נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בענין לאו שאין בו מעשה · סימן ד
והנה מה שכתבו התוס' ביבמות לתרץ דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור צריכין אנחנו לפרש דבריהם דכוונתם כמו שכתבו בשבועות דלר' אשי חשיב שהיי' מעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה וזאת כוונתם גם ביבמות דבכלאים כיון דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור והוי מתחלה מעשה איסור מש"ר אף השהייה אח"כ חשיב מעשה אבל בציצית אין מצטרפין מעשה הראשונה כיון דמעשה הראשונה היה בהיתר:
ולפי זה יש לספק בתחב לו חבירו לבית הבליעה במקום שהי' אפשר לאהדורי ולא הדרו ונכנס למעיו אם חייב כיון דתחלה הי' מעשה איסור מה שתחב לו חבירו או דנימא דכי מצטרף המעשה איסור להיות אח"כ השהיי' ג"כ מעשה הוא רק היכא שהוא בעצמו עשה מתחלה המעשה איסור אבל היכא שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהוא בעצמו לא עשה מעשה איסור אין מצרפין המעשה הראשונה שיחשב עי"ז מעשה:
ויש ראי' לזה מדברי התוס' בנזיר בדף מ"ג דקאמר שם דבנזיר איכא שני לאוין דלא יטמא ולא יבוא אל אוהל המת אך כיון דנטמא מתחלה אינו עובר על לא יבוא וקאמר דלא משכחת לה שלא יטמא קודם שיבוא אל האוהל דכיון דעייל מקצת גופו כבר נטמא קודם שבא כולו לאוהל ואמר רב פפא דמשכחת לה שלא יטמא קודם כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיב' דטומא' וביאה בהדי הדדי קא אתו וכתבו שם בתוס' כגון שנכנס בשידה וז"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ:
הרי ראינו דעתם דבלא מסייע לפריעת המעזיבה אינו לוקה על השהייה כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אף דתחלת הפריעה הוי מעשה כיון דהוא לא עשה המעשה ובעינן דווקא יסייע בפריעת המעזיבה הא בל"ה לא הוי מעשה וה"ה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה:
אך לשיטת התוס' יוקשה ממאי דאיתא בשבועות בדף י"ז בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה ל"ש בפנים ל"ש מבחוץ ופירוש רש"י נזיר בקבר נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא שנטמא בעזרה שלא נתחייב בפנים בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עלי' את מעזיבת גג האוהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחויה ע"כ:
וא"כ קשה לשיטת התוס' דהיכא דפרעו עליו את המעזיב' והוא לא סעי' בהדי' אינו חייב על השהייה דלא הוי מעשה וא"כ התם דבעי דנטמא באונס ופרע עליו המעזיבה בע"כ וע"כ לא סעי' בהדי' ובל"ה אינו חייב מלקות:
וצ"ל לשיטת התוס' דהתם מיירי רק לענין חיוב מלקות ולא למלקות ממש או למאן דאמר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
ובזה היה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפרק ו' מהלכות נזירות הלכה ט' נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהה שם אינו לוקה ע"כ ותמה עליו הראב"ד דהגמרא לא בעי רק אם צריך שהי' או לא אבל בשהה בוודאי חייב מלקות ולפי הנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם פסק לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו באמת בפרע עליו את המעזיבה אינו חייב מלקות על השהיה דלא עשה מעשה אף דהרמב"ם פסק בשהה כדי פשיטה ולבישה בכלאים חייב על כל שהייה ושהייה שאני התם כיון דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה או משום שנהנה וההנאה חשיב מעשה כנ"ל:
והנה בתוס' יש סתירה בענין זה דבשבועות כתבו כנ"ל דהשהייה מפשיטת כלאים אינו מעשה רק ר' אשי סובר כיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה חשיב מעשה כנ"ל ובפרעו עליו את המעזיבה דעתם דלא חשיב מעשה כנ"ל:
ובנזיר בדף י"ז כתבו על מאי דאיתא שם בעי רבא נזיר בבית הקברות מהו בעי שהיי' למלקות או לא היכא דמי אלימא דאמרו לו אל תנזור למה לי' שהיי' נזיר מאי טעמא לא בעי שהייה דקא מתרו בי' ה"נ קא מתרו בי':
וכתבו בתוס' וז"ל ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל הנזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר עכ"ד נראה כאן שיטתם דמה שאינו יוצא חשיב מעשה:
וכן הביא הרשב"א במכות בדף כ"א ע"ב בשם התוס' דכתב שם על מאי דקאמר ר' אשי דבשהה כדי לפשוט וללבוש ומתרין בו על השהייה חייב הביא וז"ל וקשיא לי' לרבינו מאיר האיך לוקה הא הוי לאו שאין בו מעשה ובתוס' תירצו כיון דהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושיו זה חשיב מעשה בכלל לא תלבש דאמר רחמנא שלא יעמוד לבוש וזה חשיב לי' כל שעה כאילו לובש והביאו ראי' לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהייה ושהייה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד כדאיתא במסכת נזיר בדף מ"ג ע"כ:
והוא מסכים עם דברי התוס' בנזיר בדף י"ז דכתבו ג"כ דגוף השהיי' חשיב מעשה אך בנזיר בדף מ"ג כתבו בעצמם להיפך דמיירי דווקא דהוא מסייע להסיר המעזיבה אבל השהייה לא חשיב מעשה:
ולפי דברי התוס' בנזיר בדף י"ז וכפי מה שהביא הרשב"א דבריהם דמה שהוא עומד לבוש בכלאים חשיב מעשה וכן מה שעומד בבית הקברות גוף השהייה חשיב מעשה אף בלא צירוף מעשה הראשון לפי זה יוקשה ג"כ מסדין מציצית דחשיב ג"כ מעשה מה שהוא לבוש בבגד שאין בו ציצית אף דגוף הלבישה אין איסור:
אך לענין ציצית המ"א בסי' י"ג הביא שיטה אחרת מב"י בשם המרדכי דאין איסור ללבוש בגד בלא ציצית אך המצות עשה להטיל בו ציצית וזה אינו מעשה אך שיטת התוס' ביבמות אינו כן ודעתם שם דאם היה האיסור בשעת העיטוף שפיר הוי קום ועשה והמה לא תירצו רק דאין האיסור בשעת העיטוף רק אח"כ ואח"כ שוב אינו עושה מעשה דכבר לבוש בו ולשיטת התוס' בנזיר בדף י"ז וכפי שהביא הרשב"א משום גוף הלבישה מה שלבוש בהבגד חשיב מעשה וצ"ע:
וראיתי אח"כ במשנה למלך בפרק ג' מהלכות ביאת המקדש הל' כ"א שהער' על כל הנ"ל שהבאנו שיטת הפוסקים דשהיי' לא חשוב מעשה אך אם בתחלה היה מעשה מצרפין המעשה הראשונה ונסתפק מה יהיה אם המעשה הראשונה בהיתר ואם דווקא אם המעשה הראשונה היה באיסור מצרפין המעשה הראשונה והביא קצת מהדברים אשר דברנו:
אך דברי התוס' בנזיר בדף מ"ג דשם נראה כיון דהוא לא עשה תחלה המעשה איסור אין מצרפין המעשה הראשונה לא הביא וכן דברי התוס' ביבמות בדף צ' דציצית לא הוי מעשה כיון דהלבישה לא הוי איסור גס זה לא הביא:
וכן ראיתי אח"כ בש"א בהלכות ציצית שהקשה על דברי התוס' ביבמות הנ"ל מהך דנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דהי' מתחלה באונס אעפ"כ חשיב מעשה אח"כ:
וע"ז היה אפשר לתרץ ולחלק בין שהיה מעשה איסור רק שהיה באונס ובין שהי' מתחלה מעשה היתר לגמרי:
אך מדברי התוס' בנזיר בדף י"ז גבי לא תנזור קשה דשם הי' ג"כ מתחלה מעשה היתר:
והנה כל הספיקות הנ"ל שנסתפקנו יש לספק ג"כ בתחב לו חבירו ומצי לאהדורי ולא אהדרי אם חשיב מעשה:
וראיתי אח"כ בחידושי הגאון הקדוש מו"ה מאיר ז"ל אבדק"ק בראד שכתב ג"כ סברא זאת דבתחב לו חבירו לבית הבליעה רק דאיהו לא אהדרי לא חשיב מעשה ואף דהתוס' כתבו בשבועות בדף י"ז דשהי' מלפשוט כלאים חשיב מעשה כיון דתחלת הלבישה היה באיסור היינו דווקא היכא דהוא עשה המעשה הלבישה אבל היכא דתחב לו חבירו והוא לא עשה מעשה לא חשיב מעשה בשביל דאהדרי ע"כ והיינו כדברינו הנ"ל והייתי בן גילו בזה ובע"ה אנחנו הרחבנו הדיבור בזה: