נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
פסחים בדף פ' ע"ב
סימן א
בפסחים בדף פ' ע"ב הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה וכו' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. שם בגמרא והתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עלי' בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט משום דמרצה ציץ אמרי לא משום דקסבר ר' יוסי מכאן ולהבא הוא מטמא:
והקשיתי לפי שיטת הרמב"ם דתהום אינו מרצה רק בטומאות ספק ולא בטומאת וודאי כדאיתא ברמב"ם בפ"י מהלכות קרבן פסח וא"כ בשומרת יום כנגד יום שאח"כ ראתה כיון דמטמאה למפרע שוב הוי ודאי טומאה ובטומאה ודאי אף טומאת התהום מעכב וראיתי שכן הקשה בשב שמעתתא ש"ה פ"ג:
ונלענ"ד דבשביל שזה שראתה אח"כ אף דנטמאה למפרע ואף משכב ומושב מטמאה למפרע מ"מ לא בשביל זה תהי' חייבת בפסח שני דמ"מ בשעה שנשחט הפסח היתה עדיין ראוי' לאכילת פסח דאם לא היתה רואה היתה ראוי' לאכילת פסח ובשעת שחיטה עדיין לא ראתה אף שהעיקר שהטמא אינו עושה הפסח הוא בשביל שאינו ראוי לאכילה ומה שהוא טמא בשעת שחיטה אינו מעכב כלל ואף למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו רק היכא דלא טבל משום דכל זמן דלא טבל לא יהי' ראוי לאכילת פסח בערב אבל היכא שטבל אף שעתה טמא מ"מ שמשא ממילא ערבא ויהי' ראוי' לאכילת פסח בערב אינו מעכב מה שהוא עתה טמא כמבואר בפסחים בדף צ' ע"ב מ"מ העיקר תלוי מה שהוא בשעת שחיטה ואם בשעת שחיטה עדיין היה ראוי' לאכילה יוצא בהפסח אף שאח"כ נטמא וגדולה מזה מבואר בפסחים בדף ס"ט ע"ב דלמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דבידו לטבול ולאכול הפסח בערב אף אם אח"כ לא טבל או בטמא מת בשביעי שלו שלא הזו עליו ג"כ יוצא בקרבן פסח כיון דבשעת שחיטה הי' עדיין ראוי להזות עליו ולטבול ולאכול הפסח כדאיתא שם אלא אמר רבא מדקסבר ר' אליעזר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת בשביעי שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא ופירשו שם בתוס' בד"ה אכילת פסחים לא מעכבא דפירוש בכה"ג שהי' בשעת שחיטה עדיין ראוי לאכול הפסח ואף שתלוי הכל בשעת השחיטה מ"מ אין חילוק אם אז הוא נטמא או טהור אך אם אז הוא באופן שיהי' ראוי אח"כ לאכול הפסח כמבואר ברמב"ם בפרק ששי מהלכות קרבן פסח וז"ל איזהו טמא שנדחה לפסח שני כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בליל ט"ו בניסן מפני טומאתו. אבל בשעת שחיטת הפסח אינו נפקא מינה אם הוא טמא או טהור ומש"ה בזב בעל שתי ראיות שטבל וכן טמא שרץ שטבל אף שצריך הערב שמש וכל זמן שלא העריב שמשו אינו טהור מ"מ כיון שיהי' טהור בלילה לאכילת פסח שוחטין עליו כנ"ל והעיקר תלוי מה שהוא בשעת אכילת הפסח אם אז הוא טמא אינו ראוי לפסח אעפ"כ אם בשעת שחיטה לא הי' טמא אף שקודם אכילה נטמא מ"מ אינו חייב לעשות פסח שני כיון שבשעת שחיטת הפסח וזריקת הדם הי' ראוי עדיין לאכול בערב יצא ידי הקרבן כיון דבשעת שחיטה וזריקה הי' עדיין ראוי לאכול הפסח בערב. וא"כ אף שהעיקר מה שלא יהי' ראוי לפסח הוא בשעת אכילה עכ"ז תלוי הכל בשעת שחיטה וזריקה שאם אז הי' עדיין ראוי לאכול הפסח ואז בשעת שחיטה וזריקה לא הי' בו עוד דבר המעכבו בשעת אכילה יצא ידי הקרבן:
וא"כ לכאורה אין נפקא מינה בשומרת יום כנגד יום שראתה אחר שחיטה וזריקה בין אם מטמא למפרע בין אם מטמא להבא. דהטומאה למפרע אינו מעלה ומוריד דמה שהיא טמא' בשעת שחיטה וזריקה אינו מפסיד הפסח אך מה שלא תהי' ראוי' בשעת אכילה (ועתה בשעת שחיטה בל"ה היא טמאה דלא הי' עדיין הערב שמש) ותלוי בשעת שחיטה אם אז הית' עדיין ראוי' לאכילת הפסח יצאה בו ובין אם בשעת שחיטה לא הי' ראוי' ובשעת אכילת הפסח תהי' טמא' וזה אינו נפקא מינה בין אם למפרע היא טמא' ובין אם מכאן ולהבא היא טמא' דאף אם מכאן ולהבא היא מטמאה מ"מ אם הי' נודע לנו אז שתראה אח"כ ולא תהי' ראוי' לאכילת פסח לא תצא בו אף אם למפרע היא מטמא מ"מ אם בשעת השחיטה עדיין לא היתה ראוי' לראות רק אח"כ נולד מה שראתה אף שמטמאה למפרע מ"מ יוצאת בקרבן פסח שעדיין בשעת השחיטה היתה עדיין ראוי' לאכול הפסח אך אח"כ נולד מה שראתה ואח"כ נולד טומאה ומה לי שנולד אח"כ טומאה להבא או טומאה למפרע הא עיקר מה שמעכב הטומאה הוא בשעת אכילת הפסח ואינו נפקא מינה אם נולד טומאה להבא או אם נולד טומאה למפרע אלו היינו יודעין בברור שיולד אח"כ טומאה להבא ולא תהי' ראוי' לאכילת הפסח אף שהי' טומאה להבא ג"כ מעכב ואם בשעת שחיטת וזריקת הפסח עדיין לא הי' כאן גרם טומאה אך אח"כ נולד טומאה אף שנולד טומאה למפרע ג"כ אינו מפסיד כיון דבשעת השחיטה וזריקה היתה עדיין ראוי' לאכילת הפסח והוי ספק אם בשעת שחיטה תיכף היתה עומדת לראות או שאז בשעת שחיטה עדיין לא היתה עומדת לראות אך שאח"כ נולד הראי':
ונ"ל ברור שזה תירץ רש"י בלשונו הזהב ושנה הדבר כמה פעמים בד"ה לעולם בבעלים ובעושה פסח ודקשיא לך הא לא מהני בי' טומאה אחריתא איכא טומאת זיבה שהוא שבעת ימים ואין שוחטין וזורקין עליו ואשמועינן ר' חייא דטומאת התהום דזיבה כגון זב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא והוי לי' טומאת התהום ופסלי' בי' ע"כ:
ואינו מובן דבריו דלא הי' צריך לומר זב בשביעי שלו דהוי ספק שמא יראה דע"כ דהיינו בשעת שחיטת הפסח הוי ספק שמא יראה ולא פירש כיון דראה אח"כ ומטמא למפרע טומאת התהום פסלי' בו:
ואח"כ בד"ה ופטורה מלעשות פסח שני כתב רש"י וז"ל קס"ד כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה הציץ מטומאת התהום דזיבה ואע"ג דאגלאי מלתא למפרע שנטמאת ודאי בטומאת התהום גם דבריו אלו אינם מובנים מאי דאמר כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה הציץ דהא כיון דאגלאי עתה למפרע שנטמא' ודאי שוב לא הוי ספק וע"כ דטומאת התהום מרצה אף על וודאי ומאי זה שאמרו כיון דבשעת שחיטה ספק הוי:
וכן כתב אח"כ בד"ה מכאן ולהבא הוא מטמא וז"ל שומרת יום כנגד יום שספרה קצת היום וטבלה טהורה מטומאה של אתמול וכי הדר' חזיא בו ביום מטמאה מכאן ולהבא ותהי' מחר שומרת יום כנגד יום הלכך בשחיטה וזריקה טהורה מעלותא הוי ורבנן פליגי עלי' ואמרו דכי חזיא אגלאי מלתא למפרע דזבה הוי וחדא טומאה הי' ובשעת שחיטה ספק הוי וחייבת בפסח שני:
וג"כ אינו מובן מאי דאמרו ובשעת שחיטה ספק הוי והא עתה הוא ודאי דאגלאי מלתא למפרע דהיתה טמאה אזי ולמה לו להוסיף דברים דבשעת שחיטה ספק הוי:
ונראה ברור דלרש"י הי' קשה קושיא הנ"ל דכיון דבשעת שחיטה עדיין ראוי' היתה לאכול אח"כ הקרבן פסח אף שנולד אח"כ טומאה למפרע אינו מפסיד כנ"ל דהטומאה שנולדה אחר שחיטה אינו מפסיד:
ומש"ה כתב רש"י דהטעם בכל אלה משום דתיכף בשעת שחיטה ספק הוי שמא תראה אח"כ ולא היתה ראוי' בשעת שחיטה תיכף ואינו דומה לנולד טומאה אח"כ אך היכא דלא ראתה אח"כ בוודאי אינו מפסיד מה שבשעת שחיטה הוי ספק כיון דאח"כ נתברר דראוי' לאכול הפסח אבל אם ראתה אח"כ לא דמי לנולד טומאה אח"כ דאינו מפסיד לקרבן פסח כיון דבשעת שחיטה היתה ראוי' דשאני הכי דתיכף בשעת שחיטה הוי ספק ואח"כ באמת ראתה ואינה ראוי' לאכול הקרבן פסח:
אך לפי זה יוקשה דאף אם נימא דמכאן ולהבא הוא מטמא' ג"כ נימא כן דלא יצאה בהקרבן פסח דניהו דאינו מטמא' למפרע מ"מ העיקר תלוי בשעת אכילת פסח ומאי דטמא אינו עושה פסח הוא בשביל שלא יוכל לאכול הפסח וא"כ אף דמכאן ולהבא הוא מטמא מ"מ בשעת אכילה לא יהי' ראוי לאכול ואינו דומה לשאר טומאה שנולד אחר השחיטה דאף שלא יהי' ראוי לאכול הפסח מ"מ יצא בקרבן פסח דהתם בשעת שחיטה הי' ראוי לאכול אבל כאן כיון דתיכף בשעת שחיטה הוי ספק כדברי רש"י דשמא תראה אח"כ וראתה אח"כ שוב לא יצאה כיון דתיכף הוי ספק ואין חילוק בין אם מטמאה להבא או למפרע כיון דהעיקר תלוי בשעת אכילה:
ונראה דרק בטומאה למפרע יש לה שייכות עם הספק הראשון כיון דבשעת שחיטה הי' ספק ואח"כ נתברר שנמשכה הטומאה למפרע אינה יוצאת בהפסח אבל בטומאה דמכאן ולהבא אין לה שייכות כלל עם הטומאה הראשונה אינו מזיק מה שראתה אח"כ:
עוד אפשר לומר בטוב טעם לפי מאי דאיתא לקמן בדף צ"א האונן ומפקח את הגל שוחטים עליהם ופירוש רש"י ומפקח את הגל מעל האדם וא"י אם ימצאנו חי או מת שוחטין עליו דמ"מ עודנו בחזקת טהרה יעו"ש:
אלמא דהיכא דהוי ספק לטומאה תלוי הדבר היכא דאיכא חזקת הוי ראוי לקרבן פסח:
והנה הט"ז כתב בסי' קצ"ו בס"ק ג' על מאי דאיתא בסי' י' בש"ע הז' נקיים צריך שיהי' רצופים שלא תראה דם בהם שאם ראתה אף בסוף יום השביעי סתרה כל הימים:
והביא הט"ז וז"ל בב"י כתב דאין נפקא מינה אלא לדין התלמוד שהי' חילוק בין נדה לזבה אבל האידנא אחר חומרא דר' זירא דכל האשה שרואה אפילו טפה כחרדל צריכה לישב ז' נקיים אין נפקותא מדין זה דאע"פ שאינה סותרת צריכה לישב שבעה נקיים מראי' דעכשיו והוא דוחק שיכתוב הטור דין ע"פ התלמוד ונראה לי דיש בו נפקותא אף לדידן דקיימא לן דאשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל והטעם דאז היא בחזקת טהורה משא"כ בז' נקיים קיי"ל דלכתחלה צריכה בדיקה והטעם דהיא בחזקת טמאה עד שיצאו הז' נקיים ע"כ קמ"ל דחזקת טומאה עלי' עד שיכלו ז' רצופין דלא תימא בהגיע קץ הז' נקיים הרי שבה לחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה אף לכתחלה קמ"ל דאף אם תראה בסוף הז' נקיים ממש תסתור הכל א"כ עדיין חזקתה הראשונה עלי' וצריכה בדיקה לכתחלה גם בעת ההוא עכ"ד:
ומעתה יהי' ניחא לנו סוגיא הנ"ל דבאמת מה שנולד טומאה אח"כ אינו מזיק אף אם מטמא למפרע כנ"ל אך עיקר הטעם כיון דתיכף בשעת מעשה הוי ספק כדברי רש"י ומאי דהוי ספק בשעת מעשה תלוי אם הוי בחזקת טהורה או בחזקת טמאה כאשר פירוש רש"י במפקח את הגל כנ"ל ושפיר יש חילוק דאם למפרע היא מטמא' עדיין חזקתה הראשונה עלי' כדברי הט"ז הנ"ל ואינה יוצא' כיון דתיכף בשעת שחיטה הי' ספק ולא היתה ראוי' כיון דחזקתה הראשונה עלי' ואם אח"כ ראתה לא הוי כנולד טומאה חדשה ואינה יוצא' בקרבן פסח אבל אם מכאן ולהבא היא מטמא' ובשעת שחיטה טהורה מעליתא הוי כאשר פירוש רש"י והוי כבר חזקת טהורה אף שראתה אח"כ הוי כנולד טומאה חדשה קודם אכילת פסח דאינו מפסיד לקרבן פסח כיון דבשעת שחיטה ראוי' הוי והיתה טהורה מעליא והי' לה חזקת טהורה ושפיר ניחא שיטת הרמב"ם דאף דהוא פסק דלא הותרה טומאת התהום רק בספק ונא בוודאי מ"מ פטורים מלעשות פסח שני בראתה אח"כ דאף דראתה אח"כ וטמאה למפרע וודאי מ"מ משום זה אינה פטורה מלעשות פסח שני כיון דהטומאה נולדה אחר שחיטת הפכת אף שנולד טומאה למפרע מ"מ העיקר תלוי אם תיכף בשעת שחיטה היתה ראוי' לראות אח"כ וזה הוי ספק אך כיון דטומאה למפרע עדיין חזקתה הראשונה עלי' ותיכף בשעת שחיטה לא היתה ראוי' מחמת הספק שמא תראה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובספק טומאת התהום שפיר מרצה ודו"ק:
אך לפי זה המשנה דקתני בשומרת יום כנגד יום שוחטין עליהם הפסח ע"כ אתיא כמ"ד דרק מכאן ולהבא היא מטמא' דאל"ה לא הי' שוחטין עליהם דהוי חזקת טומאה כנ"ל:
שבתי וראיתי בתוס' בזבחים בדף כ"ג ע"א בד"ה טומאת התהום דכתבו באמצע דבריהם וז"ל אע"ג דראי' שני' מצטרפות לראשונה לחייבו מנין שבעה מ"מ לעולם הוא קרי' טומאת שרץ בשעת עשות הקרבן וקשה על פירושו משמעתין יעו"ש דבריהם בארוכה ונוטים דבריהם לדברים הנ"ל:
עוד אפשר לומר לפי מה שהבאנו לעיל בענין אגלאי מלתא למפרע בסי' ב' דברי המשנה למלך בהלכות גירושין שהביא דברי הרשב"א דבקדשה על תנאי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי והביא דברי הטור באה"ע בסי' ל"ח דאם קידש ע"מ שיאמר אבא הן דלעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב אינו רוצה חולצת ולא מתיבמת הרי דדעתו דמהני חליצה קודם שאמר האב הן וקודם שיתקיים התנאי והמשנה למלך הקשה ע"ז מחולץ למעוברת דאמרינן אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וה"ה שאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי אף שנתקיים אח"כ התנאי אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן:
ולפי דבריו יוקשה גם בשומרת יום כנגד יום ששחטו עלי' הפסח ואח"כ ראתה שפירוש רש"י בד"ה מכאן ולהבא הוא מטמא וז"ל ורבנן פליגי עלי' ואמרו דכי חזית אגלאי מלתא למפרע דזבה הוי וחדא טומאה הוא וחייבת בפסח שני וקשה דהא אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וכיון דבשעת שחיטה עדיין היתה ראוי' לאכול הקרבן פסח ויצאתה בשחיטת הפסח אף שאח"כ ראתה לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא יצאתה בשחיטת הפסח מעיקרא:
אך אנכי בארתי לעיל שיטת הטור דבקדשה על תנאי שפיר יכול לגרש קודם קיום התנאי ולא שייך בזה דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן דא"כ נימא דלא תהיה מקודשת ג"כ אף שנתקיים התנאי דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וכאשר באמת כן הקשה רש"י בריש כל הגט דבכל תנאי נימא אין ברירה היינו דלא נימא כיון שנתקיים התנאי הוברר הדבר למפרע שהיא מקודשת וע"כ דבזה אמרינן הוברר הדבר למפרע וכל עיקר חלות הקידושין משום דאמרין הוברר הדבר למפרע א"כ אף הגט מהני דאם לא נימאן הוברר הדבר למפרע אינה אסורה כלל:
אך גוף הדבר טעמא בעי אמאי באמת מקודשת כשנתקיים התנאי ולא אמרינן אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ונראה דכי אמרינן אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן היכא דעתה בוודאי אינו חל כלל לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע שהי' חל כיון שמתחלה לא הי' מקום לחול אינו חל עוד אבל דבר שתיכף הוי ספק על הדבר וחל הדבר מספק כפי שיתברר אח"כ הספק כן הוא כגון אם קידשה על תנאי תיכף הוי ספק אם יחולו הקידושין וחלין הקידושין מספק כאשר כתב הטור בע"מ שירצה אבא דחל תיכף מספק כשנתקיים אח"כ התנאי חל למפרע ומקודשת למפרע ואינו דומה לחולץ למעוברת דבשעת חליצת מעוברת כל זמן שלא הפילה אין כאן אף ספק חליצה למ"ד דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כדאיתא שם בריש החולץ איתבי' ר' יוחנן לריש לקיש (דהוא סובר אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן) אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מהכהונה בשלמא לדידי דאמינא דחליצת מעוברת שמי' חליצה משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמי' חליצה אמאי פסלה מהכהונה א"ל מדרבנן וחומרא בעלמא אלמא דלמ"ד אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן לא הוי אפילו ספק כלל ומתחלה בוודאי לא מהני החליצה ולא הוי אפילו ספק ומש"ה לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כשהפילה שיחול החליצה למפרע אבל בקדשה על תנאי תיכף הוי ספק כדברי הטור הנ"ל ומש"ה כשנתברר אח"כ הספק מקודשת ודו"ק:
ולפי הדברים האלה ניחא סוגיא דידן דשומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עלי' בשני שלה ואח"כ ראתה צריכה לעשות פסח שני משום דתיכף בשעת שחיטה הוי ספק אם יצאתה בפסח שמא תראה ומש"ה כשראתה אח"כ בוודאי מחוייבת בפסח שני ולא שייך בזה אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כיון דתיכף ספק הוי:
וניחא היטב בזה לשון רש"י דכתב בד"ה מכאן ולהבא הוא מטמא וז"ל ורבנן פליגי עלי' ואמרי דכי חזיא אגלאי מלתא למפרע דזבה הוי וחדא טומאה הוי ובשעת שחיטה ספק הוי וחייבת לעשות פסח שני והיינו כנ"ל דכיון דתיכף בשעת שחיטה ספק הוי שפיר אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא יצאת' בקרבן פסח ולא שייך בזה אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כיון דמתחלה תיכף הי' ספק בדבר.
אבל אם נימא דהציץ מרצה על טומאת התהום אף למ"ד דאינו מרצה רק על ספק ולא על וודאי מ"מ קודם שראתה בוודאי יצאתה בקרבן פסח לא משום ספק רק בוודאי דעל ספק הציץ מרצה ויצאתה בוודאי בהקרבן פסח אף שראתה אח"כ ואגלאי מלתא למפרע דטומאה הוי וחדא טומאה הוי כדברי רש"י מ"מ אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן כיון דכבר יצאתה מתחילה בוודאי בקרבן פסח כנ"ל:
ובזה ניחא דברי רש"י בד"ה ופטורה מלעשות פסח שני דכתב וז"ל כיון דבשעת שחיטה וזריקה ספק הוי מרצה הציץ מטומאת התהום דזיבה ואע"ג דאגלאי מלתא למפרע שנטמאה וודאי טומאת התהום יעו"ש והיינו כנ״ל כיון דמתחלה מרצה הציץ על הספק ויצאתה בוודאי בקרבן פסח שוב אגלאי מלתא למפרע לא אמרינן לפסול הפסח למפרע כנ"ל: