נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בענין לאו שאין בו מעשה
סימן א
אל כבוד חותני הגאון מאור הגולה נ"י ע"ה פ"ה מופת הדור חמדת הזמן כקש"ת מו"ה יהושע שליט"א אבדק"ק קוטנא והגליל יע"א.
על דבר אשר הקשה כבוד גאונו בכתובות בפרק אלו נערות בדף ל' ע"ב בזר שאכל תרומה דפטור דמקשה דנימא דמעידנא דאגבהה קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' ומתרץ שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ומקשה היכא דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר או דלא מצי לאהדורי אמאי חייב ומתרץ דמצי לאהדורי ע"י הדחק:
וכתבו ברש"י ובתוס' לפרש דכיון דתחב לו לתוך בית הבליעה נמאס ואינו שוה מידי או פחות משוה פרוטה ואינו חייב רק על הנאות מעי' וע"ז בא גם חיוב מיתה וכוונת דבריהם דאם הי' עדיין שוה פרוטה בעת שתחב לו לתוך בית הבליעה ואפשר לאהדורי א"כ הוא חייב תיכף משום דלא אהדרה וחיוב מיתה לא בא עד שבא לתוך מעיו ואין חיוב מיתה פוטר כיון דחיוב תשלומין קודם וע"ז תמה כבוד גאונו דהתוס' בעצמם סותרים דבריהם לדבריהם בעירובין בסוף דף ק' ע"ב שכתבו להדיא דחיובא דמאכלות אסורות בנותר ויוה"כ הוא בגרונו וכן משמע בסוף גיד הנשה דחייב על הנאות גרונו וכ"ג פלפל בעומק חריפותו ובקיאתו:
והנה באמת בתוס' ישנים ובש"ס דפוס אמשטרדם נדפס זאת בדברי התוס' בסוף דבריהם ור"ח פירוש כיון דהוי במקום דלא מצי לאהדורי אלא ע"י הדחק כבר נהנה גרונו ובאים כאחת הרי בפירוש כדברים הנ"ל:
אך שיטת רש"י ותוס' בעצמם אינו כן דאינו חייב על הנאות גרונו:
ונראה הטעם כיון דהתוס' כתבו דמיירי דתחב לו בע"כ כדאיתא שם בדיבור שלפני זה בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי וכדאיתא בשיטה מקובצת ומש"ה נראה לי דאינו חייב על הנאות גרונו כיון דגוף התחיבה לגרונו הי' בע"כ ולא מסתבר לומר דחייב על הנאות הגרון שאחר התחיבה דא"כ נימא מי שלקח דבר איסור לבית הבליעה והוא בבית הבליעה במקום דאפשר לאהדורי והתרו בו שמחויב לאהדורי ולא הדרי' שיתחייב כמה פעמים על כל שהיי' ושהיי' כדאיתא במכות בדף כ' דהיכא דהוה לבוש כלאים והתרו בו ואמרו לו פשוט פשוט ושהה כדי לפשוט וללבוש דחייב על כל שהיי' ושהיי' וזה בוודאי אי אפשר לומר כלל ובסוף גיד הנשה לא קא מיבעי' אלא באכלו והקיאו וחזר ואכלו אבל בלא הקיאו לא מסתבר שיה' חייב כמה פעמים על דלא אהדרי' ורק על אכילה אחת חייב ובודאי הנאות הגרון לא הוי רק פעם אחת או שהתורה אסרה האכילה הוא ההכנסה לגרונו וזה הוא החיוב מה שמכניס לגרונו ולא מה שהוא אח"כ בתוך גרונו וא"כ היכא דתחב לו חבירו לתוך גרונו דהחתיבה הוא בע"כ אף דהי' יכול יהדר ולא אהדרי' אינו חייב עוד על הנאות גרונו שזה הוא החויב ההכנסה לגרונו וזה הי' בע"כ ומש"ה אינו חייב כאן רק על הנאום מעיו כיון דהי' יכול לאהדורי ולא להכניס למעיו והכניס לתוך מעיו בוודאי חייב על הנאות מעיו אף דחייב על הנאות גרונו מ"מ על הנאות מעיו ג"כ חייב והנה בפ' גיד הנשה איכא פלוגתא אם חייב על הנאות גרונו בלא הנאות מעיו כגון בגיד הנשה שחלקו בפנים קודם שבא לתוך מעיו וגיד שחלקו פטור או שאכל חצי שיעור והקיאו וחזר ואכל חצי שיעור דהנאות גרונו הוי בכזית ומעיו לא נשבעו מכזית בזה איכא שם פלוגתא אבל בהנאות מעיו בלא גרונו נראה דחייב בודאי כדמוכח מסוגיא דידן כנ"ל דעל הנאות גרונו אינו חייב דהוי בע"כ וחייב על הנאות מעיו:
אף דבמשנה למלך בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות נסתפק בהא דקי"ל דאם בלע מצה יצא ואם כרך המצה בסביבו לא יצא דניהו דלא בעינן טעם מצה מ"מ בעינן שיגע המצה בגרונו ונסתפק המשנה למלך מה יהי' במאכלות האסורות אם כרך דבר איסור בסוב ואכלו אם חייב והביא בשם הירושלמי דגם לענין מאכלות האסורות פטור בכה״ג וסיים לבסוף וז"ל ועיין בסוף פרק גיד הנשה דנחלקו ר' יוחנן ור"ל בכל האיסורים אם על הנאות גרונו חייב או על הנאות מעיו יעו"ש:
נראה דעתו דלמ"ד דהחיוב הוא על הנאות גרונו לא יתחייב בהנאות מעיו בלא הנאות גרונו ומש"ה היכא שכרכו בסוב דלא נגע בגרון פטור דאינו חייב רק על הנאות גרון ולא על הנאות מעיו:
ולפי שבארנו על הנאות מעיו בלא הנאות גרונו בודאי חייב ומירושלמי לפי גירסא שלנו אין ראי' אך לפי מה שהגי' המשנה למלך בירושלמי ולפי הגהתו מוכח דבכרכו בסוב פטור מ"מ אין ראי' מזה דאינו חייב על הנאות מעיו לחוד אך היכא דכרכו בסוב לא הוי דרך אכילתו דדרך אכילתו שיגע בגרונו אבל היכא שנגע בגרונו נראה דבוודאי חייב על הנאות מעיו בלא הנאות גרונו ומש"ה בנ"ד שתחב לו חבירו בע"כ לתוך גרונו על הנאות גרונו אינו חייב רק על הנאות מעיו:
עוד נראה לענ"ד דאף אם תחב לו חבירו ברצונו לתוך גרונו ג"כ אינו חייב על הנאות גרונו ואינו פטור מתשלומין בשביל חיוב הנאות גרונו דהנה איתא במכות בדף כ"א אחד המקיף ואחד הניקף לוקה דאמר לך מני ר' יהודא הוא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו רבא אמר המקיף לעצמו ודברי הכל הוא ר' אשי אמר במסייע ודברי הכל פירוש רש"י במסייע מזמין השערות למקיף יעו"ש הרי אף דמניח א"ע להקיף ומרצונו מקיפו מ"מ הוי לאו שאין בו מעשה דהוא לא עביד מעשה רק שמניח א"ע להקיף ותירץ ר' אשי דמסייע דמזמין השערות כפי פירוש רש"י היינו דנותן השערות בידו דהוי מעשה ממש:
וא"כ ה"ה היכא שתחב לו חבירו אף אם תחב לו לרצונו והוא אינו מעכב אינו חייב מלקות ומיתה דלא עשה מעשה כמו שם בהקפה אף שמניח א"ע מרצונו להקיף אינו חייב ואפשר בזה ליישב שיטת רש"י דפירוש אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב ופירוש רש"י אמאי חייב מיתה והקשו בתוס' אמאי לא מוקי כגון שמרצונו מניח לו לכתוב דחייב מיתה ובשיטה מקובצת הוסיף להקשות אמאי לא פירוש רש"י לענין ממון ולפי הנ"ל ניחא דלענין מיתה אף היכא שכתב לו חבירו מרצונו אינו חייב מיתה דלא עביד מעשה וכמו ניקף דהתם:
אך עדיין קשה דא"כ גם על הנאות מעיו לא יתחייב דגם זה אינו מעשה אף דמצי לאהדורי ולא אהדרי מ"מ לא עביד מעשה אך ממילא נכנס לתוך מעיו והוי כמו ניקף דהתם:
אך באמת אפשר לומר דניהו דאינו חייב מיתה משום דלא עביד מעשה מ"מ פטור מתשלומין כמו חייבי מיתות שוגגין ואפשר לומר דלא דמי להתם דניהו דאיהו שוגג מ"מ אם הי' מזיד הי' חייב מיתה אבל כאן כיון דלא עשה מעשה אין כאן חיוב מיתה כלל אך נראה דאף לאו שאין בו מעשה פוטר מתשלומין ובפרט לפי מה שכתבו התוס' בחולין בדף דאף במקלקל במלאכת שבת פטור מתשלומין אף דאין כאן עתה שום חיוב כלל ה"ה בלאו שאין בו מעשה:
אך לפי דברי הכסף משנה בפרק י"ב מהלכות עכו"ם דכתב על מה שכתב הרמב"ם אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ מסייע להמגלח וכתב ע"ז הראב"ד דאף על פי שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו וכתב עליו הכסף משנה וז"ל ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון שלא עבד מעשה כלל ואפילו אם אמר לי להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה ע"כ:
ודבריו הקדושים צריכין עיון דהרי כל לאו שאין בו מעשה הוא לא עשה כלל אעפ"כ עובר על לאו אך כיון דאין בו מעשה פליגי אם חייב מלקות אבל לאו בוודאי עבר ובנותר דהוי לאו שאין בו מעשה הוא ג"כ לא עשה כלל אך הי' שב ואל תעשה ונותר מאליו ואעפ"כ עובר על לאו אך דאינו לוקה או משום דהוי התראת ספק או משום דהוי לאו שאין בו מעשה כדאי' במכות ובפסחי':
וצריך לומר לשיטת הכסף משנה לחלק דדוקא שהאיסור נעשה מאליו ולא הי' כאן שום מעשה כיון שהוא גרם האיסור והותיר וכדומה עבר על הלאו אך שאין בו מעשה אבל גבי ניקף שהמעשה לא נעשית מאליו רק שחבירו עשה המעשה כיון דאין שליח לדבר עבירה לא עבר הוא על הלאו כלל:
וא"כ ה"ה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה כיון שחבירו עשה המעשה ולא הוא לא עבר הוא כלל על הלאו ואין כאן חיוב לאו ומיתה כלל ושפיר אף בתחב לו מרצונו שהניח א"ע לתחוב לו אין כאן חיוב מיתה ואינו פוטר מתשלומין וניחא מה שהקשו על רש"י:
אבל היכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק ולא אהדר וחייב אח"כ על הנאות מעיו כנ"ל דאף על הנאות מעיו חייב בלא הנאות גרונו אף שהוא לא עביד מעשה מ"מ חיוב לאו יש כאן דמה דלא אהדר ונכנס לתוך מעיו עכ"פ עבר על הלאו משום הנאות מעיו וזה לא עשה שום אדם אף דהוי לאו שאין בו מעשה מ"מ פוטר מתשלומין דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין כנ"ל ודו"ק:
סימן ב
ובזה הנ"ל אשיחה וירווח לי בפסחים בדף כ"ט דר' אחא בר יעקב אמר יליף שאור דאכילה משאור דראי' מה שאור דראי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כן ובדין הוא דאפילו תוך זמנו נמי מותר וכתבו בתוס' בד"ה בדין הוא וז"ל פירוש רש"י מותר באכילה וקשה דאי אפשר שלא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי הוא חייב באחריותו ועוד דלקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח לפלגי בפסח גופא דהיינו דאח"כ קאמר ואזדו לטעמייהו דאתמר האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי רב יהודא רבא אמר לוקה ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה והקשו בתוס' דלשיטת רש"י קשה אמאי לא פליגי בתוך הפסח:
ולפי הנ"ל ניחא הכל דקושיא ראשונה אפשר לתרץ דמשכחת לה שיאכל תוך הפסח ולא יהי' חייב באחריות דמשכחת לה דתחב לו לתוך בית הבליעה כדמתרץ בכתובות באופן דלא שייך לומר מדאגבהה קניא להתחייב באחריות קודם שאכלה וראיתי אח"כ שקדמני בזה בפ"י וכוונתי לדבריו:
ומעתה מיושב גם קושיא השני דמאי דפליגי לענין מלקות בחמץ של נכרי אם חייב מלקות לא משכחת הפלוגתא רק לאחר פסח ולא תוך הפסח דבתוך הפסח יוקשה כיון דלקחו חייב באחריותו ולא משכחת לה בתחב לו חבירו לבית הבליעה דשוב אינו חייב מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה כמו גבי ניקף כנ"ל ודו"ק:
סימן ג
על מה שהבאנו לעיל שיטת ר"ח בתחב לו חבירו לבית הבליעה דחייב על הנאות גרונו וכפי אשר בארנו לעיל בתחב לו חבירו אינו חייב משום הנאות גרונו כיון דהוא לא עשה המעשה רק חבירו ומכ"ש למ"ד דחייבי מיתה שוגגין אינו פוטר מהתשלומין:
עור לאלוקי מילין בזה דהנה רציתי לומר מסברא דנפשאי דהיכא דנהנה שפיר חייב מלקות אף דלא עשה מעשה וכמו דאמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכן ראיתי אח"כ בשיטה מקובצת שם באלו נערות בד"ה ואי לא מצי לאהדורי דכתב דכיון שאם הי' רוצה הי' מעכב את חבירו ולא הי' תוחבו לתוך פיו מלתא דפשיטא הוא שאם האכילו לאדם דבר איסור חייב כאלו הוא בעצמו אכלה הואיל ונהנה אך הוא לא כתב זאת לענין מלקות אך נראה דאף מלקות חייב כיון שנהנה וראי' מקרא דמות יומת הנואף והנואפת אף דהיא קרקע עולם ולא עשתה מעשה ואין לומר דמיירי דסייע בהדי' דקרא כתיב על דבר אשר לא צעקה בעיר ואף דלא עשתה היא שום דבר כלל רק כיון שלא צעקה חייבת מיתה וע"כ משום דנהנית:
שבתי ומצאתי בתוס' בבבא קמא בדף ל"ב מפורש כן על מאי דאיתא בגמרא התם תרוייהו בהדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה דקא עביד וכתבו בתוס' איהו קא עביד מעשה ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ע"כ הרי מפורש מצאתי הדברים שאמרנו:
וא"כ בתחב לו חבירו לבית הבליעה שפיר חייב אף דלא עשה מעשה כיון שנהנה:
ובזה אפשר ליישב קושית הכסף משנה על הרמב"ם בפרק י' מהלכות כלאים דפסק כרב אשי במכות בדף כ"א דהיכא דהי' לבוש כלאים והתרו בו ואמרו לו פשוט פשוט ושהה כדי ללבוש וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהיי' ושהיי' וכתב הכסף משנה וז"ל ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה (וצריך לפרש דבריו דאף דרב אשי אמר כן אפשר דהוא פסק לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
ולפי הנ"ל ניחא דבכלאים אינו חייב עד שיהנה כדאיתא ביבמות בדף ד' ע"ב דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דבר העלאה אסר רחמנא אפילו מוכרי כסות אמר רחמנא לא תלבש שעטנז דנימא דלבישה דאית בי' הנאה ובטורי זהב בסי' ש"ג ס"ק יוד הביא הירושלמי וז"ל דאטו תומים כתב באורייתא אלא לא יעשה עליך ודרשינן בירושלמי שלא יהי' הנאה לגוף (ובברית אברהם בס"ג הקשה דכלאים בציצית בל"ה מותר כיון דאיסור הוא הנאה ומצות לאו ליהנות נתנו ובמקום אחר הארכתי):
וא"כ כיון דהאיסור הוי ההנאה שפיר חייב מלקות אף דלא עשה מעשה ושפיר ניחא באומרים לו פשוט ולא פשט חייב מלקות אף דלא עשה מעשה:
והנה התוס' ביבמות בדף צ' בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא כתבו וז"ל וא"ת סדין בציצית היכא הוי שב ואל תעשה דכי מכסי בטלית דבת חיובא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף וכו' ולאחר שנתעטף דמחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו בדף י"ט משמע כשהוא לבוש כלאים ואינו פושט לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואומר ר"י דשאני כלאים דעובר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית יעו"ש והנה דבריהם אינם מובנים מה שכתבו דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור דהאיסור מלבישה מאי דהוי הוי ועתה הוי שב ואל תעשה ולקמן יבואר:
ולפי דברינו הנ"ל ממילא ניחא דבכלאים דהוי הנאה חשיב מעשה והוי קום ועשה מה שנהנה מכלאים וחייב מלקות על השהייה שאינו פושט ושפיר הוי קום ועשה אבל בציצית דאין כאן הנאה הוי שפיר שב ואל תעשה:
ודברי התוס' כאן הותרים לדבריהם בבבא קמא דהנאה חשיב מעשה:
ועוד יותר סתירה בדבריהם בשבועות בדף י"ז בד"ה או אינו צריך דכתבו בתוך דבריהם וז"ל א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ורב אשי דפליג עלי' התם וחשיב שהי' מעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה יעו"ש:
ודבריהם סותרים לדבריהם בבבא קמא דהנאה חשיב מעשה וכלאים הוי הנאה כנ"ל:
סימן ד
והנה מה שכתבו התוס' ביבמות לתרץ דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור צריכין אנחנו לפרש דבריהם דכוונתם כמו שכתבו בשבועות דלר' אשי חשיב שהיי' מעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה וזאת כוונתם גם ביבמות דבכלאים כיון דעיקר האיסור בשעת לבישה שלובש באיסור והוי מתחלה מעשה איסור מש"ר אף השהייה אח"כ חשיב מעשה אבל בציצית אין מצטרפין מעשה הראשונה כיון דמעשה הראשונה היה בהיתר:
ולפי זה יש לספק בתחב לו חבירו לבית הבליעה במקום שהי' אפשר לאהדורי ולא הדרו ונכנס למעיו אם חייב כיון דתחלה הי' מעשה איסור מה שתחב לו חבירו או דנימא דכי מצטרף המעשה איסור להיות אח"כ השהיי' ג"כ מעשה הוא רק היכא שהוא בעצמו עשה מתחלה המעשה איסור אבל היכא שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהוא בעצמו לא עשה מעשה איסור אין מצרפין המעשה הראשונה שיחשב עי"ז מעשה:
ויש ראי' לזה מדברי התוס' בנזיר בדף מ"ג דקאמר שם דבנזיר איכא שני לאוין דלא יטמא ולא יבוא אל אוהל המת אך כיון דנטמא מתחלה אינו עובר על לא יבוא וקאמר דלא משכחת לה שלא יטמא קודם שיבוא אל האוהל דכיון דעייל מקצת גופו כבר נטמא קודם שבא כולו לאוהל ואמר רב פפא דמשכחת לה שלא יטמא קודם כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיב' דטומא' וביאה בהדי הדדי קא אתו וכתבו שם בתוס' כגון שנכנס בשידה וז"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ:
הרי ראינו דעתם דבלא מסייע לפריעת המעזיבה אינו לוקה על השהייה כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אף דתחלת הפריעה הוי מעשה כיון דהוא לא עשה המעשה ובעינן דווקא יסייע בפריעת המעזיבה הא בל"ה לא הוי מעשה וה"ה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה:
אך לשיטת התוס' יוקשה ממאי דאיתא בשבועות בדף י"ז בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה ל"ש בפנים ל"ש מבחוץ ופירוש רש"י נזיר בקבר נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא שנטמא בעזרה שלא נתחייב בפנים בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עלי' את מעזיבת גג האוהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחויה ע"כ:
וא"כ קשה לשיטת התוס' דהיכא דפרעו עליו את המעזיב' והוא לא סעי' בהדי' אינו חייב על השהייה דלא הוי מעשה וא"כ התם דבעי דנטמא באונס ופרע עליו המעזיבה בע"כ וע"כ לא סעי' בהדי' ובל"ה אינו חייב מלקות:
וצ"ל לשיטת התוס' דהתם מיירי רק לענין חיוב מלקות ולא למלקות ממש או למאן דאמר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
ובזה היה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפרק ו' מהלכות נזירות הלכה ט' נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהה שם אינו לוקה ע"כ ותמה עליו הראב"ד דהגמרא לא בעי רק אם צריך שהי' או לא אבל בשהה בוודאי חייב מלקות ולפי הנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם פסק לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו באמת בפרע עליו את המעזיבה אינו חייב מלקות על השהיה דלא עשה מעשה אף דהרמב"ם פסק בשהה כדי פשיטה ולבישה בכלאים חייב על כל שהייה ושהייה שאני התם כיון דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה או משום שנהנה וההנאה חשיב מעשה כנ"ל:
והנה בתוס' יש סתירה בענין זה דבשבועות כתבו כנ"ל דהשהייה מפשיטת כלאים אינו מעשה רק ר' אשי סובר כיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה חשיב מעשה כנ"ל ובפרעו עליו את המעזיבה דעתם דלא חשיב מעשה כנ"ל:
ובנזיר בדף י"ז כתבו על מאי דאיתא שם בעי רבא נזיר בבית הקברות מהו בעי שהיי' למלקות או לא היכא דמי אלימא דאמרו לו אל תנזור למה לי' שהיי' נזיר מאי טעמא לא בעי שהייה דקא מתרו בי' ה"נ קא מתרו בי':
וכתבו בתוס' וז"ל ולא הוי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל הנזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר עכ"ד נראה כאן שיטתם דמה שאינו יוצא חשיב מעשה:
וכן הביא הרשב"א במכות בדף כ"א ע"ב בשם התוס' דכתב שם על מאי דקאמר ר' אשי דבשהה כדי לפשוט וללבוש ומתרין בו על השהייה חייב הביא וז"ל וקשיא לי' לרבינו מאיר האיך לוקה הא הוי לאו שאין בו מעשה ובתוס' תירצו כיון דהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושיו זה חשיב מעשה בכלל לא תלבש דאמר רחמנא שלא יעמוד לבוש וזה חשיב לי' כל שעה כאילו לובש והביאו ראי' לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהייה ושהייה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד כדאיתא במסכת נזיר בדף מ"ג ע"כ:
והוא מסכים עם דברי התוס' בנזיר בדף י"ז דכתבו ג"כ דגוף השהיי' חשיב מעשה אך בנזיר בדף מ"ג כתבו בעצמם להיפך דמיירי דווקא דהוא מסייע להסיר המעזיבה אבל השהייה לא חשיב מעשה:
ולפי דברי התוס' בנזיר בדף י"ז וכפי מה שהביא הרשב"א דבריהם דמה שהוא עומד לבוש בכלאים חשיב מעשה וכן מה שעומד בבית הקברות גוף השהייה חשיב מעשה אף בלא צירוף מעשה הראשון לפי זה יוקשה ג"כ מסדין מציצית דחשיב ג"כ מעשה מה שהוא לבוש בבגד שאין בו ציצית אף דגוף הלבישה אין איסור:
אך לענין ציצית המ"א בסי' י"ג הביא שיטה אחרת מב"י בשם המרדכי דאין איסור ללבוש בגד בלא ציצית אך המצות עשה להטיל בו ציצית וזה אינו מעשה אך שיטת התוס' ביבמות אינו כן ודעתם שם דאם היה האיסור בשעת העיטוף שפיר הוי קום ועשה והמה לא תירצו רק דאין האיסור בשעת העיטוף רק אח"כ ואח"כ שוב אינו עושה מעשה דכבר לבוש בו ולשיטת התוס' בנזיר בדף י"ז וכפי שהביא הרשב"א משום גוף הלבישה מה שלבוש בהבגד חשיב מעשה וצ"ע:
וראיתי אח"כ במשנה למלך בפרק ג' מהלכות ביאת המקדש הל' כ"א שהער' על כל הנ"ל שהבאנו שיטת הפוסקים דשהיי' לא חשוב מעשה אך אם בתחלה היה מעשה מצרפין המעשה הראשונה ונסתפק מה יהיה אם המעשה הראשונה בהיתר ואם דווקא אם המעשה הראשונה היה באיסור מצרפין המעשה הראשונה והביא קצת מהדברים אשר דברנו:
אך דברי התוס' בנזיר בדף מ"ג דשם נראה כיון דהוא לא עשה תחלה המעשה איסור אין מצרפין המעשה הראשונה לא הביא וכן דברי התוס' ביבמות בדף צ' דציצית לא הוי מעשה כיון דהלבישה לא הוי איסור גס זה לא הביא:
וכן ראיתי אח"כ בש"א בהלכות ציצית שהקשה על דברי התוס' ביבמות הנ"ל מהך דנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דהי' מתחלה באונס אעפ"כ חשיב מעשה אח"כ:
וע"ז היה אפשר לתרץ ולחלק בין שהיה מעשה איסור רק שהיה באונס ובין שהי' מתחלה מעשה היתר לגמרי:
אך מדברי התוס' בנזיר בדף י"ז גבי לא תנזור קשה דשם הי' ג"כ מתחלה מעשה היתר:
והנה כל הספיקות הנ"ל שנסתפקנו יש לספק ג"כ בתחב לו חבירו ומצי לאהדורי ולא אהדרי אם חשיב מעשה:
וראיתי אח"כ בחידושי הגאון הקדוש מו"ה מאיר ז"ל אבדק"ק בראד שכתב ג"כ סברא זאת דבתחב לו חבירו לבית הבליעה רק דאיהו לא אהדרי לא חשיב מעשה ואף דהתוס' כתבו בשבועות בדף י"ז דשהי' מלפשוט כלאים חשיב מעשה כיון דתחלת הלבישה היה באיסור היינו דווקא היכא דהוא עשה המעשה הלבישה אבל היכא דתחב לו חבירו והוא לא עשה מעשה לא חשיב מעשה בשביל דאהדרי ע"כ והיינו כדברינו הנ"ל והייתי בן גילו בזה ובע"ה אנחנו הרחבנו הדיבור בזה:
סימן ה
ב"ה י"א אדר תרל"א לפ"ק קאליש:
לכבוד חותני הגאון הצדיק מאור הגולה עטרת ישרון וכו' מו"ה יהושע אבדק"ק קוטנא יע"א:
יקרת מכתבו קבלתי ומאי דבדק לן מר על דברי הרמב"ם דפסק בפרק ו' מהלכות בכורות הלכה ה' וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאינו נגאל ואינו נמכר כלל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו והקשה כבוד גאונו ממאי דאיתא בזבחים בדף ס' שם לענין שוחט את הפסח לשם שלמים שלא בזמנו דהוי שלמים ומקשה שם בגמרא מתקיף לה ר' יצחק אימא שחטו לשם מעשר להוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקי עלי' בלא יגאל הרי מבואר בפירוש בגמרא דאיכא מלקות על לא יגאל עכ"ד ק"ת:
והנה בל"ה הקשה הלחם משנה על מה שפסק הרמב"ם דאינו לוקה כיון דהמכר בטל והא איתא בפרק קמא דתמורה אמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והאי דלקי דעבר על מימרא דרחמנא א"כ משמע שם להדיא לרבא אע"ג דלא קנה לוקח מ"מ לוקה משום דעבר על מימרא דרחמנא ע"כ יעו"ש:
ומה שנראה לי דהנה נראה לכאורה דהמוכר דבר שאסור למכור הוי לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו שהמוכר אינו עושה מעשה רק שאומר להלוקח לך משוך וקני והלוקח מושך וקונה ועושה הלוקח מעשה ולא המוכר ויהי' הדבר תלוי אם משיכה קונה או כסף קונה דאם כסף קונה המוכר עשה מעשה שלקח הכסף אבל אם משיכה קונה אין המוכר עושה שום מעשה רק שנתרצה שהלוקח ימשוך והנה בקנה חמץ בפסח פסק הרמב"ם דלוקה דהקונה תמיד עושה מעשה בין בקונה בכסף שנותן הכסף בין בקונה במשיכה שמושך אבל במוכר דבר שאסור למכור אם משיכה קונה המוכר אינו עושה שום מעשה אף דמשכחת לה ע"י מעשה שימסור החפץ להלוקח מ"מ כיון שאפשר להיות בלא מעשה אף שעשה מעשה אין לוקין עליו כדאיתא בחינוך במצוה שמ"ה דכתב שם לענין הלאו דלא תעבוד בו עבודת עבד שלא יעשה לו מלאכות בזויות דהוי לאו שאין בו מעשה דבדברים יוסר עבד לעשות לו מלאכות בזויות אף שהוא כפאו במעשה אין לוקין עליו וכתב שם וז"ל וכבר כתבתי למעלה כי כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו מעשה וכו' לאו שאין בו מעשה מקרי מכל מקום יעו"ש והמשנה למלך מביאו בפ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ו' יעו"ש וא"כ תלוי הדבר במוכר דבר שאסור למכור אם הוי לאו שיש בו מעשה במה הוי הקנין אם בכסף או במשיכה:
אך גם בכסף משכחת בלא מעשה שנתן הכסף לחצירו או בהנאות מחילת מלוה או שהגיע לו הנאה ממילא כגון שאמר רקוד לפני שחוק לפני אם שוה פרוטה כדאיתא בקידושין:
אך באמת במכר אף שלא עשה המוכר מעשה גם כן חייב מלקות כדאיתא בריש תמורה בדף ג' ע"ב כל לא תעשה שבתורה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אע"פ שלא עשה מעשה חייב ואמר ר' יוחנן לתנא לא תתנו מימר משום דהדיבור עושה מעשה ופירוש רש"י דבדי בורו עשה מעשה שעשה מחולין הקדש מש"ה הוי מעשה והתוס' בסנהדרין בדף ס"ה ע"ב בד"ה הואיל ושני בקולו כתבו דה"ה בחסמה בקול הוי מעשה משום זה דע"י קולו הבהמה זוקפת ראשה ופוסקת מלאכול והוי מעשה וכן העדים זוממין הוי מעשה דבדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנידון יעו"ש וכן פירוש הרב המגיד בשיטת הרמב"ם בפרק י' מהלכות שכירות דמש"ה בחסמה לוקה יעו"ש:
וא"כ ה"ה במוכר מעשר דהוי מעשה במה שאמר לו משוך וקני דבדיבורי' קא עביד מעשה שיוצא המעשר לחולין כמו שם בתמורה דהוי מעשה דבדיבורו אתעבד מעשה שנעשה מחולין קדשים ה"ה כאן הוי להיפך שנעשה מקדשים חולין והוי מעשה שיוצא מרשותו לרשות חבירו אך זה ניחא היכא שהמכר קיים אתעביד בדיבורו מעשה אבל היכא דהמכר אינו קיים שוב לא אתעביד בדיבורו מעשה שוב אינו לוקה ואם כן שפיר קאמר הרמב"ם דהמוכר מעשר אינו לוקה כיון דהמכירה בטלה אינו לוקה ולא קשה קושית הלחם משנה ממאי דאמר בגמרא דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דזה ניחא היכא דעשה מעשה אבל המכר לא הוי מעשה כנ"ל דהמוכר אינו עושה מעשה אין בדיבורו אתעביד מעשה וכיון דהמכר אינו חל שוב אינו חייב מלקות על מאי דעבר אמימרא דרחמנא דזהו העבירה לחוד לא הוי מעשה:
ומאי דקאמר שם בגמרא בזבחים בדף ט' לענין שוחט את הפסח לשם מעשר וקאמר למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקי עלי' בלא יגאל היינו למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דבזה הוא פלוגתא דתנאי אבל הרמב"ם פסק דאין לוקין: