אור ברסלב
נפש חיה על השס חידושים במצה של טבל

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

חידושים במצה של טבל

דיני עשה דוחה לא תעשה

סימן א

בפסחים בדף ל"ה ע"ב אלו דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו והכהנים בחלה ובתרומה וכו' אבל לא בטבל ואח"כ מביא הגמרא ברייתא מנין שאין אדם יוצא ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל טבל הא לא נתקן וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזיל אמר רב ששת הא מני ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור:

וקשה לי ממאי דאיתא לקמן בדף קי"ד ע"ב לענין מרור אכלן דמאי יצא אכלן בלא מתכוין יצא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר בכדי אכילת פרס ופירשו בתוס' בד"ה אכלן דמאי יצא אבל ודאי לא יצא כמו דאינו יוצא במצה משום לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ומרור אתקיש למצה כדאיתא לעיל בדף ל"ט ע"ב יעו"ש. וקשה לפי מה שמסופק בשאגת ארי' בדיני מצה ומרור בסימן צ"ו דלר' שמעון דסובר כ"ש למכות אם כן יש לומר דגם לענין אכילת מצה סגי בכל שהוא ולא בעי כזית וא"כ קשה הך ברייתא כיון דקתני דאינו יוצא רק בדמאי ולא בוודאי וע"כ דהוי הטעם משום דאין איסורו משום בל. תאכל חמץ וע"כ דר' שמעון הוא דסובר דאין איסור חל על איסור ושוב תקשה סיפא דקתני אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס ולר"ש אינו צריך צירוף כלל דיוצא בכל שהוא:

וכן קשה שם במשנה בפסחים בדף ל"ט אלו ירקות שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח בחזרת ובתמכא ובחררינא וכו' ומצטרפין לכזית וכו' ויוצאין בדמאי וקשה ג"כ כנ"ל דכיון דקתני יוצאין בדמאי ובוודאי לא ע"כ אתיא כר"ש ושוב אינו צריך לצירוף:

והיה מקום לפשוט מזה ספק הש"א דאף לר"ש בעינן כזית למצוה כמו לקרבן גבי איסור אך עדיין לא הונח לי לפי מה שכתב הרא"ש שם בפסחים בדף קי"ד דמש"ה בעי במרור כזית משום דמברך עלי' אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית וכתב בש"א בס"ק הטעם דצריך לומר משום דמברך על אכילת מרור ולא ככל אכילת מצה דצריך כזית משום דבמרור לא כתיב אכילה בתורה ומה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו קאי על הפסח שהפסח יאכלו על מצות ומרורים אבל במצה ומרור לא כתיב אכילה אך במצה איכא קרא אחרינא בערב תאכלו מצות אבל במרור לא כתיב אכילה וא"צ כזית רק משום שמברך על אכילת מרור ואכילה בכזית צריך לאכול כזית ומש"ה מסופק שם בכריכה דאינו מברך אם צריך לאכול כזית יעו"ש:

וא"כ כל עיקר מה שצריך לאכול כזית במרור הוא משום שמברך על אכילת מרור ואכילה הוא בכזית בוודאי לר' שמעון אינו צריך לאכול כזית לפי מאי דאיתא בשבועות בדף כ"א ע"ב דרבי עקיבא מחייב בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא איבעי' להו ר' עקיבא בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא לי' דמחייב במשהו דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ופירוש רש"י בד"ה ולא אמרו כזית הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפילו לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא הרי הוא אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא הרי החליף שבועתו ע"כ:

הרי דרש"י מפרש דאף דלר"ש לקרבן בעי כזית מ"מ בשבועה אף קרבן חייב כיון דשבועה תלוי במאמרו שאסר על עצמו שלא יאכל ולר"ש אכילה בכל שהוא ממילא חל השבועה על כל שהוא וא"כ ה"ה לענין מרור דמרור אינו צריך כזית כלל רק בשביל שהוא מברך על אכילת מרור צריך כזית וכיון דלר"ש אכילה בכל שהוא שפיר הוי הברכה לאכול אף על כ"ש:

אך הנה רש"י פירש שם במשנה דהטעם דאינו יוצא בדמאי משום מצוה הבאה בעבירה אך הוא גופא קשה דא"כ למה קאמר הטעם דאינו יוצא במצה של טבל משום דאין איסור חל על איסור ולא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכאשר באמת כן הקשו בתוס' בסוכה בדף ל' בד"ה משום דהוי מצוה הב"ב דלמה לי הטעם דאינו יוצא בטבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ הא בל"ה הוי מצוה הבאה בעבירה:

אך הנה השאגת ארי' תירץ דאצטרך לטעם דאין איסור חל על איסור ולא סגי בטעם דמצוה הבאה בעבירה דמשכחת לה דאין לו מצה אחרת רק של טבל דבכה"ג היה העשה דמצה דוחה ל"ת דטבל ולא היה מצוה הבאה בעבירה ואי משום דאפשר להפריש מהטבל תרומה ומעשר משכחת לה דאין לו רק כזית אחת ואם יפריש ממנו תרומה ומעשר לא ישאר לו שיעור כזית:

אד עדיין קשה לפי דברי התוס' לקמן בדף ל"ח על מאי דאיתא שם דלר' מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא ואין אדם יוצא י"ח במצה של מ"ש משום דאתי לחם לחם מחלה מה להלן בחלה בעינן לכם דכתיב עריסותיכם אף במצה בעינן משלכם. והקשו בתוס' בשם הר"י דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן שלכם אמאי איצטרך למעוטי שלא יצא במצה של טבל משום דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל לא הוי לכם דאתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה הוא רק משום דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי לי' השתא נמי שלכם קרינן ביה אבל טבל גמור לא חשיב לכם ותירץ ר"י דאתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהיה כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כ"כ שאם היה נותן ממנו תרומה ומעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ורשב"א תירץ דאיצטרך קרא להיכא שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינן ביה עכ"ד:

וא"כ שוב קשה כנ"ל דבל"ה אינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ואי משום דאין לו אלא מצה של טבל עדיין קשה דיוכל להפריש ולא נוכל לומר דאין לו רק כזית מצומצם הא באין לו רק כזית מצומצם שוב בל"ה אינו יוצא דלא הוי שלכם וע"כ דיש לו יותר ואוכל יותר באופן שאף לאחר שיפריש ישאר כזית שלו ושוב אפשר לקיים שניהם ולהפריש ועדיין ישאר כזית וכן לתירץ הרשב"א דהוא טבל לתרומה והוא כהן שאם יפריש יהיה שלו או למעשר והוא לוי או למעשר עני והוא עני בכל אלה ג"כ מה שיפריש יהיה מותר לו אם הוא כהן מותר בתרומה וכן לוי המעשר הוא שלו וכן בעני ושפיר יכול להפריש ולקיים שניהם אף בכזית מצומצם ושוב הוי מצוה הבאה בעבירה וממ"נ קשה או דלא הוי לכם או דהוי מצוה הבאה בעבירה:

וראיתי אח"כ בש"א בס' הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב באופן אחר כיון דע"כ מיירי דאוכל יותר אין העשה דוחה ל"ת דהרי אוכל יותר משיעור המצוה ולדידי זאת לא קשה דכיון דאי אפשר לקיים המצוה רק כשיאכל יותר משיעור הראוי למצוה ג"כ העשה דוחה ל"ת כאשר כתבו התוס' בעירובין בדף ק' במתן א' שנתערב במתן ד' דליתי עשה ולדחי ל"ת אף שע"כ בהדם שניתן רק מתן א' ג"כ יתן ד' וכן מאי דמקשה בזבחים בקדשים כשרים שנתערבו בפסולים דניתי עשה ולדחי ל"ת אף דע"כ יאכל יותר מהכשר ועוד כדומה אך מה שהקשוני ודאי קשה ואפשר גם כוונות הש"א כן:

אך הנה מצאנו שיטה אחרת להריטב"א בסוכה בדף ל"ה אלא מצה וז"ל אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם ובירושלמי פסלו מההוא טעמא מצה גזולה וכו' ובגמרא דילן לא אדכרי הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי להו כדאמרינן בפרק אלו נערות דכי לעסי' בפומא קניא דלאו בר אהדורה הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאות גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה ולכם קרינן בי' ולא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר' מאיר דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקניא בלעיסה דכי איתא דגבוה הוא ולא קרינן ביה לכם משא"כ בטבל ובתרומה וכיוצא בו וזה מבואר עכ"ד:

ולשיטתו שפיר צריך קרא דאינו יוצא במצה של טבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ ושפיר משכחת לה דאין לו רק כזית אחד מצומצם דבזה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דהעשה דוחה הל"ת דאי אפשר לקיים העשה רק כשיעבור על הל"ת ולא קשה דאם אין לו רק כזית מצומצם שוב לא הוי לכם דהא בטבל ותרומה כיון דלעסי' קניא ובהנאות גרונו ומעיו קיים המצוה כנ"ל דברי הרשב"א דמחלק בין מעשר שני ובין טבל ותרומה וגם בל"ה אף מצוה הבאה בעבירה לא שייך גבי מצה כדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דקנאו מתחילה בלעיסה קנין גמור ושוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה וכן כתבו התוס' בסוכה דהיכא דקנה מתחילה בקנין גמור לא הוי אח"כ מצוה הב"ב:

והנה בפסחים בד' קט"ו איתא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא וכאשר פירוש רש"י דבמרור צריך למרר פיו בלעיסת מרור וא"כ ברור דאף לשיטת הרשב"א בגזל מרור ואכל או שאכל מרור של תרומה ותרומה לא יצא משום דלא הוי לכם כדברי התוס' הנ"ל דאתקש מרור למצה או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא שייך לומר כתירץ הרשב"א דקנאו בשעת לעיסה ובשעת הנאת גרונו ומעיו קיים המצוה דהא בלע מרור לא יצא רק בהלעיסה יצא ובשעת הלעיסה לא הוי שלו וגם הוי מצוה הב"ב:

ומעתה מיושב בטוב טעם דבמרור אינו יוצא בטבל אף בלא הטעם דאתקיש למצה ובמצה אינו יוצא משום דמי שאיסורו בבל תאכל חמץ דזה הטעם אינו שייך רק אליבא דר"ש ושם לא אתי כר' שמעון אך במרור בל"ה אינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה או דלא הוי לכם וממ"נ אם אין לו רק כזית מצומצם בטבל לא הוי לכם ואם יש לו יותר שוב הוי מצוה הב"ב כנ"ל:

וניחא דברי רש"י שם במשנה דפירש גבי מרור הטעם דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ודו"ק:

ובמקור חיים בסי' תנ"ד לא היה למראה עיניו דברי הריטב"א הנ"ל דהקשה דנימא דקניא בלעיסה ותירץ דהלעיסה הוי צורך אכילה והוי מצוה הבאה בעבירה ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל דבאמת מההוא טעמא לא שייך לומר דלא הוי לכם ולא מצוה הבאה בעבירה והטעם דאפשר לבליעה בלא לעיסה כדאיתא בכתובות דאפשר לאכילה בלא הגבהה ולפי זה עדיף יותר במרור כיון דשם אי אפשר לבליעה בלא לעיסה הוי הלעיסה צורך אכילה ושפיר הוי מצוה הבאה בעבירה ומה שכתב המקור חיים שם דמרור הוי רק מדרבנן ויוצא אף בעבירה כמו לולב הגזול ביו"ט שני לפענ"ד לא דמי להתם דהתם אף לכם לא בעי מההוא טעמא ובמרור איתא בדף ל"ט בעי רמי בר חמא מה שיוצא ידי חובתו במעשר שני כיון דהוי רק מדרבנן או דילמא כל דתיקון כעין דאורייתא תיקן ואמר רבא מסתברא מצה ומרור דהוקשו לכל דבר וגם רש"י פירוש במשנה דאינו יוצא במרור דהוי מצוה הבאה בעבירה ודו"ק:

סימן ב

והנה עוד שם קשה בהסוגיא על הרמב"ם דהוא פוסק איסור חל על איסור בכולל אמאי פוסק דאינו יוצא בטבל דשפיר יש בו משום בל תאכל חמץ והלחם משנה תירץ דבחמץ של טבל ליכא כולל והוא תמוה דשפיר הוי כולל על עיסות אחרות שאינם טבל ולקמן יבואר:

עוד קשה לדברי האומרים דבמוסיף מודה ר' שמעון דאיסור חל על איסור ובתוס' בקידושין בדף ע"ז ע"ב בד"ה פרט לכ"ג כתבו ג"כ לחד תירוצא דהיכא דלא הוי קל על חמור חל לר"ש במוסיף וקשה אף לר"ש אמאי דוקא כהנים יוצאים בחלה ובתרומה אבל לא ישראל דבתרומה שפיר איכא איסור בל תאכל חמץ דהוי מוסיף לכהנים והוי עוד חמור על קל דחמץ הוי חמור דאסור בהנאה:

והנה כבר הבאנו קושית המפרשים דבל"ה אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה ורש"י פירוש בראש העמוד דאינו יוצא או משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ושוב לא נצרך לטעם דאין איסור הל על איסור אך השאגת ארי' תירץ דנ"מ היכא דאין לו רק כזית טבל ודוחה העשה הל"ת ולא הוי מצוה הבאה בעבירה:

והחתם סופר בסי' קל"ז הביא בשם הפלאה להקשות דמ"מ אפשר להפריש תרומה ויאכל הכל למצוה ולענין איסור לא יהיה בו כשיעור דהוי רק חצי שיעור והמצוה יקיים:

והחתם סופר בעצמו הקשה דהרי אפשר להפריש כל שהוא ויחזור ויערב אותו בהשאר ויתבטל ברוב ומבטל איסור אסור רק מדרבנן:

אך כבר הבאנו להקשות יותר לפי דברי התוס' בדף ל"ח דהיכא דלא הוי רק כזית מצומצם בל"ה אינו יוצא דלא הוי לכם וע"כ מיירי דאוכל יותר שישאר כזית שהוא לכם ושוב אפשר להפריש ולהשאיר כזית היתר:

וכבר הבאנו לעיל דברי הריטב"א בסוכה בדף ל"ה דלא שייך במצה דלא יהיה לכם דכיון דלעסי' קניא וניחא:

עוד מצינו שם להריטב"א בסוכה בדף ל"ד על מאי דאיתא שם אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכתב שם וז"ל יש שפירשו דמאי ממש וב"ש פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל וה"ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו וב"ה מכשירין לפי שמאכילין את הענים דמאי ודכ"ע בטבל גמור דלא חזי לי' פסול כאתרוג של שותפין וקשיא לי' למרן הרמב"ן ז"ל היכא אפשר דלא קתני פסולן בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה ותו הא אפילו טבל שלכם קרינן ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז ממקום אחר וה"ל כההוא דאמרינן בפרק יש נוחלין דאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית כיון שיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחבירו אתרוג אחר כיון שדין היא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטול לעצמו לצאת בו וה"ה בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לד"ה אף ביום א' אפילו טבל גמור ולפיכך לא הזכירוהו לפסול כאן ומה שנחלקו ב"ש וב"ה בשל דמאי היינו בתרומות מעשר של דמאי וארישא קאי בתרומה טמאה וב"ה מכשירין דסברי אפשר דחזי לי' כי הוא עני ולא מכתת שיעורו ומאכילין את הענים דמאי ממש וכן תרומות מעשר של דמאי ולמדנו משמועתינו שמאכילין את הענים ואת האכסניא אפי' תרומות מעשר של דמאי כדמאי גופא אלו דבריו ז"ל.

ולשיטתו ניחא דאיצטרך קרא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לענין טבל היכא דאין לו רק כזית מצומצם ועכ"ז הוי שפיר לכם דטבל מקרי שפיר לכם:

ומיושב קושית הפלאה דיוכל להפריש ממנו תרומה ויאכל ביחד והאיסור לא יהיה רק חצי שיעור ולפי הנ"ל ניחא דכשיפריש תרומה שוב לא יהיה לכם זה שהפריש ולא יצא ידי המצוה בהתרומה שמשלים לשיעור לא הוי מצתכם:

ויהיה ניחא ג"כ קושית החתם סופר דיוכל להפריש תרומה ולבטלה ברוב לפי מאי דאיתא בביצה בדף ל"ז האשה ששאלה מים ומלח מחברתה הרי הוא כרגלי שניהם ומקשה ואמאי לבטלו מים ומלח לגבי עיסה ואמר רב אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין של חבירו יאכל הוא וחבירו והקשו בתוס' דא"כ לקשי מכל איסור שנתערב בהיתר ותירצו דאין לדמות איסור לממון אבל הכא האיסור תחומין אינו בא רק בשביל שהוא ממון חבירו ושפיר מקשה דמשום ביטול ברוב לא נפקע ממון חבירו ולא פקע שם בעלים דהרי שנתערב קב חטין שלו ובמקום אחר בארנו דהאי סברא קאי לפי המסקנא וכן איתא במשנת חכמים ובתשובה להרב הגאון הצדיק אבדק"ק קראשנאוויטץ בארנו לחלק דהיכא דהאיסור נולד משום ממון חבירו אבל עתה אין נ"מ אם הוא ממון חבירו או לא בזה בטל אבל אם עתה תלוי האיסור בממון חבירו בוודאי לא בטל:

וא"כ שפיר ניחא דלא יוכל להפריש תרומה ולבטל ברוב דהא כיון שיפריש תרומה שוב לא יהיה לכם ולענין לכם לא מהני ביטול דממון לא בטל:

וניחא ג"כ קושיא הנ"ל דבתרומה יוצא דאיכא עליה איסור דבל תאכל חמץ דהוי מוסיף ולפי הנ"ל ניחא דבתרומה בל"ה אינו יוצא דלא הוי לכם:

אך לפי שהבאנו לעיל דברי הריטב"א בסוכה בדף ל"ה דבל"ה הוי לכם משום דכיון דלעסי' קניא וא"כ שפיר אפשר להפריש תרומה ולבטל ברוב או אף שיאכל בפני עצמו עכ"פ יהיה פחות מכשיעור ושפיר יהיה לכם דכיון דלעסי' קניא בשינוי וע"כ הוי הטעם משום שינוי כדאיתא במקור חיים בסי' הנ"ל:

והנה השיטה מקובצת כתב בבבא קמא בדף צ"ג ע"ב על מאי דאיתא שם ר' שמעון בר' יהודא אומר משום ר' שמעון צבעו אינו מצטרף (היינו דאינו מצטרף לראשית הגז) וכתב שם השיטה מקובצת בשם הרשב"א דר"ש אומר צובעו וכ"ש סוואו או אורגו דאין שינוי קונה כלל יעו"ש והוא דלא כשיטת התוס':

וא"כ לר"ש דסובר שינוי אינו קונה כלל משכחת לה שפיר שיוצא בטבל ולא יהיה מצוה הבאה בעבירה שאין לו רק כזית מצומצם דעשה דוחה ל"ת ולא יוכל להפריש תרומה ולאכול פחות מכשיעור או לבטל ברוב דשוב לא הוי לכם ולא אמרינן כיון דלעסי' קניא דהא לר"ש שינוי קונה אבל לדידן דקיי"ל שינוי אינו קונה בל"ה אינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא משכחת לה בשום אופן שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה ושפיר ניחא מה דתני סתם במשנה אבל לא בטבל ואתיא ככולא עלמא וכן הרמב"ם אף דפסק דבכולל איסור חל על איסור מ"מ אינו יוצא בטבל ודו"ק:

אך הנה על הדברים הנ"ל שאמרנו לשיטת הריטב"א דאדם יוצא באתרוג של טבל והוי לכם כיון דיכול להפריש ממקום אחר ה"ה דיוצא במצה של טבל והוי ג"כ לכם מההוא טעמא ע"ז עדיין אפשר לדון דבאתרוג בשעה שיוצא עדיין הוא בעין ושפיר הוי לכם משום דיוכל להפריש ממקום אחר אבל במצה בעת שאכלו לא הוי שלו דכיון שאכלו אין יכול להפריש עליו ממקום אחר דרק חלת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש וג"כ צריך להפריש מיני ובי' עכ"פ וצריך לשייר מזה שנתחייב ביחד בחלה אבל טבל שאכל אינו יכול להפריש ממקום אחר כדאיתא בפרק ד' דטבול יום משנה ד' נשברה החביות הלוגין בטבלן נשברו הלוגין החביות בטבלה היינו היכא שעשה הלוגין תרומה על החביות ונמצא שנשברו הלוגין או החביות השאר טבל כדמעיקרא דאינו יכול לעשות תרומה דק כל זמן שהוא בעולם וכן הוא בפרק ז' בדמאי בירושלמי נשרפו הפידום התרומה בטבלה וא"כ במצה כיון שאכלה שפיר לא הוי לכם דאכל לאו דיליה דכיון שאכלה אינו יכול להפריש ממקום אחר:

אך לפי זה אף במרור איצטרך הטעם דאינו יוצא במרור של טבל משום דאתקיש למצה דאינו יוצא בה משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ כאשר כתבו בתוס' בדף קי"ד ע"ב בד״ה אכלן דמאי ולא משום דלא הוי לכם כאשר כתב הריטב"א דכיון דלעסי' קניא ושפיר יוצא בשעת בליעה דבשעת בליעה כבר הוי שלו ואף דבמרור בלע מרור לא יצא ורק בצירוף הלעיסה יצא מצות מרור ובשעת הלעיסה עדיין נא הוי שלו מ"מ בשעת לעיסה בלאו הכי הוי שלו דכל זמן שהם בעולם יוכל להפריש עליהם ממקום אחר אך בשעת בליעה לא הוי שלו ובשעת בליעה כבר הוי שלו משום דכיון דלעסי' קניא ודו"ק:

סימן ג

והנה על הקושיא הנ"ל על הרמב"ם דכיון דאיהו פוסק דבכולל איסור חג על איסור יוקשה אמאי אינו יוצא בטבל דהא שפיר יש בו איסור דבל תאכל חמץ דחמץ על טבל חייל בכולל והלחם משנה כתב דחמץ על טבל לא הוי לא כולל ולא מוסיף ותמוה אמאי לא הוי חמץ כולל איידי דחל על שאר עיסות שאינו טבל חייל ג"כ על טבל:

ואפשר לומר דהיכא דנתחמץ עיסה בפסח לא הוי כולל דבנתחמץ בערב פסח שפיר הוי כולל דבעת שהגיע פסח כיון דחייל על שאר עיסות חייל נמי על טבל אבל בנתחמץ בפסח כבר חל איסור חמץ על שאר עיסות ולא הוי כולל ואף אם יתחמץ באותו העת עוד עיסה מ"מ לא הוי כולל דאין שייכות עיסה זו לעיסה אחרת והמה שני דברים נפרדים לגמרי ואף בשבוע' דחיילה בכולל כתב המחנה אפרים משום דלא יוכל לחול על אחד לבדו משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכולל לא הוי רק בשעה שבא האיסור חייל על שני דברים ביחד כן צריך לומר לשיטת הלחם משנה ועדיין צ"ע:

קשה לי לפי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת וגרסתו שם בגמרא דמש"ה חל איסור טומאה על איסור חלב בעת שנעשה בן י"ג חל עליו איסור טומאה ואיסור חלב בב"א א"כ מי שנעשה בן י"ג בפסח יצא ידי חובתו במצה של טבל דלא שייך לומר דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאין איסור חמץ חייל על איסור טבל דהא לדידי' שפיר הוי בבת אחת וחייל שפיר איסור חמץ ומכאן ראי' למה שבארנו דסברא זו דחייל בב"א משנעשה בן י"ג הוא רק באיסור גברא שעל האדם באים האיסורים אלו ביחד אבל באיסור חפצא לא שייך זה ניהו דהוא נעשה עתה בן י"ג מ"מ על החפץ לא חלו האיסורים בבת אחת:

סימן ד

עוד אמרתי ליישב הסוגיא הנ"ל לרבנן דסוברים איסור חל על איסור בכולל אמאי אינו יוצא במצה של טבל וכן הרמב"ם פסק דאינו יוצא בשל טבל:

והנה איתא בקידושין בדף ל"ח ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול והביאו שם בתוס' בד"ה דאקרוב בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש:

והקשה האור חדש וכן הקשה בחתם סופר בתשובה הנ"ל לפי מה שנסתפק המשנה למלך בהלכות יסודי התורה אם יצא אדם במצה שלא כדרך הנאתן אף דלענין איסור אינו עובר וא"כ אפשר לקיים שניהם לאכול שלא כדרך אכילתן דיצא ידי המצוה ולא יעשה איסור:

ואנכי הקשיתי וכן מצאתי בשאגת ארי' בסי' צ"ז לפי מאי דאיתא בסוכה בדף ל"ה דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ומפרש בגמרא דטעמא דתרומה טמאה פסול לכולי' עלמא לפי שאין בו היתר אכילה ופי' רש"י ורחמנא אמר לכם בכל דרכי הנאתן וא"כ ה"ה חדש קודם העומר נוכל לומר דלא הוי לכם כיון שאסור באכילה אך יש לספק כיון שיהיה לו היתר לאחר הקרבת העומר אם מקרי לכם ושם משיטת הגמרא בסוכה נראה דאף דיהיה לו היתר אכילה מ"מ כיון שעתה אסור לא מקרי לכם לפי מאי דאיתא שם בתוס' בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה דמעשר שני בגבולין אינו יוצא לכ"ע אף לרבנן דסוברים ממון הדיוט מ"מ בגבולין הוי ממון גבוה והביא שם המהרש"א שמהרש"ל פי' דמע"ש בגבולין למ"ד דאין בו היתר אכילה זה שפיר יש לו היתר אכילה ע"י פדיון אך למ"ד דאינו יוצא בו משום שאין בו דין ממון גם זה אין בו דין ממון והמהרש"א חלק עליו דאף דיש לו פדיון לאחר אכילה מ"מ קודם פדיון אסור באכילה ולא מקרי לכם יעו"ש ולדברי שניהם לא מקרי היתר אכילה משום שיכול להעלותם לירושלים דמ"מ קודם שהעלוהו אסור באכילה ולא מקרי לכם ונראה דאף בחדש קודם העומר כיון שאז אסור באכילה. לא מקרי לכם וא"כ קשה איך יוכל העשה דמצה לדחות הל"ת דחדש הא אינו יוצא כלל בחדש מצות מצה דלא הוי לכם אך מדברי התוס' שכתבו דבטבל לא הוי לכם רק משום שצריך ליתנו לכהן נראה דמשום איסור אכילה מקרי לכם וצ"ע:

וראיתי בשאגת ארי' בסי' צ"ז הנ"ל שמסתפק בדין זה אם חדש מקרי לכם קודם שהקריב העומר כיון שאין בו היתר אכילה קודם העומר והקשה ממאי דאיתא במנחות בדף ס"ו גבי מותר העומר דלרבנן חייב בחלה ופטור מהמעשר ולר' עקיבא חייב נמי במעשר וקשה אמאי יתחייב הא לא הוי דגנך כיון שאסור באכילה ולא מקרי לכם יעו"ש:

אך על הקושיא הנ"ל שהקשינו דא"כ איך יכול העשה דמצה לדחות ל"ת דחדש כיון דלא הוי לכם אפשר לומר דכיון דעשה דמצה ידחה הל"ת דחדש ויהיה מותר באכילה משים מצה שוב הוי לכם

וכן כתב השאגת ארי' בסי' צ"ז הנ"ל ליישב קושית התוס' דלמה צריך קרא למעט מצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק ליה דלא הוי לכם כמו באתרוג דלא חשיב אתרוג של טבל לכם ותירץ דאפשר לומר דאתרוג של טבל לא חשיב לכם משום שאין בו היתר אכילה אבל במצה היכא דאין לו מצה אחרת רק של טבל והעשה דוחה ל"ת ויוכל לאכלו שוב הוי לכם א"כ בההוא שעתא קרינן ביה לכם דהרי יוכל לאכלה ויש בה היתר אכילה אבל אתרוג שהמצוה רק לנטילה ובאכילה אסור שפיר לא הוי לכם:

וא"כ בחדש כיון שלא היה אז מצה אחרת רק חדש והירושלמי הקשה דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש שוב היה לכם ג"כ דהיה בו היתר אכילה בשעת מעשה שהרי יכול לאכלה:

ומיושב קושיא הנ"ל שאיך העשה ידחה הל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם לאכול שלא כדרך אכילתן דיצא ידי המצוה ולא יעשה איסור ולפי הנ"ל ניחא דאם יאכל שלא כדרך אכילתן שוב לא יצא בחדש דלא הוי לכם דאסור באכילה ואין לו היתר אכילה ולא שייך לומר כיון דלמצוה ראוי לאכילה הוי לכם דהרי למצוה ג"כ אוכל שלא כדרך אכילתן ולכם בעינן בכל דרכי הנאתן כדברי רש"י הנ"ל דמש"ה כשאין בו היתר אכילה לא מקרי לכם דבעינן לכם בכל דרכי הנאתן ושלא כדרך הנאתן מותר לאכול כל האיסורים מהתורה אעפ"כ לא מקרי לכם משום שאין בו היתר אכילה כדרך הנאתן וככל דרכי הנאתן וא"כ שפיר העשה דמצה דוחה ל"ת דחדש לאכול כדרך הנאתן ככל אכילות שבעולם ולא הוי אפשר לקיים שניהם לאכול שלא כדרך אכילתן שיצא ידי המצוה ולא יעשה איסור דשוב לא יצא המצוה דלא הוי לכם ודו"ק:

והנה כבר הבאנו לעיל מה שהתוס' הקשו בדף ל"ח דלמה לי למעוטי קרא דאינו יוצא בטבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ הא בל"ה לא הוי לכם ותירצו דמשכחת לה שאוכל יותר דלאחר שיפריש ישאר כזית שלו:

אך אם נימא דטבל לא הוי לכם משום שאסור באכילה ואין לו בו היתר אכילה לא מהני מה שישאר כזית שלו דמ"מ עתה כיון שאסור באכילה לא מקרי לכם אם נימא דאף שיוכל להפריש כיון שעתה אסור באכילה לא מקרי לכם. או לפי דברי השאגת ארי' דכל עיקר מה שאתרוג של טבל לא מקרי לכם הוא רק משום שאין לו בו היתר אכילה אך היכא שלא יהיה לו מצה אחרת ידחה העשה הל"ת ויהיה לכם כדברי הש"א הנ"ל:

והנה בשו"ת בית אפרים חלק א"ת סי' ה' הביא ראיה לדברי המשנה למלך דבמצוה יוצא אף שלא כדרך הנאתן דהרי הרמב"ם כתב דהיכא דעירב דבר מר במאכל הוי שלא כדרך אכילתן וכיון שכורך מצה ומרור כאחד הוי שלא כדרך אכילתן ומוכח מכאן דאף בשלא כדרך אכילתן יוצא ידי המצוה יעו"ש.

וא"כ שוב אינו יוצא במצה של טבל משום דלא הוי לכם ולא נוכל לומר דכיון דיוכל לאכול כדי לצאת המצוה שפיר הוי לכם ואינו דומה לאתרוג דהמצוה היא הלקיחה ולא האכילה ושפיר לא הוי לכם:

דהא גם במצה לא הוי המצוה לאכול שיהיה עי"ז לכם דהא האכילה הוא שלא כדרך הנאתן היינו עם המרור ביחד וזה מותר אף באיסור וא"כ אין המצוה לאכול אכילה שיהיה עי"ז לכם דהא אכילה שלא כדרך אכילתן מותר באיסור ואעפ"כ לא מקרי לכם שצריך להיות כדרכי הנאתן כאשר פירש רש"י:

אך דעת הרש"ל בשבועות בסוגיא דמפרש חצי שיעור דלרבי שמעון כמו דחצי שיעור אסור כן שלא כדרך הנאתן אסור וכן מוכח שם בהסוגיא לפי פירוש התוס' דהקשו דר' יוחנן לא מצי סבור כריש לקיש משום דסובר חצי שיעור אסור מן התורה ותירצו לחד תירוצם דהוי מצי למוקמי בשלא כדרך הנאתן ושוב יוקשה מאי טעמא דר"ש דמשום חצי שיעור קאמר בגמר' דטעמא דר"ש דסובר כ"ש למכות אבל בשלא כדרך הנאתן יוקשה מאי טעמא דר"ש דפוטר וע"כ צ"ל דלר"ש כמו דחצי שיעור אסור ה"ה שלא כדרך הנאתן:

וא"כ דר"ש סובר דשלא כדרך הנאתן אסור דחשיב אכילה שפיר מצה של טבל הוי לכם כיון דיכול לאכול לקיים המצוה אף דאוכל עם מרור ביחד והוי שלא כדרך אכילתן ג"כ חשיב אכילה לר"ש והוי לכם:

אבל לרבנן דסוברים דשלא כדרך אכילתן לא חשיב אכילה בל"ה אינו יוצא במצה של טבל דלא הוי לכם דמשום אכילת מצה לא הוי לכם כיון דאוכל עם מרור ביחד ודו"ק:

סימן ה

עוד אמרתי ליישב קושית התוס' בסוכה דלמה לי קרא למעוטי טבל שאינו יוצא בה ידי חובתו משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ הא בל"ה אינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה:

אך הנה נסתפקתי מה יהיה אם נתערב מיעוט מצה שאינו יוצא בה ידי חובתו ברוב מצה שיוצא בה ידי חובתו אם יוצא באכל כזית מהתערובות כיון דהמצה דאינו יוצא בה ידי חובתו בטלה ברוב במצה שיוצא בה ידי חובתו והנה היכא שהרוב היא מצה שאינו יוצא בה ידי חובתו אף דאיכא טעמא מדבר שיוצא בה ידי חובתו וטעם כעיקר מ"מ אינו יוצא כמבואר בדברי הרא"ש בהלכות חלה דדוקא באורז עם חטין יוצא כיון דאיכא טעם חטין דחטין גוררין האורז אבל בשאר מינים עם חטים היכא דרוב משאר מינים אינו יוצא אך מה יהיה היכא דהרוב ממין זה שיוצא ידי חובת מצה אם יוצא בכל זית וזית כיון דבטל המין שאינו יוצא בו ברוב הוי כאלו כולו המין שיוצא בו:

ואמרתי הנה המשנה למלך כתב בהלכות מעילה בפרק שהקשה לו מהר"י אלפנדרי על מאי דאיתא בולד חטאת במסכת מעילה דהמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין בו כיון דאיכא בהמעות עולה וחטאת ושלמים ושלמים לאו בני מעילה נינהו והקשה מהר"י אלפנדרי דלבטל מעות השלמים בעולה ובחטאת ותמה עליו המשנה למלך דלא מצינו ביטול ברוב רק איסור שנתבטל בהיתר שיהיה כולו היתר אבל היתר שיתבטל באיסור שיהיה איסור וילקה עליו או ימעול בו ויתחייב קרבן זה לא אמרינן יעו"ש:

ואנכי אמרתי דתלוי הדבר בפלוגתת רש"י ותוס' בזבחים בדף ע"ח על מאי דאיתא שם הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו והוי התראת ספק וכתבו בתוס' וז"ל ועוד קשה היכא מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור מכ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וא"כ אפילו אם תמצא לומר התראות ספק שמי' התראה הכא פטור דאי אפשר שלא יתערב מכל אחד משהו בחבירו ופטור יעו"ש דבריהם:

הרי בפירוש מבואר בדבריהם דהיתר לא מצטרף לרוב אף שנתבטל מיעוט היתר ברוב איסור אינו מצטרף עם האיסור. ולשיטת רש"י שם צ"ל דהפיגול משלים לנותר וה"ה היתר משלים לאיסור:

ונראה דדברי המשנה למלך תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' אם היתר מצטרף לאיסור:

אך אחרי העיון נראה דאף לשיטת התוס' שם שפיר הקשה' מהר"י אלפנדרי דלבטל מעות השלמים בעולה וחטאת:

דהנה מצינו ביטול היתר באיסור ג"כ כפי מאי דאיתא במנחות בדף כ"ג נבילה בטלה בשחיטה ושחיטה אינה בטלה בנבילה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחיטה דכי מסרחא פקע טומאה מינה וקאמר שם בגמרא דאתיא כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל. וקשה דהא בל"ה שחיטה אינה בטלה בנבילה להיות כמוה דהיתר באיסור אינו בטל:

אך באמת ניחא דביטול ברוב שייך שפיר אף בהיתר שנתבטל באיסור כגון היכא שנתבטל חתיכת היתר בשני חתיכות איסור כיון דרוב הוי איסור היכא שיאכל חתיכה אחת בוודאי יתחייב מלקות דאזלינן בתר רוב ואמרינן דאכל איסור משום דאחרי רבים להטות כאשר כתב רש"י בחולין בדף צ"ב ומלקין ושורפין על החזקות ורוב עדיף מחזקה:

אך היכא שאינו אוכל רק כזית ובכזית זה יש מקצת היתר אף שהרוב איסור אינו משלים ההיתר לשיעור דרק איסור בטל בהיתר כיון שההיתר רוב והוי כאלו אין כאן איסור כלל וכאלו נאבד האיסור מן העולם וכאשר כתב הר"י קורקס דהיכא שנתערב איסור מעט בהיתר מרובה הוי כאלו נאבד מהעולם אבל להיפך היכא שנתערב היתר מעט באיסור מרובה לא נתוסיף איסור מההיתר וכיון שלא אכל כזית איסור אינו עובר:

וראיתי אח"כ כעין סברא זו במנחת כהן בפרק ב' שכתב דהיכא שנתערב היתר באיסור אף דאיכא איסור רוב אינו חייב מלקות על כזית איסור מעורב בהיתר דלא שייך לומר דתערובות יהיה חמור מאלו היה האיסור בעיני' דהא אלו היה האיסור בעין לא היה חייב מלקות שאין בו כזית ועתה בתערובות יתחייב מלקות:

ודבר זה מסתבר בסברא שכל שלא אכל כזית איסור שהמיעוט בתוכו היתר אינו חייב מלקות כל שלא אכל כזית ושפיר ניחא דברי התוס' דפיגול שנתערב בנותר אף שהנותר רוב כל שלא הוי כזית מנותר אינו חייב וה"ה היתר אינו מצטרף עם האיסור בכה"ג להתחייב על איסור והיתר ביחד. אבל שם במנחות שפיר קאמר בגמרא דשחיטה היתה בטלה בנבילה היינו היכא שהיה כאן שני חתיכות נבלות וחתיכה אחת שחיטה ושפיר היה בטל ברוב שכל חתיכה תטמא כיון שרוב טומאה וכל כזית מטמא:

אך לפי זה עדיין יוקשה קושית מהר"י אלפנדרי גבי המפריש מעות לנזירתו אמאי אין מועלין כיון דבשלמים אין מועלין הא איכא ג"כ עולה וחטאת בנזיר דמועלין והרוב הוא למעילה ושם שפיר ניזל בתר רובא דהרוב היא למעול ולא יצטרך לצירוף ההיתר רק באיסור לבדו יש כדי למעול ואף אם נימא שם דבכל פרוטה ופרוטה יש בתוכו חטאת ועולה ושלמים כמו שבארנו בהלכות ברירה דלמ"ד אין ברירה יש ספק לומר דבכל חלק וחלק יש תערובות ובכל חסה וחטה מ"מ עדיין יתחייב מעילה היכא דימעול בפרוטה וחצי דיש בו כדי שיעור מעילה מעולה וחטאת בלא חלק השלמים:

ונראה שהתוס' בעצמם בפרק דם חטאת תירצו קושית מהר"י אלפנדרי דכתבו דמש"ה אינו מועל במעות שהפריש לנזירתו משום דאם ירצה יעשה מכל המעות שלמים ולא כפירוש רש"י דכל חלק ממנו יוכל להיות שלמים אך שכולו יוכל להיות שלמים ונראו שכוונו לתרץ קושית מהר"י אלפנדרי דאף דחלק ממנו הוי שלמים מ"מ יתבטל ברוב ומש"ה כתבו הם דיוכל לעשות מכולו שלמים ואין כאן בר מעילה כלל ואף שהתוס' בעצמם כתבו בזבחים בדף הנ"ל דהיתר אינו מצטרף לאיסור אך החילוק כנ"ל דרק אינו מצטרף לכזית שמהיתר אינו נעשה איסור אבל אם הוי רוב איסור שפיר לוקה על כל כזית וכזית וכן במעילה על כל פרוטה ופרוטה. ממוצא הדברים הנ"ל שאמרנו דהיכא שנתערב מיעוט היתר ברוב איסור ואכל כזית משניהם אינו לוקה דלא אמרינן רק שהאיסור בטל בהיתר והוי כמאן דליתא אבל לא שנתוסיף ההיתר על האיסור:

וא"כ נראה דגם לענין מצה היכא שנתערב מצה שאינה ראוי' לשם מצה עם מצה הראוי' למצה אף שמצה הראוי' למצה היא רוב מ"מ באכל כזית משניהם יחד אינו יוצא ידי מצות מצה דמ"מ לא אכל ממצה הראוי' כזית ואף דמצה הראוי' היא רוב ומיעוטא ברובא בטל מ"מ אינו בטל רק שיהיה כמו שאינו ולא שיתוסיף על מצה הראוי' כיון דממצה הראוי' אין כאן כזית:

אך זה הוא אם המצה אינה ראוי' מצד עצמה למצה שאינה ממין שיוצא בה או מצה של טבל שג"כ אינו יוצא בה משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלו היה חמץ רק משום בל תאכל טבל א"כ ג"כ המצה מצד עצמה אינה ראוי' אף היכא שנתערב במצה הראוי' ברוב ג"כ אינו יוצא כל היכא שאכל כזית משניהם דלא מהני ביטול ברוב רק שיתבטל האיסור כמו שאינו ולא שיתוסף על השאר כנ"ל:

אבל במצה של טבל אלו לא היה קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דרק מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא אך דאמרינן דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אם היה בטל מצה של טבל בחולין אם היה רוב חולין שפיר יוצא אף בכזית משניהם דלענין עבירה שפיר בטל ברוב והוי האיסור כמאן דליתא דמדאורייתא מין במינו ברובא בטל ולא עשה איסור וכיון דלענין האיסור בטל ולא עשה איסור שוב יוצא ידי המצוה אף דלענין מצוה אינו מצטרף המצה שאינה ראוי' הא אם לא היה הקרא דלא תאכל חמץ היה גם מצה של טבל ראוי' לאכילת מצה אך שאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועבירה לא עשה דלענין האיסור נתבטל המצה של טבל ברוב וכיון שלא עשה איסור שוב יצא ידי מצוה:

וא"כ שפיר איצטרך קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דאינו יוצא ידי חובת מצה רק מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל אף דבל"ה הוי מצוה הבאה בעבירה מ"מ הוי נפקא מינה מה שאינו יוצא נצד עצמו ואינו ראוי' למצוה ממה שאינו יוצא רק מצד העבירה כנ"ל ודו"ק:

ולפי מה שהבאנו לעיל דבל"ה משכחת לה היכא דלא הוי עבירה כגון שאין לו רק כזית מצה של טבל אך דהקושיא דיכול להפריש מעשר ולבטל וכיון שע"כ הקושיא משום ביטול דיכול לבטל השתא דאתינא להכא לענין ביטול בל"ה צריך קרא דלא תאכל חמץ משום ביטול כנ"ל דכיון דאיכא קרא דלא תאכל עליו חמץ לא מהני ביטול ודו"ק:

סימן ו

אך עדיין יש לעיין בדברים הנ"ל שאמרנו דאם יתערב מצה של טבל בשל חולין דיוצא משום מצוה הבאה בעבירה דבטל האיסור ברוב אבל משום הטעם דאינו יוצא בטבל מקרא משום דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לא יצא דאיכא כל שהוא דאינו ראוי למצוה עדיין צ"ע לפי מה שבארנו והבאנו שיטת הפוסקים באיסור חל על איסור דהיכא דאיסור הראשון חצי איסור וחצי היתר ומאיסור ליכא רק חצי שיעור ואיסור השני כולל אף ההיתר ויש בו שיעור שלם שפיר חייל איסור השני על הראשון דעל חצי שיעור חייל איסור ושם בארנו הדבר בטוב טעם דהיכא דהתחיל לחול איסור השני היה מאיסור הראשון שיעור שלם כגון נבלה על טמאה דאינה יכול לחול נבלה על טמאה אף שאח"כ נצטרף חצי שיעור נבלה טמאה וחצי שיעור נבלה טהורה אינו חייל איסור נבלה כדאיתא במעילה בדף ט"ז ע"א דכיון שלא היה יכול לחול בשעת התחלת האיסור אינו חייל אח"כ עוד אבל אם תיכף בשעה שהתחיל לחול איסור השני לא היה מאיסור הראשון רק חצי שיעור שפיר חייל כדאיתא בתוס' בנדרים דהיכא דנשבע מתחלה שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד מכל אחד חצי שיעור חיילה השבועה שני כיון דמאיסור הראשון ליכא אלא חצי שיעור ותיכף חלות השבועה השני היתה רק על חצי שיעור מהראשון כיון שנשבע שלא יאכל חצי שיעור מתאנים וחצי שיעור מענבים:

ומעתה היכא שהיתה עיסה מעורבת חולין וטבל ומטבל לא הוי רק חצי שיעור ונתחמצה העיסה שפיר יחול האיסור חמץ על הטבל דהרי מטבל ליכא רק חצי שיעור ומחמץ איכא שיעור שלם ותיכף בשעת חלות איסור חמץ היינו בשעה שנתחמצה העיסה לא היה מטבל רק חצי שיעור וחייל איסור חמץ על חצי שיעור דטבל:

והנה הרא"ש בהלכות חלה הביא על הדין דהעושה עיסה מהחטים ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ובירושלמי איתא דרק בחטים ואורז הדין כן ולא בשאר מינים דבשאר מינים אף שיש בהם טעם הגן אינו יוצא וכתבו שם הטעם גם בשם הרמב"ן דבאורז שמעורב בחטים אף האורז נעשה לחם גמור ובא לידי חימוץ ומש"ה יוצא בה דהחטים גוררים האורז שיבוא לידי חימוץ אבל שאר מינים שנתערבו בחטים אינו יוצא בהם שאינו בא לידי חימוץ יעו"ש:

מבואר שם מדבריהם דאף דאינו יוצא ידי מצה רק בדבר שבא לידי חימוץ ועובר עליו משום בל תאכל חמץ מ"מ כיון שמעורב עם החטים וכמו שהיא מעורב בא לידי חימוץ יוצא בו:

וא"כ ה"ה בטבל שאינו יוצא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל שאין איסור חמץ חל על איסור טבל היכא שאינו מעורב בהעיסה רק חצי שיעור מטבל שפיר יוצא בה דכמו שהוא בתערובות שפיר יחול עליו איסור חמץ על איסור טבל דכיון דמטבל ליכא רק חצי שיעור ועל חצי שיעור חייל איסור כנ"ל א"כ עתה כמו שהוא בתערובות שפיר חייל על כולו איסור חמץ אף על המשהו דטבל ג"כ והוי כמו שם בחטין ואורז דמצטרף אף האורז למצוה דכמו שהוא ביחד עם החטים בא לידי חימוץ:

וא"כ לא צריך קרא דאינו יוצא משום טבל משום דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אך בל"ה אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה ולא הוי נ"מ היכא דיתערב משהו טבל והרוב מכזית הוא חולין דהא בכה"ג שפיר יוצא אף לטעם דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ:

אך לר' שמעון ניחא דלר' שמעון אף על חצי שיעור ג"כ אינו חייל איסור כדאיתא בשבועות דלר״ש אף בנשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות ג"כ אינו חייל השבועה כיון דר"ש סובר כ"ש למכות ושפיר איצטריך קרא לר"ש הך דלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ והיינו אם נימא כספק הש"א דאף דר"ש סובר כ"ש למכות אבל למצוה אינו יוצא רק בכזית כמו בקרבן גבי איסור דצריך כזית ושפיר איצטריך קרא היכא דבכזית מצה ליכא רק משהו טבל:

אבל לדידן לא איצטרך קרא כלל דלא תאכל עליו חמץ אף דאנן קיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל מ"מ בל"ה אינו יוצא במצה של טבל משום מצוה הב"ב ודו"ק:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה