלה על טמאה כשנתנבלה היה איסור שלם. וכיון שאז לא חל האיסור לא יוכל לחול עוד אף שהוא לא אכל רק חצי שיעור כאשר בארתי לעיל והבאתי ראיות ברורות לזה וה"ה לענין נ"ד לענין כל איסורים שחלים על החפץ אף שהוא הביא ב' שערות בשעה שהיה אלו שני האיסורים גם כן אין איסור חל על איסור כיון שהאיסור היה צריך לחול על החפץ ולא היה מקום לחול שוב אינו חל אף שהוא עתה נעשה גדול מ"מ כיון שכבר לא הי' מקום לאיסור לחול שוב אינו חל, וכי אמרינן סברא זו על איסור שחל רק עליו ואקרקפתא דגברא מונח כגון איסור טומאה שחל רק עליו שהוא טמא ואמרינן אין איסור טומאה חל על חלב בזה שפיר אמרינן דבשעה שנעשה גדול כבר היה טמא שפיר כשנעשה גדול חייל עליו תיכף איסור טומאה ואיסור חלב בבת אחת כיון שאנו דנין רק עליו דאיסור טומאה רק עליו חל ועליו שפיר הוי ב"א דקודם שנעשה גדול אף איסור חלב לא היה חל עליו ובשעה שעליו חל איסור חלב אף איסור טומאה חייל ולענין איסור טומאה שחייל רק עליו שפיר הוי איסור בת אחת וכן מאי דאיתא ביבמות בדף ל"ג בזר ששימש בשבת דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו זרות ושבת בהדי הדדי התם בוודאי ניחא דאיסור זרות דהוי ג"כ אקרקפתא דגברא היה מקודם ואיסור שבת צריך לחול עליו דאמרינן דאין איסור שבת חל על איסור זרות והוא רק עליו לבד דהוא זר אינו חל איסור שבת אמרינן שפיר כיון דהביא שני שערות בשבת אז הוא דחל עליו איסור זרות ואז גם איסור שבת הוי והוי ב"א וכל זה ברור:

(ומצאתי כדברים האלה בברוך טעם בשער הכולל בדין ג' דכתב שם לתרץ קושית הש"א דהקשה דבהקדש ג"כ משכחת לה בב"א שהקדיש קודם שהביא ב' שערות וכתב וז"ל ולכן נראה לי דהמביא ב' שערות וכתב וז"ל ולכן נראה לי דהמביא ב' שערות אינו מביא על עצמו חלות האיסורים ביחד רק איסורים שאינם על החפץ כי אם אקרקפתא דגברא והבאים מחמתו כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב' שערות מתלי תלוי עליו האיסור שבו מצד טומאתו עד שהביא ב' שערות אבל איסור הקדש אם אינו חל על החלב בשעה שהקדישו תו לא יחול בשעה שהביא ב' שערות דגדלותו אינו גורם הוספת איסורים על החפץ מצאתי כן במוהר"ם עכ"ד ולא אדע לאיזה מוהר"ם כיון והוא ממש כעין סברתינו ובחידושינו בכתבים הארכתי לבאר מדברי הרשב"א ביבמות בדף ל"ג שסובר ג"כ כסברתינו דהביא שם שיטת הראב"ד דכשהביא שני שערות נתחייב בזרות ובנבלה דשניהם חלו עליו משעה שנעשה גדול אע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין מ"מ הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו והקשה עליו הרשב"א דא"כ גבי הקדש הוי ב"א ובדף ל"ד כשהביא שם שיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת רבינו חננאל והגירסא בכריתות כן לא הקשה מהקדש וע"כ כסברא הנ"ל וכאשר הביא גם הברוך טעם בשם מוהר"ם וכאן אין להאריך):

אחר הדברים האלה ניחא שפיר גם סוגיא דידן ביש חורש תלם אחד דגבי נזיר על כהן שפיר נוכל לומר דחייל בב"א כגון שנעשה נזיר תיכף בהתחלת שנת י"ג כיון דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא וקיבל עליו הנזירות קודם י"ג שיחול עליו תיכף בהתחלת שנת י"ג דשפיר הוי ב"א כנ"ל דבנזיר דהוי איסור אקרקפתא דגברא שפיר כשנעשה נזיר תיכף בשנת י"ג הוי ב"א:

אך עדיין קשה קושית הש"א דא"כ גם גבי שבועה משכחת לה ב"א שנשבע קודם שנעשה י"ג שלא יחרוש ביו"ט דתיכף שנעשה גדול חייל עליו השבועה ושאר איסורים ביחד דשבועה ג"כ לא הוי איסור גברא:

וכן קשה בהך דכריתות דיש אוכל אכילה אחת לפי גירסת הרמב"ם דטומאה הוי ב"א שנטמא קודם שהביא ב' שערות א"כ גם שבועה משכחת לה באופן זה כיון דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא:

והגמרא מקשה בשבועות למ"ד דבאיסור הבא על ידי עצמו אמרינן כולל דמשכחת לה בנשבע בכולל ולפי הנ"ל קשה אף בלא כולל דהוי ב"א אך זה ניחא דשם בשבועות מיירי לענין קרבן ובמופלא סמוך לאיש ליכא קרבן כדאיתא בנדה בד' מ"ו ע"ב דאיתא שם לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לענין זדון שבועה ולבל יחל יכול יהיה חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר וב"א לא משכחת לה רק שנשבע במופלא סמוך לאיש וליכא קרבן:

אד הנה ברשב"א בסי' תרל"ו וכן הוא ברמב"ן במלחמות בשבועות הקשה כן (ובנו"ב בסי' קי"ז הביא שהקשה לו אחד כן ולא ראה דברי הקדמונים שקדמוהו בזה) למ"ד דקונם חל לקיים מצוה דיוקשה בהך דיש חורש תלם אחד דמשכחת לה עוד אחת בקונם דחייל ולא יועיל תירץ הגמ' דהאי תנא לית לי' כולל והביא מכאן ראיה בקונם לקיים אינו חל יעו"ש:

ועדיין קשה בהך דיש אוכל אכילה א' דמשכחת לה בקונם בבת אחת כמו בטומאה ובקונם לא נוכל לתרץ דמופלא סמוך לאיש ליכא קרבן דהנה יש פלוגתת הפוסקים היכא שהדיר אחד לחבירו ואסר עליו בקונם ואח"כ נתנו לחבירו וחבירו נהנה ממנו מי חייב אם זה שהדירו אם זה שנהנה ממנו דדעת הרמב"ם דזה שהדירו חייב אבל זה שנהנה אינו חייב דהרי הוא לא נדר והר"ן חלק עליו בנדרים בד' ט"ו דהנהנה חייב והביא ראיה מפרק יוצא דופן כגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין יעו"ש:

וא"כ לשיטת הרמב"ם ניחא דלא משכחת בקונם דע"כ אינו חייב רק הנודר ואם הנודר היה בשעת הנדר קודם י"ג דעי"ז הוא בת אחת אינו חייב קרבן דמופלא סמוך לאיש אינו חייב קרבן:

אבל לשיטת הר"ן שפיר משכחת לה דאחר הדירו לאוכל קודם שנעשה בן י"ג והאחר הוא גדול וכשנעשה בן י"ג חל על האוכל בבת אחת (והיינו שאסר בקונם הבהמה קודם שהקדישה דלאחר הקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ושפיר יש כאן קרבן דבד' כ"ב בשבועות איכא פלוגתא חכמים ור' מאיר דר' מאיר אמר יש מעילה בקונמות וחכמים סוברים אין מעילה בקונמות ואח"כ קאמר בגמרא איפוך אבל עכ"פ אחד מהם סובר דיש מעילה בקונמות או חכמים או ר' מאיר ובמתניתין דיש אוכל אכילה אחת מיירי חכמים ור' מאיר דרישא היא חכמים וסיפא ר' מאיר דר' אמר אמר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב:

וא"כ משכחת לה עוד קרבן בקונם או לר' מאיר או לרבנן ואף דבלא"ה מחייב בקרבן מעילה משום הקדש יתחייב ג"כ בקרבן מעילה משום קונם דאף דאסר מתחלה בקונם מ"מ חל עליו הקדש ג"כ לא מיבעי' אם אסרו בקונם רק לאחד הוי הקדש מוסיף לכולא עלמא אך אף אם אסרו בקונם לכל העולם ע"י הקדש נעשה קדשי' וחייב שני קרבן מעילות וכן איתא במחנה לוי דהיכא דחל איסור קונם על הקדש מחויב בב' קרבן מעילות יעו"ש (אך עכ"ז מצד הסברא נראה דאינו חייב רק קרבן מעילה אחת):

אך לפי הסברא שאמרנו לעיל דכי אמרינן דהיכא דהיה האיסורים קודם שנעשה בן י"ג הוא דוקא באיסור גברא. וכאשר הביא הברוך טעם בשם מוהר"ם דלא הוי בת אחת רק איסורים שאינם על החפץ כי אם אקרקפתא דגברא ולא באיסור חפצא וא"כ ניחא דבקונם דהוי איסור חפצא לא הוי ב"א כלל וממ"נ ניחא דבשבועה לא משכחת בת אחת לענין קרבן דכיון דנשבע קודם שהביא ב' שערות מופלא סמוך לאיש אינו חייב קרבן ולא משכחת לה רק בנדר שהדירו חבירו וזה שוב הוי איסור חפצא:

אך לפי שאמרנו לעיל החילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא דבאיסור חפצא כיון דבשעת חלות האיסור על החפץ אינו חל אינו יכול לחול עוד וזה היא היכא דהאיסור הוא על כל העולם אבל אם האיסור הוא רק עליו א"כ קודם שנעשה הוא בן י"ג לא היה כאן איסור חפצא ושפיר חל בבת אחת:

וגם עדיין קשה בהך דיש חורש תלם אחד דמשכחת לה בשבועה עכ"פ בב"א אף למאן דלית ליה כולל ושבועה דהוי איסור גברא בוודאי חל בב"א ושם מיירי לענין מלקות ושפיר משכחת לה אף בשבועה במופלא סמוך לאיש:

ומה שנראה לי בהיתר קושית אלו לפי מה שכתב התוס' רי"ד בקידושין בדף נ' ע"ב בד"ה כל שאינו בזה אחר זה שהביא שם על מאי דאיתא שם כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו כגון שקידש שני אחיות או שהפריש יותר מעשר או שעשה יותר לחמי תודה והביא שם וז"ל ראיתי מקשין בזה והרי איסורין דאמרינן א"א חע"א ואיתניהו בב"א דבאיסור ב"א חייב שתים ואין קושיא של כלום דבוודאי מה שאדם אוסר בפיו כגון קידושי אחיות והמעשרות בין במעשר, דגן בין במעשר בהמה ולחמי תודה יש לומר זו הסברא (אבל) דהאי דאין אחע"א מפני שכבר הוא מוזהר ועומד כגון אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה או אחות אשה ואח"כ נעשה אשת אח אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שתים דהי מינייהו מפקת וא"ת כל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו א"כ לא יחול שום אחד מהם ויהיה פטור אלו הם דברי התוס' רי"ד:

תוכן תירוצו דדווקא בדבר שאדם אוסר בפיו אמרינן כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו חייל כלל אבל באיסורים הבאים מאליהם אי אפשר לומר היכא דשני איסורים חלים כאחת לא יתחייב שתים דהי מינייהו מפקת ולומר דכל היכא דאיכא שני איסורים אין כאן איסור כלל זה דבר שאי אפשר וע"כ דבאיסור הבא מאליו שפיר חייב שתים:

וא"כ בשבועה דהוא דבר שאוסר בפיו שפיר אף בב"א אינו חל דע"ז שאוסר בפיו שפיר אמרינן כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו ושפיר שבועה אינו חייל על איסור אחר אף בב"א והאיסור שבא מאליו שפיר חייל ולא שייך בזה הי מינייהו מפקת דאיסור שאסר בפיו אינו חל בב"א והאיסור שחל מאליו שפיר חייל ומיושבים קושית הנ"ל דבין בשבועה ובין בקונם אף בב"א אינו חייל וליכא למיתני עוד חיוב בהך דכריתות ובהך דמכות בשבועה או בקונם קודם שהביא ב' שערות דבשבועה וקונם אף בבת אחת אינו חייל:

אך לפי זה שוב יוקשה איך חייל נזיר על כהן ולא נוכל לומר משום דהוי נזיר קודם שהביא שתי שערות משום מופלא סמוך לאיש והוי ב"א דהא נזיר הוי ג"כ מה שאסר בפיו ונימא ג"כ דאינו חייל בב"א:

אך בדבר זה אנו צריכין לתורתו של מהרי"ט בחלק ראשון סי' נ"ג דהביא מחלוקת הפוסקים אם נזיר הוי איסור גברא כמו שבועות או איסור חפצא כמו נדר והוא חולק על שתיהם דלא הוי כמו נדר ולא כמו שבועה אך כמו שאר איסורים שאסרה תורה דמאחר שהוא עשה עצמו נזיר התורה אסרתו בכל אלה ומקום הספק הוא בזה אם איסורי נזיר הוי כמה שקיבל על עצמו לאסור בכל אלו או שהתורה אסרתו דהנה בתורה נאמר מכל אשר יעשה מגפן היין יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה אפשר לפרש דמכל אשר יעשה מגפן היין יזיר היינו שהוא אוסר עצמו מיין דמה שאומר הריני נזיר היינו שמזיר עצמו מן היין ומה שנאמר אחר כך כל משרת ענבים לא ישתה היינו הודעה שהתורה מודיעה מאחר שאסר עצמו מהיין לא ישתה יין ואין זה לאו רק התורה מודיע פרטי האיסור שאסר על עצמו כמו שמצינו בכמה. מקומות שכתבה התורה לשון לאו ואינו אלא הודעה וכמו לנערה לא תעשה דבר וכן כל חרם אשר יחרם מהאדם לא יפדה:

אך הביא המהרי"ט ראיות שאינו כן שאין זה הודעה בעלמא שלא ישתה מאחר שאסר על עצמו דאמרינן בפרק שלשה מינים אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים זגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ואמרינן נמי שם בגמרא דלקי נמי משום בל יחל והנהו חמש המה משום דאיכא בכל הנהו בכל אחד לאו מיוחד משרת ענבים לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל ואם נימא דכל הנהו הודעה נינהו מה שאסר על עצמו לא הוי האיסור רק משום בל יחל דברו והוי הכל לאו אחד כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורין פת כסמין אינו חייב אלא אחת. ועוד הביא ראיה דבנזיר אמרינן טעם כעיקר דילפינן ממשרת ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ואלו היה איסור נזיר רק מה שהוא אסר עצמו מהיין לא היה בו טעם כעיקר כדתנן בפרק הנודר מן המבושל דהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין וע"כ דהנהו לאוי דכתבו בנזיר אינו הודעה בעלמא דכיון דאסר עצמו מן היין לא יאכל כל אלו אך דהוי לאו שאסרה תורה דמאחר שעשה עצמו נזיר והזיר מהיין התורה אסרה עליו כל אלו בלאו וחייב מלקות משום כל לאו ולאו והוי כל אלו איסורים שאסרה תורה על הנזיר וחוץ מזה חייב משום בל יחל על כל אלו המינים שהם בכלל יין והוא בעצמו אסר ג"כ עצמו מן היין וחוץ מזה התורה אסרתו עליו כל אלו יעו"ש הדק היטב כל התשובה הנ"ל ומבואר הדברים אשר דברנו:

ולפי זה שפיר בנזיר חל בב"א היכא שקיבל עליו הנזירות במופלא סמוך לאיש וכשנעשה בן י"ג חל עליו איסור כהן ואיסור נזיר בב"א והלאו דכהן והלאו דנזיר חל עליו בב"א ואין לומר בזה דהוי רק איסור שאסר בפיו ואינו חל בב"א ג"כ כיון שאינו חל בזה אחר זה דהרי לאוין דנזיר שפיר הוי איסורים שאסרה תורה ולא מה שהוא אסר על עצמו דכיון דהוי נזיר התורה אסרתו בכל אלו והנה ענין נזירות בוודאי חל עליו דלא בשביל שהוא כהן לא יחול עליו הנזירות שהנזירות הוא לכל דבר ואף אם לא היה נזיר רק מטומאה לבד היה ג"כ חל עליו הנזירות דאף דאין איסור חל על איסור היינו רק הלאו אינו חל אבל גוף האיסור חל כאשר בארתי ויעו"ש באבני מילואים ב"ת סי' י"ב ובנזיר בוודאי הנזירות חל דאטו על כהן לא יחול נזירות וא"כ ממילא כיון שהוא נזיר יש כאן איסורי תורה שהתורה אסרה על נזיר דברים אלו ובאיסורי תורה שפיר חיילי בב"א ושפיר בנזיר על כהן שפיר חל ב"א אבל בשבועה אינו חל בבת אחת כיון שהוא מה שאסר על עצמו בפיו כנ"ל:

ומעתה מיושב גם קושיא הנ"ל דאמאי לא תני תשעה לאוין דהא על נזיר איכא ג"כ לאו דבל יחל דברו כנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דהלאו דבל יחל דברו הוא דחוץ האיסור שאסרה התורה עליו ג"כ הוא עצמו אסר עצמו בכל אלו כאשר הביא המהרי"ט הנ"ל ראי' דאם היה איסור נזיר רק מה שאסר על עצמו לא היה רק איסור בל יחל ומש"ה איכא בנזיר גם איסור בל יחל דמה שאמר הריני נזיר היינו שמזיר עצמו מיין ומטומאה וזה שוב הוי איסור מה שאוסר עצמו בפיו והוי כמו איסור נדר ושבועה וזה שוב אינו חל בב"א:

והנה שם באבני מלואים כתב ג"כ דלאו דנזיר הוי איסור הבא מאליו ולאו דבל יחל הוי איסור הבא ע"י עצמו כמו שבועה ונדר יעו"ש והביא ג"כ דברי מהרי"ט אך הוא קצת כתב סברה אחרת ולפענ"ד דברים שאמרנו ברורים המה מטעמא דידן:

והאבני מלואים כתב קצת בשינוי ממה שאמרנו דהוא כתב דנזיר לא אסר על עצמו יין וטומאה ותגלחת אך שהוא קיבל עליו להיות נזיר והתורה אסרה על נזיר דברים אלו ובדברים אלו אסורים באיסור שאסרה תורה אך כשהוא עובר על אחת מדברים אלו הוא עובר על תורת הנזיר ומחלל נזרו ומחלל דבריו שנדר בנזיר עובר משום לא יחל דברו ומש"ה הלאוי דנזיר הוי איסור הבא מאליו כאיסורי תורה ובל יחל הוי מה שאסר על עצמו דכיון שכבר נעשה נזיר אסור באלו מאיסורי תורה אך גוף קבלת הנזירות הוי איסור שאסר על עצמו ובל יחל הוי על שמחלל גוף קבלות הנזירות ולפענ"ד כאשר אמרנו דחוץ מזה מה שאסרה התורה עליו דברים אלו גם הוא אסר על עצמו דברים אלו ואיכא גם לאו דבל יחל אך הכל אל מקום אחד הולך ולענין לאוי דנזיר הוי איסור תורה וחייל בבת אחת ובל יחל הוי כמו נדר או שבועה ואינו חייל בבת אחת:

והנה בחולין בדף ק"א ע"ב איתא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו ת"ל שבת הוא יו"כ הוא וכו' שבת קביע' וקיימא יו"כ בו דינא הוא דקא קבעי' לי' ומש"ה שבת חל ולא יום כפור ופי' רש"י דמש"ה מקרי שבת קדים ואינו מובן אמאי מקרי שבת קדים:

ולפי הנ"ל אפשר לומר דאף בב"א הוא מ"מ כיון דשבת קביע' וקיימא ויום כפור בו דינא הוא דקבעו לי' הוי לי' שבת כאיסור הבא מאליו ויום כפור כאיסור הבא ע"י עצמו ושבת חל ולא יום כפורים כנ"ל כאיסור ב"א דבאיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו אך אליבא דאמת זה אינו דאף יום כפור הוי איסור הבא מאליו כדאיתא בשבועות ומש"ה מקשה בגמרא סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קא אתו:

סימן יא

עוד נראה לפי ע"ד דשבועה אינו חל על דבר איסור אף כשהוא בב"א לפי מאי דאיתא בשבועות בדף כ"ז ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהיה חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור וא"כ מההוא טעמא ודאי אף בב"א אינו חל דניהו דהוי ב"א מ"מ אין השבועה חלה רק על דבר הרשות ולא על דבר מצוה וא"כ בב"א אינו חל ולבטל את המצוה פשיטא דאינו חל בב"א וא"כ אף לקיים אינו חל שכל שאינו בלאו והן אינו חל אך זה הוא לענין קרבן אך דעת התוס' במכות ד' כ"ב ד"ה א"ל כגון דאמר שלא אחרוש דאף לענין מלקות בעינן לאו והן והאבני מלואים בת' בסי' י"ד הביא שגם דעת הרמב"ן כן יעו"ש וא"כ אף בבת אחת אינו חל:

אך בקונם דחל לבטל מצוה ועל קונם אינו קאי האי קרא להרע או להטיב דחייל לבטל מצוה אך לקיים מצוה אינו חל כדאיתא בת' רשב"א בסי' תרט"ו משום דאין איסור חל על איסור וכן הוא בתוס' בשבועות בדף ך' ע"ב בד"ה דכי לא נדר דנדר לבטל מצוה חייב דכתיב כי ידור נדר לה' אף בדבר של שם חייל עליו אבל לקיים מצוה אינו חל משום דאין אחע"א. א"כ בקונם דאינו חל רק משום דאין איסור חל על איסור שפיר חל בב"א:

והנה בנזיר דעת הרמב"ן דהוי כמו נדר ושפיר חייל לבטל מצוה כאשר הביא הש"א בסי' ס' בשם הראב"ן ומאי דהגמרא מקשה בנזיר אלימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא פירוש בתמיה וכי הוי קידושא ואבדלתא מושבע ועומד שיצטרך פסוק לרבויי יעו"ש באריכות:

וניחא ג"כ דשפיר נזיר חל על כהן משום ב"א דנדר שפיר חל בב"א ולא קשה דשבועה ג"כ משכחת לה בב"א דשבועה אינו חל אף בב"א דאינו חל על דבר מצוה רק על דבר הרשות ודו"ק. ולפי מה שאמרנו לעיל דכשנעשה בן י"ג לא הוי ב"א רק באיסור גברא ולא באיסור חפצא ניחא הכל דבקונם לא הוי בת אחת דהוי איסור חפצא ולא קשה רק על שבועה ובשבועה אף ב"א אינו חל:

וראיתי באבני מלואים בסי' י"ב שכתב כעין זה על קושית הנו"ב דלמה קאמר הטעם דאין שבועה חלה על נבלה משום דמושבע ועומד מהר סיני ולא משום דאין איסור חל על איסור ותירץ האבני מלואים דמשום דמושבע ועומד הוא אף ב"א אינו חייל יעו"ש אך משום מושבע ועומד היה אפשר לומר רק היכא דאיסור הראשון קדים אמרינן דאין השבועה חלה משום דמושבע ועומד אבל בב"א אפשר דחל אבל משום דשבועה אינו חל על דבר מצוה רק על דבר הרשות בוודאי נראה דאף ב"א אינו חייל ודו"ק:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה