נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בפרק כל הזבחים בדף ע' ע"ב
סימן א
כל הזבחיה שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחת ברבוא ימותו כולן ומפרש ר' אשי בדף ע"ג הטעם דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ומקשה בגמרא ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומתרץ רבא גזירה שמא יקח מהקבוע:
ובתוס' בפרק גיד הנשה בדף צ"ה בד"ה הכי נמי ובזבחים הקשו למ"ד דדווקא נכבשינהו בידים דניידי אסור משום גזירה שמא יקח מהקבוע אבל פריש ממילא שרי א"כ קשה אמאי ירעו עד שיסתאבו הלא כיון דפרשו מעצמם מותרים וכן הקשה הרא"ש:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה קשה לפי מאי דאמר רבא בזבחים בדף ע"ג ע"ב השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה ופירוש רש"י דאף בהוכר אח"כ ההיתר לא מהני כיון דכבר נדחה פעם אחת וא"כ קשה מאי מקשה בגמרא ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש הא לא עדיף מהוכר ההיתר דג"כ אסור כיון שנדחה פעם אחת אך באמת ניחא דאם היה היתר ע"י נכבשינהו דניידי לא הוי דיחוי כלל כיון שבידו להנידן ולהפרישן וכל שבידו לא הוי דיחוי כדאיתא בזבחים בדף ל״ד דמתרץ ר' אשי כל שבידו לא הוי דיחוי וסוגיא דידן אזלא אליבא דר' אשי והכי קי"ל:
וראיתי בכרו"פ שכן הקשה וכן רצה לתרץ וכתב שהוא דוחק ודבריו תמוהים שהרי כן מבואר מפורש בזבחים בדף ל"ד הנ"ל דכל שבידו לא הוי דיחוי:
ומיושב בטוב טעם קושית התוס' דעדיין קשה אמאי ירעו עד שימותו הא כיון שיפרשו בעצמם מותרים ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמתרץ שמא יקח מהקבוע ואסור להפרישן בידים שוב אף בפירשו ממילא אסור משום דיחוי דשוב אינו בידו דלהפרישן בידים אסור ואף אם עבר והפרישו בעצמו ג"כ אסור בדיעבד ושוב לא הוי בידו ואף אם יפרשו מאליהן שוב פסול משום דיחוי:
והנה הרמ"א בסי' ק"י ס"ו הביא דהא דאסור בהפרישן הוא דחיישינן שמא יקח מהקבוע היינו היכא דנשאר עדיין בקביעות ג"כ אבל בהפרישן כולן ולא נשאר קבוע במקומו כלל מותר והקשה הט"ז דהרי בזבחים נראה דאף זה לא מהני דאל"כ היה עצה להפריש כולן ועוד כתב ותו קשה דאם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם בזבחים דכולן ירעו עד שימותו הא בוודאי שיהי' נעקרין כולן לבסוף (והיינו אף לדברי האומר דבדבר חשוב אף בפירשו מאליהן אסור מ"מ היכא שפירשו כולן מותר) והפרי מגדי' והחוו' דעת פירשו דבריו דכוונתו אף אם נימא כשיטת הש"ך דלכתחלה אסור להפריש כולן אך בדיעבד אם עבר והפרישן מותר מ"מ עדיין קשה דכשירעו ממילא יהי' נעקרין כולין והט"ז תירץ דיש חילוק בין חולין לקדשים לענין זה ולא ביאר טעמא מאי:
ולפי הנ"ל ניחא דלהפריש כולן אסור לכתחלה כנ"ל דברי הש"ך ושוב בקדשים פסול משום דיחוי:
אך הנה בסוכה בדף נ"ג ע"ב בתוס' בד"ה נקטם ראשו דבהדס שענביו מרובין מעליו לא הוי דיחוי כיון שבידו ללקטן ויעו"ש בפ"י ובר"ן דאף דאין ממעטין ביו"ט מ"מ כיון שאם עבר ומיעטן כשר לא הוי דיחוי יעו"ש:
וא"כ גם בנ"ד אף דאסור לכתחלה להפריש כולן מ"מ כיון שאם עבר והפרישן כולין מותר בדיעבד חשיב דיחוי:
אך נראה לי דכאן בקדשים שפיר הוי דיחוי אף אם יעבור ויפריש כולן יהי' אסורים דהנה הטעם דאסור להפריש כולן אמרתי מעצמי וכן מצאתי בכרתי ופלתי וכן ראיתי בפרי חדש בסי' ק"י בס"ק כ"ח דהוי מבטל איסור דכתב וז"ל דלבדרינהו בידים אסור דהוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתא ואין כאן מבטל איסור אבל במפזר שיותרו כולן הרי מתבטל האיסור ובהכי ניחא על בה"ג דלא יהיב תקנתא דלבדרינהו משום דה"ל מבטל איסור עכ"ד הפר"ח:
והנה בסי' ס"ד כתב הפרי חדש דקשה דמבטל איסור יהיה אסור בדיעבד משום דקי"ל כרבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירץ דלא גרע מנתבטל מאליו דג"כ מותר וע"כ לומר כן דאל"ה יוקשה אמאי מטיל מום בקדשים מותר נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אך ע"כ דלא גרע מנפל בו מום מאליו עכ"ד הפר"ח ותמוה מדוע לא הביא דברים אלו בשם התוס' בתמורה שם דהקשו בצורם אוזן בכור נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירצו דלא גרע בנפל בו מום מאליו ע"כ:
וע"כ נראה לפענ"ד דבקדשים היכא דנתערב פסולים בכשרים אף בדיעבד שהפריש כולן בידים אסור משום מבטל איסור כדברי הפרי חדש הנ"ל אף דבכל מקום מבטל איסור מותר כאן אסור משום כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ כקושית הפרי חדש וכאן לא שייך לתרץ דלא גרע מנפרש מאליו דהא בנפרשו מאליהם שוב יהי' פסול מטעם דיחוי דכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה אך היכא דהוי בידו להתיר לא הוי דיחוי ואם יעשה בידו שוב נימא דלא מהני מעשיו וממ"נ פסול כיון דאם יפרשו מאליהם יהי' פסול משום דיחוי ושוב אף אם יעשה בידו יפסול משום לא מהני דלא שייך לומר דלא גרע מנפל בו מום מאליו ושפיר בקדשים פסול אף אם יפרשו כלם ודו"ק:
ובזה אפשר לפרש לשון הגמרא שם בזבחים דקאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה האי לשנא נראה דהוי מטעם לא מהני כמו דאיתא בכתובות השתא דאמרו רבנן לא לזבין אי עבר וזבין לא הוי זבינא זבינא ואח"כ קאמר בגמרא דהוי מטעם דיחוי ורבא סובר בע"ח נדחין:
ולפי הנ"ל ניחא דהכל חדא הוא והנה הלחם משנה כתב בפ"י מהלכות פסולי המוקדשין דהיכא דלקח מהקבוע א"צ לטעם דיחוי אך בלא"ה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אך היכא דהפריש מהקבוע דאז בטל צריך הטעם משום דיחוי ואנכי כתבתי דא"צ לטעם משום דהפריש מהקבוע אך כיון דשחט ממילא הוי כהופרש דהטעם דלא בטל משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי והיכא שנשחטו בטל חשיבותייהו אך היכא ששחט דעי"ז בטל חשיבותייהו הוי כמבטל איסור כמבואר בסי' ק"א דהיכא דחתך חתיכה הראוי להתכבד הוי כמבטל איסור:
והשתא ניחא מאי דצריך הנהו תרתי טעמא משום דכיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה דלא מהני וגם משום דחוי דמשום דחוי לחוד לא הי' פסול כיון דהוי דבידו לבטל החשיבות או להפרישן ומשום מבטל איסור לא היה פסול דבידעבד כשר רק למי שנתבטל בשבילו במזיד אסור אבל כיון דיש דחוי שוב כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה דלא מהני ולא שייך לומר דלא גרע מנתבטל מאליו דמאליו שוב פסול משום דחוי כנ"ל ודו"ק:
סימן ב
שם בדף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה איתבי' חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבו בחטאת אפילו ברבוא ימותו כולן במה דברים אמורים בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול למטה מחצה כשר ומחצה פסול הא כמ"ד בעלי חיים נדחין הא כמ"ד אין בעלי חיים נדחין:
ותמוה לי דהא שם בעולה שנתערבה בחטאת אף לאחר ששחט עדיין דיחוים המה דאף כשהמה שחוטין עדיין אסור להקריבם וכשיבוא לימלך לא נתיר לו להקריב:
ואפשר לומר דשם מיירי בחטאת העוף דכהן המולק הוא המזה את הדם ונמצה דמו על קיר המזבח והמליקה והזאה הכל אחד הוא ואין שייך לומר דשחוטין נדחין דהשחיטה והמליקה הכל אחד ותיכף כששחט הוי ההזאה ג"כ:
אך עדיין קשה למה אצטרך לומר דרבא ס"ל דבעלי חיים נדחין דהא המשנה מיירי בבהמה ושפיר הוי דיחוי אף לאחר שחיטה ואפשר לומר מדאמר רבא סתם אי קרב לא מרצה ומיירי אף בחטאת העוף כדאיתא בתוס' לעיל בדף ע"ב בד"ה אלא למאן דאמר ושפיר מוכח דס"ל דאף בע"ח נדחין:
עוד אפשר לומר דכאן מיירי לפי תירץ דר' אשי דבע"ח חשיבי ולא בטלי וא"כ לאחר ששחטם שוב בטל חשיבותייהו ובטלים שפיר:
עוד אפשר לומר דאם נימא דאין בע"ח נדחין א"כ הדחי' מתחיל לאמר שחיטה והוי דיחוי מעיקרא ואף למ"ד דנראה ונדחה הוי דיחוי דיחוי מעיקרא לא שמענו ומצאתי הדבר מפורש בתוס' בזבחים בדף י"ב בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים דכתבו דקיבל דם בכלי שיש בה מים דבטל ראשון ראשון במים הוי דיחוי מעיקרא אבל למ"ד דיש דיחוי בבע"ח ומתחיל הדחוי מחיים הוי נראה ונדחה והארכנו בזה וכאן עת לקצר:
סימן ג
עוד נראה לי דהנה קשה עוד יותר ממשנה לקמן בדף ע"ב דאיתא התם הניתנין למעלה שנתערבו עם הניתנין למטה והיינו דם חטאת שנתערב בדם עולה ר' אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את התחתונים כאילו הם מים ויחזור ויתן למטה וחכמים אומרים ישפוך לאמה ואם לא נמלך כשר ותמוה דהא לעיל מקשה בגמרא על רבא דאמר אם קרב לא הורצה משום דיחוי אמאי בעולה שנתערב בחטאת אם לא נמלך מחצה כשר ומתרץ משום דאין בע"ח נדחין אבל כאן שנתערב דם שוב קשה דהוי דיחוי:
וכן תמוהים דברי התוס' בדף ע"ז ע"ב בד"ה הא עבר מומם מרצה דכתבו שם דבין ר' אליעזר ובין רבנן סוברים דע"י תערובות מרצה ורבנן לא אסרו רק לכתחלה כיון דמדאורייתא בטלי ברובא רק מדרבנן אינו בטל משום דדרכו למנות מש"ה אם עלו לא ירדו ודבריהם ג"כ תמוהים דהא רבא קאמר לעיל השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה וכאשר פירש"י שם דניהו דרק מדרבנן לא בטל כיון דמדרבנן אסור להקריב שוב פסול משום דיחוי:
ונראה לפענ"ד דהנה הדין כל מאי דהוי פסולן בקודש אם עלו לא ירדו כדאיתא לקמן בדף פ"ד במשנה אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואלו שלא היו פסולן בקודש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה אם עלו ירדו:
ונראה ברור דכשרים שנתערבו בפסולים דהפסולים לא היו פסולים בקודש אם יהי' האיסור מצד התערובו' הוי הדין אם עלו ירדו דהרי לא היו פסולן בקודש אך לפי דברי התוס' דכל אלו דבטלים מדאורייתא אך רבנן החמירו משום דהוי דרכו למנות אם עלו לא ירדו כיון דמדאורייתא בטלים ולענין זה אזלינן בתר דאורייתא אך שהקשינו לעיל דכיון דמדרבנן אינם בטלים שוב אף מדאורייתא פסולים מחמת דיחוי אף שהוכרו הכשרים שוב לענין זה הוי פסולן בקודש דהא הכשרים שהיה מתחלה כשרים. אך שעתה נפסלו משום דיחוי וזה הפסול נעשה בקודש מש"ה אם עלו לא ירדו דהוי פסולן בקודש דבשלמא אם הי' הפסול משום התערובות פסולים שיש בתוכן זה לא הוי פסולו בקודש אבל כיון דהתערובות בטל מדאורייתא אך כולו נפסל משום דיחוי אף הכשרים הוי פסולו בקודש וזה ברור מאוד:
ומעתה נראה לפענ"ד דכל ענין דיחוי לא שייך היכא שנתערב בקודש לענין שאם הקריב לא ירצה כיון דכל אלו שנתערבו בקודש אם עלו לא ירדו ואיתא בזבחים בדף מ"ג ע"ב בתוס' בד"ה הקומץ דאף באכילה מותרים משום שפקע האיסור לגמרי מהם א"כ לא שייך כלל בהם לומר שנדחה ואף אם קריב לא מרצה דהרי בכל אלו כיון שהקריב אותם נפקע האיסור מהם לגמרי ואף דנראה דכל אלו דהוי פסולן בקודש והשלה בהן את האור או שהוקרבו לגמרי דפקע האיסור מהם מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא במנחות בדף כ"ה דהציץ מרצה על הטומאה שיעלה לבעלים לשם חובה וכדאיתא בפסחים בדף פ' ע"ב אבל על פיגול ונותר איתא שם במנחות דאין הציץ מרצה אלמא אף דפקע איסור מיני' מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה:
מ"מ נראה לי דזה דווקא היכא שבאמת המה פסולים מצד עצמם אבל אם מצד עצמם כשרים המה אך דאמרינן כיון דנדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ היכא דהשלה בהן את האור והקריבם ע"ג המזבח דנסתלק האיסור מהם וממילא חוזרים ונראים עלו לבעלים ג"כ לשם חובה דהרי באמת כשרים המה מצד עצמם ואף שנדחו פעם אחת כיון שנסתלק הדחי' וחזרו להכשירן עלו לבעלים לשם חובה ג"כ כיון שמצד עצמם באמת כשרים ולא נוכל לומר כיון שנדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה דהרי באמת חוזר ונראה:
ומש"ה בדם שנתערב אף שאסור ליתנו לכתחלה מ"מ בלא נמלך ועבר ונתנו כשר כיון דזה הפסול משום דיחוי הוי פסולו בקודש והדין דאם עלו לא ירדו ונסתלק הפסול (ויעו"ש בתוס' בזבחים בדף מ"ג בראש העמוד דהמה כמסתפקים דשמא לא שייך גבי דם פקע פיגולו כי אם גבי הקטרה ונראה דגם גבי דם שייך פקע פיגולו דהזאתו זו הקטרתו):
אבל רבא שפיר קאמר לעיל השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה מטעם דיחוי דהתם נתערבו כשהן בעלי חיים עוד קודם שנשחטו וקודם שבאו לעזרה עדיין (דבזה איכא פלוגתת רש"י ותוס' מאי דלא הוי פסולו בקודש אם הוא קודם שנשחט או קודם שבא לעזרה יעו"ש) דאף הדיחוי לא הוי פסולו בקודש דנדחו עוד מקודם שפיר אף אם קרב לא הורצה דכל שלא הוי פסולו בקודש אף אם עלו ירדו ואף אם הקריב אותם לא פקע איסורא מיני':
ומיושב הקושיא הנ"ל דאף למ"ד בע"ח אינם נדחים מ"מ הא גם לאחר שחיטה ג"כ עדיין אינם ראוים והוי דיחוי אף לאחר שחיטה:
ולפי הנ"ל ניחא דאם בע"ח אינם נדחים רק לאחר שחיטה שוב הוי פסולו בקודש ואם קרב הורצה והוי כמו שנתערב הדם בדם דאיתא במשנה בפירוש דאם לא נמלך ונתן כשר כנ"ל:
ומאי דהגמרא מקשה מהך דקרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשים כולם ומקשה דהרי שחוטין נדחין לד"ה שפיר מקשה דהתם לענין להקריב לכתחלה שפיר מקשה דבשחוטין לד"ה נדחין ואסור להקריבם אבל בלא נמלך ועבר והקריבן אף רבנן מודים דהורצה ודו"ק היטב:
סימן ד
עוד אפשר ליישב דברי התוס' הנ"ל מה שכתבו דלרבנן רק לכתחלה לא יקרב ואם קרב הורצה והא רבא אמר כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצה:
והנה שם בד' ע"ד על מאי דאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא מרצ' משו' דיחוי ומקש' מהא דתנן ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מה' יקרבו כל הראשי' כולם והקשו בתוס' אדפריך מר' אליעזר לסיועי מדרבנן דאמרו אף קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ותירצו דלמא רבנן לאו משום דיחוי פסלו אלא מטעמא אחרינא אך עדיין קשה מאי מקשה בגמרא על רבא הא רבא מצי לומר דר' אליעזר ורבנן בזה פליגי דרבנן סוברים דפסול משום דיחוי דכיון דהיה בתערובות נדחה:
ונראה לפענ"ד דהנה הקשיתי קושיא עצומה לפי מאי דאיתא ביומא בדף ס"ד דרב אמר אין בעלי חיים נדחין ור' יוחנן סובר בע"ח נדחין ומסיק דטעמא דרב דיליף מבעל מום עובר בעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי הכי נ"מ ל"ש והתם מנ"ל דכתיב מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם הוא דעבר מומן ירצה הא כל הדחיות הואיל ונדחו ידחו:
וקשה דנתערב בעל מום בתמימים ונכרו אח"כ התמימי' אף לדברי רבא דאמר השתא דאמרו רבנן לא יקרב אם קריב לא מרצה ופירוש רש"י דאף בהוכרו אח"כ לא מרצה מ"מ בבעל מום בהוכר אח"כ בוודאי לא פסול משום דיחוי דלא גרע מבעלי מומים גופייהו היכא דהוי מום עובר כשיעבור המום כשר ואינו פסול משום דיחוי דגלי קרא דבעל מום אינו נפסל משום דיחוי משום הפסול מום ומכ"ש דאלו שנתערבו בבעלי מומים והוכרו אח"כ דהוי כעבר מומם דאינם פסולים משום דיחוי וגם אלו שנתערבו בבעלי מומים דיש עליהם הפסול דבעלי מומים כיון דהוכרו אח"כ לא גרע ממום עובר:
וא"כ מאי מקשה בגמרא על הך דרבא מהך דר' אליעזר דהתם מיירי לענין אברי בעלי מומין דכן איתא שם במשנה אברים באברי בעלי מומים ר' אליעזר אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשי' והא שאני התם דבבעלי מום גלי קרא דאין פסול דבעל מום פוסל משום דיחוי:
אך אפשר לומר דכל זה הוא למ"ד בעלי חיים נדחים שפיר איכא לימוד דפסול בעל מום אינו פוסל משום דיחוי אך למ"ד דאין בע"ח נדחים אין שום לימוד דבבעלי מומים אין דיחוי פוסל דבעלי מומים הוא הפסול מחיים וכשעובר המום מחיים בלא"ה אין בע"ח נדחין:
והנה ר' אליעזר סובר דאין בע"ח נדחים כדאיתא בתמורה בדף י"ח ע"ב המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכור ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקריב עולה וא"כ ע"כ ס"ל דבעלי חיים אינם נדחים דלמ"ד בע"ח נדחים פסול כדאיתא בפסחים בדף צ"ז ע"ב המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכור ויביא דמיו לנדבה ולשלמים ואיתא שם בגמרא ש"מ בעלי חיים נדחין וע"כ ר' אליעזר דסובר דהוא עצמו יקריב עולה סובר דאין בע"ח נדחין וכן בשער המלך בפרק ד' מהלכות קרבן פסח הלכה ה' הוכיח מזה דר' אליעזר סובר דאין בע"ח נדחין וכן הך דחטאת שנתערב בעולה דסוברת דאין בע"ח נדחין איתא בירושלמי בפ"ז דפסחים משנה ה' דאתיא כר' אליעזר:
וא"כ שפיר מקשה מר' אליעזר אמאי אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כולם דשחוטין לד"ה הוי דיחוי ולא היה יכול לתרץ דבבעלי מומים גלי קרא דאין דיחוי פוסל דהא למ"ד דאין בע"ח נדחין ליכא שום לימוד על בעלי מומים דאין דיחוי פוסל:
ובזה אפשר ליישב קושיא הנ"ל דלא היה אפשר לומר דבזה פליגי ר' אליעזר ורבנן ורבנן באמת פוסלים משום דיחוי דהרי רבנן בעלי פלוגתא דר' אליעזר סוברים שם בתמורה דהוא עצמו לא יקריב עולה דבע"ח נדחים וא"כ ע"כ איכא לימוד בבעלי מום דאין דיחוי פוסל ובלתי אפשר לומר דרבנן פוסלים משום דיחוי ודו"ק:
ובזה ניחא ג"כ דברי התוס' הנ"ל דכתבו דאף רבנן דפליגי על ר' אליעזר דכולם יצאו לבית השריפה היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרב הורצה וקשה דהא רבא בעצמו אמר כיון דאמרו רבנן לא יקרב אי קריב לא הורצה משום דיחוי:
ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן דר' אליעזר אין לפסול בבעל מום משום דיחוי כנ"ל ודו"ק: