אור ברסלב
נפש חיה על השס בענין לאו שאין בו מעשה › סימן ג

נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס

בענין לאו שאין בו מעשה · סימן ג

סימן ב

על מה שהבאנו לעיל שיטת ר"ח בתחב לו חבירו לבית הבליעה דחייב על הנאות גרונו וכפי אשר בארנו לעיל בתחב לו חבירו אינו חייב משום הנאות גרונו כיון דהוא לא עשה המעשה רק חבירו ומכ"ש למ"ד דחייבי מיתה שוגגין אינו פוטר מהתשלומין:

עור לאלוקי מילין בזה דהנה רציתי לומר מסברא דנפשאי דהיכא דנהנה שפיר חייב מלקות אף דלא עשה מעשה וכמו דאמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכן ראיתי אח"כ בשיטה מקובצת שם באלו נערות בד"ה ואי לא מצי לאהדורי דכתב דכיון שאם הי' רוצה הי' מעכב את חבירו ולא הי' תוחבו לתוך פיו מלתא דפשיטא הוא שאם האכילו לאדם דבר איסור חייב כאלו הוא בעצמו אכלה הואיל ונהנה אך הוא לא כתב זאת לענין מלקות אך נראה דאף מלקות חייב כיון שנהנה וראי' מקרא דמות יומת הנואף והנואפת אף דהיא קרקע עולם ולא עשתה מעשה ואין לומר דמיירי דסייע בהדי' דקרא כתיב על דבר אשר לא צעקה בעיר ואף דלא עשתה היא שום דבר כלל רק כיון שלא צעקה חייבת מיתה וע"כ משום דנהנית:

שבתי ומצאתי בתוס' בבבא קמא בדף ל"ב מפורש כן על מאי דאיתא בגמרא התם תרוייהו בהדדי נינהו הכא איהו קא עביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה דקא עביד וכתבו בתוס' איהו קא עביד מעשה ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ע"כ הרי מפורש מצאתי הדברים שאמרנו:

וא"כ בתחב לו חבירו לבית הבליעה שפיר חייב אף דלא עשה מעשה כיון שנהנה:

ובזה אפשר ליישב קושית הכסף משנה על הרמב"ם בפרק י' מהלכות כלאים דפסק כרב אשי במכות בדף כ"א דהיכא דהי' לבוש כלאים והתרו בו ואמרו לו פשוט פשוט ושהה כדי ללבוש וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהיי' ושהיי' וכתב הכסף משנה וז"ל ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה (וצריך לפרש דבריו דאף דרב אשי אמר כן אפשר דהוא פסק לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:

ולפי הנ"ל ניחא דבכלאים אינו חייב עד שיהנה כדאיתא ביבמות בדף ד' ע"ב דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דבר העלאה אסר רחמנא אפילו מוכרי כסות אמר רחמנא לא תלבש שעטנז דנימא דלבישה דאית בי' הנאה ובטורי זהב בסי' ש"ג ס"ק יוד הביא הירושלמי וז"ל דאטו תומים כתב באורייתא אלא לא יעשה עליך ודרשינן בירושלמי שלא יהי' הנאה לגוף (ובברית אברהם בס"ג הקשה דכלאים בציצית בל"ה מותר כיון דאיסור הוא הנאה ומצות לאו ליהנות נתנו ובמקום אחר הארכתי):

וא"כ כיון דהאיסור הוי ההנאה שפיר חייב מלקות אף דלא עשה מעשה ושפיר ניחא באומרים לו פשוט ולא פשט חייב מלקות אף דלא עשה מעשה:

והנה התוס' ביבמות בדף צ' בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא כתבו וז"ל וא"ת סדין בציצית היכא הוי שב ואל תעשה דכי מכסי בטלית דבת חיובא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף וכו' ולאחר שנתעטף דמחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו בדף י"ט משמע כשהוא לבוש כלאים ואינו פושט לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואומר ר"י דשאני כלאים דעובר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית יעו"ש והנה דבריהם אינם מובנים מה שכתבו דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור דהאיסור מלבישה מאי דהוי הוי ועתה הוי שב ואל תעשה ולקמן יבואר:

ולפי דברינו הנ"ל ממילא ניחא דבכלאים דהוי הנאה חשיב מעשה והוי קום ועשה מה שנהנה מכלאים וחייב מלקות על השהייה שאינו פושט ושפיר הוי קום ועשה אבל בציצית דאין כאן הנאה הוי שפיר שב ואל תעשה:

ודברי התוס' כאן הותרים לדבריהם בבבא קמא דהנאה חשיב מעשה:

ועוד יותר סתירה בדבריהם בשבועות בדף י"ז בד"ה או אינו צריך דכתבו בתוך דבריהם וז"ל א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ורב אשי דפליג עלי' התם וחשיב שהי' מעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה יעו"ש:

ודבריהם סותרים לדבריהם בבבא קמא דהנאה חשיב מעשה וכלאים הוי הנאה כנ"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה