נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
דיני אין איסור חל על איסור
סימן א
בחולין בדף קי"ג איתא שם במשנה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה רבי יוסי הגלילי אומר וכו' את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבילה יכול יהיה אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם יעו"ש כל הסוגיא:
והנה ר' עקיבא לא ס"ל האי סברא דחלב אמו דוקא דאל"כ לא היה צריך קרא למעט עוף וקשה דאיתא שם בגמרא בחלב אמו ולא בחלב טמאה ופירוש רש"י כיון דמרבינן דגדי משמע דוקא טהורה וא"כ חלב נמי מטהורה דהא אמו כתיב וא"כ קשה ממאי יליף ר' עקיבא דדוקא חלב טהורה כיון דהוא לא ס"ל אמו דוקא וא"כ ניהו דגדי ממעט טמאה עדיין חלב לא ידעינן:
אך הנה המפרשים הקשו ויעו"ש בראש יוסף בד"ה ר"ע אומר לפי מאי דאיתא בתוס' לעיל ק"א בד"ה ר' עקיבא אומר דהא דאמר לקמן דר' עקיבא סובר איסור חל על איסור היינו רק אליבא דשמואל אבל ר' עקיבא בעצמו ס"ל אאחע"א וא"כ קשה למה לי קרא למעוטי טמאה דהא בנ"ה אין איסור חל על איסור:
ואפשר לומר לפי מאי דאיתא ביבמות דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אבה וחייל דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ כי פקע איסור אשת אח אחי איסור אחות אשה וחייל:
והנה בגמרא פסחים מקשה לר' עקיבא דיליף משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנ"ל ורצה למילף מבב"ח דלאו טעמא בעלמא היא ואסור וקאמר מבב"ח ליכא למילף דחידוש היא ומסיק דיליף מגעולי עכו"ם ורש"י כתב בחולין בדף צ"ח ע"ב דלפי האמת לא נוכל למילף מגעולי עכו"ם דחידוש היא ושפיר בכל האיסורין טעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ נראה לפענ"ד ברור אם בישל בשר טמא בחלב דשפיר נאסר החלב ואף דהבשר לא נאסר משום בשר בחלב משום דאין איסור חל על איסור אבל החלב נאסר דמשום איסור טמאה לא נאסר הבשר וטעם הבשר הנכנס בחלב אינו אוסר הבשר דבשאר איסורים טעם כעיקר לאו דאורייתא ופקע איסור הראשון ושוב חייל איסור שני דהוא איסור בב"ח דמשום בב"ח שפיר אמרינן טעם כעיקר ושפיר איצטרך קרא למעט טמאה דעל טמאה ליכא כלל איסור בב"ח ואף החלב אינו נאסר:
והנה הרשב"א בחידושיו לחולין בסוגיא דזרוע בשלה כתב דמשום החלב קרי לבב"ח טעם כעיקר דליכא בה רק טעם אבל בהבשר שפיר נכנס ממשות מהחלב והוי ממש ולא טעם והביאו דבריו גם בב"י בסי' צ"ח:
וכן הוא ברש"י בזבחים בדף צ"ז ע"ב בד"ה עד שיבלע שכתב וז"ל כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו ומכאן אנו למדין היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש יעו"ש:
ומעתה ניחא קושיא הנ"ל דממאי מוכיח ר' עקיבא דעל חלב טמאה אינו חל איסור בב"ח ולפי הנ"ל ניחא דלענין חלב א"צ קרא דאאחע"א ואין נפקא מיניה לענין טעם כעיקר דלענין החלב בעצמו בוודאי אין איסור בשר בחלב חל דעל החלב איכא איסור טמא ואף על הבשר ג"כ אינו חל דהחלב שנכנס להבשר הוי ג"כ בעין ודו"ק:
סימן ב
עוד נוכל לומר דהנה הקשו המפרשים דבב"ח על חלב ומתה הוי כולל דאיידי דחל על החלב דהוא טהור חייל ג"כ אבשר וגם לפי שיטת המפרשים דהיכא דהוי כולל וגם אסור בהנאה הוי מוסיף ומש"ה עולה על גיד הוי מוסיף גם בב"ח על חלב ומתה הוי מוסיף:
ואמרתי דתלוי בשני שיטות רש"י ותוס' בשבועות בד' כ"ח היכא דנשבע מתחלה שלא יאכל תאנים ואח"כ חזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים היינו מכל אחד כזית שני זתים לא יאכל לשיטת רש"י לא הוי כולל כמו דנשבע מתחלה על תשע חתיכות שמונחות לפניו לא יאכל ואח"כ נשבע שלא יאכל עשר דלא הוי כולל דאם תשע לא אכל עשר לא אכל כיון דאם יאכל עשר ע"כ יאכל תשע ג"כ וה"ה בנשבע מתחלה שלא יאכל תאנים כזית ואח"כ נשבע שלא יאכל שני זתים זית מתאנים וזית מענבים כשיאכל כזית מתאנים וכזית מענבים ממילא איכא כאן שבועה ראשונה משוה תאניה ודעת התוס' דעכ"ז הוי כולל כיון דנכלל עתה דבר חדש בהשבועה אף דממילא איכא בזה גם שבועה ראשונה חייב דומה לנשבע שלא יאכל תשע ונשבע אח"כ שלא יאכל עשר דהתם כיון שנשבע שלא יאכל תשע הוי כל העשר בכלל דכל תשע שיאכל מאלו העשר יהי' חייב ויעו"ש בתוס' בשבועות בדף כ"ח ע"ב בד"ה שבועה שלא אוכל תאנים:
וא"כ בב"ח אם הוי כולל תלוי ג"כ בשני שיטות הנ"ל היכא דאסור הבשר מתחלה משום נבלה או חלב שבשלו בחלב דנימא דהוי כולל משום החלב דהא החלב אינו אסור רק עם הבשר ועל הבשר בל"ה איכא איסור אך לשיטת התוס' מ"מ הוי כולל דנכלל עתה בהאיסור עוד דבר אחד ולשיטת רש"י לא הוי כולל:
אך לפי אשר בארנו לעיל שפיר הוי כולל אף לשיטת רש"י ואמרינן דאיידי דחל על החלב חל ג"כ על הבשר ולא שייך לומר דהחלב אינו אסור רק עם הבשר ביחד ואיכא בל"ה איסור הראשון משום הבשר לבד דכפי שבארנו עתה איכא איסור על החלב לבדה דהרי החלב אסור עם טעם הבשר שבתוכו וטעם הבשר שבתוכו מותר משום נבלה דבשאר איסורים לא אמרינן טעם כעיקר וא"כ שפיר החלב אסור משום בב"ח כנ"ל ושפיר אף הבשר אסור משום בב"ח מטעם כולל דאיידי דחל על החלב חייל ג"כ על הבשר ואיצטרך קרא למעוטי טמאה:
וזה ניחא היכא דהבשר אסור משום נבלה או בחלב שפיר הי' חל משום כולל דאיידי דחל על חלב חייל נמי על הבשר אבל היכא דהחלב אסור משום טמא לא הוי כולל דנימא דאיידי דחייל על בשר חייל נמי על החלב דהא הבשר אינו נאסר רק עם החלב ובל"ה אסור משום החלב והחלב הנבלע בהבשר שפיר הוי בעין כנ"ל וכיון דבל"ה אסור משום החלב לא הוי כולל מה דנאסר עתה הבשר וחלב ביחד כשיטת רש"י גבי תאנים וענבים ושפיר ניחא דעל חלב טמא אינו צריך קרא דבל"ה אינו חל משום דאין איסור חל על איסור ודו"ק:
סימן ג
בחולין בדף קי"ג בסוגיא דגדי לרבות את המתה:
והנה מאז הקשיתי על מאי דקאמר שם הגמ' דלמאן דאמר אאחע"א אינו חייב על אוכל חלב בחלב וכן במתה אם לא דאיכא קרא לרבויי:
וקשה הא כיון דחייב באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב וא"כ מחלב ומתה לא יהי' רק חצי שיעור ומבשר בחלב הוי שיעור שלם וראיתי אח"כ שהקשו כן הכרו"פ והראש יוסף ולפי דברי התוס' בנדרים בדף י"ז בד"ה והאמר רבא דהוי מוסיף משום חצי שיעור וא"כ גם כאן יהי' חייב אף באכל שיעור שלם משום מוסיף:
וראיתי לגאון בספר ברוך טעם וכן בספר חתם סופר ביור"ד סי' צ"ב דכי אמרינן דעל חצי שיעור חייל איסור אחר היינו מה דעל איסור הראשון הוי חצי שיעור הוי על איסור השני שיעור שלם כגון בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלות אבל כאן בבשר וחלב על חצי שיעור חלב ומתה גם מבשר וחלב לא הוי רק חצי שיעוררק שמצטרף עם חלב ומקודם הי' חזי להצטרף עם חלב או עם נבלה ועתה מצטרף עם חלב ובזה לא אמרינן איסור חל על חצי שיעור:
ובברוך טעם הוסיף להביא ראי' לזה ממעילה בד' ט"ז ע"א לענין אם מצטרף נבלה טהורה עם טמאה לחייב עלי' משום נבלה וסובר רב דאינו מצטרף ופי' רש"י משום דאין איסור חל על איסור דאין נבלה חייל על טמאה ומש"ה חצי שיעור דנבלה טמאה אינו מצטרף עם חצי שיעור דנבלה טהורה וקשה דאף דנבלה אינו חייל על טמאה מ"מ בחצי שיעור נבלה טהורה וחצי שיעור נבלה טמאה שפיר יחול כיון דליכא מטמאה רק חצי שיעור אלא ע"כ דבכה"ג כיון דעל חצי שיעור טמאה ליכא רק חצי שיעור מנבלה גם כן ואי משום דמצטרף עם חצי שיעור נבלה טהורה בשביל זה אינו חל דגם החצי שיעור דטמאה יכול להצטרף עם חצי שיעור אחר דטמאה וכן בב"ח אף בחצי שיעור מתה או חלב עם חצי שיעור חלב אאחע"א אלו דבריהם ז"ל:
והנה לכאורה תמוה מאד על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מדברי התוס' בשבועות בד' כ"ח ע"ב בד"ה שבועה שלא אוכל תאנים ובנדרים בד' י"ז בד"ה והאמר רבא דכתבו בפי' דהיכא שנשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד מכל אחד חצי שיעור דשפיר חייל כיון דמהאיסור הראשון ליכא רק חצי שיעור והא הכא ג"כ בחצי שיעור דתאנים גם מאיסור השני ליכא רק חצי שיעור רק שמצטרף עם חצי שיעור דענבים ואפ"ה חייל ולא אמרינן בזה אין שבועה חל על שבועה:
ולבאר הענינים נראה לי דהנה התוס' כתבו שם בשבועות ובנדרים דהא דאמרינן דנשבע תחלה שלא יאכל תאנים ואחר כך חזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים הוי כולל על כרחך לא מיירי בנשבע שלא יאכל חצי שיעור מתאנים וחצי שיעור מענבים דהיינו שיעור שלם משניהם דבזה אף בלא כולל חל דהא משבועה הראשונה ליכא רק חצי שיעור וע"כ מיירי דהשבועה היתה שלא יאכל כזית לא מתאנים וענבים דשפיר חייל על כזית תאנים משום כולל דענבים:
והקשיתי לפי דברי הריב"ש בסי' קנ"ט הובא גם כן במחנה אפרים ס"ט דכולל בשבועה לא הוי רק באם נשבע על שניהם בשבועה אחת אבל בשני שבועות לא הוי כולל כיון דכל אחת שבועה בפני עצמה והנה בשבועה אחת קי"ל דאם אכל משתיהן כזית חייב כגון בנשבע כדאיתא ברמב"ם בפ"ד מהלכות שבועות הלכה ה' והוא מגמרא שבועות בד' כ"ח ע"ב דדוקא בהזכיר פת בכל אחד אבל בלא הזכיר פת בכל אחד הוי הכל שבועה אחת ומצטרף הכל לכזית:
וא"כ קשה דממ"נ לא משכחת כולל בשבועה שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים דאם נשבע בשני שבועות שבועה על תאנים ושבועה על ענבים לא הוי כולל כנ"ל דברי הריב"ש ואם נשבע בשבועה אחת שוב כולם מצטרפים לכזית וחייב על חצי זית תאנים וחצי זית ענבים וחיילא שבועה שני' אף בלא כולל ולשיטת התוס' בנדרים כיון דחיילא על חצי שיעור תאנים ועל חצי שיעור ענבים חיילה ג"כ אף אם אכל כזית מתאנים דהוי מוסיף משום חצי שיעור והוגד לי אח"כ כי הרב הגאון הקדוש מגור הקשה כן והניח בקושיא:
ולפענ״ד נראה דהנה קשה כנ"ל על מאי שכתבו התוס' דהיכא שנשבע שלא יאכל כזית מתאנים וענבים ביחד מכל אחד חצי שיעור חיילא אף בלא כולל כיון דמשבועה ראשונה ליכא רק חצי שיעור ועל חצי שיעור חיילא שבועה וקשה דבכה"ג אינו חייל אף על חצי שיעור כיון דעל חצי שיעור גם משבועה השני' ליכא רק חצי שיעור אך שמצטרף עם חצי שיעור דענבים וכמבואר בפי' במעילה דבחצי שיעור נבלה טהורה וחצי שיעור נבלה טמאה אין איסור חל על איסור אף דליכא מטמאה רק חצי שיעור ולכאורה דברי התוס' סותרים לגמ' מעילה הנ"ל:
אך באמת הכל ברור ונכון דשם במעילה שפיר ניחא דחצי זית נבלה טהורה וחצי זית נבלה טמאה אין מצטרפין אף דמטמאה ליכא רק חצי שיעור מכל מקום בשעה שנתנבלה הנבלה ובא איסור נבלה על איסור טומאה ולא הי' מקום לאיסור נבלה לחול על טומאה נמצא על בהמה זו לא חל איסור נבלה כלל על איסור דטמאה וממילא אף שיאכל אח"כ חצי זית מבהמה טמאה זו וחצי זית מטהורה גם כן לא יצטרף אף דעל חצי זית ליכא איסור מ"מ על בהמה זו לא הי' מקום לחול איסור נבלה כלל וממילא אינו מצטרף גם כן לחצי זית נבלה אחרת טהורה ועל כרחך צ"ל כן דהא לשיטת התוס' בנדרים בדף י"ז חצי שיעור הוי מוסיף ואמרינן מיגו דחייל על חצי שיעור חייל על שיעור שלם א"כ לא יהי' משכחת כלל אין איסור חל על איסור דתמיד הוי מוסיף על דרך משל נבלה על טמאה הוי מוסיף כיון דיחול על חצי זית טמאה נבלה בצירוף חצי זית טהורה נבלה חייל ג"כ על זית שלם דטמאה אך בוודאי זה ליתא דכיון דאיסור נבלה אינו חייל על טמאה וליכא בטמאה זו איסור נבלה שוב אינו מצטרף ג"כ עם טהורה דאף דהוא אכל חצי שיעור מ"מ חלות האיסור הי' על שיעור שלם:
אבל שם בתאנים וענבי' דברי התוס' נכונים דהיכא דנשבע מתחלה שלא יאכל תאני' ואח"כ נשבע שלא יאכל כזית מתאנים וענבים ביחד שפיר חייל כיון דעל שבועה זו ליכא מראשונה רק חצי שיעור ותיכף חלות השבועה השני הי' רק על חצי שיעור דהרי כך היתה שבועתו שלא יאכל כזית מתאנים וענבים ביחד ותיכף חלות השבועה השני הי' על חצי שיעור ולא על שיעור שלם שהרי נשבע על כזית מתאנים וענבים ביחד מכל אחד חצי שיעור ושפיר חיילא השבועה השני כיון דחלות השבועה הוי תיכף על חצי שיעור:
וא"כ זה ניחא בנשבע שלא יאכל מתאנים וענבים ביחד כזית אבל באם הוא נשבע שלא יאכל כזית תאנים ולא כזית ענבים וא"כ שבועתו היתה על כזית תאנים ג"כ וע"ז אינו חייל השבועה דכבר מושבע ועומד מחמת השבועה הראשונה שלא יאכל כזית תאנים וא"כ ממילא אף אם יאכל אח"כ חצי זית תאנים וחצי זית ענבים אף דהדין כיון דהוי שבועה אחת הוי כאיסור אחד וכולם מצטרפין לכזית מ"מ בכאן לא יצטרף כיון דגוף חלות השבועה הי' על כזית תאנים ועל כזית אינו חלה השבועה אינו מצטרף ג"כ עם חצי זית אחר כמו כל אין איסור חל על איסור שאין חל איסור נבלה על טמאה אינו מצטרף חצי שיעור דנבלה טמאה עם חצי שיעור אחר דנבלה טהורה כיון דעל גוף הטמאה לא הי' חל איסור דנבלה אינו יכול להצטרף ג"כ אף דבצירוף לא יהי' רק חצי שיעור כדאיתא במעילה כיון דגוף חלות האיסור הי' על כזית וה"ה בנשבע שלא יאכל כזית תאנים ונא כזית ענבים כיון דעל כזית תאנים אינו חל השבועה אינו מצטרף ג"כ עם חצי זית דענבים ומיושב קושיא הנ"ל:
דאף בנשבע שלא יאכל כזית תאנים ולא כזית ענבים ג"כ יחול השבועה השני דהרי יהי' חייב על חצי שיעור האנים וחצי שיעור ענבים ולפי הנ"ל ניחא דבזה שפיר אין שבועה חלה על שבועה ואינו מצטרף ג"כ ודו"ק:
אך לפי זה יוקשה בבשר בחלב בחלב מתה או בחלב שפיר יחול על חצי שיעור בשר וחצי שיעור חלב דהתם ג"כ האיסור הוא רק בצירוף בשר וחלב ביחד דבשר לחודי' אינו אסור רק בצירוף החלב והוי ממש כמו התם בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד כזית משניהם כיון דהאיסור אינו חל רק על שניהם ביחד שפיר חל האיסור דלא הוי משבועה הראשונה רק חצי שיעור ה"ה הכא נמי חייל האיסור בשר בחלב על שניהם יחדיו:
אך הנה בחולין בדף ק"ח איתא בע"ב חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ממ"נ אי מצטרפי אבישול נמי לנקי אי לא מצטרפי אאכילה נמי לא ללקי לעולם לא מצטרפי ובבא מיורה גדולה:
ופירוש רש"י לעולם לא מצטרפי לעשות איסור אלא א"כ הי' בו מתחלה כשיעור וכי אמר רב לוקה על אכילתו שבא מיורה גדולה ולצדדין אמר רב למלתא אבל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו לוקה על אכילתו שאכל שיעור שלם איסור של שם אחד ואין לוקה על בישולו דאם בישל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה לפי שאין מצטרפין מכל התירן לקרות איסור עד שיהי' בכלל אחד לעשות איסור לעצמו עכ"ד:
וא"כ לרב דסובר דליכא חיוב בשר בחלב רק בבא מיורה גדולה ואין מצטרפין מכלל התירן לקרות איסור עד שיהי' בכל אחד איסור לעצמו שפיר ניחא דאין איסור חל על איסור דכיון דאינו חל איסור בשר בחלב עד שיהי' בכל אחד לעשות איסור לעצמו וצריך שיהי' בהבשר שיעור שלם שיוכל להיות איסור בפני עצמו וא"כ שפיר אין איסור חל על איסור על הבשר שהוא נבלה כיון דצריך להיות שיעור שלם ויש כאן איסור נבלה וממילא כיון דחינו יכול לחול האיסור מתחלה דהי' כאן שיעור שלם דנבלה או חלב אינו מצטרף אח"כ ג"כ כנ"ל:
אך ללוי דאמר דאף לוקה על בישולו בחצי זית בשר ובחצי זית חלב שוב יוקשה כיון דהתחלת האיסור הוא על כזית משתיהן אין שייך אאחע"א כיון דמאיסור הראשון לא הוי רק חצי שיעור:
והנה שם במעינה בד' י"ו פליגי רב ולוי דרב סובר דנבלה טהורה ונבלה טמאה אין מצטרפין לאכילה משום דאין איסור חל על איסור ולוי סובר דמצטרפין אף לאכילה משום דסובר דבכל מקום איסור חל על איסור:
ומעתה לרב ניחא דכמו דבנבלה טהורה אינו מצטרף עם נבלה טמאה כן הוא בבשר בחלב כאשר כתבו המפרשים הנ"ל דבשר בחלב הוי כמו שם נבלה טהורה עם נבלה טמאה ולרב שפיר דמי דגם בשר בחלב הוי כן כנ"ל:
ורק ללוי קשה דהוא סובר דלוקה על בישולו בחצי זית בשר וחצי זית חלב ולוי בל"ה סובר איסור חל על איסור ובל״ה חל איסור בשר בחלב על מתה ונבלה וא"צ קרא ודו"ק:
סימן ד
בכריתות בדף י"ד בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכיפורים ומפרש בגמרא איך חלים כל האיסורים טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב איטמא מיגו דאתסר בחתיכות טהורות אתוסיף נמי איסור גבי חלב וחלב מעיקרא לא אסור אלא באכילה אקדשי מיגו דאתוסיף איסור הנאה אסור באכילה נותר מיגו דאתוסיף איסור לגבי גבוה אתוסיף איסור אכילה וכו' ומקשה וניתני חמש וכגון דאכל פיגול ומתרץ נותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה ומקשה דמשכחת לה שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולו מיני' והוי לי' נותר ומתרץ באבר אחד מיירי בשני אברים לא מיירי ומקשה דמשכחת לה שהעלה חצי אבר לגבי מזבח דההוא פלגא פקע פיגולו והוי נותר והשאר הוי פיגול ומסיק דבכזית אחד מיירי בשני זתים לא קמיירי:
ואיתא ברש"י בגליון ואי אנחו פלגא דזית אמזבח אין הקטרה פחות מכזית:
ודברי רש"י תמוהים מאד דמאי מועיל שיניח חצי זית ע"ג מזבח ויפקע מחצי זית זה איסור פיגול ויחול נותר הא על חצי זית אינו חייב קרבן ולא כרת:
ונראה לפרש דבריהם עם מאי דאיתא במעילה בד' י"ז ע"ב הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות בגמרא אמר ר' יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לטומאת הידים דמדרבנן הוא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו:
וכתב רש"י וז"ל אבל לענין אכילה דפיגול ונותר מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייבין עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב נותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עלי' משום מחר ואמר לי' רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול:
ולשיטה זו שוב יהי' תמוה בסוגיא דידן מאי קא מתרץ בגמרא בזית אחד מיירי בשני זתים לא קמיירי הא משכחת לה בזית אחד שיהי' חייב משום נותר ומשום פיגול היכא דאנחי חצי זית על גבי מזבח שמחצי זית יפקע פיגול ויהי' נותר וחצי זית השני יהי' פיגול ויתחייב משום נותר ומשום פיגול ואפשר שלזה כיון רש"י ורש"י לשיטתו במעילה הנ"ל ומש"ה מקשה דמשכחת לה דאנחי לחצי זית אמזבח ותירץ דאין הקטרה פחות מכזית:
אמנם עדיין אינו מתורץ בזה דעדיין משכחת לה שהעלה זית ע"ג מזבח דפקע הפיגול ואח"כ אכל חצי זית מזה שפקע הפיגול וחצי זית מהשאר ויהי' חייב משום פיגול ומשום נותר:
אך הנה התוס' יו"ט פירש שם במעילה שיטת רש"י שהביא בשם רבו שחייב משום נותר ומשום פיגול אין הפירוש שיתחייב שתים רק בין אם התרו עליו משום נותר מחויב ובין אם התרו עליו משום פיגול אבל לעולם אינו חייב אלא אחת ולפי דבריו הי' ניחא כאן שיטת הגמ' אך גוף דבריו אינם מובנים כיון דאיכא כאן איסור נותר ואיסור פיגול ויוכל להתרות עליו משום כל אחד אמאי לא יתחייב שתים:
ובתוס' חדשים כתב דנראה דאינו עובר רק על לאו אחד על לא יאכל כי קדש הם וצריך להתרות משום לאו זה אך מדברי רש"י והתוס' יו"ט לא נראה רק דשפיר חייב משום לאו דנותר ומשום לאו דפיגול וגם לפי דברי התוס' בע"ז בד' ס"ו בד"ה כל שתעבתי לך שכתבו ח"ל ואפילו למ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו ה"מ כגון עלין ולולבין דנפקי מכל אשר יעשה מגפן היין אבל היכא דאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון בכל איסורי דעלמא אי חזינן מהכא שמצטרפין לא חשבינן לי' לאו שבכללות יעו"ש הרי דלר' מאיר דלמד מפסוק זה לכל איסורים שבתורה שמצטרפים מ"מ לא הוי הלאו משום זה דאם כן הי' לאו שבכללות אך מהכא ילפינן דעיקר הלאוין מצטרפין ונראה דהחיוב הוא על עקרי הלאוין:
אך הנה על גוף דברי רש"י קשה אמאי באכל חצי זית פיגול וחצי זית נותר לשיטתו חייב משום נותר ומשום פיגול הא כיון דאי אפשר לצמצם והוי ספק שמא הוי נותר יותר או שמא הוי פיגול יותר הוי לי' למפטר לגמרי וכדאיתא בזבחים בד' ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן יחד ואכלן פטור משום שאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו ופירוש רש"י ואינו ידוע אם נתערב נותר בפיגול יותר ממה שנתערב פיגול בנותר ובטל נותר בפיגול וכן להיפך והוי התראת ספק וכן בנ"ד במחצה כזית פיגול ומחצה כזית נותר כיון דאי אפשר לצמצם והוי ספק איזה הוי יותר הי' לו לפטור לגמרי דאין לחייבו משום פיגול דשמא הוי נותר יותר ואין לחייבו משום נותר דשמא הוי פיגול יותר והוי התראת הפק:
אך הנה התוס' כתבו בחולין בד' כ"ח ובריש עירובין ד' ו' על מאי דפליגי בגמ' במחצה על מחצה אי הוי כרוב בשחיטה וכן בפרוץ כעומד אם הוי כגדור או כפרוץ והקשו הא אי אפשר לצמצם ומנין אנו יודעין שהוא מחצה ותירץ רבינו שמעון דבכל מחצה איכא שלשה ספיקות שמא הוא מחצה ושמא הוא מיעוט ושמא הוא רוב ולמ"ד דמחצה על מחצה כרוב איכא שני ספיקות להתיר דאם הוי רוב כשר ואם הוי מחצה כשר רק מיעט פסול והוי ספק ספיקא להתיר ולמ"ד מחצה על מחצה אינו כרוב איכא שני ספיקות לאיסור דאם הוי מיעוט איסור ואם הוי מחצה איסור רק דאם הוי רוב כשר והוי ס"ס לאיסור ובתוס' בעירובין בד' ה' בד"ה וספק דבריהם להקל הקשו על תירץ זה וז"ל וא"ת דבפ"ב דבכורות בד' י"ו אמר נמצא בין שתי עירות לרבנן יביאו עגלה אחת ויתנו והשתא כל אחת תביא עגלה לעצמה דשמא קרובה היא ואפילו מצומצמות הא אמרינן קרובה אפילו קרובות ואיכא שני ספיקות על כל עיר שהיא חייבת דאם החלל קרוב אלי' חייבת ואם הוא מצומצם בין שני העירות שניהם חייבות והיא ג"כ חייבת וי"ל דממה נפשך סגי בעגלה אחת דאם רחוקה היא פטורה ואם קרובה היא יוצא בשל תנאי (היינו שיביאו עגלה אחת ויתנו שתעלה לאיזה עיר שיצטרכו) ולא נשאר רק הפק אחד שמא נמצא ההרוג מצומצם בין שני העירות וצריך שני עגלות והוי רק ספק אחד להביא שתים ושני ספיקות דדי באחת:
ומעתה ניחא גם דברי רש"י הנ"ל דבחצי זית פיגול וחצי זית נותר שפיר יכול להתרות בין על פיגול בין על נותר אף דאי אפשר לצמצם שיהיו שוים לשיטת רש"י דהיכא דהמה שוים חייב על פיגול ועל נותר שפיר יכולין להתרות בין על פיגול בין על נותר אף דאי אפשר לצמצם מ"מ בין על פיגול בין על נותר איכא שני הפיקות על כל אחד דחייב דאם הוי פיגול יותר חייב על פיגול ואם הם שוים חייב על שניהם על פיגול ועל נותר ועכ"פ חייב על פיגול ג"כ ולא נשאר רק ספק אחד שמא נותר הוי יותר ואיכא שני ספיקות לחייב על פיגול וכן על נותר ג"כ איכא שני ספיקות לחייב על נותר דשמא נותר הוי יותר ושמא המה שוים וניחא שפיר כשיטת התוס' יו"ט דנוכל להתרות בו בין משום נותר בין משום פיגול אבל שתים אינו חייב משום נותר ומשום פיגול דלענין לחייבו שתים איכא שני ספיקות דאינו חייב דאם הוי נותר יותר אינו חייב רק משום נותר ואם הוי פיגול יותר אינו חייב רק משום פיגול רק דאם המה מצומצמות חייב שתים ואיכא שני ספיקות דאינו חייב אלא אחת כדברי התוס' הנ"ל לענין עגלה ערופה דלענין זה איכא שני ספיקות שאין לחייבו שתים ודו"ק:
ושפיר ניחא סוגיא דידן דבכזית אחד ליכא נותר ופיגול דבחצי זית פיגול וחצי זית נותר ג"כ אינו חייב שתים רק אחת ודו"ק:
סימן ה
אך עדיין לא יתיישב שיטת רש"י דכתב דאם אנחי לפלגא דזית על המזבח אין הקטרה פחות מכזית כנ"ל דבזה עדיין לא מתורץ דמשכחת לה שהניח כזית על המזבח והוא אכל רק חצי זית ולדידן בפלגא דזית בל"ה לא יתחייב שתים כנ"ל:
ונראה דהנה מה דאמר כאן הגמרא דמשכחת לה שהעלה אבר פיגול על גבי המזבח דפקע פיגולו מיני' והוי לי' נותר וקאמר בגמרא דבזית אחד ליכא פיגול ונותר דאם אנחי על גבי מזבח שוב פקע הפיגול וקשה לי דהא דפקע פיגול אינו אלא לגבי מזבח שמאחר שעלה לא ירד ונלמד בזבחים בדף פ"ד מקרא דתורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו אבל לענין איסור אכילה עדיין אסור ועדיין רמי חיובא עלי':
ומצאתי הערה זו בתוס' בזבחים בדף מ"ב ע"ב בד"ה הקומץ דכתבו שם באמצע דבריהם דאם הוצת האור ברובו פקע פיגולו מיני' דאם ירדו נמי יעלו וה"ה אף באכילה כדמשמע בכריתות בדף ע"ז (צ"ל י"ד) וכו' ומשלה בו האור פקע פיגולו ומסקינן לי' לכתחלה ובפרק אמרו לו מתירין לו לאכילה יעו"ש:
הרי דהתוס' כמסתפקים בזה וכתבו דנראה מסוגיא דידן דמותר אף באכילה והיינו מחמת קושיא הנ"ל דאי לאו הכי אף שהעלה על גבי מזבח ופקע פיגולו מיני' לענין מזבח ושוב נעשה נותר כיון שראוי למזבח עכ"ז לענין אכילה גם איסור פיגול עליו ומש"ה הוכיחו התוס' דבאמת מותר אף באכילה משום פיגול:
אך זה ברור דאף לשיטת התוס' הוא רק במשלה בו את האור דהיינו שהוצת האור ברובו דהדין דאף אם עלו ירדו אח"כ יעלה דעת התוס' דפקע פיגולו מיני' לגמרי ומותר אף באכילה אבל היכא שהעלה ע"ג מזבח ולא משלה בו האור דהדין הוא דאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו זה בוודאי אסור באכילה דעדיין איסור פיגול עליו:
וא"כ יוקשה מאי קאמר הגמרא דנותר ופיגול בחד זית לא משכחת לה הא משכחת לה בהעלה על המזבח ולא השלה בו את האור דפקע פיגולו לענין המזבח ונעשה נותר כיון דמותר למזבח תורת נותר עליו ולאכילה גם איסור פיגול עליו והנה במקור חיים בשם אביו זצ"ל בחידושי כריתות תירץ זאת וכן אמרתי גם אנכי לשיטת התוס' ולא עת האסף פה:
אך לענ"ד נראה דכיון דהעלה ע"ג מזבח ונותר לגבי מזבח ממילא פקע איסור פיגול אף לענין אכילה:
דהנה הגמרא קאמר כאן דנותר חל על הקדש כיון דאתוסיף איסור לגבוה אתוסיף נמי איסור לגבי הדיוט וא"כ ע"כ הא דחל פיגול על הקדש ג"כ ע"כ הוא משום מוסיף זה כיון דהוי פיגול אתוסיף איסור לגבוה אתוסיף נמי איסורא להדיוט:
והנה המפרשים כתבו דהיכא דהוי איסור מוסיף היכא דפקע המוסיף שוב פקע גם איסור שניתוסף על ידו דשוב אין איסור חל על איסור וכן כתב הראש יוסף בכמה מקומות ובחולין בד' ק"א בד"ה מאן האי תנא יעו"ש והבאתי הדברים בארוכה בסוגיא דנטולה אני מהיהודים בענין אין נדר חל רק על דבר הרשות:
וא"כ בעיגול היכא דהעלה על המזבח דמותר לגבוה ומכ"ש היכא דהשלה בהן את האור דאף כשירדו יעלה ומותר לגבוה גמרי שוב אף לענין אכילה אין איסור סיגול חל משום דאין איסור חל על איסור ואין איסור פיגול חל על איסור הקדש דאינו חל רק משום תוסיף דאסור לגבוה כמו נותר וכיון דנסתלק המוסיף דהותר לגבוה משום דעלה על המזבח שוב לענין אכילה אין איסור חל על איסור:
ובזה אפשר ליישב קושית התוס' בזבחים בד' מ"ב ע"ב דהביאו שם קושית רש"י על מאי דאיתא שם במשנה אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול הקומץ והקטרה והלבונה והטעם כדאיתא בגמרא שאין לו מתירין רק שהוא עצמו מתיר את אחרים והקשה דלמה לו האי טעמא בל"ה כל שלא קרב המתיר כמצותו אין עליו פיגול ואי אכל מאלו שוב לא קרב המתיר כמצותו ותירץ רש"י שהשלה באלו את האור והוצת האור ברובו דחשיב כאלו כבר קרבו כדאיתא בפרק הקומץ רבה מאימתי מתיר שירים באכילה משהוצת האור ברובו והקשה התוס' על זה דאם הוצת האור ברובו שוב פקע פיגולו מיני' כדאמר בגמרא דאם ירדו יעלה ובכריתות משמע דאף באכילה מותר והוא סוגיא דידן:
ולפי הנ"ל ניחא דהא דמותר אף באכילה משום פיגול משום דאין איסור חל על איסור ושם ע"כ צריך לומר דאתיא כמ"ד דאיסור חל על איסור בקדשים בכריתות בד' כ"ג ע"ב יעו"ש בתוס' בזבחים בד' מ"ה ע"ב בד"ה אבל העצים:
ומעתה היכא שהעלה חצי אבר על גבי המזבח ויהי' רובו של כזית ויאכל אותו בצירוף מיעוט הזית שלא הניח על גבי מזבח שפיר יתחייב משום פיגול אף דרובו של זית מונח על גבי מזבח ופקע פיגולו ממנו מ"מ לענין אכילה לא פקע פיגולו אך כיון שפקע האיסור לגבי המזבח שוב אין איסור אכילה דפיגול חל על איסור הקדש כיון דנפקע המוסיף שוב אאחע"א וזה ניחא היכא דמכל הכזית נפקע האיסור לגבי המזבח אבל אם רק מחצי זית נפקע איסור המזבח עדיין נשאר האיסור אכילה ולא שייך בזה לומר כיון דנפקע המוסיף שוב אאחע"א דזה ברור היכא דיהי' כאן שיעור שלם מאיסור הראשון ואיסור השני הוי מוסיף על חצי שיעורו ועל חצי שיעורו לא הוי מוסיף או דהי' מוסיף על כל השיעור ומחצי השיעור נסתלק המוסיף כאשר הבאנו לעיל כיון דנסתלק המוסיף משום אין איסור חל על איסור מ"מ כיון דלא נסתלק המוסיף רק מחצי שיעור נראה בוודאי דחצי שיעור אינו יכול לעכב חלות האיסור דעל חצי שיעור יכול לחול איסור אחר כדאי' בשבועות כנ"ל וכאן אינו מעכב האיסור רק חצי שיעור דעל חצי השני הוי מוסיף ורק על חצי השני שלא הוי מוסיף וחצי שיעור אינו מעכב האיסור:
וא"כ היכא שהעלה חצי אבר על גבי המזבח ויהי' רוב זית שפקע פיגולו ונעשה נותר ויאכל אח"כ כזית בצירוף מיעוט הזית שלא העלה על גבי מזבח יתחייב שתים דעל פיגול חייב כנ"ל דאין שייך בזה אאחע"א וגם משום נותר חייב אף דעל החלק דלא פקע פיגול ליכא נותר כיון דאיכא רוב נותר ומצטרף המיעוט פיגול בהדי' כדאיתא ברש"י הנ"ל ובזבחים בד' פ"ח דהיכא דהוי רוב נותר ומיעט פיגול חייב וממילא ה"ה היכא דהניח חצי זית ע"ג המזבח ג"כ חייב שתים כאשר הבאנו שיטת רש"י דבחצי זית פיגול וחצי זית נותר חייב משום פיגול ומשום נוחר אך הבאנו לעיל דהיינו רק דנוכל להתרות משום נותר ומשום פיגול אבל לא לחייב משום שתיהם כיון דאי אפשר לצמצם והוי שני ספיקות דאינו חייב שתים דבין אם הי' פיגול יותר או נותר יותר אינו חייב רק אחת כנ"ל אבל בנ"ד שהניח פלגא דזית ע"ג מזבח אם הי' רוב ע"ג המזבח והי' נותר יותר חייב שתים כנ"ל דכיון דהוי רוב נותר מצטרף אליו מיעט פיגול לחייב משום נותר ואף משום פיגול חייב כנ"ל דניהו דהותר למזבח מ"מ באכילה אסור ולא שייך לומר דנפקע המוסיף ושוב אאחע"א דרק מחצי שיעור נפקע ובחצי שיעור לא אמרינן אאחע"א (והנה מזה החלק שנפקע הפיגול בוודאי חל נותר אף דאיסור אכילה לא נפקע מ"מ כיון דנפקע איסור פיגול למזבח שוב חל עליו נותר):
וניחא שפיר מה שהקשה רש"י דמשכחת שהניח פלגא דזית ע"ג המזבח היינו בין שהניח פלגא בין שהניח יותר מפלגא כנ"ל דאז יתחייב שתים ושפיר מפרק דאין הקטרה פחות מכזית וע"כ מניח זית שלם ע"ג המזבח וכיון דמניח זית שלם שוב יופקע הפיגול כנ"ל דאף שלא יפקע רק לענין הקטרה למזבח שוב לענין אכילה אין איסור חל על איסור ולא קשה כנ"ל דשפיר משכחת שהניח זית ע"ג מזבח ולא אכל רק חצי זית מזה שפקע פיגולו והוי עליו איסור נותר עם חצי זית אחר שלא הניח ע"ג מזב והוי עליו איסור פיגול דכיון דעל הזית שהניח ע"ח המזבח אינו חל איסור פיגול משום דאין איסור פיגול חל על איסור נותר אינו מצטרף ג"כ חצי זית מזה עם חצי זית פיגול אחר כאשר בארנו לעיל בס':
דכל היכא דאין איסור חל על איסור כגון נבלה דאינו חל על טמאה אף אם יצטרף חצי זית מנבלה טמאה עם חצי זית מנבלה טהורה ג"כ אינו חל איסור נבלה כדאיתא במעילה בד' י"ז אף דלא הוי מטמאה רק חצי שיעור מ"מ כיון דעל טמאה זו אינו חל איסור נבלה אינו מצטרף ג"כ כיון דהתחלת האיסור לא הי' יכול לחול על טמאה ממילא אינו מצטרף אף שעתה ע"י צירוף הוא פחות מכשיעור כנ"ל רק בנשבע מתחלה שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע על תאנים וענבים ביחד דהוי תיכף התחלת האיסור על חצי שיעור:
ומש"ה לא הקשה רש"י רק דמשכחת לה שיניח פלגא דזית על המזבח דאז לא פקע כלל הפיגול לענין אכילה משום דאין איסור פיגול חל על איסור הקדש משום דמותר לגבוה כיון דזה שמותר לגבוה לא הוי רק חצי שיעור וחצי שיעור אונו מעכב חלות האיסור:
אבל היכא דהניח זית על גבי המזבח דאז פקע איסור פיגול כיון דנסתלק המוסיף מכזית זה ושפיר הוי לענין כזית זה אין איסור חל על איסור דאף אם צירף אח"כ חצי זית מזה וחצי זית מפיגול אחר אינו מצטרף אח"כ כיון דעל זית זה אין איסור חל על איסור לא מהני יצרוף ג"כ ודו"ק:
סימן ו
בסנהדרין בדף ד' בחלב אמו יכול בחלב אמרת יש אם למקרא:
והקשו ממאי דאיתא בבכורות בד' ו' ע"ב וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי אלימא מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודי' שרי ואימא חלב לחודי' אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור ולר' שמעון דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בשולי' וא"כ איך אפשר לומר דבחלב אמו היינו בחלב הא חלב בל"ה אסור ולא נוכל לומר דאתי לאיסור הנאה או לאיסור בישול:
והנה ר' ישמעאל סובר יש אם למסורת יעו"ש בתוס' בד"ה ורבנן נפשת כתיב ותנא דבי ר' ישמעאל דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור בישול ואחד לאיסור הנאה וא"כ פסוק מיוחד על אכילה ואי אפשר דהפירוש חלב דבל"ה אסור באכילה כמו דקאמר בבכורות דמזה ראי' דחלב לחודא מותר דאל"ה לא הי' צריך התורה לאסור בשר בחלב:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה קשה ממאי מוכח הגמ' דחלב לחודא שרי דאם חלב לחודא אסור למה הצריכה התורה לאסור בשר בחלב הא איצטרך קרא על חצי זית בשר ועל חצי זית חלב דאף אם חלב לחודא אסור לא הי' חייב מהתורה רק על שיעור שלם ומשום בשר בחלב חייב על חצי שיעור בשר ועל חצי שיעור חלב:
אך באמת ניחא כיון דקי"ל טעם כעיקר וכשנתן האיסור טעם בהיתר אף ההיתר נהפך להיות איסור ומצטרף אל האיסור להיות שיעור שלם כאשר מביא רש"י כמה פעמים בסוגיא דמשרת ובשר בחלב אינו אסור עד שיתן טעם זה בזה הבשר עם החלב וא"כ אף אם לא הי' קרא לאסור בשר בחלב כיון דחלב לחודא אסור ובישל ביחד עם הבשר הי' ג"כ חייב מלקות על חצי שיעור בשר ועל חצי שיעור חלב ביחד דכיון דנתן החלב טעם בבשר אף הבשר נעשה נבלה ומצטרף לשיעור:
והנה הש"ך הביא בריש תערובות בשם הראב"ן דחלב ובשר הוי מין במינו וטעם שוה יעו"ש:
וא"כ ניחא שפיר דלפי האמת דהפירוש הוא דלא יבשל חלב בבשר שפיר מביא ראי' דחלב מותר דאי חלב אסור למה לי קרא על בשר בחלב דאין לומר דאיצטרך קרא על חצי שיעור בשר וחצי שיעור חלב דהא כיון דיבשלם יחד ויתן טעם בו הוי טעם כעיקר ואף ההיתר נהפך להיות איסור:
אבל לפי הס"ד בסנהדרין דהפירוש שלא יבשל חלב בבשר שפיר ניחא אף דהחלב בל"ה אסור מ"מ איצטרך קרא על חצי שיעור בשר ועל חצי שיעור חלב דבזה לא שייך לומר דטעם כעיקר דאורייתא ואף ההיתר נהפך לאיסור דהא חלב עם בשר הוי מין במינו ולא אמרינן בו טעם כעיקר ודו"ק היטב:
סימן ז
שם בשבועות בדף כ"ד מתיב רבא ברי' דרבה יש אוכל אכילה אחת וכו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחייל אתמרים חייל אחלב:
וכתבו שם בתוס' בד"ה שלא אוכל תמרים וחלב וז"ל מפרש ר"ת דאיתא בלאו והן דמשמע נמי חלב שעל גבי הקיבה או של חי' לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלאו הכי לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב. כוונתם דמשכחת לה בלאו והן משום דבאומר שאוכל תמרים וחלב ג"כ משכחת לה שיאכל חלב הקיבה או חלב חי' אך שוב קשה להם למה לו לומר הכולל משום תמרים וחלב בחלב גופא הוי כולל משום חלב הקיבה או חלב החי' ולזאת תירצו דהיכא דכלל תמרים שהוא דבר היתר אמרינן דכוונתו גם על חלב המותר אבל בלא כלל דברים המותרים כוונתו רק על חלב האסור יעו"ש:
אך זה הוא רק לשיטת התוס' אך שיטת רש"י אינו כן דשיטת התוס' דהיכא דכלל דבר היתר כגון בנבלות וכשרות אז הוי כוונתו אף בנבלה מוסרחת ג"כ ומשכחת לה כהן שאכל נבלה מוסרחת אבל שיטת רש"י אינו כן דאף בכלל כשרות ג"כ עם נבלות לא אמרינן דהי' כוונתו בנבלה מוסרחת ושיוכל לקיים היכא שנשבע שיאכל נבלות וכשרות בנבלה מוסרחת אך דנבלות פירושו דאיסור נבלה עליו א"כ ה"ה בנשבע שיאכל תמרים וחלב והי' כוונתו על חלב האסור ועדיין לא הוי בלאו והן וע"כ לשיטת רש"י צריכין אנחנו לחלק דשאני חלב דהכל שם חלב וא"כ אף בנודר מחלב לחוד נימא דהוי כולל דכולל חלב חי' וחלב קיבה:
אך הנה שם בכריתות הקשיתי על מאי דמקשה שם בגמרא דלתני ג"כ פיגול והקשיתי לפי מאי דאיתא בזבחים בד' ע"ח דאמר שם ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ופירוש שם רש"י דהיינו שנתן לתוך פיו כזית פיגול וכזית נותר כאחת פטור משום דכיון שאכלן כאחת אי אפשר שלא יתערב משהו מאחת ונתערב עם השני וכן מהשני נתערב בזה וכל מה שנתערב מאחד מחבירו בטל בו ואנן לא ידעינן אם נתערב יותר פיגול בנותר או נותר בפיגול וכל מה שנתערב באחד יותר מהשני נפחת שיעורו ואינו חייב עליו ולא ידענו אם פיגול נפחת משיעורו או נותר וא"י על מה להתרות אם על פיגול או על נותר דודאי לא יתערב בשוה מכל אחד לחבירו והוי התראת ספק יעו"ש:
ועכ"פ מוכח משם דבאוכל פיגול ונותר ביחד אף למ"ד התראת ספק שמי' התראה עכ"פ שנים אינו חייב ואם כן מאי מקשה הכא דלתני שאכל כזית פיגול ג"כ בב"א דע"כ הפי' דאכלן בב"א כמו דמסיק שם הגמרא דשלש זתים אי אפשר למתני משום דבית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זתים ובחדא אכילה קא מיירי בשני אכילות לא קא מיירי דאוכל אכילה אחת קתני אבל שני זתים שפיר משכחת לה באכילה אחת וקשה דאף אם יאכל כזית פיגול וכזית נותר באכילה אחת ג"כ לא יתחייב שתים רק אחת משום דאחד יבטל חבירו כנ"ל:
אך הנה התוס' שם בזבחים בד' ע"ח בד"ה הפיגול ונותר בסוף דבריהם הקשו על מאי דקאמר שם הגמ' דפיגול ונותר מבטלין זה את זה הא בפ' קדשי מזבח במעילה בד' י"ו אמר דלענין אכילה פיגול ונותר וטמא מצטרפין להדדי והכרתי ופלתי בס"ק י"ב בסי' צ"ח מסיק באמת דלהרמב"ם דפיגול ונותר מצטרפין לא יתכן שיבטלו זה את זה יעו"ש בהג"ה באמצע דבריו דכיון דמצטרפין לחיוב ביחד אין מבטלין זה את זה:
וא"כ שפיר ניחא דלדידן דפסקינן דמצטרפין שפיר מקשה דלתני שאכל כזית פיגול בהדייהו ולא יבטלו זה את זה אך זה ניחא לפי הס"ד דאכל שני זתים איסור אך לפי מאי דמסיק שאכל כוליא בחלבה ולא הוי רק כזית איסור דהיא כזית חלב עדיין יוקשה דההיתר יבטל האיסור דלענין נותר ופיגול תירצנו לעיל דכיון דמצטרפים זה עם זה אין משן זה בזה אבל כאן בחלב ובשר עדיין קשה דהבשר יבטל החלב כין דאין על הבשר איסור חלב שפיר הבשר יוכל לבטל החלב:
אך הנה שם בזבחים בד' ע"ח מקשה על ריש לקיש דאמר דנותר ופיגול בטל זה בזה ממאי דאיתא דעשה עיסה מהחטין ומן האורז אם יש בו טעם דנן חייב בחלה אלמא כל זמן דאית בו טעם אינו בטל בחבירו ומתרץ מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ופי' רש"י דמאי דאמר ריש לקיש דבטל זה בזה היינו במין במינו דשניהם מין אחת דבזה לא אמרינן טעם כעיקר ובטל:
והנה בריש התערובות איתא מין שנתערב בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר וכתב שם הש"ך בס"ק ק"א מכאן משמע דחלב עם בשר הוי מין בשאינו מינו יעו"ש וא"כ ניחא דלפי המסקנא דאכל כוליא בחלבא דהיינו בשר עם חלב א"כ הוי שני מינים שוב אמרינן טעם כעיקר ואין מבטלין זה את זה וכן צ"ל לפי מאי דמסיק שם הגמ' דמליא בתמרים דג"כ לא קשה שיתבטל החלב בתמרים דהוי ב' מינים:
ומצאתי אח"כ במחנה לוי דהקשה כן על חלב ותירץ כן דחלב ותמרים הוי מין בשאינו מינו ואמרינן בי' טעם כעיקר אך לפי דבריו יוקשה קושיא הראשונה לפי הס"ד דגמ' דיתבטל הנותר עם הפיגול דהוי מין אחד לפי הס"ד וכפי שבארנו ניחא בע"ה:
והנה בנדרים בד' נ"ב איתא הנודר מהבשר מותר ברוטב ובקיפה ור' יהודא אוסר מעשה ואסר עלינו ר' טרפון בשנים שנתבשלו עמו ואימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מהדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור ופירשו שם הרא"ש והר"ן דכיון שאמר בשר זה עלי שויא אנפשי' חתיכא דאיסורא כדין כל שאר איסורין ואמרינן בי' טעם כעיקר ואוסר עד ס' אבל אם אמר סתם בשר עלי ולא אמר זה אינו אסור רק בשר ולא בטעמי' יעו"ש:
והנה כבר הבאנו דברי התוס' דהקשו בנשבע שלא יאכל תמרים וחלב דליתא בלאו והן ותירצו דמשכחת שיאכל חלב חי' וחלב הקיבה וזה ניחא באומר שלא אוכל חלב סתמא אבל באומר שלא אוכל חלב זה שוב ליתא בהן דאם יאמר שיאכל חלב זה אינו חל וא"א למוקמי בחלב זה:
ומעתה מיושב קושיא הנ״ל דע"כ צריך למוקמי במשכב שלא יאכל תמרים וחלב ואף דחלב גופא הוי גם כן כולל משום חלב המותר דהגמ' הסיק התם בכריתות דמיירי דמלייה בתמרים שאכל החלב עם התמרים וא"כ לא יהי' חייב על החלב משום איסור שבועה משום דנתבטל עם התמרים כמו דקשה לענין איסור חלב כנ"ל ולא יועיל כאן התירוץ דכיון דהוי מין בשאינו מינו טעם כעיקר ואינו בטל כיון דע"כ לא מיירי שאמר חלב זה רק סתם חלב שוב לא אמרינן בי' טעם כעיקר ובעל החלב בתמרים ומש"ה קאמר הגמ' דנשבע שלא יאכל תמרים וחלב ועל התמרים איכא ג"כ איסור שבועה ולא שייך ביטול לענין השבועה ודו"ק:
ולא נוכל לומר דנשבע בסתם שלא יאכל חלב ואכל כזית חלב איסור עם כזית חלב היתר (דע"כ מיירי דאכל שני זתים באכילה אחת שיתחייב משום יום כיפור כדאיתא שם) דאין מבטלין זה את זה כיון דהשבועה הי' על חלב טהור ג"כ דמ"מ האיסור חלב יתבטל בחלב טהור דהוי מין במינו ולא נוכל לומר דאכל עם חלב טמא עוד כזית דבכזית אחד איסור מיירי ולא בשני זתים כדאיתא שם:
סימן ח
בשבועות בד' כ"ד ע"ב איתא שם אמר רבא מאן דאית לי' איסור כולל אמר שבוע' שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים וכו' מתיב רבא ברי' דרבה יש אוכל אכילה אחת וכו' ואם איתא שכחת לה חמש כגון שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל אחלב וכו' אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית בי' ממשא שבועה דחיילה אמידי דלית בי' ממשא לא קתני:
וקשה דהנה הרשב"א הקשה בסי' תרט"ו למ"ד דקונם חייל לקיים מצוה דקשה בהך דיש חורש תלם אחד דמשכחת לה עוד אחת בקונם דחייל ולא שייך תירץ הגמ' דלית לי' כולל כיון דקונם חייל אף בלא כולל ולפענ"ד קשה גם כאן בשבועות דמקשה מהך דיש אוכל אכילה אחת כיון דמתניתן דהתם אתי' אליבא דר' מאיר דאמר אף אם היתה שבת והוציאה בפי' חייב ור' מאיר סובר יש מעילה בקונמת עדיין קשה לתני קונמת דבקונמת משכחת לה אף בלא כולל:
אף לשיטת התוס' שם בשבועות בד' כ' ע"ב והרשב"א הנ"ל דקונם אינו חייל רק לבטל מצוה ולא לקיים מצוה מ"מ קשה ניהו דקונם אינו חל לקיים מצוה מ"מ באסר על עצמו בקונם דבר איסור שפיר חייל דהנה הגמ' שם בד' כ"ג דבמפרש חצי שיעור אליבא דרבנן או בסתם אליבא דרבי עקיבא חיילא שבועה על נבלות דעל חצי שיעור חיילא שבועה והנה שם בד' כ"ב איתא אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמת דברי הכל בכל שהוא וא"כ קונמת בוודאי חייל על דבר איסור דהרי חייל על שהוא ובזה אפשר ליישב דברי התוס' שם דכתבו דקונם לקיום מצוה אינו חל וכיון שאמר קונם שלא אוכל נבלות וטרפות ולכאורה דבריהם תמוהים דאמאי לא אמרו התם שאמר קונם נבלות וטרפות עלי דכחם קונם הוא שלא הזכיר אכילה אך לפי זה ניחא דסתם קונם בוודאי חל על דבר איסור משום דקונם הוא על חצי שיעור אך הגמרא קאמר שם הטעם משום דלא מזכיר שמי' דאכילה כמפרש חצי שיעור דמי ושפיר כתבו התוס' דאמר קונם שלא אוכל נבלות ואינו חייל על דבר איסור אבל סתם קונם בוודאי חייל:
וא"כ שוב יוקשה כאן דהי' אפשר למתני חמש וכגון דאמר קונם ולר"מ יש מעילה בקונמת וקשה אף למ"ד דכולל באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן מכל מקום בקונמות שפיר חייל:
והנה שם בשבועות בד' כ"ב איתא דרבינא אמר דלענין קרבן בעינן שוה פרוטה מ"מ שוה פרוטה יוכל להיות דהי' פחות מכזית יעו"ש בפ"ד מהלכות מעילה הל' ט' ועוד נראה דלתירץ הראשון בגמ' אף לענין קרבן לא בעינן שיעור וכן נראה מדברי התוס' בנדרים בד' ל"ד דמש"ה תני האי דינא דהי' לפניו ככר של הקדש ונטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאות שבו הוא לענין קונמות משום דליכא בהנאה שוה פרוטה דאין מועל בהקדש פחות מש"פ אבל בקונמת בכל דהוא איכא ובשלמא בשבועה במפרש חצי שיעור איכא למימר דבפלוגתא לא קא מיירי כדאיתא לעיל אבל בקונמת ד"ה בכל שהוא והנה שם בד' כ"ב איכא פלוגתא או חכמים ס"ל דיש מעילה בקונמת או ר' מאיר יוקשה ממ"נ או לחכמים או לר' מאיר משכחת לה בקונם ובמתניתן מיירי חכמים ור' מאיר:
ומה שנראה לי דהנה הנו"ב בחלק א"ח בסי' ל"ו כתב וז"ל הן אמת מה שאמרו בכל מקום גבי שבועה והוא מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא אמרו סתם והא אין איסור חל על איסור משמע דאי לאו דמושבע ועומד הוא היתה השבועה חלה דדוקא שבועה על שבועה אינו חל ואמנם דבר זה צ"ע ושקידה בכמה מקומות בש"ס ואין כאן מקומו עכ"ל:
ולפענ"ד אפשר לומר דהנה הר"ן כתב בנדרים בד' י"ח דקונמת חלה על שבועה משום דשבועה לא הוי רק איסור גברא וקונמת הוי איסור חפצא וליכא למימר דא"כ גם שבועה תהי' חלה על נדרים משום דנדרים הוי איסור חפצא ושבועות הוי איסור גברא משום דכל איסור חפצא הוי ג"כ איסור גברא וכתבו המפרשים הטעם דכיון דאיכא איסור חפצא הוי מושבע ועומד מהר סיני עלי' והוי כמו שבועה והוי איסור גברא ג"כ וא"כ שפיר ניחא מה דהוצרך הגמ' לומר דמש"ה אין שבועה חלה על איסור משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא הא בלאו הכי היתה חלה השבועה על איסור כיון דשבועה הוי איסור גברא והאיסור הוא רק איסור חפצא אבל כיון דמושבע ועומד מהר סיני הוא איכא ג"כ שבועה דהוא איסור גברא מש"ה אינו חל:
וראיתי אח"כ דברים אלו בספר ברוך טעם בשער הכולל והוא הוסיף עוד בטוב טעם דברי התוס' בשבועות שם בד' כ"ג דכתבו דאף חצי שיעור אסור מן התורה מכל מקום לא חשיב מושבע ועומד ושפיר חיילא השבועה עלה ודבריהם אינם מובנים לכאורה:
ולפי הנ"ל ניחא דכיון דחצי שיעור לא הוי מושבע ועומד שפיר חיילא השבועה משום דהוי איסור גברא ותיילא על איסור חפצא דאך מש"ה אינו חלה השבועה על איסור משום דאיסור חפצא הוי מושבע ועומד ואיכא איסור גברא ג"כ ובחצי שיעור דלא הוי מושבע ועומד שוב חלה השבועה דהוי איסור גברא:
וניחא מעתה גם קושיא הנ"ל דקונם אינו חל על איסור אף דקונם חייל על חצי שיעור דחצי שיעור ג"כ אסור ורק שבוע' חיילא דכיון דלא הוי מושבע ועומד שוב חייל איסור גברא על איסור חפצא וזה ניחא בשבועה דהוי איסור גברא קונם דהוי ג"כ איסור חפצא שפיר אינו חל על חצי שיעור דאסור מן התורה (אף דבכל איסור חפצא איכא איסור גברא דהוי מושבע ועומד מ"מ כיון דאיסור חפצא אינו חייל שוב לא הוי מושבע ועומד וראיתי אח"כ בברוך טעם דדעתו באמת מההוא טעמא איסור אינו חל על חצי שיעור רק שבועה:
והנה מה שאמרנו כאן דמשכחת לה עוד קרבן משום קונמת אף דבל"ה חייב אשם מעילה משום הקדש יתחייב ג"כ משום קונמת.
סימן ט
שם בפסחים בדף מ"ז ע"ב דהקשו על מאי דאיתא שם דיש חורש תלם אחד וחייבים עלי' שמונה לאוי חורש בשור ובחמור וכו' והקשו וז"ל ולפירוש ר״י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודא הוי מצי לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשין כדאמר בפרק בתרא דמכות בדף כ"ב דאמר ר' יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין דלוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאתקיש לצבי ואיל ע"כ:
והנראה לי דהנה איתא במכות שם בדף כ"ב אמר ר' הושעי' המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים אמר ר' יצחק המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים ע"כ:
והנה לא פירשו מפרשי הש"ס אמאי המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים והרמב"ם לא העתיק שיתחייב שתים וסבור הייתי לומר עם מאי דאיתא במועד קטן בדף י"ב דאין מרביעון בבכור ובפסולי המוקדשין ופירוש רש"י משום דהוי מלאכה ואסור משום לא תעבוד בבכור שורך וא"כ שפיר חייב שתים א' משום לא תעבוד בבכור שורך ב' משום כלאים אך לפי זה יוקשה אמאי במנהיג אינו חייב שתים משום לא תעביד ומשום כלאים ודעת רוב הפוסקים דבכלאים ג"כ אינו חייב עד שיעשה מלאכה בהם ולא בהנהגה לחודא ובט"ז בסי' רצ"ז סק"ה הביא דכולא עצמא מודים בזה דאינו חייב בכלאים עד שיעשה מלאכה עמם (והב"ח כתב דחייב על הנהגה לחודא יעו"ש) וא"כ בעשה מלאכה חייב שתים משום לא תעבוד בבכור שורך ומשום כלאים. ולשיטת הב"ח דחייב על הנהגה לחודי' בכלאים היה ניחא דמיירי במנהיג בלא מלאכה דאינו חייב על לא תעבוד אך היה אפשר לאשכוחי גם במנהיג שתים בעשה מלאכה:
אך הנה לכאורה קשה בסוגיא דידן אמאי בחורש בשור הקדש עם חמור חייב על השור משום לא תעבוד בבכור שורך ועל השור והחמור ביחד משום כלאים ולא אמרינן דאין איסור חל על איסור דכלאים ג"כ אינו אסור רק שיעשה מלאכה בשור וחמור ביחד והשור כבר היה מתחלה אסור בעשיית מלאכה משום לא תעבוד בבכור שורך ולא הוי איסור בת אחת דמתחלה קודם שהיה השור עם החמור היה אסור לעשות מלאכה עמו משום לא תעבוד בבכור שורך ואח"כ כשקשרו עם החמור דאינו חייב על כלאים רק כבקשרים יחר ועושה אח"כ מלאכה עמם כדאיתא בטור ובש"ע וכשקשרו בא איסור אחד לעשות מלאכה עמם משום כלאים ואין איסור כלאים חל על איסור לא תעבוד בבכור שורך ולמאן דסבירא לי' כולל חל נוכל לומר דגם כאן חל מטעם כולל אך הדבר תלוי בשני שיטות רש"י ותוס' בשבועות בדף כ"ח בתוס' בד"ה שבועה שלא אוכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד דלרש"י לא הוי כולל מידי דהוי אנשבע מתחלה על תשע ואח"כ על עשר דלא הוי כולל דאי תשעה לא אכל ממילא עשר לא אכל והתוס' חלקו דהתם גבי תשעה ועשר איכא מתחלה איסור שבועה בכל ט' שיאכל מהנהו עשר אבל הכא לא היה מתחלה איסור שבועה כלל על ענבים אף דהשבועה שניה לא הוי רק על תאנים וענבים ביחד ועל תאנים בל"ה הוי השבועה הראשונה וא"כ ממילא אסור לאכול תאנים וענבים ביחד משום השבועה הראשונה מ"מ כיון שנכלל עתה מין יותר בהשבועה הוי כולל זהו שיטת התוס' ולשיטת רש"י לא הוי זאת כולל:
וא"כ כאן בשור ובחמור הוי כולל לשיטת התוס' דמתחלה היה איסור על השור לבדו לעשות עמו מלאכה ואח"כ כשקשרו עם החמור נעשה איסור על שניהם לעשות עמם מלאכה הוי כולל משום החמור אף דהאיסור השני הוא לעשות המלאכה עם שניהם ובל"ה אסור משום השור מ"מ כיון דעתה נתוסף האיסור גם על החמור הוי כולל כנ"ל בתאנים וענבים. ואף דהגמרא מתרץ שם במכות על מאי דמקשה לתני שלא אחרוש בחול וביו"ט דמיגו דחיילא עלי' שבועה בחול חייל נמי ביו"ט ומתרץ האי תנא איסור כולל לית ליה וא"כ לא מהני מה דכלאים הוי כולל אך זה ניחא דהריטב"א על מכות פי' מה דהגמרא קאמר האי תנא איסור כולל לית לי' נוכל לפרש או דלא ס"ל כולל כלל או דשפיר אית לי' כולל באיסור הבא מאלי' אך באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל כדאיתא בשבועות והנה השאגת ארי' הקשה אם איתא דמתניתין לא ס"ל איסור חע"א בכולל יוקשה על כהן ונזיר דאיך חל איסור נזיר על איסור כהן ותירץ האבני מילואים בסוף ספרו בתשובותיו בסי' פ"ו כפי דברי הריטב"א הנ"ל דהפירוש בגמרא היא רק בכולל באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל וכתב שם הגאון הנ"ל דבנזיר לא הוי האיסור בא על ידי עצמו דהוא לא אסר על עצמו יין וטומאה אך כיון דהוא נזיר התורה אסרה עליו יין וטומאה ושפיר הוי ככל איסור הבא מאליו ולא איסור הבא ע"י עצמו ושפיר חל בכולל יעו"ש וא"כ ע"כ באיסור הבא מאליו שפיר ס"ל לתנא דמתניתין דמהני כולל ושפיר אף כלאים חל בכולל:
ובזה יש ליישב קושית התוס' דהיה יכול למתני להו דכלאים בלא חמור רק על השור גופא תהיה איסור כלאים כגון דהוי פסולי המוקדשין דעשאו הכתוב כב' גופים:
ולפי הנ"ל ניחא דאם היה על השור גופו איסור כלאים שוב אין איסור מלאכה דכלאים חל על האיסור דלא תעבוד בבכור שורך דמתחילה בשעה שהיה השור הקדש היה עליו הלאו דלא תעבוד בבכור שורך ואח"כ כשנפל מום בו ונפדה ונעשה פסולי המוקדשין ניתוסף עליו לאו דכלאים דנעשה כשני גופים ושוב אין איסור חל על איסור דכאן שוב לא הוי כולל דעל השור גופא חייל איסור כלאים והוא בעצמו הוא כשני גופים ודו"ק:
וראיתי אח"כ בח"ט בסי' ש"ה דהקשה על הך דהמרביע שור פסולי המוקדשין חייב שתים משום לא תעבוד ומשום הרבעה דכלאים והא אין איסור חע"א ותירץ דמש"ה שיטת הרמב"ם דמרביע קדשים אין כאן איסור דאורייתא דלא הוי עבודה גמורה ומש"ה כתב דחל אף איסור מלאכה אח"כ כיון דהוי כולל משום הרבעה יעו"ש אך לפי הגירסא דידן במכות דהמרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים וע"כ הוא משום עבודה דקדשים ג"כ והוי דאורייתא שוב יוקשה דאין איסור אל על איסור ודו"ק
ובזה אפשר ליישב ג"כ מאי דקשה על שיטת התוס' דהמה כתבו דעל החמור אינו חייב משום לאו דמעילה דאם החמור הוי הקדש יוקשה אמאי לא מקשה בגמרא מחמור דאיתא בשאלה ולכן כתבו התוס' דלאו דמעילה לא חשיב כיון דלא הוי רק בשוה פרוטה והגמרא לא חשיב רק מאי דהוי בכל שהוא:
ושם במכות פי' רש"י דהחמור הוי פטר חמור ולחד מ"ד גם בפטר חמור איכא לאו דלא תעבוד ולמ"ד דעל חמור ליכא לאו דלא תעבוד שור וחמור לאו דוקא רק שור ושה דאיכא על השור לאו דלא תעבוד ועל השה לאו דלא תעבוד והתוס' כתבו שם במכות דעל החמור אינו חייב כלל ויוכל להיות דהחמור הוא חולין יעו"ש:
וקשה דאמאי לא תני שור ושה כדברי רש"י שם והיה עוד לאו על השה דלא תעבוד וכמדומה לי שכן ראיתי אח"כ בחפזי בשער המלך שהקשה כן:
ולשיטת הרמב"ם דכלאים לא הוי רק מין אחד טמא ומין אחד טהור ניחא דבשור ושה ליכא כלאים רק בשור וחמור ובחמור שוב ליכא לאו דלא תעבוד אבל לשיטת האומרים דגם בשני מינים טהורים איכא לאו דכלאים קשה דהיה לו למתני עוד לאו בשור ושה ואף לפי מה שכתבו התוס' שם במכות בד"ה מתקיף לה דלפי המסקנא אמרינן תנא ושייר מ"מ כתבו שם התוס' דהיינו דוקא לאוי דלא עסיק ביה אבל לאוי דעסיק ביה כל שהיה יכול להרבות לאוין היה תני כגון ביו"ט כיון דתני יו"ט כל לאוי שהיה אפשר למנות היה מונה וה"ה בקדשים בלאו דלא תעבוד:
ולפי הנ"ל ניחא דקשה איך חל לאו דעשיית מלאכה בכלאים על לאו דעשיית מלאכה דלא תעבוד בבכור שורך אך התירץ דהוי כולל משום החמור דחל האיסור גם על החמור ומש"ה ע"כ מיירי דהחמור הוא חולין והוי כולל משום החמור אבל בשור ושה קדשים שיהיה על שניהם לאו דלא תעבוד שוב אין איסור כלאים חייל על שניהם ביחד כיון דעל כל אחד בפני עצמו איכא איסור דלא תעבוד ודו"ק:
ובזה ניחא שם במכות הנ"ל מאי דאמר ר' הושעי' המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים ואח"כ אמר ר' יצחק המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה רק אחת וקשה כנ״ל כיון דע"כ צ"ל דמרביע לוקה שנים משום לא תעבוד ומשום הרבעת כלאים א"כ גם במנהיג ילקה שתים משום לא תעבוד ומשום כלאים ולפי הנ"ל דבמנהיג ועושה מלאכה בשור פסולי המוקדשין אינו חייב שתים דאין איסור חל על איסור ואין איסור כלאים חייל על איסור דלא תעבוד בכור שורך דקודם שנעשה פסולי המוקדשים היינו קודם שנעשה בעל מום היה עליו איסור דלא תעבוד וכשנעשה בעל מום (יעו"ש במשנה למלך בכלאים דהוא כתב לשיטת רש"י לא הוי כלאים רק אחר שיפדה ולשיטת הרמב"ם לא הוי כלאים רק קודם שיפדה) בא עליו איסור דכלאים דהוי פסולי המוקדשין ואין איסור חל על איסור ואינו חייב רק אחת ולא שתים ומש"ה אמר סתם לוקה ולא שתים:
וכבר הבאתי לעיל בהגה"ה דברי הח"ס בסי' ש"ה דהוא כתב דהמרביע שור הקדש אין בו איסור עבודה מדאורייתא דאין זה עבודה גמורה והוא כדברי המשנה למלך והביא ראיה לזה כנ"ל בהגה"ה דאל"כ א"א חע"א אך כיון דקודם שהומם אינו אסור מדאורייתא בהרבעה חל אח"כ איסור עבודה על כלאים משום כולל דהרבעה אך לגירסא דידן דהמרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים ע"כ מלקות אחד הוא משום עבודה בקדשים וע"כ דהרבעה הוי מלאכה דאורייתא אך הח"ס כתב שם בתשובה הנ"ל דלוקה שתים הוא ט"ס וצריך להיות רק לוקה אך לפי גירסא דידן ע"כ דהרבעה הוא מלאכה דאורייתא:
אמנם במרביע נוכל לומר דחייב שתים ואין זה ענין לאין איסור חל על איסור דמשום לא תעבוד הוי איסור מלאכה ואיסור הרבעה איסור אחר הוא ואף דכיון דאסור במלאכה ממילא אסור בהרבעה דהוי ג"כ מלאכה מ"מ אפשר לומר כיון דהוא מסוג אחר לגמרי אין זה ענין לאיסור חל על איסור ויעו"ש בתוס' ביבמות בדף ל"ד בד"ה והוציאו בפיו חייב לענין אם באכילת יום כפור והוצאה בשבת שייך אין איסור חל על איסור אף דשניהם באים על מעשה אחד כגון שהוציא כזית מרשות היחיד לרשות הרבים ובלעה דבליעתו זהו הנחתו ועל הבליעה חייב משום אכילת יום כפור ועל הוצאת שבת מ"מ אין שייך בזה איסור חל על איסור וכן ראיתי בברוך טעם בשער הכולל דין ד' דב' איסורים שאינם מסוג אחד אם שייך בהם דין אין איסור חל על איסור תלוי בשיטת רש"י והתוס' הנ״ל והראו לי אח"כ בח"ס בסי' ש"ה הנ"ל דכתב דחל איסור עבודת בפסולי המוקדשין משום כלאים על איסור הראשון דהקדש דהוי כולל משום הרבעה לשיטתו שם וכתב אע"ג דיש לפקפק דלאו דהרבעה ולאו דהנהגה ב' שמות המה מ"מ אמרינן כולל:
ומה שאמרנו דבמנהיג פסולי המוקדשין אינו לוקה שתים משום דאין איסור חל על איסור ואינו חל איסור עבודה בכלאים על הלאו דלא תעבוד בבכור שורך דקדים לי' קודם שנפסל א"כ ישאר הלאו הראשון דהוא לא תעבוד בבכור שורך ולא הלאו דכלאים ומגמרא נראה דחייב על הלאו דכלאים דמסיים שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים:
ואפשר דזה קאי על ר' הושעי' לענין המרביע שור פסולי המוקדשין דשפיר חייב שנים כנ"ל:
או אפשר לומר כשיטת המהר"יט הובא בשער המלך בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח דאף דאין איסור חל על איסור ואינו חייב רק על איסור הראשון ולא על השני מ"מ היכא דהתרו בו משום השני ולא משום הראשון או היכא דהוי שוגג על הראשון שפיר חייב על השני ושפיר יש כאן חיוב מלקות משום כלאים ג"כ:
ואם לא נימא כן יהיה מכאן ראיה דעל כלאים חייב על הנהגה בלא מלאכה ומיירי כאן במנהיג בלא מלאכה דאז אינו חייב רק על כלאים ולא על לא תעבוד ודו"ק:
סימן י
במכות בדף כ"ב דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עלי' משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשין כלאים בכרם ובשביעית ויו"ט כהן ונזיר אבות הטומאה ופריך ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מיגו דחייל שבועה בחול חייל נמי ביו"ט ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה:
והקשה הגאון באבני מלואים בסוף ספרו בתשובה בסי' ט"ו דאמאי לא חשיב עוד לאו דבל יחל משום נזיר כאשר כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות נזירות דנזיר העובר על אחד מהאסורין המיוחדים בו עובר משום בל יחל כמו בשאר נדרים כדאיתא בנזיר בדף ל"ח ובנדרים בדף ג' וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות נזירות הלכה ב' עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר וא"כ איכא תשעה לאוין:
אד הנה הש"א בסי' ס' הקשה כיון דההוא תנא דיש חורש תלם אחד איסור כולל לית ליה כהן ונזיר אבות הטומאה דמתחייב משום נזיר קשה ג"כ דאין טומאה דנזיר חיילא על טומאה דכהן דקדים ורצה לתרץ כפי מאי דאיתא בפ' ד' אחין ביבמות כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאיסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי קא אתו א"כ לפי מאי דקיי"ל בפרק יוצא דופן בנדה בדף מ"ו דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר וה"ה לנזירות כדמוכח בסוף פ"ד דנזיר בדף כ"ט וא"כ משכחת לה במופלא סמוך לאיש שקיבל עליו נזירות שיחול עליו ברגע של הבאת ב' שערות דהשתא איסור טומאה וכהן הוי לי' לגבי דהאי איסור בת אחת וכתב ע"ז דהוא דוחק ועוד דא"כ גם בשבועה משכחת לה בכה"ג שנשבע שברגע של הבאת ב' שערות תחול עליו השבועה של חרישה ואייתי ב' שערות ביו"ט דג"כ הוי בת אחת יעו"ש דבריו:
והנה מה שכתב שהוא דוחק לאוקמי כן הנה בכריתות בהך דיש אוכל אכילה אחת הרמב"ם בפי' המשניות כתב כן דמשכחת לה טמא חלב על חלב הוא שיהיה האוכל נטמא קודם שיביא ב' שערות וחל עליו איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה בשעה אחת והרשב"א ביבמות הביא שם בדף ל"ד בד"ה ר' מאיר אומר שכן מצא בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתוב כך מפורש היכא משכחת לה כגון דאיטמא קודם שיביא שני שערות דאיסור חלב ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתי. והנה באמת השאגת ארי' בסי' ס' הרבה להקשות על הרמב"ם דכתב דחלב וטומאה בב"א משום דנטמא קודם שהביא ב' שערות דבכריתות אמרו בפירוש הטעם משום דטומאה הוי כולל. והנה כבר בארנו שהרשב"א הביא באמת שהגי' הי' כן בכריתות ובטח בספרי הרמב"ם היה כתוב כך. אך עוד הוסיף שם הש"א להקשות דא"כ אמאי אמר הרמב"ם דהקדש חל משום דהוי מוסיף לענין הנאה והא ע"כ הבהמה היתה קודש ג"כ קודם שהביא שתי שערות דאם לא היתה קדושה לא היה עדיין איסור טומאה וכיון שהיתה הקדש קודם א"כ הוי הקדש ג"כ איסור ב"א. ועוד דא"כ ממאי מוכיח הגמרא שם ביבמות מהך משנה דיש אוכל אכילה אחת דס"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א דלמא הכל הוא משום ב"א וגם בקושיות אנו קדמו הרשב"א ז"ל ביבמות בדף ל"ג בד"ה אלא מליקה בב"א היא דמשכחת לה והוא הוסיף שם בקושית עוד. דא"כ משכחת לה גיד ומוקדשין בב"א באופן זה יעו״ש. אך הוא הקשה רק לשיטת הראב"ד ועל שיטת הרמב"ם ורבינו חננאל והגירסא בכריתות לא הקשה כלל כאשר יבואר אח"כ:
ואמרתי מסברא דנפשאי דהוי איסור ב"א בשביל שנטמא קודם שהביא ב' שערות לא שייך רק באיסור שאינו על החפץ רק אקרקפתא דגברא כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב' שערות דבזה שפיר אמרינן דלא אמרינן דלא אתי איסור זרות וחייל על איסור טומאה דעליו חייל איסור טומאה ואיסור זרות ביחד אבל איסורים שחלים על החפץ כגון הקדש על חלב כיון דאין איסור חל איסור א"כ לא יוכל לחול איסור הקדש על חלב וכיון שעל חלב לא חל איסור הקדש אף שהוא נעשה עתה י"ג שנים ועליו חלים האסורים ביחד מ"מ אין האיסור הקדש חל עליו לבד רק חל על החפץ על החלב על כל העולם וכיון שאיסור הקדש זה לא יכול לחול על חתיכת חלב זה ממילא גם עליו אינו חל אף שהוא נעשה עתה י"ג שנים כיון שלא מצא מקום ההקדש לחול על חתיכה זו שוב אינו חל. וכאשר כתבתי סברא זו לענין חתיכה נבלה טהורה עם נבלה טמאה אינו מצטרף כדאיתא במעילה בדף י"ז מטעם אין איסור חל על איסור אף שלא אכל מטמאה רק חצי שיעור מ"מ אין אנו משגיחין על מה שאכל הוא חצי שיעור אך על גוף חלות האיסור וגוף חלות האיסור נבלה על טמאה כשנתנבלה היה איסור שלם. וכיון שאז לא חל האיסור לא יוכל לחול עוד אף שהוא לא אכל רק חצי שיעור כאשר בארתי לעיל והבאתי ראיות ברורות לזה וה"ה לענין נ"ד לענין כל איסורים שחלים על החפץ אף שהוא הביא ב' שערות בשעה שהיה אלו שני האיסורים גם כן אין איסור חל על איסור כיון שהאיסור היה צריך לחול על החפץ ולא היה מקום לחול שוב אינו חל אף שהוא עתה נעשה גדול מ"מ כיון שכבר לא הי' מקום לאיסור לחול שוב אינו חל, וכי אמרינן סברא זו על איסור שחל רק עליו ואקרקפתא דגברא מונח כגון איסור טומאה שחל רק עליו שהוא טמא ואמרינן אין איסור טומאה חל על חלב בזה שפיר אמרינן דבשעה שנעשה גדול כבר היה טמא שפיר כשנעשה גדול חייל עליו תיכף איסור טומאה ואיסור חלב בבת אחת כיון שאנו דנין רק עליו דאיסור טומאה רק עליו חל ועליו שפיר הוי ב"א דקודם שנעשה גדול אף איסור חלב לא היה חל עליו ובשעה שעליו חל איסור חלב אף איסור טומאה חייל ולענין איסור טומאה שחייל רק עליו שפיר הוי איסור בת אחת וכן מאי דאיתא ביבמות בדף ל"ג בזר ששימש בשבת דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו זרות ושבת בהדי הדדי התם בוודאי ניחא דאיסור זרות דהוי ג"כ אקרקפתא דגברא היה מקודם ואיסור שבת צריך לחול עליו דאמרינן דאין איסור שבת חל על איסור זרות והוא רק עליו לבד דהוא זר אינו חל איסור שבת אמרינן שפיר כיון דהביא שני שערות בשבת אז הוא דחל עליו איסור זרות ואז גם איסור שבת הוי והוי ב"א וכל זה ברור:
(ומצאתי כדברים האלה בברוך טעם בשער הכולל בדין ג' דכתב שם לתרץ קושית הש"א דהקשה דבהקדש ג"כ משכחת לה בב"א שהקדיש קודם שהביא ב' שערות וכתב וז"ל ולכן נראה לי דהמביא ב' שערות וכתב וז"ל ולכן נראה לי דהמביא ב' שערות אינו מביא על עצמו חלות האיסורים ביחד רק איסורים שאינם על החפץ כי אם אקרקפתא דגברא והבאים מחמתו כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב' שערות מתלי תלוי עליו האיסור שבו מצד טומאתו עד שהביא ב' שערות אבל איסור הקדש אם אינו חל על החלב בשעה שהקדישו תו לא יחול בשעה שהביא ב' שערות דגדלותו אינו גורם הוספת איסורים על החפץ מצאתי כן במוהר"ם עכ"ד ולא אדע לאיזה מוהר"ם כיון והוא ממש כעין סברתינו ובחידושינו בכתבים הארכתי לבאר מדברי הרשב"א ביבמות בדף ל"ג שסובר ג"כ כסברתינו דהביא שם שיטת הראב"ד דכשהביא שני שערות נתחייב בזרות ובנבלה דשניהם חלו עליו משעה שנעשה גדול אע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין מ"מ הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו והקשה עליו הרשב"א דא"כ גבי הקדש הוי ב"א ובדף ל"ד כשהביא שם שיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת רבינו חננאל והגירסא בכריתות כן לא הקשה מהקדש וע"כ כסברא הנ"ל וכאשר הביא גם הברוך טעם בשם מוהר"ם וכאן אין להאריך):
אחר הדברים האלה ניחא שפיר גם סוגיא דידן ביש חורש תלם אחד דגבי נזיר על כהן שפיר נוכל לומר דחייל בב"א כגון שנעשה נזיר תיכף בהתחלת שנת י"ג כיון דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא וקיבל עליו הנזירות קודם י"ג שיחול עליו תיכף בהתחלת שנת י"ג דשפיר הוי ב"א כנ"ל דבנזיר דהוי איסור אקרקפתא דגברא שפיר כשנעשה נזיר תיכף בשנת י"ג הוי ב"א:
אך עדיין קשה קושית הש"א דא"כ גם גבי שבועה משכחת לה ב"א שנשבע קודם שנעשה י"ג שלא יחרוש ביו"ט דתיכף שנעשה גדול חייל עליו השבועה ושאר איסורים ביחד דשבועה ג"כ לא הוי איסור גברא:
וכן קשה בהך דכריתות דיש אוכל אכילה אחת לפי גירסת הרמב"ם דטומאה הוי ב"א שנטמא קודם שהביא ב' שערות א"כ גם שבועה משכחת לה באופן זה כיון דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא:
והגמרא מקשה בשבועות למ"ד דבאיסור הבא על ידי עצמו אמרינן כולל דמשכחת לה בנשבע בכולל ולפי הנ"ל קשה אף בלא כולל דהוי ב"א אך זה ניחא דשם בשבועות מיירי לענין קרבן ובמופלא סמוך לאיש ליכא קרבן כדאיתא בנדה בד' מ"ו ע"ב דאיתא שם לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לענין זדון שבועה ולבל יחל יכול יהיה חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר וב"א לא משכחת לה רק שנשבע במופלא סמוך לאיש וליכא קרבן:
אד הנה ברשב"א בסי' תרל"ו וכן הוא ברמב"ן במלחמות בשבועות הקשה כן (ובנו"ב בסי' קי"ז הביא שהקשה לו אחד כן ולא ראה דברי הקדמונים שקדמוהו בזה) למ"ד דקונם חל לקיים מצוה דיוקשה בהך דיש חורש תלם אחד דמשכחת לה עוד אחת בקונם דחייל ולא יועיל תירץ הגמ' דהאי תנא לית לי' כולל והביא מכאן ראיה בקונם לקיים אינו חל יעו"ש:
ועדיין קשה בהך דיש אוכל אכילה א' דמשכחת לה בקונם בבת אחת כמו בטומאה ובקונם לא נוכל לתרץ דמופלא סמוך לאיש ליכא קרבן דהנה יש פלוגתת הפוסקים היכא שהדיר אחד לחבירו ואסר עליו בקונם ואח"כ נתנו לחבירו וחבירו נהנה ממנו מי חייב אם זה שהדירו אם זה שנהנה ממנו דדעת הרמב"ם דזה שהדירו חייב אבל זה שנהנה אינו חייב דהרי הוא לא נדר והר"ן חלק עליו בנדרים בד' ט"ו דהנהנה חייב והביא ראיה מפרק יוצא דופן כגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין יעו"ש:
וא"כ לשיטת הרמב"ם ניחא דלא משכחת בקונם דע"כ אינו חייב רק הנודר ואם הנודר היה בשעת הנדר קודם י"ג דעי"ז הוא בת אחת אינו חייב קרבן דמופלא סמוך לאיש אינו חייב קרבן:
אבל לשיטת הר"ן שפיר משכחת לה דאחר הדירו לאוכל קודם שנעשה בן י"ג והאחר הוא גדול וכשנעשה בן י"ג חל על האוכל בבת אחת (והיינו שאסר בקונם הבהמה קודם שהקדישה דלאחר הקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ושפיר יש כאן קרבן דבד' כ"ב בשבועות איכא פלוגתא חכמים ור' מאיר דר' מאיר אמר יש מעילה בקונמות וחכמים סוברים אין מעילה בקונמות ואח"כ קאמר בגמרא איפוך אבל עכ"פ אחד מהם סובר דיש מעילה בקונמות או חכמים או ר' מאיר ובמתניתין דיש אוכל אכילה אחת מיירי חכמים ור' מאיר דרישא היא חכמים וסיפא ר' מאיר דר' אמר אמר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב:
וא"כ משכחת לה עוד קרבן בקונם או לר' מאיר או לרבנן ואף דבלא"ה מחייב בקרבן מעילה משום הקדש יתחייב ג"כ בקרבן מעילה משום קונם דאף דאסר מתחלה בקונם מ"מ חל עליו הקדש ג"כ לא מיבעי' אם אסרו בקונם רק לאחד הוי הקדש מוסיף לכולא עלמא אך אף אם אסרו בקונם לכל העולם ע"י הקדש נעשה קדשי' וחייב שני קרבן מעילות וכן איתא במחנה לוי דהיכא דחל איסור קונם על הקדש מחויב בב' קרבן מעילות יעו"ש (אך עכ"ז מצד הסברא נראה דאינו חייב רק קרבן מעילה אחת):
אך לפי הסברא שאמרנו לעיל דכי אמרינן דהיכא דהיה האיסורים קודם שנעשה בן י"ג הוא דוקא באיסור גברא. וכאשר הביא הברוך טעם בשם מוהר"ם דלא הוי בת אחת רק איסורים שאינם על החפץ כי אם אקרקפתא דגברא ולא באיסור חפצא וא"כ ניחא דבקונם דהוי איסור חפצא לא הוי ב"א כלל וממ"נ ניחא דבשבועה לא משכחת בת אחת לענין קרבן דכיון דנשבע קודם שהביא ב' שערות מופלא סמוך לאיש אינו חייב קרבן ולא משכחת לה רק בנדר שהדירו חבירו וזה שוב הוי איסור חפצא:
אך לפי שאמרנו לעיל החילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא דבאיסור חפצא כיון דבשעת חלות האיסור על החפץ אינו חל אינו יכול לחול עוד וזה היא היכא דהאיסור הוא על כל העולם אבל אם האיסור הוא רק עליו א"כ קודם שנעשה הוא בן י"ג לא היה כאן איסור חפצא ושפיר חל בבת אחת:
וגם עדיין קשה בהך דיש חורש תלם אחד דמשכחת לה בשבועה עכ"פ בב"א אף למאן דלית ליה כולל ושבועה דהוי איסור גברא בוודאי חל בב"א ושם מיירי לענין מלקות ושפיר משכחת לה אף בשבועה במופלא סמוך לאיש:
ומה שנראה לי בהיתר קושית אלו לפי מה שכתב התוס' רי"ד בקידושין בדף נ' ע"ב בד"ה כל שאינו בזה אחר זה שהביא שם על מאי דאיתא שם כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו כגון שקידש שני אחיות או שהפריש יותר מעשר או שעשה יותר לחמי תודה והביא שם וז"ל ראיתי מקשין בזה והרי איסורין דאמרינן א"א חע"א ואיתניהו בב"א דבאיסור ב"א חייב שתים ואין קושיא של כלום דבוודאי מה שאדם אוסר בפיו כגון קידושי אחיות והמעשרות בין במעשר, דגן בין במעשר בהמה ולחמי תודה יש לומר זו הסברא (אבל) דהאי דאין אחע"א מפני שכבר הוא מוזהר ועומד כגון אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה או אחות אשה ואח"כ נעשה אשת אח אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שתים דהי מינייהו מפקת וא"ת כל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו א"כ לא יחול שום אחד מהם ויהיה פטור אלו הם דברי התוס' רי"ד:
תוכן תירוצו דדווקא בדבר שאדם אוסר בפיו אמרינן כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו חייל כלל אבל באיסורים הבאים מאליהם אי אפשר לומר היכא דשני איסורים חלים כאחת לא יתחייב שתים דהי מינייהו מפקת ולומר דכל היכא דאיכא שני איסורים אין כאן איסור כלל זה דבר שאי אפשר וע"כ דבאיסור הבא מאליו שפיר חייב שתים:
וא"כ בשבועה דהוא דבר שאוסר בפיו שפיר אף בב"א אינו חל דע"ז שאוסר בפיו שפיר אמרינן כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו ושפיר שבועה אינו חייל על איסור אחר אף בב"א והאיסור שבא מאליו שפיר חייל ולא שייך בזה הי מינייהו מפקת דאיסור שאסר בפיו אינו חל בב"א והאיסור שחל מאליו שפיר חייל ומיושבים קושית הנ"ל דבין בשבועה ובין בקונם אף בב"א אינו חייל וליכא למיתני עוד חיוב בהך דכריתות ובהך דמכות בשבועה או בקונם קודם שהביא ב' שערות דבשבועה וקונם אף בבת אחת אינו חייל:
אך לפי זה שוב יוקשה איך חייל נזיר על כהן ולא נוכל לומר משום דהוי נזיר קודם שהביא שתי שערות משום מופלא סמוך לאיש והוי ב"א דהא נזיר הוי ג"כ מה שאסר בפיו ונימא ג"כ דאינו חייל בב"א:
אך בדבר זה אנו צריכין לתורתו של מהרי"ט בחלק ראשון סי' נ"ג דהביא מחלוקת הפוסקים אם נזיר הוי איסור גברא כמו שבועות או איסור חפצא כמו נדר והוא חולק על שתיהם דלא הוי כמו נדר ולא כמו שבועה אך כמו שאר איסורים שאסרה תורה דמאחר שהוא עשה עצמו נזיר התורה אסרתו בכל אלה ומקום הספק הוא בזה אם איסורי נזיר הוי כמה שקיבל על עצמו לאסור בכל אלו או שהתורה אסרתו דהנה בתורה נאמר מכל אשר יעשה מגפן היין יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה אפשר לפרש דמכל אשר יעשה מגפן היין יזיר היינו שהוא אוסר עצמו מיין דמה שאומר הריני נזיר היינו שמזיר עצמו מן היין ומה שנאמר אחר כך כל משרת ענבים לא ישתה היינו הודעה שהתורה מודיעה מאחר שאסר עצמו מהיין לא ישתה יין ואין זה לאו רק התורה מודיע פרטי האיסור שאסר על עצמו כמו שמצינו בכמה. מקומות שכתבה התורה לשון לאו ואינו אלא הודעה וכמו לנערה לא תעשה דבר וכן כל חרם אשר יחרם מהאדם לא יפדה:
אך הביא המהרי"ט ראיות שאינו כן שאין זה הודעה בעלמא שלא ישתה מאחר שאסר על עצמו דאמרינן בפרק שלשה מינים אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים זגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ואמרינן נמי שם בגמרא דלקי נמי משום בל יחל והנהו חמש המה משום דאיכא בכל הנהו בכל אחד לאו מיוחד משרת ענבים לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל ואם נימא דכל הנהו הודעה נינהו מה שאסר על עצמו לא הוי האיסור רק משום בל יחל דברו והוי הכל לאו אחד כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורין פת כסמין אינו חייב אלא אחת. ועוד הביא ראיה דבנזיר אמרינן טעם כעיקר דילפינן ממשרת ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ואלו היה איסור נזיר רק מה שהוא אסר עצמו מהיין לא היה בו טעם כעיקר כדתנן בפרק הנודר מן המבושל דהנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין וע"כ דהנהו לאוי דכתבו בנזיר אינו הודעה בעלמא דכיון דאסר עצמו מן היין לא יאכל כל אלו אך דהוי לאו שאסרה תורה דמאחר שעשה עצמו נזיר והזיר מהיין התורה אסרה עליו כל אלו בלאו וחייב מלקות משום כל לאו ולאו והוי כל אלו איסורים שאסרה תורה על הנזיר וחוץ מזה חייב משום בל יחל על כל אלו המינים שהם בכלל יין והוא בעצמו אסר ג"כ עצמו מן היין וחוץ מזה התורה אסרתו עליו כל אלו יעו"ש הדק היטב כל התשובה הנ"ל ומבואר הדברים אשר דברנו: