נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בפרק כל הזבחים בדף ע' ע"ב · סימן ד
עוד אפשר ליישב דברי התוס' הנ"ל מה שכתבו דלרבנן רק לכתחלה לא יקרב ואם קרב הורצה והא רבא אמר כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה:
והנה שם בד' ע"ד על מאי דאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצ' משו' דיחוי ומקש' מהא דתנן ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מה' יקרבו כל הראשי' כולם והקשו בתוס' אדפריך מר' אליעזר לסיועי מדרבנן דאמרו אף קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ותירצו דלמא רבנן לאו משום דיחוי פסלו אלא מטעמא אחרינא אך עדיין קשה מאי מקשה בגמרא על רבא הא רבא מצי לומר דר' אליעזר ורבנן בזה פליגי דרבנן סוברים דפסול משום דיחוי דכיון דהיה בתערובות נדחה:
ונראה לפענ"ד דהנה הקשיתי קושיא עצומה לפי מאי דאיתא ביומא בדף ס"ד דרב אמר אין בעלי חיים נדחין ור' יוחנן סובר בע"ח נדחין ומסיק דטעמא דרב דיליף מבעל מום עובר בעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי הכי נ"מ ל"ש והתם מנ"ל דכתיב מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הוא דעבר מומן ירצה הא כל הדחיות הואיל ונדחו ידחו:
וקשה דנתערב בעל מום בתמימים ונכרו אח"כ התמימי' אף לדברי רבא דאמר השתא דאמרו רבנן לא יקרב אם קריב לא מרצה ופירוש רש"י דאף בהוכרו אח"כ לא מרצה מ"מ בבעל מום בהוכר אח"כ בוודאי לא פסול משום דיחוי דלא גרע מבעלי מומים גופייהו היכא דהוי מום עובר כשיעבור המום כשר ואינו פסול משום דיחוי דגלי קרא דבעל מום אינו נפסל משום דיחוי משום הפסול מום ומכ"ש דאלו שנתערבו בבעלי מומים והוכרו אח"כ דהוי כעבר מומם דאינם פסולים משום דיחוי וגם אלו שנתערבו בבעלי מומים דיש עליהם הפסול דבעלי מומים כיון דהוכרו אח"כ לא גרע ממום עובר:
וא"כ מאי מקשה בגמרא על הך דרבא מהך דר' אליעזר דהתם מיירי לענין אברי בעלי מומין דכן איתא שם במשנה אברים באברי בעלי מומים ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשי' והא שאני התם דבבעלי מום גלי קרא דאין פסול דבעל מום פוסל משום דיחוי:
אך אפשר לומר דכל זה הוא למ"ד בעלי חיים נדחים שפיר איכא לימוד דפסול בעל מום אינו פוסל משום דיחוי אך למ"ד דאין בע"ח נדחים אין שום לימוד דבבעלי מומים אין דיחוי פוסל דבעלי מומים הוא הפסול מחיים וכשעובר המום מחיים בלא"ה אין בע"ח נדחין:
והנה ר' אליעזר סובר דאין בע"ח נדחים כדאיתא בתמורה בדף י"ח ע"ב המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכור ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקריב עולה וא"כ ע"כ ס"ל דבעלי חיים אינם נדחים דלמ"ד בע"ח נדחים פסול כדאיתא בפסחים בדף צ"ז ע"ב המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכור ויביא דמיו לנדבה ולשלמים ואיתא שם בגמרא ש"מ בעלי חיים נדחין וע"כ ר' אליעזר דסובר דהוא עצמו יקריב עולה סובר דאין בע"ח נדחין וכן בשער המלך בפרק ד' מהלכות קרבן פסח הלכה ה' הוכיח מזה דר' אליעזר סובר דאין בע"ח נדחין וכן הך דחטאת שנתערב בעולה דסוברת דאין בע"ח נדחין איתא בירושלמי בפ"ז דפסחים משנה ה' דאתיא כר' אליעזר:
וא"כ שפיר מקשה מר' אליעזר אמאי אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כולם דשחוטין לד"ה הוי דיחוי ולא היה יכול לתרץ דבבעלי מומים גלי קרא דאין דיחוי פוסל דהא למ"ד דאין בע"ח נדחין ליכא שום לימוד על בעלי מומים דאין דיחוי פוסל:
ובזה אפשר ליישב קושיא הנ"ל דלא היה אפשר לומר דבזה פליגי ר' אליעזר ורבנן ורבנן באמת פוסלים משום דיחוי דהרי רבנן בעלי פלוגתא דר' אליעזר סוברים שם בתמורה דהוא עצמו לא יקריב עולה דבע"ח נדחים וא"כ ע"כ איכא לימוד בבעלי מום דאין דיחוי פוסל ובלתי אפשר לומר דרבנן פוסלים משום דיחוי ודו"ק:
ובזה ניחא ג"כ דברי התוס' הנ"ל דכתבו דאף רבנן דפליגי על ר' אליעזר דכולם יצאו לבית השריפה היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרב הורצה וקשה דהא רבא בעצמו אמר כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא הורצה משום דיחוי:
ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן דר' אליעזר אין לפסול בבעל מום משום דיחוי כנ"ל ודו"ק: